ארכיון יומי: 30 ביוני 2018


Bacri-Badach-Baha

BACRI

Nom patronymique d'origine arabo-hébraïque, sans doute dérivé de "Bekhor", le fils aîné, et au figuré, un trait de caractère: l'homme précoce, empressé, qui devance les désirs des autres. En restant dans la même origine, et en se basant sur le fait que ce patronyme était dans le passé un additif à Cohen, Ismael Hamet avance une hypothèse plus audacieuse, se référant aux prêtres du Temple qui assuraient le premier service du matin, les Cohen, qui se levaient de bon matin. Autre explication, en restant toujours dans la racine hébraïque: dérivé de Baker, de la descendance d'Ephraïm. L'objection est que ce patronyme est également porté par les Musulmans. D'où l'explication proposée par le rabbin Eisenbeth basée sur l'autre sens du mot en arabe: indicatif d'un métier, bouvier, éleveur ou marchand de bétail. Autre hypothèse, basée sur l'origine italienne de l'illustre famille Bacri d'Alger, patronyme d'origine italienne, altération du patronyme arabe Bokhriss, l'homme à la boucle d'oreille (voir Bokhriss). On peut y trouver un début de confirmation dans le fait que, selon le rabbin Eisenbeth, ce sobriquet n'était au départ qu'un ajout au nom principal du fondateur de la famille: Cohen, Cohen-Bacri. En tout cas c'est ainsi que, dans leur propagande, les antisémites d'Algérie, si virulents à la fin du siècle dernier, interprétaient le nom de la famille pour se moquer de sa soit-disant origine italienne. Selon la tradition conservée dans la famille, elle serait originaire d'Egypte, ses ancêtres ayant ensuite quitté la vallée du Nil pour Livourne, en Italie, au début du XVlème siècle, pour répondre à l'appel du prince de Médicis, désireux de développer le port de Livourne pour desservir sa capitale, Florence. Les fondateurs de la célèbre famille Bacri d'Alger arrivèrent de Livourne au XVIIème siècle. Autre orthographe: Bacry. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté uniquement en Algérie (Alger, Aïn-Beida, Constantine, Bougie, Oran, Blida, Cherchell).

  1. DAVID COHEN-BACRI: Fils de Samuel, rabbin-juge à Bougie au XVIIIème siècle.

MICHAEL COHEN-BACRI: Le fonda­teur de la maison de commerce la plus prospère d'Algérie à la fin du XVIIIème siècle, grâce au réseau de ses relations familiales à Marseille, Gênes, Livourne, Manchester, Naples, Alexandrie et Tunis. Né à Livourne, il se transporta pour ses affaires à Alger en 1774. Spécialisé dans les échanges internationaux, il fut le premier à recevoir exceptionnellement le droit d'exporter l'orge et le blé vers la France et l'Angleterre – denrées tradition­nellement interdites d’exportation dans les pays musulmans. Pour obtenir cela, il avait intéressé le Dey dans ses affaires, et c'est lui qui avançait les fonds nécessaires. Le montant de leurs transactions atteignait des sommes astronomiques pour l'époque, sans précédent dans l’histoire de l'Algérie. C'est ainsi qu'ils ravitaillèrent et sauvèrent de la famine au moment de la Révolution et du Directoire le sud de la France, et furent ensuite les fournisseurs des armées de Napoléon. C'est, on le sait, le différend sur le paiement de cette dette qui devait aboutir une quarantaine d'années plus tard à la conquête de l'Algérie. Prétextant les changements de régimes et le fait que, parallèlement, la maison Bacri avait ravitaillé Gibraltar, la base du pire ennemi de la France – l'Angleterre – les différents régimes se succédèrent à Paris sans apurer cette énorme dette.

JOSEPH COHEN-BACRI: Il réalisa par mariage la fusion avec l'autre grande maison de commerce d'Alger, en épousant la fille de Naftali Boujenah. La toute- puissance de la maison de commerce Bacri-Boujenah devait susciter de féroces jalousies et rivalités, surtout parmi les janissaires turcs. La hausse du prix du blé, conséquence de la liberté d'exportation, devait provoquer un très vif méconten­tement populaire, dont les Juifs étaient tenus responsables. Ce mécontentement des masses, attisé par les janissaires, aboutit au grand pogrom de 1805. Les émeutiers pillèrent les énormes entrepôts de céréales de la maison Bacri-Boujenah et les autres propriétés juives, faisant un très grand nombre de victimes parmi la population juive. Le Dey ayant réussi à rétablir l'ordre au prix d'une féroce répression, les Bacri reprirent leurs activités et leurs postes à la tête de la communauté. C'est ainsi que son fils, David, fut nommé Mokadem de la communauté, poste qu'il occupa jusqu'à son assassinat par des janissaires, en 1811. C'est son père, Joseph, qui lui succéda alors à ce poste. Les abus de sa gestion, surtout dans la répartition de l'assiette des impôts entre les membres de la commu­nauté, devinrent si criants, que les sept grands rabbins de la communauté, conduits par rabbi Itshak Aboulker, osèrent s'en plaindre devant son protecteur, le Dey. Mal leur en prit, car au lieu d'écouter leurs doléances, le Dey, qui était son complice, ordonna de les décapiter sur le champ. Ce scandale, d'une gravité sans précédent, finit par ternir définitivement son prestige, même auprès de son protecteur, le Dey lui- même, qui finit par lui retirer sa confiance et l'envoyer en exil à Livourne, où il devait mourir dans le plus grand dénuement. Mais la famille Bacri resta bien en cour. Il fut en effet remplacé comme Mokadem par son propre frère, Jacob, avec qui il était également en conflit.

DAVID COHEN-BACRI: fils de Joseph Il géra et aggrandit encore la maison de commerce familiale en maintenant les meilleures relations avec le Dey. C'est ainsi que, lorsque ce dernier enleva aux mar­chands français le port de Bône, il lui en confia le monopole. Mais quand le Dey se reconcilia avec les Français, il leur rendit le port et, en dédommagement, confia à David le monopole du commerce dans le port de Bougie. Il acquit un grand nombre de navires et se spécialisa notamment dans le rachat des prises des corsaires français sur les navires battant pavillon anglais – ce qui ne manqua pas de provoquer la colère de la Couronne britannique. La flotte anglaise saisit en 1807 un navire anglais racheté par la maison Bacri-Boujenah aux corsaires français et l'amena à Malte, ce qui provoqua de vives protestations du Dey en faveur de son protégé. Après les émeutes de 1805, il fut, comme nous l'avons dit, nommé Mokadem et restera à son poste jusqu'à son assassinat sur ordre du Dey ,en 1811.

JACOB COHEN-BACRI: Frère de Joseph. Il fut longtemps le représentant de la maison-mère à Marseille et à Paris. 11 y acquit le sens des relations diplomatiques, ce qui lui fut très utile à son retour en Algérie, quand il fut nommé Mokadem. Il conserva ce poste pendant plus de 15 ans, de 1816 à 1831, servant sous quatre Deys, jusqu'à l'occupation française. Il fut même maintenu un an à son poste par les nouvelles autorités militaires. Auparavant, il avait tenté, en vain, de trouver enfin une solution au problème toujours pendant de la dette française pour la fourniture de blé qui, avec le temps et le jeu des intérêts, avait pris des dimensions gigantesques et empoisonnait en permanence les relations entre les deux pays. En 1827, le Dey – qui avait avancé l'argent à la maison Bacri- Boujenah et était donc personnellement partie prenante – devait, au cours d'une audience tendue, exiger du consul de France que son pays honore enfin la dette qui l'avait sauvé de la famine. Devant sa réponse évasive, le Dey s’était emporté et avait jeté son éventail à la figure du diplo­mate. Ce qui est resté dans l'histoire comme "le coup de soufflet d'Alger" fut à dessein gonflé en France et présenté comme une offense à la nation, et donna à la Restauration, avide de prestige extérieur, le prétexte de monter une opération punitive qui aboutit au débarquement de 1830, avec les conséquences que l'on connaît.

HENRI: Educateur et hébraïsant à Alger. Il fut le premier et dernier directeur du lycée juif Rambam, fondé à Alger en 1943 et fermé en 1945, faute de moyens et d'intérêt de la part de la communauté qui, après l'exclusion de la guerre, ne voulait plus entendre parler que de l'école laïque française et abandonna le magnifique réseau d'écoles créé en 1941 pour pallier à la fermeture des écoles françaises sur ordre du gouvernement de Vichy.

HENRI: Fils de Jacques Bacry, prépa­rateur en pharmacie. Universitaire français, né à Alger en 1928. Docteur ès-sciences, agrégé en sciences physiques. Ancien attaché au Centre européen de recherches nucléaires. Attaché au C.N.R.S.. Il est l'auteur d'un grand nombre d’ouvrages scientifiques, dont: "Leçons sur la théorie des groupes et les symétries des particules élémentaires" (1967); "Locability and Space in quantum physics" (1988); "Introduction aux concepts de la physique statistique" (1990).

CLOTILDE: Fille de Jacques Bacri, antiquaire. Présidente de société, née à Nice en 1940, dans une famille originaire d'Algérie. Ancienne élève de l'Ecole du Louvre. Vice-présidente de la compagnie française de cristal, Daum.

ROLAND: Journaliste français, né à Alger en 1926, un des collaborateurs les plus connus du journal satirique parisien, "Le Canard Enchaîné", où il tient une mbrique depuis des dizaines d'années, réputée pour la saveur de son argot. Auteur de plusieurs romans dont: "Le petit poète" (Paris, 1957), "Et alors ! Et voilà!" (Paris, 1968), "Le beau temps perdu et Bal-el-Oued retrouvé" (Paris 1978), "Trésor des racines pataouètes" (Paris, 1983), "Les rois d'Alger" (Paris, 1988), "La légende des siestes" (Paris, 1973), histoire de la famille et de l'Algérie, "L'obsédé sexuel" (Paris, 1974), recueil de poèmes, et "Journal d'un râleur" (Paris, 1996).

BADACH

Nom patronymique d'origine arabe, au sens difficile à cerner. Il semble qu’il soit indicatif d'un trait de caractère, courageux, téméraire, identique au patronyme marocain Bettach (voir Bettach). Autre orthograhe: Badas. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Ornais) et en Tunisie.

BAHA

Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, diminutif berbère de la région du Sous, au sud du Maroc, du prénom masculin hébraïque Abraham, porté aussi bien chez les Musulmans (voir la tribu des Ait Baha dans l'Anti-Atlas) que chez les Juifs. Ce nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, précédé de l'indice de filiation: Ben Baha. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porte uniquement au sud du Maroc (Safi, Mogador).

  1. MESSOD BEN: Rabbin-juge à Meknès au début du XVÏÏIème siècle, contemporain de rabbi    Yaacob Abensour.

 YAHYA BEN: Un des 12 rabbins et notables de la communauté de Safi, signataire au nom des Tochabim de la Takana de1764 commune avec les Mégourachim. – avec son parent Shélomo Ben Baha.

LEVI BEN: Notable et riche négociant de, la communauté de Mogador à la fin du XVIIIème siècle

אקדמות למדע ההיסטוריה-מוקדימה-עבד א רחמאן אבן ח'לדון

שנית, ניכר היטב כיצד התלבט אבן־ח׳לדון במתן ביטוי לרעיונותיו המקוריים.

הוא חידש מונחים כל אימת שהדבר היה דרוש לו, והשתמש במונחים קיימים במשמעות שונה מזו שהיתה להם בלשון הערבית הקלאסית. אבן־ח׳לדון עצמו מדבר במקום אחד על הצורך בחידוש מונחים, וכך הוא אומר: ׳המונחים הלשוניים המקובלים טובים רק למשמעויות הידועות ברבים, אבל כשמזדמנת משמעות שאינה שגורה, אנו יוצרים ביטוי מיוחד כדי להביעה, שעל־פיו אפשר להבין אותה׳. דברים אלה נאמרו אמנם בקשר ללשונם של הצופיים, אך יש בהם כדי להאיר את השקפתו ונוהגו של אבן־ח׳לדון גם לגבי ׳המדע החדש׳ שלו. יתר על כן, הרעיונות פרצו ממוחו כמעיין המתגבר, והוא ביקש להכתיבם במהירות, במלים מצומצמות. אי־שביעות רצונו מדרך־הביטוי שמצא הביאתהו לעתים לכלל חזרות ופאראפראזות. נדמה שאפשר לומר על אבן־ח׳לדון את הדברים שאמר פול וֶרנייר על סגנונו של שפינוזה: ׳לשונו הלאטינית בהירה אך גסה, ואוצר־מילותיו מרוכז, אך לעתים קרובות סתום, כמו אצל כל ההוגים שיצרו מושגים חדשים׳.

אולם הסיבה העיקרית לקשי סגנונו של אבן־ח׳לדון עמוקה יותר. הוא חי ופעל בסבי­בה חברתית שלא גרסה סובלנות רוחנית ורעיונית, ושהתייחסה בחשד וכאיבה לחוקרים והוגים והטילה ׳צנזורה׳ על המחשבה, כדברי אבן־ח׳לדון עצמו״.גם בלאו־הכי לא היה אבן־ח׳לדון אהוב ביותר בסביבתו, לא בצפון־אפריקה ולא כל־שכן במצרים, שבה הודח ממשרתו כשופט. הוא לא היה אדם כאל־גזאלי, שוויתר על משרותיו והתבודד, כדי לשמור על עצמאותו המחשבתית; ׳כמה אוהב־משרות הוא!׳ אמר עליו אחד מבני דורו. אם רצה אבן־ח׳לדון לקיים בידיו לפחות את משרות ההוראה, היה עליו לנסח את דבריו כך, שאי־אפשר יהיה למצוא בהם דופי ולהתקיפו. לפיכך פיתח לו אבן־ח׳לדון סגנון שיש בו לעתים קרובות דו־משמעות מכוונת, משמעות אחת לקורא התמים ומשמעות אחרת, אחרת לגמרי, למי שיודע לקרוא בין השיטין.

לשם כך מביא אבן־ח׳לדון לעתים קרובות באריכות יתירה את הדעה המקובלת על נושא מסוים, עם מלות־המבוא ׳מן המפורסמות הוא׳ — עד שהוא משלב בה, בלשון קצרה ומגובשת ובצורה מובלעת, את דעתו שלו, הסותרת אותה דעה מקובלת. רבים מביטויי־מחשבתו החשובים ביותר מובלעים אגב־אורחא במקום בלתי־מתאים, או בקטע שנראה לכאורה כחזרה על רעיון שכבר הובע קודם־לכף. מאותה סיבה מרבה אבן־ח׳לדון לשבץ בתוך דבריו מלים וצירופי־מלים, שהיו לדבר שבשיגרה וחסרים תוכן של־ממש: כשם שחובה היא לכתוב תמיד אחרי המלה ׳הנביא׳ את המלים ׳עליו השלום׳ — כך חובה היא לכנות תמיד את דעות הפילוסופים במלה ׳המוטעות׳. גם הבאת פסוק מן הקוראן בסוף כל פיסקה ממלאת לפעמים (אם כי לא תמיד) רק את התפקיד של הפגנת אדיקות.

שני ביטויים משמשים לאבן־ח׳לדון מכשיר חשוב לרמיזת דעותיו. האחד הוא הביטוי ׳יש אומרים׳, המשמש לו להביא דעות שאינן נראות לו, כשאין ברצונו להתווכח עמהן במפורש, בדומה לביטוי 'מן המפורסמות הוא׳ שנזכר לעיל. הביטוי השני, החשוב עוד יותר, הוא ׳ואללאהו אעלם׳ – ׳אלוהים מיטיב לדעת׳, או ׳אלוהים הוא היודע׳. ביטוי זה בא על־פי־רוב בסופו של דיון(רק לעתים בראשיתו או במהלכו), וכוונתו היא כדרך־כלל להפסיקו בלי להביע דעה פסוקה וסופית, ולהשאיר את ההכרעה בידי הקורא, אגב רמיזה ברורה למדי על כוונת המחבר. כל־אימת שביטוי זה מופיע ב׳מוקדימה׳, הוא אומר דרשני.

כל אמצעי־הסגנון האלה השיגו כנראה את מטרתם: ה׳מוקדימה׳ של אבן־ח׳לדון נפוצה כבר בימיו והפיצה את שמעו בכל ארצות האיסלאם, ועד כמה שידוע לנו לא התקיפוהו על הדעות שהביע בה. ולא רק בני דורו הלכו שולל אחרי הדו־משמעות של ניסוחיו, אלא גם חוקרים גדולים וטובים בדורותינו. אתן רק שתי דוגמאות: ג׳ורג׳ סארטון, שהעריך את אבן־ח׳לדון כאחד מגדולי דורו בכל העולם (הוא מכנה את המחצית השנייה של המאה הי״ד בכינוי: ׳תקופתם של צ׳וסר, אבן־ח׳לדון וקרשקש׳) – כתב עליו: ׳ברור שאבן־ח׳לדון היה איש אדוק בכל נימי נפשו ומוכן לקבל את כל הדוגמות של אמונתו׳; ותומאס ארנולד, אחד מחשובי המזרחנים בבריטניה, כתב עליו: ׳אבן־ח׳לדון לא הסכים לשום שיטה פילוסופית, אלא סמך בענייני אמונה על ההתגלות האלוהית׳.

האם מתחייבת מכל זה המסקנה, שאבן־ח׳לדון היה איש צבוע שאין תוכו ככרו? נדמה לי שאין להגיע למסקנה זו. בכל שלוש התרבויות של ימי־הביניים, הנוצרית, האיסלאמית והיהודית, היה מקובל שההמון הגדול צריך להחזיק בדתו המסורתית, על מצוותיה המעשיות ועל אמונותיה המבוססות על ההתגלות האלוהית, ומתפקידם של המנהיגים הרוחניים של העדה לעודדו ולחזקו בכך, – בעוד המעטים, המלומדים, ׳המיוחדים׳ — מותר להם להגות בשאלות פילוסופיות ולהתווכח עליהן ואף להגיע למסקנות שאינן מתיישבות עם האמונה. חייו הרוחניים של בן־העידית מתנהלים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם סתירה מפני שאין ביניהם מגע: כשהוא עוסק בהגות ובמדע — אין הוא כפות לעיקרי האמונה; ובחיי יום־יום, במנהגיו ובתפילתו ובאמונתו – אין הוא מופרע על־ידי דעותיו וידיעותיו הפילוסופיות.

מתוך כפילות זו שבמישורים הרוחניים נובעת גם השיטה לכתוב במתכוון באופן כזה, שכל אדם יבין מתוך הכתוב מה שהוא יכול להבין על־פי המישור הרוחני שבו הוא שרוי. כדי להביא את המאורעות ההיסטוריים הגלויים־לעין לידיעת הרבים, ובעת ובעונה אחת להביא לידיעת המעטים את טיבם וגורמיהם של המאורעות הללו – נאלץ אבן־ח׳לדון להזדקק לסגנון־כתיבה מיוחד, שאיפשר לו להקנות לחוג המצומצם של המעטים את התורות המיועדות להם, בלי שהרבים אף יחשדו בקיומן של תורות כאלה בספרו. כפי שהראה ליאו שטראוס, יש בתולדות הפילוסופיה כמה הוגים גדולים, המורים תורה נגלית ליד תורה נסתרת: על דרך הנגלה משמיע ההוגה דעות המסכימות לסברות ההמונים ולאמונותיהם המקודשות קדושת־דורות, מפני דרכי שלום, אנוס על־ידי משטר של רודנות, ומאמין באמת שסברות ואמונות המוניות אלה מועילות לחיי הציבור, למוסדותיו ולתקנותיו, ואין רצונו לערערן; על דרך הנסתר הוא מרמז לדעותיו האמיתיות. כאופן זה ניתן לבאר סתירות שבדברי ההוגה. אלו הן סתירות שבהן התכוון המחבר לעורר את דעת המעיין היטב, כי אין תוכם של הדברים כברם, והדיבור הוא אחד בפה, או בחצי־פה, ואחד בלב שלם. הקורא הבינוני אינו יורד לסוף דעתו של המחבר, אבל הקורא המדקדק בדברי המחבר, הבוחן והבודק אותם לעומקם, עומד על כוונתם האמיתית.

כך נהג גם אבן־ח׳לדון, ויש לנו על כך עדות מפיו של המחבר עצמו, המדבר במפורש, מיד כהתחלת ה׳מוקדימה׳, על הלקח השונה שיסיקו ׳המעטים׳ ו׳הרבים׳ מן ההיסטוריה: ׳בהבנתה (של ההיסטוריה) שווים מלומדים ובורים; שכן לכאורה אין בה אלא ידיעות על מאורעות ושושלות, ועל דברים שאירעו בתקופות קדומות. אך בעצם יש בו במקצוע ההיסטוריה הסתכלות ומחקר, הסבר מדויק לשורשי

הדברים הקיימים ולדרך התהוותם, והבנה מעמיקה של מהות העובדות וגורמיהן. לפיכך מושרש מקצוע ההיסטוריה עמוק כחכמת הפילוסופיה, וראוי הוא בהחלט להימנות עם מדעיה׳.

אבל אף־על־פי שסגנונו של אבן־ח׳לדון לפרקים מעורפל, והרצאת דעותיו לפע­מים קטועה, או סתומה, או חוזרת, או דו־משמעית במתכוון – הרי המבנה הכללי של ספר ה׳אקדמות׳ הוא בהיר והגיוני. אין צורך להרחיב את הדיבור על כך כאן, כי שמות החלקים והפרקים – שנקבעו ונוסחו על־ידי המחבר עצמו – מבהירים את המבנה ואת מגמתו כל־צורכם. אוסיף רק דברים אחדים על החלק השישי של הספר – ׳המדעים לסוגיהם, ההוראה לשיטותיה, והמצבים השונים של המדעים וההוראה׳.

חלק זה מופיע כתיאור היסטורי־ענייני של המדעים, שבו המחבר לכאורה אובייק­טיבי לגבי בעיותיהם. אך עיון מדוקדק יותר בדברים מראה כי בחלק זה מבקש אבן- ח׳לדון לתת, לגבי כל מדע, תשובה על השאלה כיצד על הוגה־הדעות לנהוג בעיונו וכיצד יקנה את תוצאות עיונו במדע שכלי לחברה המיוסדת על חוק שבהתגלות. הדברים לא נאמרו אפוא מתוך שוויון־נפש, אלא יש בהם נקיטת עמדה בשאלות רבות, אם כי לפעמים בצורה מובלעת, כמוסבר לעיל; ובדין כתבה גב׳ סירייר, שמתוך חלק שישי זה אפשר ללמוד יותר על השקפותיו של אבן־ח׳לדון על הדת, התיאולוגיה, הפילוסופיה והמיסטיקה מאשר מכל שאר חלקי הספר.

המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן- יהודים בתפקידים בכירים

יהודים בתפקידים בכירים.

הישגיהם הכלכלים של היהודים בעיראק, שהשתלבו בכלכלה ובמסחר של בגדאד שהייתה מרכז מסחרי חשוב בסחר בין הודו למערב, הביאו לגלי קנאה, וגזרות הכליפים מבית עבאס מבטאות מצב זה. החל מהארון ארשיד, דרך מאמון 813 – 833 עד מקתדר 908 – 932, מוצאים הכליפים האלה פקודות להגבלת זכויותיהם של בני החסות, המזכירות את תנאי עומר.עולה על כולם מתוכל 847 – 861 שקבע בשנת 850 ושוב ב-854 לספירה שורה של הגבלות. פקד על הרחקת היהודים משירות ממשלתי, הבחנה בלבוש וציון מיוחד על דלתות בתיהם. הריסת בתי פולחן חדשים, איסור על ילדיהם ללמוד בבתי ספר מוסלמים ולא ילמד אותם מורה מוסלם.

אולם ספק רב אם פקודות אלה בוצעו. עצם העובדה שמדי פעם מחדשים הכליפים את אותן גזרות, מעלה את ההנחה שהיה זה מס שפתיים כלפי המערערים, והייתה זו בבחינת הלכה ואין מורין כן. ובעצם הימים האלה פעילים יהודים במערכת הכספים של השלטון העבאסי, מהם ידועות היותר שלוש משפחות, יוסף בן פנחס, אהרן בו עמרם, נטירא ובניהם. האחרון מתחיל פעילותו בשנת 892, ראשית מלכותו של הכליף אלמעתצד, ממשיך בימי הכליף אלמכתפי 902 – 908 עד השנה השמינית לממשלת אלמקתדר, עד שנת פטירתו ב-916 לספירה.

שני בנקאים האחרים תפקידם ג'בהד, כלומר שרי אוצר וממונים על גביית כספים ברחבי הממלכה החל משנת 908, ולאחרונה ידוע על פעילותם בשנת 942, ימי מלכותו של מקתדר. אופייני הדבר, כי כליף זה ציווה שלא יועסק אף אחד מן היהודים והנוצרים בשום משרה ממשלתית, פרט לרפואה ושולחנות.

מבחינה עקרונית אין כל הבדל בין מקצועות אלה לשאר המשרות, אך כנראה שברפואה ושולחנות לא היה תחליף לבעלי המקצועות מבני החסות. יש לציין, כי כל הקשור לטיפול במתכות עדינות, כסף וזהב, הוא מקצוע אופייני ליהודים בכל התקופות בארצות האסלאם. הכוונה לצורפים, טובעי מטבעות, מנהלי מטבעות, גובי מסים ובוחנים. הדבר נעוץ באיסור רבית שהמוסלמים הקפידו עליו.

עוד במחצית הראשונה של המאה ה-13, לקראת סוף שושלת בית עבאס , שנפלה בשנת 1258, נמצאים יהודים בתפקידים גבוהים בשירות הממשלתי, וזוכים אף לתוארי כבוד הודות למעמדם, כגון שמס-אלדולה – שמש הממלכה – לממונה על המטבעה המלכותית, לאחרים תקה אלדולה, ואמין אלדולה – נאמן הממלכה, וכיוצא בזה.

בספרד המוסלמית בה מלכו צאצאי בית אומיה, הגיעו היהודים לדרגות גבוהות יותר בהיררכיה הממשלתית, בעיקר בשדה הדיפלומטיה. שני האישים הבולטים הם חסדאי אבן שפרוט ושמואל הנגיד. חסדאי פועל בשירות עבד ארחמאן ה-3 912- 961. הוא תרוגמן, מנהל ענייני המכסים, וממלא שליחויות דיפלומטיות ממדרגה ראשונה. בשנת 956 נשלח לחצר מלך ליאון כדי לשאת ולתת עמו על חוזה שלום, אך גולת הכותרת של הקריירה הדיפלומטית שלו היא שליחותו למלך נאוורה בשנת 958, בה שהצליח לשכנע את המלך הנוצרי לבוא לקורדובה לשם כריתת ברית עם הכליף. שמואל הנגיד 993 – 1056, סופרו, יועצו ומצביא לחילו של המלך חבוס, הפועל גם בשירות בנו באדיס.

רבי שמואל הנגיד.

 أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة -אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה 993 -1056 הווזיר הגדול בנסיכות גרנדה ומחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים.

רבי שמואל הנגיד נולד בעיר קורדובה שבספרד לאחר החרבת קורדובה פתח חנות לבשמים בדרנדה שם פגש את חבוס בן מכסאן מושלה של נסיכות גרנדה החדש. חבוס התפעל מאוד מחכמתו של שמואל, מינה אותו ליועצו ובהמשך לתפקיד הווזיר הגדול. ר' שמואל שימש כעשרים ותשע שנים בתפקיד זה, תוך שהוא נושא את יהדותו בקומה זקופה בחצרות שני מלכים, דואג לקהיליות היהודיות בספרד, תומך בישיבות, ובלימוד התורה ועוסק בעקביות בשירה ובחקר הלשון העברית. לאחר מותו של חבוס ב-1037 תמך בבנו הבכור באדיס בן חבוס על פני אחיו בולוגין לתפקיד הנסיך.

רבי שמואל הנגיד מיזג בהשכלתו את התרבות היהודית המקורית יחד עם ידע כללי ומדעי נרחב, כולל ידיעת שבע לשונות שבכולן ידע לכתוב שירים.

הוא כתב שני ספרי הוראה מעמיקים בתלמוד, ספרים ששרידיהם משולבים עד היום בגוף הש"ס. כמו כן עסק בחקר הלשון העברית וחיבר בערבית ספר בתורת הלשון העברית שנקרא "ספר העושר" ובו חידושי לשון ופרשנות מקראית.

שירתו של שמואל הנגיד היא שירת חול ברובה, ורצופה שמחת חיים: שירי ניצחון, מלחמה, ידידות, ויין. רק חלק משיריו נשתמרו.

על שמו נקרא היישוב כפר הנגיד.

חסדאי אִבְן שַפְרוּט (915 –  975 ).

 רופא,יועץ מדיני ושתדלן יהודי, חי בעיר קורדובה שבספרד. מחבר אגרת רבי חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים (האגרת נמצאה בגניזת קהיר). בזכות השכלתו הרפואית ושליטתו הרבה בשפה הערבית חסדאי תירגם ספרי רפואה מיוונית לערבית.

אביו היה מעשירי ומלומדי העיר ג'אן שבספרד.

חסדאי רכש בילדותו השכלה נרחבה בעברית, ערבית ולטינית, כשזו האחרונה הייתה ידועה רק לבכירי הכנסייה בזמנו. הוא גם למד רפואה, ונאמר שהוא גילה תרופה ששמה "אל-פרוק". מונה כרופאו של הכליף עבד אלרחמאן השלישי.

יהודים שידעו שפות, הכירו תרבויות ונימוסים, עשויים היו לתרום לאינטרסים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים של מדינות מוסלמיות, וההבלות הרשומות לא הופעלו בצורה כוללת ומתמידה.

גישה סובלנית במיוחד גילו הפאטמים שמרכזם בקהיר. משנת 969 עד 1171 לספירה. למרות היותם שיעים, קירבו סונים מוכשרים וגילו אהדה כלפי הקופטים הנוצרים, עזרו להם בלבנות כנסיות, והם זכו לחופש דתי גמור ולשוויון אזרחי. גם היהודים נהנו מסובלנות זו, חדרו לכל ענפי החיים ומעמדם החברתי והכלכלי היה גבוה. ואיפיינם דברי משורר מוסלמי המביע קנאתו נוכח תופעה זה, הוא כותב :

" היהודים השיגו שיא תקוותיהם והם חזקו ואמצו להם השלטון וההון. מהם היועץ והשליט. עצתי לכם, בני מצרים, התייהדו, הרי האלקים בעצמם התייהדו ".

יש בוודאי מידה של הגזמה בדברים, אל הם משקפים עליה בסולם החברתי. אלמעז, המלך הפאטמי הראשון במצרים, מעסיק יהודי בשם פלטיאל ששבה באיטליה, הממונה על האפסנאות והאספקה לצבאו, ומכונה משנה למלך. בתפקיד זה המשיך עד מותו ב-975 לספירה. אך הוא, כרוב אחיו בתפקידים נכבדים, דאג לבני עדתו, תרם לישיבת ארץ ישראל והיה נגיד ראשון על יהודי מצרים.

יהודי אחר במנגנון של אלמעז היה יעקב בן כליס, יליד בגדאד. בא לרמלה בשנת 942, שם היה פקיד הסוחרים. לאחר שהפסיד כספי סוחרים ברח למצרים. בא בקשרי מסחר עם כאפור האכשידי מושל מצרים 946 – 968. כדי להגיע למשרת וזיר הוא התאסלם, אולם לפי כרוניסטים ערביים עשה זאת רק למראית עין. גם צעדו זה לא עזר לו, ועקב קנאת יריביו נאלץ לברוח למגרב. הצטרף למעז, וכשזה כבש את מצרים הועמד בראש מנגנון הכספים. יורשו של אלמעז מינהו כוזיר בשנת 978. הוא היטיב לאחיו היהודים ומינה מהם פקידים, ביניהם את מנשה בן אברהם אלקזאז שהיה עוזרו, תחילה במשרד הצבא בדמשק ואחרי כן כממונה על המנגנון בסוריה. לבסוף הורד מגדולתו עקב עלילה. אברהם אבוסעד אלתוסתרי ואחיו חסד אבו נצר, שמוצאם מפרס וישבו בפוסטאט, פעלו בעשור השלישי עד החמישי של המאה ה-11. היו מקורבים לחצר המלכות עד שאמרו כי אבוסעד מנהל בפועל של האימפריה הפאטמית.

יהודים אחרים ממלאים תפקידים חיוניים שונים במערכת השלטון הפאטמי. מבורך הנגיד היה רופא ויועץ לוזיר בשם אלאפדל 1096 – 1121. שמואל הנגיד בן חנניה המכונה אבו מנצור, מארחו של רבי יהודה הלוי במצרים, היה רופאו של אלחפיטי 1131 – 1149.

אצל הפאטמים מצויים יהודים שזכו לתוארי כבוד ממלכתיים, כגון : סופר המלכות יהודה הכהן, שחי בתקופת הרמב"ם במצרים, מכונה עמיד אל דאולה – משענת המלכות. ישעיה החסיד בן דניאל ממשפחת אשת הרמב"ם, בעל תואר אמין אל דאולה – נאמן המלכות. יהודי בשם אבו מנג'ה בן שעיה הפועל בחצרו של אלאפדל והתפרסם בחפירת תעלה שנפתחה בשנת 1121, קיבל את התואר סני אל דאולה – המשובח שבממלכה -.זכה לחיבת העם שהתבטאה בכך, שהתעלה, למרות שהיא נקראה רשמית על שם אלאפדל, קראה העם על שם היהודי. אולם עקב ההוצאות הרבות הקשורות בחפירה, נאסר. היו אלה תופעות חוזרות בארצות האסלאם. יהודים שהגיעו לשלבים גבוהים בסולם ההיררכיה נאסרו או הומתו. הקנאה עשתה את שלה.

אף בתקופת סובלנות זו של הפאטמים קם מלך אשר גזר גזרות קשות על הנוצרים והיהודים, שבוצעו ביד חזקה. הכוונה לחאכם באמר אללאה 966 – 1021, יורשו של אלעזיז, בעשר שנות מלכותו הראשונות היה יחסו למיעוטים הוגן. רופאו היה היהודי אלחקיר אלנאפי. אולם ב-1004 מתחיל בשורה של הגבלות, ביניהן סימני הבדלה בלבוש. הנוצרים ילבשו בגדים בצבע כחול, היהודים בצבע צהוב. הרס בתי כנסיות וכנסיות במצרים ובארץ ישראל. לקראת סוף ימיו הקל בגזרות, שבוטלו בהדרגה. המתאסלמים הורשו לחזור לדתם, בתי הכנסת והכנסיות שוקמו, הייתה זו אפיזודה קצרה וקשה, החריגה לגבי התקופה הפאטמית. יורשו אלט'אהיר 1021 – 1036 ביטל הגבלות כליל.

הסכסוך בין ״אוצר התורה״ ל׳׳אליאנס״ בתלמוד תורה בקזבלנקה-יעקב לופו-ש"ס דליטא

הסכסוך בין ״אוצר התורה״ ל׳׳אליאנס״ בתלמוד תורה בקזבלנקה

הסיפור ראוי לתיאור מפורט כיוון שהוא מכיל בתוכו את כל מרכיבי ה״מלחמה״ שניטשה בין ״אליאנס״ ל״אוצר התורה״, והוא התרחש סביב המוסד הגדול ביותר של ״אוצר התורה״ במרוקו. אחת המטרות המשותפות לכל הגורמים היהודים שעסקו בחינוך היתה חיסול ה״חדרים״ בקזבלנקה. אלה היו במצב ירוד ביותר, התנהלו בחוסר הגיינה מינימלית ושימשו מוקד למחלות. ועד הקהילה וועד ״אוצר התורה״ הכריזו על הקמת בניין חדש גדול לתלמוד תורה במגמה לסגור את ה״חדרים״:

המוסד הזה בהיבנותו יחסל בעז״ה את בעיית החדרים הכאובה. כאלפים תלמידים מהתלמידים שגופם ונפשם כלים ונמקים בחדרים האפלים אצלנו בקזבלנקה ימצאו בין כותליו פדות והצלה לגופם ולרוחם בעז״ה. "

הוצאת התלמידים מהחדרים אמורה היתה להביא לעליית מדרגה לא רק בתנאים הפיזיים אלא גם ברמת הלימודים הדתיים ולימודי החול. היוזמה צצה בסוף שנות הארבעים ויצאה לפועל בתחילת שנות החמישים. למטרה זו נרתמה הקהילה המקומית שהשיגה מימון ממשלתי ותרמה בניין גדול וחדש. לוועד הקהילה לא היה ניסיון בהקמה ובניהול בית ספר, הוא הסתייג מהעברת הבניין לרשות ״אליאנס״ כיוון שעדיין היתה דרישה גדולה ללימודי קודש, והוא חשש לאבד את השפעתו על הנעשה בו. עצם הקמת מוסד כזה ביוזמת הקהילה היה אמור לעזור לפרנסי העיר בפוליטיקה המקומית ובבחירות המקומיות. לקהילה לא היה תקציב למטרה זו, והנהלת ״אוצר התורה״(שהסתמכה על תמיכה עתידית שתגיע מהג׳ויינט) הסכימה ליטול על עצמה את האחריות התקציבית. כיוון שהיה חשש שהממשלה לא תכיר ב״אוצר התורה״ כגוף הראוי לקבל תקציבי ממשלה, התבקשה ״אליאנס״ להצטרף כשותפה בניהול המוסד. רשת ״אליאנס״, בהתאם למעמדה ויכולתה, רצתה לנהל את תלמוד התורה בעצמה ואף חשבה לקבל מימון ממשלתי מלא לניהולו. כשהוחלט על ניהול משותף, ״אליאנס״ נפגעה והאשימה את הג׳ויינט שהוא אחראי לכך ש״אוצר התורה״ שותפה בניהול בית הספר. הוקמה ועדת ניהול מיוחדת שמנתה עשרה חברים, ביניהם נציגי ״אוצר התורה״, נציגי הקהילה ונציג ״אליאנס״.

כיו״ר הוועדה נקבע מר לוי סוסאן. למעלה מאלף תלמידים למדו בכעשרים כיתות. הלימודים אורגנו כך שכל כיתה למדה מחצית היום עברית ולימודי קודש, ומחצית היום צרפתית. ״אליאנס״ סיפקה את המורים לצרפתית וקבעה מנהל מטעמה, מר גרו, חילוני בעל איכויות פדגוגיות, ומתנגד עקרוני לכל שיקול דתי בתוכנית הלימודים. התוכנית העברית הוכנה על ידי הרב אהרון מונסנגו, שבא למרוקו יחד עם קבוצת מורים ש״אוצר התורה״ גייסה מהישיבות באירופה (בעיקר מישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן). כמנהל המוסד מטעם ״אוצר התורה״ מונה מר לסרי, מהנדס חקלאות שחזר בתשובה, דתי אדוק ושומר מצוות.

מנהל ״אליאנס״ קיבל מהנהלת ״אליאנס״ שבפאריז, הנחיות לגבי  התכנים וניהול בית הספר, ומר לסרי קיבל הנחיות מהנהלת ״אוצר התורה״ בניו־יורק. מר לוי סוסאן, יו״ר הוועדה, לא נקט עמדה חד משמעית ופעל בכל מקרה בהתאם למה שנראה לו נכון. מר לסרי הטיח טענות קשות ב״אליאנס״ על כך שהם מלמדים ללא הבחנה בין הגילים השונים וטען כי רמת המורים שהיא שלחה למוסד נמוכה ביותר. אנשי ״אוצר התורה״ הוסיפו שזו מגמה מכוונת ליצירת כישלון חינוכי וארגוני למוסדם שיגרום לכך שהקהילה תבקש מ״אליאנס״ לקחת את המוסד תחת חסותה הבלעדית.

סכסוך קשה פרץ בין המנהלים העברי והצרפתי בשאלת כיסוי הראש של התלמידים. מר לסרי דרש שהתלמידים יתהלכו תמיד בכיסוי ראש כנהוג בבית ספר דתי, אך מר גרו, המנהל הצרפתי, התנגד לכך. בהתערבות הרבנים המקומיים הושגה פשרה, שהתלמידים יתהלכו בכיסוי ראש עד כניסתם לשיעורי הצרפתית, ובמהלכם יתהלכו ללא כיסוי. קונפליקטים נוספים צצו ועלו: תלמידים קיבלו חופשת חג מולד ולא חופשת חנוכה; בימי שישי של ימות החורף הקצרים, שוחררו התלמידים מבית הספר מאוחר והיה חשש לחילול שבת; נתגלו קשיים בהסדרי נטילת ידיים לפני ארוחות וקשיים בתפילה בעת הלימודים.

פעלו כאן שתי הנהלות בעלות אינטרסים מנוגדים שיצרו יום יום בעיות נוספות בשעה שיו״ר הוועדה המשותפת מטעם הקהילה, מר סוסאן, לא נקט עמדות ברורות כלפי השתיים. מחד גיסא הוא רצה מאוד לקדם את החינוך היהודי והעברי, ואף עשה מאמצים לשפר את הניהול של ״אוצר התורה״, ומאידך גיסא הוא התנגד לקבלת הוראות מניו־יורק ולקו הקיצוני שהוכתב משם. שכרו של מר לסרי, המנהל מטעם ״אוצר התורה״, לא שולם על ידי הוועדה המקומית, ולפי הגדרתו הוא היה כפוף אך ורק ל״אוצר התורה״ בניו־יורק ול״שולחן ערוך״. ה״פיצוצים״ בין הנפשות הפועלות היו בלתי נמנעים וה״מלחמה״ העסיקה אותן שעה שתלמוד תורה עצמו והתלמידים הוזנחו. הג׳ויינט תמך בקו החינוכי של סוסאן יו״ר הוועדה, שייצג את הרעיון הקהילתי, דהיינו: חינוך יהודי ועברי שיינתן על ידי ״אוצר התורה״ עם ניהול מודרני ולימודי חול בשיתוף ״אליאנס״. הג׳ויינט חשב שעל ידי שליטתו המוחלטת כמעט בתקציבי ״אוצר התורה״, יעלה בידו להשפיע ולמתן את התנהגותם הקיצונית. הוא דרש מ״אוצר התורה״ להחליף את מר לסרי ולמנות במקומו מנהל חינוכי ומקצועי ברמה מקבילה לזו של מר גרו הצרפתי. באין מוצא התפטר סוסאן שכזכור מונה על ידי הקהילה. אך למרות התפטרותו לא נרגעו הרוחות.

בין מר לסרי, מנהל ״אוצר התורה״ לבין אנשי הקהילה נמשכו הסכסוכים והאחרונים איימו לנתק את הקשרים עם ״אוצר התורה״. מאמצי הג׳ויינט הביאו להקמת ועדה לשיתוף פעולה ונקבעו בהסכמה עקרונות ניהול משותפים. אך כל ההסכמות הוקפאו כיוון שהגיע מברק המודיע על ביקורו הקרוב של הרב קלמנוביץ במרוקו, ועל כך שתחנתו הראשונה תהיה תלמוד תורה בקזבלנקה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר