ארכיון חודשי: מאי 2018


ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי

בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….

ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו

עיתון "חרות"

10 ביולי 1959

איגרת מקאזאבלנקה

מרדכי לובלסקי

מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.

כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה  תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.

כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו  מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״

17000 עולי רגל

ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל  האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים  לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.

כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות  שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.

אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר

ככ״אלף לילה ולילה״

האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל  המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם  להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.

היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו,  שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה   ארוכה   של        חולים, בעלי

מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים  ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן  באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.

להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו  בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו.  הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות,  הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא.  מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה  וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא  נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.

ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה  מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול  מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.

לא פעם שומעים על כך, שעוורים  לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.

הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר —  בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים  הפועלים באיזור זה. כביש זה  הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו  להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.

בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים  במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות  מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה,  שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס,  כ-40 אלף איש, אשה וילד.

אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי  שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.

סוף המאמר

 

ספר ויקרא – פרשת "בהר", רבי שמעון בר יוחאי זיע"א. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר ויקרא – פרשת "בהר", רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים –בערב שבת קודש.

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

צדיקי הדור ואדוני הארץ,

חייבים לפעול ביתר שאת – למען גאולת השכינה ובנין המקדש.

"פרשה זו תרמוז ענין גדולועל זה עתידים ליתן את הדין

 כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (רבנו אוה"ח הק' בהר כה, כה).

רבנו אוה"ח הק': גאולת עמ"י ובנין המקדש,

תלויים  בגדולי הדור, שמתפקידם לעורר את העם לבקש על הגאולה.

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם, ישימו כל כוונותם בעסקי העולם… וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה', שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפסוק הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

רבנו אוה"ח הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל" כדברי קודשו, שמתפקידם לבקש על גאולת השכינה, ולעורר את לב העם לשוב אל ה' = "ויעירם החשק הרוחני"… ובזה יגאל את ממכרו" כדברי קודשו. אחרת, "עתידין לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

הסבר הפסוק ע"י רבנו אוה"ח הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע כדבריו מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

רבנו אוה"ח הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, כפי שהדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו – כשלושים נפשות, שכללו אברכים מובחרים לירושלים, בה פתח את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח למעשה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא בהר כה לח).

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

ת"ר: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (ויקרא כה לח): "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלוקים". וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר, לך עבוד אלוקים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות דף קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד. עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם בו הוא נמצא.

רבנו אוה"ח הק' לומד מהפסוק הנ"ל "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים".

את דבריהם הקדושים המדגישים את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ ישראל, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים".

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל: כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה אכן יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…".

  • מהי 'ברכת ה' לדעת רבנו "אור החיים" הק'?

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה (ויקרא כה יט). וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

רבנו אוה"ח הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ (תהלים קי, יג) "כרחם אב על בנים, ריחם ה' על יראיו", ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כלומר, הקב"ה דן אותנו ברחמים לפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

"וכי תאמרו מה נאכל". את הביטוי הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצוות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה' "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו  .

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

רבנו אוה"ח הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

רבנו מזכיר בהקשר ברכת ה' את הברכה לאבות "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו "וכי יש לי כל" (בראשית לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'. וברכה זו זכו בה כל האבות. אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל". כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלוקים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

המסר החשוב מדברי רבנו אוה"ח הק': "והנחסר – נשלם מעצמו".

האבות ראו בכל מה שיש להם: 'בכל, מכל כל' – כל מה שהם צריכים,

היות וזה, כל מה שהקב"ה ראה לנכון לזכות אותם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה, וכל מה שיש לנו, זה מה שאנו צריכים,

ולא משנה כמה יש לנו בכיס, מעט או הרבה,

  כאשר ברכת ה' שורה עלינו, הכל מתברך ומסתדר על הצד הטוב ביותר.

"ברכת ה' היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

  • "ברכת ה'" – בפרנסה.

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים בכך שמבלים שעות רבות בעבודה. 
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך".

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב, אך יש מציאות שחוזרים למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.  העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ולכן יוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלוקים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה "נעימות ה', מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד: מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יהיה מבוסס בנועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשינו יעמוד על כנו ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (וירא ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן סלה.

  • "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך, אומר שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.  לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה, הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה,
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "ברכת ה' היא תעשיר" – ובאשר נפנה, נשכיל ונצליח.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

רבי שמעון בר יוחאי.

  הילולת  הרשב"י – ח"י אייר – ל"ג לעומר.

רבי שמעון אומר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח, א).

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – חל ביום י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר – ספירת "ההוד שבהוד", בה אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה, בבחינת "מודים דרבנן" שם נאמר: "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות".

על כך ניתן לומר את הביטוי "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר.  ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי, ובפרט תלמידי חכמים (שער הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל  ענפי שם הוי-ה ברוך הוא". אותם  24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו, דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי. לכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום {סמל החכמה}, ושנאה להם:

 רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב).

גדולתו של רבי עקיבא, באה לידי ביטוי בכך שלא התייאש לאחר מות 24 אלף תלמידיו כשהוא היה בגיל 100, והצליח להעמיד את התורה עם 5 תלמידים מובחרים בלבד.

מהותה של האבלות על מות 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה היא: אובדן תורתם שבוודאי הייתה עצומה, בהשוואה לתורת 5 תלמידיו האחרונים. ניתן להשוות את התלמידים הראשונים – ללוחות הברית הראשונות שנשברו בגלל חטא העגל, ותורת חמשת התלמידים האחרונים – ללוחות השניות.

ישנה אמרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב): "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין {צנועים} היו…".

 המסר החשוב של האימרה הנ"ל הוא:  שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו, לכן קיימות דעות שונות.

רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אימרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 {ימי הספירה}, דבר הרומז למידה המהותית:

תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32. לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי – "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות, היות ותוקנה מידת חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

סיכום: "לב טוב" = תיקון ה"לב" {הגאווה}, ע"י "טוב".

 מידותיו של הרשב"י: "וכתר שם טוב – עולה על גביהן". וכן "אנן, בחביבותא תליא".

רבי שמעון – שר הזוהר  – ורבי מאיר ורבי יהודה – שרי ההלכה.

רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו – חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו בו עיניהם – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו וישבו שנים עשר ירחים – שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום – שנה.

כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י – מרפא" (שבת לג ע"ב).

מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם".

בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם".

  רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'".  "התם יאות הווה למהוי דחיל, = {שם נאה ונכון היה להיות ירא}, אנן בחביבותא תליא מילתא".  כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא" (זהר ח"ג, קכח, א). הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב – עולה על גביהן" (אבות, ד, י"ג).  לכאורה, היינו מצפים שרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך – זה כלל גדול בתורה",  רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה".

 תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו  "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" (דהי"א כט, יד). זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

כאשר יצא מהמערה בפעם השניה, רבי שמעון ביקש לעשות למען כלל ישראל. כאשר סיפרו לו על הקברים המפוזרים, הוא טיהר את טבריה מטומאת מת, כדי שהכהנים לא יצטרכו ללכת בדרכים ארוכות בגלל טומאת מת.

רבי שמעון גם קבע שכל ישראל בני מלכים הם, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

רבי שמעון בר יוחאי – פתח את צינור הזוהר ביום ל"ג בעומר. ביום הזה לפני הסתלקותו לגנזי מרומים,

הרשב"י הגיע לשלמות רוחנית. אמנם, פנימיות התורה נלמדה גם קודם לכן ע"י יחידי סגולה, אבל

 בל"ג בעומר, הרשב"י העביר את חידושיו וסודותיו לתלמידיו, כפי שמתואר בשתי האידרות.

בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך" מאת המקובל רבי שמעון לביא נאמר בבית הרביעי:

"נעשה אדם בעבורך" – הקב"ה ברא את האדם ואת העולם – בשביל הרשב"י.

לכן, הרשב"י אמר על עצמו שיכול לפטור את העולם מן הדין.

רבנו "אור החיים" הקדוש השתטח עם תלמידיו, על ציונו הק' של הרשב"י.

כאשר הגיע למירון, הוא ירד מעל החמור, והשתטח על הארץ על ידיו ורגליו וזעק:

איך אני האדם השפל עולה למקום קודש הקודשים – קיברו של רבי שמעון בר יוחאי".

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו למדו בזוהר על הציון הק' במשך ימים ולילות כולל שבת קודש. במכתב של אחד מתלמידיו מתואר הביקור כך: "למדנו בחשק גדול… בסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב – אשר כמוהו לא נהיה".

רבנו הבן איש חי – זכה לחבר את הפיוט "ואמתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", בציון הרשב"י.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: גם רבי שמעון בר יוחאי,

בנוסף להיותו גדול בתורת הנגלה ותורת הנסתר – הוא היה מחובר לנשמת כלל ישראל,

 והגן על כבוד ישראל, כמו התנגדותו לרומאים שרמסו את זכויות עם ישראל.

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של גדולי הרבנים הספרדים של דורנו –

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כראש ישיבת "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום הכהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה וחכם יצחק כדורי ע"ה וכו'.

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

בגיל 16 הוא עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל. הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון.

הנח לו לשוב ללימודו בישיבתנו פורת יוסף".

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה יוסף אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו למרן הרב עובדיה ע"ה.

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי. חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף, וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. רחל בת פרסיאדה ע"ה. מרים בת סעדה ע"ה

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, עינבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

SECURITE ET PROSPERITE

SECURITE ET PROSPERITE

La sécurité, la protection des biens s'accompagne du retour de la prospérité dont se font l'écho à plusieurs reprises ces mêmes Chroniques:

Ensuite le sultan se rendit à Taroudant pour combattre Moulay Moham­med, le fils de Moulay Mahrez contre lequel il avait déjà mené une expédi­tion à Marrakech et qui s'était enfui à Taroudant. Cette fois le sultan le relan­ça à Taroudant avec une puissante armée, mhallah, à laquelle s'étaient joints de nombreux (négociants) juifs de toutes les parties du Maroc. Ils ont gagné beaucoup d'argent dans cette expédition. Ceci a eu lieu en 5438 (1677 -78)… En 1678 -79; il y eut en plus de l'épidémie, une grande sécheresse et cherté. En vérité en ce temps -là, nos gens n'étaient pas gênés par la disette; car il y avait beaucoup de riches dans le mellah de Fès; leurs maisons étaient remplies de toutes sortes de biens; de provisions abondantes de céréales; leurs magasins étaient pleins; et pleins aussi les silos appartenant aux Juifs. Ils ne furent donc pas éprouvés par la famine qui régnait alors…"

Ce qui laisse présager que la condition de la communauté juive de la capitale n'était pas moins bonne. Les rapports des diplomates et visiteurs chrétiens vont dans le même sens en décrivant la situation générale des Juifs du pays, en y ajoutant naturellement leur propre vision peu flatteuse. Ainsi le consul de France à Salé, Estelle, grand défenseur du commerce entre les deux pays au -delà des aléas politiques fréquents, écrivait en 1698 : " Quant au commerce que les marchands chrétiens font en cette Barbarie quoi qu'il leur soit avantageux, il l'est encore davantage au Roy du Maroc, aux Maures et aux Juifs, ses sujets. Ces derniers font presque tout le commerce de ce pays, ou par eux -mêmes ou par des prête -noms maures, pour pouvoir par là ne faire paraître en aucun cas qu'ils ont du bien, à cause des continuelles contributions qu'ils sont obligés de payer, de manière qu'à leurs Pâques aussi qu'à leur samedis les Maures et les chrétiens sont aussi en fête…"

Même son de cloche dans les "Relations de voyage au Maroc des ' Rédemp­teurs de la Merci "en 1704 : " Il y a des Juifs dans toutes les bonnes villes des Etats du Roy du Maroc et ce sont eux qui font tout le commerce. Un Maure ne fait point d'achat de marchandises étrangères qu'il n'ait un Juif avec lui et les marchands chrétiens n'ont point d'autres courtiers que ceux de cette na­tion : C'est pour cela qu'il ne se fera aucun comme commerce le samedi parce que les Juifs observant ce jour -là avec la dernière exactitude. Ils s'attachent surtout à tromper chrétiens et Maures, et avec toute leur industrie ils ont bien de la peine à vivre parce qu'ils sont ac­cablés d'impôts et que la plupart du temps ils ne peuvent y suffire…"

Avec la promotion de Meknès comme capitale, les commerçants de la ville des familles Tolédano, Benattar; Maimran,

Ben Kiki ont joué un grand rôle dans sa prospérité, avec le concours de leurs proches parents et de leurs agents commerciaux à Fès, Marrakech et dans les grands ports de Salé et Tétouan. A l'exportation, les principaux produits étaient le salpêtre pour la fabrication de la poudre, la cire pour la fabrica­tion de bougies, le cuivre, l'étain et les produits de l'agriculture : laines, cuir, amandes. A l'importation, les armes, la poudre à canon, le papier, les produits textiles de haute qualité comme les bonnets rouges de laine; les brocards d'or, les soieries du Languedoc, les draps, les babioles de Venise; etc…

Ce presque monopole du commerce avait son prix, suscitant la jalousie et la convoitise du souverain toujours à la recherche de fonds pour financer ses travaux colossaux et ses interminables campagnes. Prisonnier pendant une dizaine d'années au Maroc (1670 -1681), le Français Germain Mouette pu­bliait après sa libération et son retour en France son livre '"Histoire de Mou- lay Rachid et Moulay Ismaël" dans lequel il rapportait quelques exemples des coûteux caprices du souverain dont nous avons confirmation dans une source juive :

Un jour le Roy déjeune avec des œufs. Il en trouva un qui était pourri et comme c'étaient des marchands juifs qui les avaient envoyés au sérail, il fit prendre tous les principaux de cette nation qu'il feignit vouloir faire dévorer aux lions. Toutefois, après leur avoir fait peur jusqu'au soir, il leur donna la vie, se contentant de leur faire donner à chacun quantité de coups de bâton et de les faire mettre en prison jusqu'à ce qu'ils eussent payé une grosse amende à laquelle il les taxa…Croyant un jour avoir été dérobé dans son sérail du cimeterre qui avait appartenu à Moulay Rachid, son frère et prédécesseur, estimé à 4000 écus, et ne pouvant découvrir l'auteur du larcin; persuadé qu'il n'y avait que les Juifs qui pouvaient vendre ou acheter de tels ouvrages, il ordonna qu'ils fussent chassés de leurs maisons, avec défense à qui que ce fut de les loger, jusqu'à ce qu'ils eussent payé la somme à laquelle il estimait le cimeterre – quitte à eux d'avoir leur recours contre ceux qu'ils découvriraient l'avoir volé…"

Heureusement, ajoute rabbi Habib Tolédano, aucun receleur juif ne fut impli­qué dans cette sombre affaire, datant de 1681; et la menace d'expulsion des juifs de la ville de leurs maisons fut levée, "et l'Eternel dans sa miséricorde nous a sortis des ténèbres à la grande lumière."

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

הכרזת מלחמת״מצווה

האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד"  היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?

כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!

בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.

ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39

  • יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.

ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :

כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)

גם אם היא שנואה עליהם.

נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.

השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו?  ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, ש­­גורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם- מרטין גילברט

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

כנס הפקות 

היחסים בין יהודים ומוסלמים משפיעים על היציבות במזרח התיכון, ולהם השלכות ברחבי העולם.

בהתרפקו על הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, מרטין גילברט לוקח את הקורא אל המקורות של מערכת יחסים טעונה, המשתרעת על 1400 שנות היסטוריה – החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, עבור דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסולטַנאת המוסלמיים הגדולים, ועד לימינו אנו. הוא בוחן את השפעתה של הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ההתנגשות הלאומנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, העזיבה המאולצת של 850.000 יהודים והגירושים ההמוניים מארצות מוסלמיות לאחר הקמתה של מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ואחריה, ועד לרגישויות הפוליטיות העכשוויות במזרח התיכון.

הספר 'באוהלי ישמעאל' שופך אור על תקופה של הזדמנויות ושגשוג ליהודים בארצות מוסלמיות, ממרוקו ועד אפגניסטן, השזורים בפתיחות מוסלמית, אומץ ותמיכה מחד, ופחד וטרור מאידך. בהסתמכו על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים, גילברט נעזר בארכיונים כמו גם בזיכרונות ועדויות אישיות, כדי לחשוף את הקול האנושי של הסכסוך בן מאות השנים. בסופו של דבר, סיפורו של גילברט על סובלנות הדדית בין מוסלמים ויהודים, שופך אור על אירועים שוטפים ותבנית לעתיד.

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (חיייבר-חיייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשובי).

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שסע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן-ד"ר דן אלבו-מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

מחבר הקסידה הזו, לצדיק רבי עמרם בן דיוואן הוא, משה ועקנין. העלה סודר ברישול. בשורה התחתונה במקום אמפרימרי ראזון Razzon-  Imprimerie, נפלה טעות ומסדר הדפוס, כתב "אימ רימירי." תוך דילוג על האות פ. יש להניח שרישול זה, קיבל ביטוי גם בסידור הדפוס של מילות הקסידה עצמה. מה שהקשה עלי את הבנתה המלאה.

במקור יש בתים נוספים בקסידה בתחילה ובסוף, כאן הבאנו את העלה המרכזי.

תרגמנו ארבע קסידות כתובות ביהודית מוגרבית לעברית, הארבע הוקדשו לצדיק רבי עמרם בן דיוואן, במטרה להבין כיצד משתקף הצדיק בעיני רוחם של המחברים. מה מייחד את התפילות התחינות והבקשות המובעים בהן.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן

ג. אזיו תשמעו יא כוואננא, לעזב או נס די סיאדדנא, או חנא חאדרין בינאתנא  רזזלא ונסוואן, כול זאיידין קדאמנא , יתרזזאוו בלעייאן, זכותו תכון מעאנא 

רב עמרם בן דיוואן:  זת"מ

ג.  בואו שמעו אחינו, את הנסים והנפלאות של אדונינו בהיותנו נוכחים ובינינו

גברים ונשים, כל אלה שקרבו אלינו, נפגעו בעיניים רעות, זכותו תהא עמנו

רבי עמרם בן דיוואן : זכותו תגן עלינו

ד. אסעד מן חדר פי כול עאם , ויסוף ראמאת או עוואם, מן כל בלאד תרעא דמאם

באס תוצל לוואזזאן, בלוועדא לרב עמרם הנקרא בן דיוואן.

 ד. המזל אינו נוכח כל השנה. ויראה מכות ועמים,  מכל עיר עדי דומיה. (שדה שקט)

כדי שתגיע לווזאן, למפגש עם רבי עמרם הנקרא בן דיוואן.

ה. תסוף נאס מראפגין, פרחחאנין מעא נאכדין, דאחכין מעא לבאכיין, כלסי רזאע פרחאן, יטלבו בלקלב לחנין פסייד בן דיוואן:                זת"מ  רב עב"ד
ה. תראה אנשים ישובים ברגליים משוכלות, שמחים עם נכדים, צוחקים עם בוכים

כולם הפכו שמחים יתחננו בלב רחום, על ציון הצדיק בן דיוואן:

זת"ע, זכותו תגן עלינו רב עמרם בן דיוואן

ו. אנאס כל מא זא בליעתו, פלחין נקבלת טליבתו, אדחם או צחח נייתו, מנאיין סאף בלעייאן, באנת או דחרת, זכותו רב עמרם בן דיוואן.
ו. כל איש מהבאים וצרתו, ברחמים נתקבלה בקשתו , ————-אמת כנותו

————————-, בת ונער, זכותו רב עמרם בן דיוואן:               זת"ע     

ז. סופנא די זאווי אמחנין, מן כול זיהא מעטובין, מן לידין מעא רזלין, אמן ראש אלבנאן, זארוה או רזעו ואקפין,  רב עמרם בן דיוואן
ז. ראינו כאלה שבאו פגועים מכל צד, בכל אבר משותקים,  מי בידיים ומי ברגלים

אמן אבי הבנים עלו אליו לרגל, ושבו עומדים, רבי עמרם בן דיוואן, זכותו תהא עמנו:                              

ח. האדי סהאדא נעתיהא קדדאם לחק נקולהא אנא בעיאני סופתהא לא זאייד לא נקצאן היהאת עממרי מא נסיתהא עלא רב עמרם בן דיוואן.
ח. את העדות הזו אתנה ליד האמת אומר אותה שאני בעיני ראיתיה ללא הוספה בלא גריעה שכל חיי לא שכחתיה על רבי עמרם בן דיוואן:                    זת"ע
ט. פי תאריך ואחד וּסתין כוננא בלזמלא חדרין פלהלולא מעא זאיירין סופנא נאס מן תיטוואן אמרא או רזאל מן זאיירין, לסייד בן דיוואן:                         זת"מ
ט. בשנת אחד ושישים היינו המוני נוכחים בהילולא עם עולי רגל, ראינו אנשים מתיטוואן נשים וגברים מקרב עולי הרגל שעלו לציון הצדיק בן דיוואן:                 זת"ע
י. זאבו בנהום עלא חמאר ודעוא פכרכור דלחזאר תחת סזרא פווצט נהאר בדם מן לעייאן, בדמוע סאיילה מן מטאר  פסייד בן דיוואן :                               
י. הביאו את בנם על חמור והשליכוהו על גל האבנים תחת העץ, באמצע האש בדם מן העיניים, בדמעות זולגות כמטר בקבר הצדיק בן עמרם:                    זת"ע
יא. קאלו וואלדיה אלחאדרין מן וקת לי כאן בן סבע סנין  ועדאמו כולהום זאחפין

תאייח עדאם עייאן חתא וצל וחאד ועשרין לא זאייד לא נקצאן מה כלאוו ביה חתא בלאד עיווא בדיוואוואת לזדאד וטבבא לערראף סדאד מא נפעוה בדיוואן חתא זבוה דון לעבאד לסייד בן דיוואן:                               זת"מ

יא. אמרו הוריו הנוכחים, מאז היותו בן שבע שנים, ועצמותיו כולן משותקות וכל עצם חולה עד שהגיע לגיל עשרים ואחד לא יותר לא פחות לא החסירו עמו שום עיר עייפו מלתת לו תרופות חדישות ורופאים יודעי נסתרות-חזות לא הועילו לו הרפואות,

עד שהביאוהו המאמינים לצדיק בן דיוואן:                              זת"ע

יב. זאלסין קדדאמו ואלדיה  ונאס סולחא באבייא עליה מא נזזם חד יסוף פיה 

מחזוד אמן סבבָאן תלק ידדה מעא  רזליה סאר יזאווב פרחָאן:                         זת"מ

יב. הוריו יושבים לידו ואנשי חסד סביבו אין צורך להסתכל בו——————

שחרר את ידיו ורגליו עד ששאג שמח:                             זת"ע

יג. זאד שמש לענדו האדא וחכמו מן ידו וקקפו יתסארא בוחדו בין אחבאב ועדיאן

ירקץ ויציח מן זהדו רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ    

 יג. קָרַב הַשַּׁמָּשׁ אליו אחז זה בו בידו והעמידו כדי שיצעד לבדו בין אוהבים ואויבים

רקד וצעק בכל כוחו רבי עמרם בן דיוואן:                        זת"ע

יד. דא עאם תסעוד או תמאנין, קאלו כול נאס אזזאיירין. סאפו בנת אמן עסר סנין.

מא כא תדווי בלסאן. מא תסמאע חתא בוודנין. זאבוהא לבן דיוואן:    זת"מ                 

יד. בשנת שמונים ותשע [תרפ"ט, 1929] כל עולי הרגל אמרו שראו ילדה בת עשר שאינה מדברת בלשון ולא שומעת באף אחת מאוזניה [אילמת חרשת] הביאוה

לבן דיוואן:   זת"ע

טו. מן למקאס מא כרזוהא חתא נדקת  בלסאנהא תצייח מן זווארח קלבהא רב עמרם בן דיוואן ולנאסי זמיע יסופוהא ויבכיו בדמוע חנאן:                          זת"מ
טו. מהחגורה לא הוציאוה  עד שנפגעה בלשונה זעקה מתוך עמקי לבה רבי עמרם בן דיוואן והאנשים כולם ראוּהָּ. ובכו בדמעות חמלה:                         זת"ע
טז. לי מאחוסי מן דיננא, יצייחו יא רבי גיתנא, זכות האד צדיק סידנא. רב עמרם בן דיוואן. אנדר וקבל טליבאתנא ותוואזבנא עזלאן:              זת"מ רב עביד 
טז. אלה החוסים בדתנו [?], יקראו רבי תנה לנו, בזכות הצדיק הזה אדוננו רבי עמרם בן דיוואן התרצה וקבל את בקשותינו וענה לנו בשמחה:                             זת"ע
יז. מאדא מן נאס דכלו מראד זארו וקדאוו למורד כול עם חדרו פלעדאד או חקקו בלאמאן  פרחו לקראב ולבעאד  פסייד בן דיוואן:                                זת"מ
יז. כמה אנשים נכנסו חולים השתטחו ונרפאו מחולי כל שנה נכחו בתפילות וצפו בלב נאמן, צהלו קרובים ורחוקים בציון הצדיק בן דיוואן:                       זת"ע
יח. אבנאדם כאף מן רבבך מן קלבך או מן כול ליך דאיים תציבו ויוואזבק לננו הוואא רחמן זכות צדיק תעאוונך  רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ
יח. בן אדם ירא את אלוקיך! מכל לבבך ומכל הווייתך, עד היום שתמצאו משיב לך

לנו הוא רחמן, זכות הצדיק תעזור לך, רבי עמרם בן דיוואן:                         זת"ע

יט. אלעאלי קריב לתאלבו, דגייא פלחין יוואזבו, אילא יטלב מן מכאלבו, בלחק בלא כתלאן, פחאל מן טלב לצאחבו מן ענדו פיה אמאן:                         זת"מ
יט. העליון קרוב לתחינתו, מהר ברחמים יענהו, אם יבקש מעומק לבו באמת בלא ספק זיוף [?], כפי שאיש מבקש מחברו שלו הוא רוחש אמון ובוטח בו:  זת"ע                  
כ. סלאם לאה עליהום רוואח צדיקים כלהום נשמת מור אבי מעאהום, פגן עדן דאימאן

רוואח אללא תזמעהום, מעא רב בן דיוואן:                            זת"מ

כ. שלום האל עליהם, נשמות הצדיקים כולם, נשמת מור אבי עמם, בגן עדן שוכנים בטח, רוח האל תאספם, עם רבי בן דיוואן:                              זת"ע
כא. בלמים בדית עדאדנא, או שין שכרא לילאהנא, או להי הוא צלטאננא, הווא מול לאמאן, קאדר יכמלל מוראדנא, יזוד לינא בלגפראן:                          זת"מ
כא. במים התחלתי התכנסותנו, ושתיה לשכרה לילותינו, והאל הוא מלכנו (שולטנינו)

הוא האל הנאמן, שיכול להשלים לרפא את חוליינו, ימחל [?] לנו ביום כיפור: זת"ע               

כב. דאיים נטלבו ללחנין, בתשובה ירדני פלחין, האגדא יטלב ואעקנין, פכלאמו בתביאן, אחנא או כוואנא כאמלין או נרזעו לדידאן:                              זת"מ
כב. מיום שנבקש מהאל הרחום, בתשובה ישבני ברחמים, כך יבקש ואעקנין

בדברו — – , אנחנו ואחינו כולם ונשובה עם טעם מתוק בפינו:     זת"ע                             

בזכירה זו לרבי עמרם בן דיוואו בחיבורו של משה ועקנין, היסוד המרכזי, בנוסף לתיאורי אוירה של ההילולה על קברו של הצדיק באסז'ן, בעיקר תיאור המדורה ולהבות האש הדולקות על גל האבנים המכסה את קברו. הקסידה בעיקרה מוקדשת לסיפורי רפוי והתרפאות של חולים למיניהם. בבית א' מסופר על ריפוי מחלות עיניים. בבתים ב' ו-ז' מסופר על ריפוי משותקים. בבתים י' ו- יא' מסופר על ריפוי אילמת שהחלה לדבר. תיאורים כלליים של התרפאות עולי רגל מופיעים בבית יז' ובבית כא'. התיאורים מתארים, יש להניח את ההילולה הקודמת או אלו שלפניה, שבה נכח הבלדיסט. במהלך השנה התקיימו שתי הילולות, מנתון זה לבדו, ניתן להסיק שמחבר הקסידה עלה לרגל לקבר הצדיק מספר פעמים, שבהן ראה במו עיניו את כלל האירועים שעליהם מסופר ביצירתו. היצירה מבטאת את שני היסודות התיאולוגיים הללו:

א. אמונה בכוחה של תפילה ספונטנית במילותיו, אנחותיו ובכייתו של המתפלל או המתפללת, בלשונו שלו או שלה, היכולה להיות בכל שפה, יהודית-ספרדית, פורטוגזית, תמזיגית, יהודית מוגרבית על שלל גווניה – להושיע את בעל/ת המצוקה. בפסוק "יַעַנְךָ יְהוָה בְּיום צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלהֵי יַעֲקב" (תהילים, כ, ב'), האדם מתפלל על-מנת לקבל מענה ועזרה ביום צרתו. אדם מתפלל לא רק בשל המצאות בתחתיות מצוקה ומחסור, אלא גם מתוך כמיהה של האדם להתעלות להידבק ברוחני ובשגב האלוקי.

ב. היסוד השני הוא, האמונה בכוחה של התפילה על קברי הצדיקים להושיע בזכות מעלותיו הרוחניות-השמימיות של הצדיק הנוכח במקום קבורתו כאדם חי. מנהגן של ישראל להשתטח על קברי אבות וציוני צדיקים הקדושים אשר בארץ המה, ולעורר בהם רחמים. וסגולתם שיתקבלו התפילות. מנהג זה התחיל עוד בזמנו של יעקב אבינו. כך נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ב): "'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת' – מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". הרי שהיו הולכים ומשתטחים על ציונה כדי שתמליץ טוב עבורם.

 הערות המחבר: טלבה סתם היא בקשה, אבל כאן יטלבו הכוונה יבקשו משאלות ובקשות, יעלו תחינות.

 י"ח אייר התרפ"ט , ל"ג בעומר חל ביום שלישי, מקביל ל 28 במאי 1929.

יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948 מאת י.בן-אמיתי

בשיטוט בנבכי העיתונות הקדומה, אתה מגלה דברים מדהימים, גם כאלה שכאילו נכתבו זה עתה…העברית המליצית למחצה, מעלה זיכרונות לאותה עברית שדיברנו במרוקו….להלן קטע מעיתון "הד המזרח" על עולים מצפון אפריקה…זה אינו מחקר, זה ראיון בלתי מתוכנן אשר מכיל בתוכות כמעט את כל סיפור העלייה היהודית ממרוקו…ההצלחות והכישלונות, שמובאות בלשון העם של עולה אחד אשר מיטיב לתארם, בצורה מופלאה….

יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים

הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948

מאת י.בן-אמיתי

והנה הם עמנו. יהודים מיהדות יקרה ומפו­ארת, עתיקת־יומין וברוכת־מעשים לרוח ישראל סבא וגילוי אוצרותיו הרוחניים. יהודים ממארוקו, טוניס, אלג׳יר וטריפולי.

ראיתים כאן בשכונה החדשה — הרמב״ם, (המושבה הגרמנית לשעבר). מהם עודם בבתי- מלון ומהם בבתי-עולים בעיר. רובם ככולם בעלי- משפחה. ראיתים בחוצות ירושלים מחייכים ונה­נים. ״בתוך עמי אנכי יושבת״ — זו הרגשתם.. בלא ריטון ובלא תלונה סובלים הם ייסורי ההת­אקלמות בארץ ובעיר הקודש. מקבלים באהבה את התלאות וחבלי הקליטה ומצפים בסבלנות להתגשמות מטרתם: להרגיש כבני ירושלים ולהוות חלק בתי נפרד מתושביה.

ואוהבי־עבודה הם. כולם בעלי מקצוע. אלא שגם לזה דרוש זמן כדי להקלט בארצנו ובעירנו. חייט שידע יפה לתפור גלימות ארוכות במרוקו, סנדלר מומחה לתפור נעליים לרגליהם של בני טריפולי וכדומה צריכים לעבור תקופה חדשה ללמוד המקצוע בארץ הזאת. ואינם מתלוננים. אינם מואסים בישום עבודה ונענים לכל דרישה של ״הלשכה הכללית״.

בבקורי ב״לשכה״ בירושלים פגשתיו. בחור גבה־קומה ומשכיל. יליד פאס הוא. ככל חבריו יודע הוא צרפתית וערבית במבטא מרוקני. ימים נמצא בארץ ושלשה ימים בירושלים.

בתשובה לשאלותי אמר: מאושר אני להיות בירושלים. ,כמה מקנאים בי אחי ואחיותי, כל אלפי היהודים שנשארו עדיין שם. כחצי-מיליון יהודים חיים עוד בצפון אפריקה. ובשורת ״מדינת ישראל״ הרנינה לבות כולם. מקטנם ועד גדולם. ומאז, יותר מאשר תמיד, נטלה שלוותם מהם. מאז — זכרו יומם ולילה: ״ובגויים ההם לא תרגיע״. לא חיכו הרבה. קמו ומכרו כל אשיר להם. ועתה יושבים אחינו בצפון אפריקה על מזוודותיהם המעטות. צרורות דלים של מטלטלים הכרחיים שיירו לעצמם ומצפים ליום הנכסף: יום מעליה ארצה.

ומכאן ואילך אמסור הדברים כדברי אותו בחור שדיבר עמי בפרוזדור ״לשכת העבודה ה­כללית״ :

— אתה עתונאי, טוב ויפה שהנך מתעניין בנו. לא רבים כמוך שישאלונו: כיצד אתם מר­גישים ומה חסר לכם. אכן, חביבי׳ מטפלים בנו מיום עלותנו על אניית העולים, ועד הגיענו לחו­פי המולדת. גם כאן נמשך הטיפול. חיים במחנה- עולים. עוברים לעיר זו או אחרת ומקבלים שי­כון, ״ציוד ראשון״ ודירה ומזון לכל זמן שהנך בלא עבודה. טיפול מאורגן ומעודד.

אולם׳ אולי תהא אתה שליח של כל העולים החדשים מצפון אפריקה ותהיה לנו לפה ? כאמור, חודש ימים הייתי במחנה עולים בפרדס חנה. מ­טעם משרד העלייה הופקדו מדריכים מיוחדים שם. צעירים חרוצים וטובים. אלא — גבוהות המחיצות בינינו: אין אנחנו מבינים איש שפת רעהו. הם, המדריכים, דוברים עברית או אידיש. אין מי מהם שידע ערבית או צרפתית להסביר לנו הטעון הסבר, לשיח עמו דאגותינו היום־יומיית וכו׳. וכל התכנית התרבותית — באידיש. כל יום יומיים הרצאה או הצגה באידיש. לנו, עולי צפון אפריקה, היתה הרצאה אחת במשך כל שלשים הימים שהייתי במחנה.

והוא הדבר כאן, בלשכת העבודה הכללית בירושלים. טוב שנזדמן לנו ידידנו זה המתרגם דברי באזניך. אך זה שרושם אותנו, שמטפל בני בסידור בעבודה, בשיכון וכי׳ איני מבין את שפתנו.

דומה לנו, בבואנו למשרדים אלה שאין בהם מי שעמו נוכל לדבר בפשטות ״כדבר איש אל רעהו״, שיבין לרוחנו ובקי במנהגינו שה״אירופיים״ מביטים עליני ״מלמעלה למטה״. ודאי, בלא כוונה תחילה. אך במשרדי העולים שבמח­נות, בערים ובמושבות, בלשכות העבודה וכדומה צריך שיושיבו כאלה שיכירונו וידעו משהו על מוצאנו ואורח חיינו.

דוגמה אחת לי עתה: רובם ככולם של אנ­שינו. העולים מצפון אמריקה׳ קשורים במסורת ישראל המושרשת בלבנו. לכן דרישתנו ממוסדות השלטון בישראל: ישלחונו לכל מקום שירצו. את נפשנו ניתן להגן על המולדת. אך באשר לנשים — ״כל כבודה בת מלך פנימה״. לא ייעשה כן במקומנו להוציא נשים לגיוס. הן תשארנה בבתיהן. חדשה היא נימה זו בעיניהם כאן, אן צריך שיבינוה.

בכלל אתה שואל ? — אנו שבעי רצון. לא יעברו ימים רבים ונשלוט בשפה העברית החביבה ובעברנו ברחוב לא יצביעו עלינו: ״הנה עולים חדשים״. בני ירושלים נהא — ועל זה גאוותנו.

עד כאן דבריו. בדברו על גדולי היהדות במ­קומו כיום הזכיר שלשה: רבי מאיר בן ישראל, חבר בית דין הרבנות, רבי יהודה בן דנן, ור׳ יוסף בנאים. האחרון שלח כתבי יד שלו לירושלים ובה הדפים את ספרו ״שם הגדולים״. (מי יתן ולמדו נוהג זה, להדפיס ספרים עבריים בירו­שלים דוקא, יהודי ארצות אחרות בכלל ויהודי מדינת ישראל בפרט).

מאות עולים חדשים מצפון אפריקה נוספו לירושלים עירנו. ברכתנו להם: ״יישוב טוב״ ונעודדם בתשומת לב למשאלותיהם, בנכונותנו לסייע להם ולהקל עליהם את חבלי התאקלמותם בתוכנו.

הד המזרח  26 נובמבר 1948 ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ

אין חדש תחת השמש….עולמו כמנהגו נוהג…

הד המזרח  26 נובמבר 1948

ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ

ועד העדה הספרדית פנה במחאה אל שר המשפטים במדינת ישראל על ש״בית הדין העליון לצדק מרכב כיום משופמים ללא כל נציגות לצבור הספרדי כולו, המהוה קרוב לרבע הישוב העברי בא״י״ במחאה הודגש ששום ספרדי איני נושא משרה אחראית של נשיא בבתי המשפט המחוזיים בת״א, חיפה וירושלים ושאין אף שופט ספרדי בירושלים שלמעלה ממחצית האוכלוסיה שלה שייכת לצבור הזה.

על מחאה זו באה תשובתו של כב׳ שר המשפטים כי ״במנוי שופטים ועובדים ממשלתיים בכלל, הקריטריון הקובע הוא התאמתו של המועמד למשרה מבחינת כשרו ומדותיו״ כב׳ שר המשפטים מונה במכתבו שורה של מנויים שנעשו לאנשים המשתייכים לעדת הספרדים.

בתשובה על מכתבו של כב' שר המשפטים מציין ועד העדה הספרדית בירושלים כי מחוץ למר אליהו משה מני ומר דוד ממן, לא נתמנו שופטים ספרדים חדשים עם הקמת מדינת ישראל. ועובדה זו משמשת הוכחה לעצם הטענה, בו בזמן שמספר השופטים הלא ספרדים אשר נתמנו מחדש רב יותר. לפי הרגשתנו, — נאמר בהמשך המכתב של ועד העדה הספרדית — הכשרתו של השופט היא הקובעת, אם מתלוית אליה ידיעה אישית של מנהיגי הצבור, שיחידים ממנו באים להשפט בפניו. ידיעה זו במסורת הצבור מנהגיו, ארחותיו והלך רוחו, היא המסייעת לשופט לשפוט בצדק. אין זה סוד כי השופטים בירושלים מתקשים לעתים קרובות מאד גם מפאת חוסר ידיעת שפות, שהנשפטים נזקקים להן, ושופטים אלה נאלצים להסתייע בכלי שני.

ועד העדה חוזר איפוא על תביעתו לתת נציגות הולמת ומכובדת בבית הדין העליון לצדק, בבתי המשפט המ­חוזיים וכן בבתי משפט השלום.

Le Mossad – Michek Knafo-Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain Simha Aharoni

Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain

Simha Aharoni

Simha Aharoni est né en Palestine en 1933. Diplômé de Sciences politiques et de culture française de l'Université Bar-Ilan. Colonel de réserve, il a rempli divers postes de commandement dans l'armée de l'Air. Envoyé en mission par le Mossad en France et au Maroc dans les années 1961-1965; correspondant militaire du journal Hatsofé dont il fut aussi le directeur. Depuis 1978, il collabore aux Yédiot Aharonot. Auteur d'une étude sur la sortie des juifs du Maroc dans le cadre de l'opération Yakhine. Lauréat du Prix Ben-Tsvi pour cette étude.

Voici la traduction d'un article qu'il a publié dans le journal Yédiotle 12 octobre 1981.

De toute la polémique qui s'est développée ces derniers temps sur les écarts sociaux, c'est le judaïsme marocain qui en est sorti perdant, son image écornée, causant une grande injustice aux dizaines de milliers de ses membres montés en Israël. Cela est le fait que, tous les participants à la discussion sur la discrimination et les tensions inter-communautaires ont abordé le sujet, considérant l'ensemble des olim du Maroc en une seule masse, une seule famille avec un dénominateur commun. Or, il n'y a pas de plus grande erreur que cela.

Quelques 170.000 juifs vivaient au Maroc quand a commencé, le 28.11.1961, la Alyah de masse dans le cadre de l'opération Yakhine, dispersés dans les 14 districts du pays. Des grandes villes comme Rabat, Casablanca, Marrakech, Fès, Meknès et Tanger – jusqu'aux petits villages isolés dans le sud du pays, aux frontières du Sahara et dans les régions de Ksar-Souk et Ouarzazat et jusqu'à la frontière mauritanienne.

Il est naturel que les grandes distances entre les agglomérations et les difficultés de communication avec les grands centres aient créé des écarts sociologiques entre les communautés. Nombreux étaient les juifs des grandes villes qui avaient absorbé la culture française qui avait dominé le pays jusqu'en 1956. Pour nombre d'entre eux, la langue française était la langue de tous les jours, et leurs enfants étaient éduqués dans les écoles françaises, ce qui n'était pas le lot habituel des habitants des villages éloignés. Mais ils avaient un dénominateur commun: l'attachement à la tradition et la nostalgie de Sion. Ni les distances ni les barrières de la culture occidentale n'y pouvaient rien.

Dans les petits villages, distants de centaines de kilomètres des grands centres juifs, nombreux étaient ceux qui savaient l'hébreu ou plus exactement la langue sacrée, et entretenaient leur correspondance en arabe en caractères hébraïques. Contrairement à ce qui a été écrit récemment, ils étaient pénétrés de culture juive qu'ils avaient préservée pendant les siècles, la transmettant de père en fils.

Quand a commencé la grande Alyah, il fut décidé d'évacuer d'abord les habitants des petits villages, dans les régions d'Oujda, Agadir, Ksar-Souk et Ouarzazat. Un des objectifs recherchés était de réduire en priorité la dispersion de la population juive vers les centres. De grands efforts furent donc déployés dans cette direction bien que le nombres de juifs de ces villages ne dépassait pas les 8% de la population juive globale. L'opération était complexe, ne serait-ce qu'en raison des problèmes de transport et de mauvaises routes afin d'arriver au port de sortie, mais tous ceux qui y ont participé sont revenus profondément marqués par leur rencontre avec eux.

Le pays des rêves

Comme par exemple cette rencontre au village d'Amizmiz, en plein désert, non loin de la frontière mauritanienne. Les 231 habitants du village avaient accueilli avec émotion les deux jeunes arrivés aux premières heures de la matinée, en cette journée de printemps, après avoir parcouru à pied les 25 kilomètres qui séparaient la route praticable au village. Ceux-ci leur ont fait savoir qu'ils étaient venus pour les emmener au pays dont ils avaient rêvé toute leur vie. Très émus ces gens simples n'ont pu s’empêcher de pleurer. Huit heures plus tard, tous les juifs du village, vieillards et enfants, entamaient la grande marche vers Israël les sifré Torah dans les bras, laissant derrière eux leurs champs et leurs biens, et un monde de souvenirs et de légendes.

Ils n'ont pas abandonné leurs vieux, leurs parents ni les ont placés dans des asiles – comme il est habituel dans la culture occidentale – mais les tenaient par la main, le petit-fils soutenant le grand-père. Le même spectacle s'est reproduit dans les 59 villages évacués la même année, réduisant progressivement la dispersion juive aux seules villes. Aujourd'hui ils sont parmi nous dans les nouveaux villages édifiés dans le sud du pays.

Ces impressions devaient revenir sur elles-mêmes, après que le centre de gravité de l'opération se soit concentré sur les grandes villes. Là aussi brûlait le feu de l'amour de Sion. Là aussi était ancrée une culture juive authentique – à côté de la culture française; là aussi le respect dû aux anciens était resté vivace, ainsi que celui dû au chef de la communauté, au père et à la mère. Ils étaient prêts à laisser tout derrière eux: travail, magasin, bureau, biens, propriétés pour arriver au pays de leur rêve. Mais ils n'étaient pas disposés à laisser derrière eux les vieux et les déshérités, dans l'esprit de la maxime de la tradition juive qui veut que "nous montions avec nos jeunes et nos vieux". C'est justement alors que devait se lever dans l'Etat d'Israël "civilisé" une grande protestation: pourquoi admet-on l'arrivée des vieux et des aveugles? Et des juifs cultivés, imbus de culture occidentale, demandaient d'effectuer une sélection. Est-ce là la "culture" que prônent aujourd'hui ces belles âmes qui cherchent les raisons de la discrimination chez les olim et non en eux-mêmes?

La protestation "civilisée", provenant d'Israël, cette "sélection" qui devait boulverser jusqu'au tréfonds de leur âme tous ceux qui s'occupaient de la Alyah des juifs, sans choquer le moins du monde aucun des habitants de Sion – ashkénazes comme sépharades – qui ont continué à vaquer à leurs occupations comme s'il ne s'était rien passé. Nos hommes sur le terrain, eux, ne pouvaient réagir, ils ne pouvaient expliquer combien l'amour du prochain, qui caractérise les juifs du Maroc, est cent fois supérieure à la froide culture occidentale prête, pour sa convenance, à barrer la voie des vieux qui se dirigent vers Eretz-Israël! Et les familles, riches comme pauvres, sont montées en Israël avec leurs vieux parents, en dépit des difficultés et des souffrances. Et de fait pour chaque 24,6 olim venant du Maroc, il n'y avait seulement qu'un parent-vieux dépendant.

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.חיים מלכא

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.

בנובמבר 1951, עת החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות ה " מוסד לתיאום ", על מדיניות סלקטיבית בעלייה מצפון אפריקה, התחלקה סלקציה זו לשניים : סלקציה סוציאלית וסלקציה רפואית.

עד יוני 1952 היה ביצוע הסלקציה הרפואית באחריות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שכללה שם מחלקה רפואית : במרוקו – באחריותו של ד"ר שניצר, ובתוניסיה – באחריותו של ד"ר טייב. גם מחלקת העלייה בפריס כללה מחלקה רפואית, שפיקחה על כל הנושא הרפואי בצפון אפריקה, ובראשה עמד ד"ר אונגר.

תפקידי המחלקה הרפואית במרוקו ובתוניסיה היו בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה ; וטיפול רפואי במועמדים שהוחלט להעלותם ארצה. הקריטריונים הרפואיים להגבלת עולים נקבעו על ידי המחלקה הרפואית של משרד העלייה והבריאות.

 הבדיקות והטיפול הרפואי במועמדים לעלייה ממרוקו בוצעו על ידי רופאי אוז"ה, בבתי חולים או במרפאות צרפתיות, על ידי רופאים פרטיים, המימון לבדיקות ולטיפולים ניתן מחציתו מהג'וינט, ומחציתו מתקציב מחלקת העלייה של הסוכנות. הערתי אלי פילו – ואנוכי אחד מאלה ש " טופלו : כביכול על ידי מרפאה אוז"ה הזכורה לי לשמצה. מאוד סקרן לראות או לפגוש את הרופא המנוול שפקד על הטיפול שלי שם במרוקו. אם הוא חי, שירגיש את מה שעברתי, ואם הוא איננו בחיים, שיתהפך בקברו עד סוף הדורות – עד כאן הערתי אלי פילו.

את האישור לכשירותם של העולים מבחינה רפואית היה צריך לתת הרופא האמון במרוקו. עליו הוטל לוודא כי המועמד כשיר לעלייה מבחינה רפואית, ואז היה חותם על כרטיס העולה של המועמד. לא ניתן היה להעלות יהודי ארצה ממרוקו ללא חתימת הרופא האמון.

בשנת 1951 מונה ד"ר שיבא לתפקיד המנהל הכללי של משרד הבריאות, ויוסף בורג – לשר העלייה והבריאות בממשלת ישראל.

ד"ר שיבא פעל רבות למניעת עליית יהודי צפון אפריקה לא רק מטעמים רפואיים, אלא אף תורשתיים, כפי שכתבה עליו רות בונדי בספרה "שיבא רופא לכל אדם :

             "יוספטל רצה להגביל את העלייה רק מטעמים רפואיים, ואילו ד"ר שיבא רצה להגביל את העלייה גם בנימוקים תורשתיים, וטען שיש להיזהר מ "עלייה חופשית", הוא חשש לעתידו של העם אם שיעור הפגועים בו בגוף ובנפש יהיה גדול. לחיזוק טענתו הסתמך שיבא על סטיבנסון מגדולי הגנטיקאים של אנגליה, אשר הוכיח כי סקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור על כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

על כן עשה ד"ר שיבא ככל יכולתו ובמלוא עוצמתו כדי למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה לארץ. כך זרע את זרעי הפורענות של מדיניות משרד הבריאות לחמש השנים הבאות – עד 1956, עת נסגרו שערי מרוקו. גם ד"ר בטיש, שהחליפו באפריל 1953, המשיך במדיניות קודמו. בינואר 1952 יצא ד"ר שיבא לסיור בצפון אפריקה, ובדין וחשבון על ביקורו הוא כותב :

יהדות צפון אפריקה בלבד בשום פנים לא תבנה את ארץ ישראל מחמת התנאים בהם הם חיים. יש לכן הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדיין אינן סתומות….ובאחרונה יסולח לי אם חרגתי מרפואה : קשה להשלים עם השפל כי אין הכרח בו, זו מחלה שאפשר למנוע אותה ועוד אפשר.

במילים אחרות, אין להעלות את יהודי צפון אפריקה, שכן היא מהווה מחלה, שאפשר למנוע אותה על ידי מניעת עלייתה.

העברת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה למשרד הבריאות.

על מנת לממש את תוכניתו – מניעת העלייה מצפון אפריקה – שם לו ד"ר שיבא למטרה להוציא את האחריות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה, ולהעבירה לסמכותו של משרד הבריאות של ממשלת ישראל.

סמכותי ודומיננטי, השפיע ד"ר שיבא על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ועל האנשים החזקים בהנהלת הסוכנות, לוי אשכול וגיורא יוספטל, שדעותיהם על יהדות צפון אפריקה היו קרובות לדעתו. הוא התלונן בפניהם כי מחלקת העלייה של הסוכנות אינה עושה עבודתה נאמנה. אין היא מקפידה בסלקציה הרפואית בצפון אפריקה, ולכם "מסתננים" לארץ חולים רבים. כתוצאה מכך קורס משרד הבריאות תחת העומס, ואינו יכול לטפל בנושאים שבאחריותו. תמותת התינוקות גדלה ; מוסדות מלב"ן – מוסד לטיפול בעולים נחשלים – מלאים, ותקציב משרד הבריאות מתכלה. והוא מסכם : "וכי במה אנו גרועים יותר מהיישוב הנמצא בקזבלנקה"

ד"ר שיבא ניסה אפוא לתלות את כל תחלואי משרד הבריאות על כתפי העולים מצפון אפריקה. עם זאת סביר להניח שידע, כי בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951 עלו משם רק 45.248 עולים מתוך 686.739 עולים, כלומר 6.5% בלבד מכלל העלייה. מה עוד שכבר משנת 1950 הייתה העלייה מצפון אפריקה סלקטיבית. הוא גם ידע שרוב החולים המאושפזים במלב"ן הגיעו ממזרח אירופה. דווקא. למשל : בחודש מרץ 1952 הגיעו לארץ שמונה חולים עם שחפת פתוחה : שבעה מרומניה, ואחד מברזיל.

אולם ד"ר שיבא לא בחל בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרתו. מספר על כך ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

          " ד"ר שיבא נקט בכל דרך להעברת האחריות הרפואית ממחלקת העלייה בצפון אפריקה למשרד הבריאות הממשלתית, והפעיל לחץ על בן גוריון תוך תיאורים קשים על המצב הרפואי במחנות. באחת הישיבות ב "מוסד לתיאום" תלו בחדר הישיבות תמונות זוועה ממחנות העולים בארץ, בצירוף דיאגראמות של מחלות ושל זקני, תערוכת צילומים מתוכננת היטב, על חוסר מים, שירותים סניטריים ירדים, אוהלים קרועים, ילדים ותינוקות מלוכלכים ומוזנחים. ד"ר שיבא הרצה בפתיחת הישיבה על המצב הקשה ועל הסכנות לעתיד, על זיהום מים אפשרי, על בילהרציה צפויה ועוד, ובן גוריון פנה אלי ושאל : " מה תגיד אתה רפאל ? ואני אמרתי : " אשיב לך בישיבה הבאה ". ואכן לקראת הישיבה תלינו בחדר הישיבות תמונות זוועה מהמללאח מכפרי הדרום ומגטו טהרן, תמונות של ילדים יהודים שהם מוזנחים, מלוכלכים לבושי קרועים, וליד התמונות דיאגרמות של אחוז התמותה ותוחלת החיים בכל ארץ וארץ, ואז אמרתי בישיבה : " עלינו להכריע כאן או שם ".

לבסוף ניצח ד"ר שיבא שמערכה זו : הנהלת הסוכנות ו "המוסד לתיאום" החליטו להעביר את הסמכות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה – לידי משרד הבריאות. ביוני 1952 נחתם זיכרון דברים בין שני מוסדות הללו, ובו נכתב :

1 – מחלקת העלייה מתחייבת לפעול בשטח בריאות העולים לפי הוראת משרד הבריאות אף עולה לא יעלה בניגוד להוראות אלה.

2 – משרד הבריאות יעבד כללי בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה, לפיהם יפעילו הרופאים.

3 – משרד הבריאות ישלח רופאיו לכל מקום לפי הצורך, או יסמיך רופאים אשר כבר נמצאים בחו"ל.

4 – כל עולה צריך לקבל אישורו של רופא משרד הבריאות ובלי זה לא יעלה. ( חוויתי זאת על בשרי – אלי פילו )

5 – ניהול ריכוזי הריפוי מבחינה אדמיניסטרטיבית, הסכמים עם גורמים אחרים כגון הג'וינט, אוז"ה ועוד, בידי מחלקת העלייה, תוך שיתופם המלא של רופאי משרד הבריאות בכל העניינים המקצועיים.

אגב לראשונה פעל אפוא משרד הבריאות של ממשלת ישראל בארץ ערבית, שאינה מקיימת אתה יחסים דיפלומטיים……..

באפריל 1952 נשלח ד"ר פ' מוסברג, רופא של משרד הבריאות, למרוקו ולאלג'יריה להכנת סקירה על מצב הבריאותי שם. בדו"ח שהכין, המופנה לד"ר שיבא, כותב ד"ר מוסברג :

משרד הבריאות אינו צריך להסתפק רק בביקורת רפואית לעלייה, אלא להירתם למאמץ כולל. לשלוח רופאים מומחים מהארץ להקים מרכזים רפואיים ולטפל בצורה אינטנסיבית ושקטה בשיתוף עם כל המוסדות והג'וינט על מנת להכשיר עלייה זו שהיא הפוטנציאל הגדול של עם ישראל.  

בתחתית הדין וחשבון של ד"ר מוסברג, הוסיף ד"ר שיבא בכתב ידו את המשפטים הבאים :

את המועמדים לעלייה יש להכשיר לא רק מבחינה גופנית, אלא גם רוחנית במשך תקופה של עד שנה במקומותיהם, ורק אז הם יהוו חומר מתאים להיקלט בארץ ללא סכנה.

מעניין ממתי עוסק משרד הבריאות בהכשרה רוחנית ? והמבין יבין

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השואה בעיני מחמוד עבאס-דוקטור אדי כהן ופייר לביא

השואה בעיני מחמוד עבאס

לקט מתורגם וערוך מספרו

דוקטור אדי כהן ופייר לביא

בשנת 1983 שהה מחמוד עבאם במוסקבה וחיבר את עבודת הדוקטורט שלו. עבודה זו נכללה בספרו, ״הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות", שיצא לאור במהדורה ראשונה ברבת עמון בשנת 1984. בספר זה מכחיש מחמוד עבאס את השואה כפי שהייתה ומנסה להוכיח לכאורה את הקשר בין ראשי הציונות לבין הנאצים.

החיבור הזה בין מחמוד עבאס לבין הק.ג.ב., והעובדה שספרו שימש ועדיין משמש כשופר תעמולה נגד מדינת ישראל והציונות, מעלה שאלה חשובה ־ האם הק.ג.ב. עצמו הזין את מחמוד עבאס בחומרים לספרו ודאג לממן במשך שנים את התעמולה הפלסטינית נגד מדינת ישראל?

לאור העובדה כי שקרים אלה, כחלק ממסע הסתה בינלאומי, מקעקע את זכות קיומה של מדינת ישראל וקיומו של העם היהודי בכלל, לקחו על עצמם דוקטור אדי כהן ופייר לביא להוציא לאור את מכלול דבריו של מחמוד עבאס כפי שמופיעים בספרו.

ד״ר אדי כהן הנו מזרחן וחוקר, יליד לבנון, בעל תואר דוקטור בלימודי מזרח התיכון מאוניברסיטת בר-אילן וידיר פורום קדם למזרחנות והסברה, עמותה רשומה העוסקת בהסברה בשפה הערבית, ונלחמת באנטישמיות ובהכחשת שואה בעולם הערבי.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

לפי ממון או לפי נפשות

אף כי בעיקרון התקבלה ההנחה כי מיסים יש לשלם לפי ממון, כלומר לפי גובה ההכנסה, בהתאם לתפישה פרוגרסיבית, הרי פרצו מידי פעם ויכוחים על כך, וביחוד כשהוטלו היטלים ותשלומים אחרים החורגים מהמיסים הרגילים. בעיית הגבייה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב״ב, ז ע״ב¡ ב״ק קטז ע״ב) ועל פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגולות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות¡ ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה. הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותו.

התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש. היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות.

יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות במשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.

אף כי לא היה ספק מבחינת הדין כי הערכת המיסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה.

על מקרה כזה מספר ר׳ יהושע בנבנשתי (דיין קושטא החל משנת שע״ב – 1612, עד פטירתו אחרי תכ״ב – 1662). הוא נשאל על מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מיסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.

השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט. התשובה שלילית, כי במעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס.

היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מיסיהן לשלטונות. בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת״ף (1720) לר׳ משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ״ו – תקי״ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א׳ המכונה ״טבריה״ לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב׳ המכונה ״ציפורי״ נדרשו על ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג׳ וד׳ שישתתפו בתשלום במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א׳, ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז ״הפרעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרורים יפרעו אלו כמו אלו״.

כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר, כי עול המיסים צריך להתחלק לפי העיקרון של ״לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו״, כלומר, לפי היכולת הכספית. בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמיסים שולמו לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר׳ יוסף בן דוד פילוסוף, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, בשליש הראשון של המאה הי״ח יצא נגד מנהג זה וכתב ״שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון״, כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.

נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מיסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו.

ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעוניינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצידם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספית.

להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי מארוקו בנושא זה: ר׳ יעקב אבן צור קובע כי מיסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון, כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות.

כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס (תקצ״ו-תר״ס, 1900-1836).

מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר׳ משה טולידאנו ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו.

גם שוחד הניתן על ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה הי״ח, על פי תשובתו של ר׳ שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, היתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-סדר ההבדלה בבית

סדר ההבדלה בבית

בחזרה מבית־הכנסת, נוהג בעל־הבית לברך את בני־ביתו בברכה המסורתית ובקול־רם: ״שבוע־טוב ומזל־טוב, בשמחה ובלב־טוב, אליהו הנביא זכור לטוב. בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם גם הם, בברכה שחציה עברית וחציה ערבית־יהודית: ״שבוע־טוב ותרבח והסעד – (שבוע טוב ותרויח ותצליח).

כידוע, במוצאי־שבת, עם צאת הנשמה היתרה, שפינקה את היהודי במאכלים טעימים ובריחות נעימים במשך כל השבת, נחלש עתה הגוף ויש צורך להריח בשמים טובים ולקלוט ריחות נעימים כדי להתחזק ולעמוד כנגד הימים הבאים של השבוע הנכנס, על־כן נהגו בקהילות ישראל להכין בשמים להבדלה וגם יש שהכינו כלים מיוחדים בבית לטכס ההבדלה. גם השולחן של ליל מוצאי־שבת סודר כמו שסודר בליל־שבת, על־פי הכתוב: ״לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, אף על־פי שאינו צריך אלא לכזית. (שבת, קיט, עב). לטכס ההבדלה הוקצב תמיד זמן רב. עוד לפני בוא בעל־הבית מבית־הכנסת, הרעיה הכינה כבר השולחן להבדלה, עליו הניחה- אל מזמאר – מין כירה קטנטנה מחרס, בה שמה גחלים זעירים ועליהם פיזרה ״עוד א־נואר״ תבלין המפיץ ריח טוב ונעים בחדר. על־יד הכירה הניחה גם קנקן מניקל הנקרא – אל מבכ'רא ־ ואצל אחדים הוא עשוי מכסף טהור, ובו מי ורדים או שושנים.

עוד א-נוואר – ציפורן, תבלין המופק מעץ ירוק־עד ממשפחת ההדסים. הציפורן נזכרת בתלמוד בין צמחי הבושם שהיו שוחקים במקדש לקטורת. (כריתות ו).

את סדר ההבדלה נהג בעל־הבית לפתוח בפסוקים: זכור לטוב בסימן טוב, אליהו הנביא, אליהו הנביא וכל בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם: במהרה יבוא אלינו עם מלך משיח בן דוד! ובעל־הבית ממשיך: ״איש אשר קינא לשם האל״.. אחר־כך, כל המשפחה שרה בצוותא את הפיוט המוכר ליהודי מרוקו:

ישיב הדרת גאונו, כמאז אל־בית מקדש, ובן לוי על־דוכנו,

ישיר לו בשיר חדש, וישראל על כנו, יהלל לשם נקדש,

כוס ישועות אשא וברחמיו לנו יפן.

יערב לך שיר ומהלל, יערב לך אל יוצרי…

וכדי שהנשים תשתתפנה גם־הן בשיר, עובר בעל־הבית לחלקו השני של השיר ושר אותו בערבית־יהודית. יהודי לוב מכנים את מוצאי שבת ״ליל אליהו הנביא״.

איימת איזי אליהו, דיי להלאל, משיח הווא סלטאני

מתי יבוא אליהו, המהולל, משיח הוא מלכי צדקי/

יפ׳ק אולאדו די הומא דלאל, מן יד לגוי ונסראני/

יפדה בניו, הבזויים, מידי הישמעאלי והאדומי/

ליום יזי אליהו, כיף לערוס, יפ׳ררז עלא ג׳רבאני/

היום יבוא אליהו, כחתן, יביא מזור לאומלאלי/

יזמע אולאדו מן זבאל סוס, ושרק ולג׳רב וסודאני/

יקבץ בניו, מהרי סוס, ממזרח וממערב וסודאני/

ג׳פ׳לא יזמע זמאעת ישראל, וויבני למקדאס ולעזרה/

מיד יקבץ נדחי ישראל, ויבנה המקדש והעזרה/

ובני מוסא תרכב עלא סרוז, וסרוז דדהב וליאקות/ולייאמאני/

ובני משה ״תרכב״על אוכפים, והאוכפים מזהב יהלומים ופנינים/

ובני מוסא תרכב סראזא, ולכ׳יל תדהר ותנאדי

ובני משה ״תרכב״ על סוסים, והם ישעטו וידהרו/

 בזכות מוסא ולאבות בתלאתא, תפ׳כנא מן האד לגלות.

בזכות משה והאבות, בשלושה, תגאלנו מן זו הגלות.

הפיוט במקורו, בערבית ותורגם לעברית ע״י המחבר.

מיד לאחר הפיוט הזה, בעל־הבית מוזג את כוס הקידוש ופותח בפיוט: ״אברך את שם האל״ שסימנו: יוסף.

אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנוֹרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְּצוּרִים.
שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים.
שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים.
כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

וַאֲבָרֵךְ הַמָּצוּי הַמַּמְצִיא כָּל הַנִמְצָאִים.
אֶחָד הוּא וְלֹא מָנוּי כַּאֲחָדִים הַמְּנוּיִם.
אֵין לוֹ גּוּף וְלֹא דִּמְיוֹן כִּשְׁאָר כָּל הַנִּבְרָאִים.
וְאַחְדּוּתוֹ גָּבְרָה. עַל כָּל נוֹצַר וְנִבְרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

סֵדֶר כָּל הָעֲבוֹדָה תֵּאוֹת לָאֵל הַנֶּעֱבַד.
כִּי הוּא יָדַע יְחִידָה עִם הָרוּחַ הַנִּכְבָּד.
וּנְבוּאָה הַצְּמוּדָה לְאִישׁ נָבִיא הַנֶחְמָד.
לְמֹשֶׁה הִיא מְאִירָה. נְבוּאָה הַמְּפוֹאָרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

פָּרַשׂ עָנָן עַל עַמּוֹ וְנָתַן תּוֹרַת אֱמֶת.
גּוֹמֵל חֶסֶד לִלְאוּמוֹ וְלָרְשָׁעִים יַצְמִית.
מֵבִיא גּוֹאֵל לְעַמּוֹ שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִית.
וּמְחַיֵּה יְשֵׁינֵי מְעָרָה. שֶׁנִּשְׁמָתָם צְרוּרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

בגמר השירים והפיוטים, בעל־הבית מסלסל בקולו לאחר שמזג את כוס הקידוש ופותח במלים: ונח מצא חן בעיני ה׳: כוס ישועות אשא. . . כשהוא מסתייע בבנים. (יש שנהגו לברך את הבנים ובני הבית באמצע הקידוש) יש לזכור שמהקידוש של ההבדלה לא נותנים לנשים לטעום, רק בעל־הבית והילדים בלבד, אחר־כך בעל הבית טובל אצבעותיו ביין ומעביר על־עיניו, עורפו משפשף את שתי ידיו ומבקש רחמים מבוראו: בריאות, פרנסה טובה, הצלחה לילדים ובקשת רחמים ורפואה שלמה לחולים שבתוך המשפחה ובתוכם חולי עמו ישראל. בדרך־כלל, בקשת הרחמים היא בליל של עברית וערבית־יהודית, והיא בערך כך:

הו בעל־הרחמים! שבוע זה, הבא עלינו לטובה, יביא לי אושר, ברכה והצלחה, בריאות ופרנסה טובה, לי ולבני ביתי, ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל בכל מקום שהם, ובתוכם, פב״פ.

(הבקשות אינן בנוסח אחיד, כל אחד וסגנונו הוא ולפי אוצר המלים שלו).

יש משפחות שאחר הקידוש, הילדים קוראים בפני האב את הברכה ויתן לן האלהים, מטל השמים ומטמני הארץ ורוב דגן ותירוש… וכל זמן שהילדים קוראים את הברכה של ״ויתן לך״, האב נושא את עיניו, ופותח את שתי ידיו כמבקש רחמים, כאשר האם מצידה מרעיפה ברכות ואיחולי הצלחה בחיים לבנים. ההבדלה מסתיימת בפיוטים: המבדיל בין קודש לחול ובמוצאי יום־מנוחה.

[1] בעל הבית טובל ראשי אצבעותיו ביין, מעביר על כפות עיניו ועל עורפו. אומרים שאבר אחד יש באדם ונסכוי או לוז שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי־שבת, ואבר זה, הוא עיקרו ושורשו, וממנו נתהווה האדם . לפי המסורת נעכל באדמה כל גופו של האדם ורק העצם הזאת ״לוז״ משתמרת ומזומנת לעתיד לבוא, לקרום עליה עור ועצמות, בשר וגידים, ולקום בתחיית המתים. עצם זו נהנית ומתפרנסת בחייו של האדם מסעודת ״מלווה מלכה״. ראה: ספר השבת, עט׳ 266 בשם מטה משה: י. לוינסקי, עמ׳ 33. אצל יהודי תוניסיה, כאשר בעל הבית משפשף באצבעו על ה״לוז׳׳ הוא אומר ״הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים״ וכאשר מעביר על שתי עיניו אומר: ״מצוות ה׳ ברה מאירת עיניים״. יש גם המכניסים את היד בכיס כסגולה לפרנסה ואומרים: ״ברכת ה׳ היא תעשיר (ילקוט מנהגים 506)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר