ארכיון חודשי: מאי 2018


ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי

בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….

ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו

עיתון "חרות"

10 ביולי 1959

איגרת מקאזאבלנקה

מרדכי לובלסקי

מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.

כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה  תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.

כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו  מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״

17000 עולי רגל

ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל  האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים  לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.

כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות  שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.

אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר

ככ״אלף לילה ולילה״

האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל  המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם  להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.

היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו,  שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה   ארוכה   של        חולים, בעלי

מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים  ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן  באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.

להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו  בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו.  הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות,  הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא.  מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה  וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא  נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.

ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה  מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול  מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.

לא פעם שומעים על כך, שעוורים  לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.

הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר —  בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים  הפועלים באיזור זה. כביש זה  הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו  להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.

בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים  במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות  מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה,  שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס,  כ-40 אלף איש, אשה וילד.

אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי  שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.

סוף המאמר

 

SECURITE ET PROSPERITE

SECURITE ET PROSPERITE

La sécurité, la protection des biens s'accompagne du retour de la prospérité dont se font l'écho à plusieurs reprises ces mêmes Chroniques:

Ensuite le sultan se rendit à Taroudant pour combattre Moulay Moham­med, le fils de Moulay Mahrez contre lequel il avait déjà mené une expédi­tion à Marrakech et qui s'était enfui à Taroudant. Cette fois le sultan le relan­ça à Taroudant avec une puissante armée, mhallah, à laquelle s'étaient joints de nombreux (négociants) juifs de toutes les parties du Maroc. Ils ont gagné beaucoup d'argent dans cette expédition. Ceci a eu lieu en 5438 (1677 -78)… En 1678 -79; il y eut en plus de l'épidémie, une grande sécheresse et cherté. En vérité en ce temps -là, nos gens n'étaient pas gênés par la disette; car il y avait beaucoup de riches dans le mellah de Fès; leurs maisons étaient remplies de toutes sortes de biens; de provisions abondantes de céréales; leurs magasins étaient pleins; et pleins aussi les silos appartenant aux Juifs. Ils ne furent donc pas éprouvés par la famine qui régnait alors…"

Ce qui laisse présager que la condition de la communauté juive de la capitale n'était pas moins bonne. Les rapports des diplomates et visiteurs chrétiens vont dans le même sens en décrivant la situation générale des Juifs du pays, en y ajoutant naturellement leur propre vision peu flatteuse. Ainsi le consul de France à Salé, Estelle, grand défenseur du commerce entre les deux pays au -delà des aléas politiques fréquents, écrivait en 1698 : " Quant au commerce que les marchands chrétiens font en cette Barbarie quoi qu'il leur soit avantageux, il l'est encore davantage au Roy du Maroc, aux Maures et aux Juifs, ses sujets. Ces derniers font presque tout le commerce de ce pays, ou par eux -mêmes ou par des prête -noms maures, pour pouvoir par là ne faire paraître en aucun cas qu'ils ont du bien, à cause des continuelles contributions qu'ils sont obligés de payer, de manière qu'à leurs Pâques aussi qu'à leur samedis les Maures et les chrétiens sont aussi en fête…"

Même son de cloche dans les "Relations de voyage au Maroc des ' Rédemp­teurs de la Merci "en 1704 : " Il y a des Juifs dans toutes les bonnes villes des Etats du Roy du Maroc et ce sont eux qui font tout le commerce. Un Maure ne fait point d'achat de marchandises étrangères qu'il n'ait un Juif avec lui et les marchands chrétiens n'ont point d'autres courtiers que ceux de cette na­tion : C'est pour cela qu'il ne se fera aucun comme commerce le samedi parce que les Juifs observant ce jour -là avec la dernière exactitude. Ils s'attachent surtout à tromper chrétiens et Maures, et avec toute leur industrie ils ont bien de la peine à vivre parce qu'ils sont ac­cablés d'impôts et que la plupart du temps ils ne peuvent y suffire…"

Avec la promotion de Meknès comme capitale, les commerçants de la ville des familles Tolédano, Benattar; Maimran,

Ben Kiki ont joué un grand rôle dans sa prospérité, avec le concours de leurs proches parents et de leurs agents commerciaux à Fès, Marrakech et dans les grands ports de Salé et Tétouan. A l'exportation, les principaux produits étaient le salpêtre pour la fabrication de la poudre, la cire pour la fabrica­tion de bougies, le cuivre, l'étain et les produits de l'agriculture : laines, cuir, amandes. A l'importation, les armes, la poudre à canon, le papier, les produits textiles de haute qualité comme les bonnets rouges de laine; les brocards d'or, les soieries du Languedoc, les draps, les babioles de Venise; etc…

Ce presque monopole du commerce avait son prix, suscitant la jalousie et la convoitise du souverain toujours à la recherche de fonds pour financer ses travaux colossaux et ses interminables campagnes. Prisonnier pendant une dizaine d'années au Maroc (1670 -1681), le Français Germain Mouette pu­bliait après sa libération et son retour en France son livre '"Histoire de Mou- lay Rachid et Moulay Ismaël" dans lequel il rapportait quelques exemples des coûteux caprices du souverain dont nous avons confirmation dans une source juive :

Un jour le Roy déjeune avec des œufs. Il en trouva un qui était pourri et comme c'étaient des marchands juifs qui les avaient envoyés au sérail, il fit prendre tous les principaux de cette nation qu'il feignit vouloir faire dévorer aux lions. Toutefois, après leur avoir fait peur jusqu'au soir, il leur donna la vie, se contentant de leur faire donner à chacun quantité de coups de bâton et de les faire mettre en prison jusqu'à ce qu'ils eussent payé une grosse amende à laquelle il les taxa…Croyant un jour avoir été dérobé dans son sérail du cimeterre qui avait appartenu à Moulay Rachid, son frère et prédécesseur, estimé à 4000 écus, et ne pouvant découvrir l'auteur du larcin; persuadé qu'il n'y avait que les Juifs qui pouvaient vendre ou acheter de tels ouvrages, il ordonna qu'ils fussent chassés de leurs maisons, avec défense à qui que ce fut de les loger, jusqu'à ce qu'ils eussent payé la somme à laquelle il estimait le cimeterre – quitte à eux d'avoir leur recours contre ceux qu'ils découvriraient l'avoir volé…"

Heureusement, ajoute rabbi Habib Tolédano, aucun receleur juif ne fut impli­qué dans cette sombre affaire, datant de 1681; et la menace d'expulsion des juifs de la ville de leurs maisons fut levée, "et l'Eternel dans sa miséricorde nous a sortis des ténèbres à la grande lumière."

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

הכרזת מלחמת״מצווה

האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד"  היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?

כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!

בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.

ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39

  • יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.

ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :

כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)

גם אם היא שנואה עליהם.

נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.

השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו?  ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, ש­­גורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם- מרטין גילברט

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

כנס הפקות 

היחסים בין יהודים ומוסלמים משפיעים על היציבות במזרח התיכון, ולהם השלכות ברחבי העולם.

בהתרפקו על הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, מרטין גילברט לוקח את הקורא אל המקורות של מערכת יחסים טעונה, המשתרעת על 1400 שנות היסטוריה – החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, עבור דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסולטַנאת המוסלמיים הגדולים, ועד לימינו אנו. הוא בוחן את השפעתה של הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ההתנגשות הלאומנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, העזיבה המאולצת של 850.000 יהודים והגירושים ההמוניים מארצות מוסלמיות לאחר הקמתה של מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ואחריה, ועד לרגישויות הפוליטיות העכשוויות במזרח התיכון.

הספר 'באוהלי ישמעאל' שופך אור על תקופה של הזדמנויות ושגשוג ליהודים בארצות מוסלמיות, ממרוקו ועד אפגניסטן, השזורים בפתיחות מוסלמית, אומץ ותמיכה מחד, ופחד וטרור מאידך. בהסתמכו על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים, גילברט נעזר בארכיונים כמו גם בזיכרונות ועדויות אישיות, כדי לחשוף את הקול האנושי של הסכסוך בן מאות השנים. בסופו של דבר, סיפורו של גילברט על סובלנות הדדית בין מוסלמים ויהודים, שופך אור על אירועים שוטפים ותבנית לעתיד.

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (חיייבר-חיייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשובי).

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שסע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן-ד"ר דן אלבו-מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

מחבר הקסידה הזו, לצדיק רבי עמרם בן דיוואן הוא, משה ועקנין. העלה סודר ברישול. בשורה התחתונה במקום אמפרימרי ראזון Razzon-  Imprimerie, נפלה טעות ומסדר הדפוס, כתב "אימ רימירי." תוך דילוג על האות פ. יש להניח שרישול זה, קיבל ביטוי גם בסידור הדפוס של מילות הקסידה עצמה. מה שהקשה עלי את הבנתה המלאה.

במקור יש בתים נוספים בקסידה בתחילה ובסוף, כאן הבאנו את העלה המרכזי.

תרגמנו ארבע קסידות כתובות ביהודית מוגרבית לעברית, הארבע הוקדשו לצדיק רבי עמרם בן דיוואן, במטרה להבין כיצד משתקף הצדיק בעיני רוחם של המחברים. מה מייחד את התפילות התחינות והבקשות המובעים בהן.

משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן

ג. אזיו תשמעו יא כוואננא, לעזב או נס די סיאדדנא, או חנא חאדרין בינאתנא  רזזלא ונסוואן, כול זאיידין קדאמנא , יתרזזאוו בלעייאן, זכותו תכון מעאנא 

רב עמרם בן דיוואן:  זת"מ

ג.  בואו שמעו אחינו, את הנסים והנפלאות של אדונינו בהיותנו נוכחים ובינינו

גברים ונשים, כל אלה שקרבו אלינו, נפגעו בעיניים רעות, זכותו תהא עמנו

רבי עמרם בן דיוואן : זכותו תגן עלינו

ד. אסעד מן חדר פי כול עאם , ויסוף ראמאת או עוואם, מן כל בלאד תרעא דמאם

באס תוצל לוואזזאן, בלוועדא לרב עמרם הנקרא בן דיוואן.

 ד. המזל אינו נוכח כל השנה. ויראה מכות ועמים,  מכל עיר עדי דומיה. (שדה שקט)

כדי שתגיע לווזאן, למפגש עם רבי עמרם הנקרא בן דיוואן.

ה. תסוף נאס מראפגין, פרחחאנין מעא נאכדין, דאחכין מעא לבאכיין, כלסי רזאע פרחאן, יטלבו בלקלב לחנין פסייד בן דיוואן:                זת"מ  רב עב"ד
ה. תראה אנשים ישובים ברגליים משוכלות, שמחים עם נכדים, צוחקים עם בוכים

כולם הפכו שמחים יתחננו בלב רחום, על ציון הצדיק בן דיוואן:

זת"ע, זכותו תגן עלינו רב עמרם בן דיוואן

ו. אנאס כל מא זא בליעתו, פלחין נקבלת טליבתו, אדחם או צחח נייתו, מנאיין סאף בלעייאן, באנת או דחרת, זכותו רב עמרם בן דיוואן.
ו. כל איש מהבאים וצרתו, ברחמים נתקבלה בקשתו , ————-אמת כנותו

————————-, בת ונער, זכותו רב עמרם בן דיוואן:               זת"ע     

ז. סופנא די זאווי אמחנין, מן כול זיהא מעטובין, מן לידין מעא רזלין, אמן ראש אלבנאן, זארוה או רזעו ואקפין,  רב עמרם בן דיוואן
ז. ראינו כאלה שבאו פגועים מכל צד, בכל אבר משותקים,  מי בידיים ומי ברגלים

אמן אבי הבנים עלו אליו לרגל, ושבו עומדים, רבי עמרם בן דיוואן, זכותו תהא עמנו:                              

ח. האדי סהאדא נעתיהא קדדאם לחק נקולהא אנא בעיאני סופתהא לא זאייד לא נקצאן היהאת עממרי מא נסיתהא עלא רב עמרם בן דיוואן.
ח. את העדות הזו אתנה ליד האמת אומר אותה שאני בעיני ראיתיה ללא הוספה בלא גריעה שכל חיי לא שכחתיה על רבי עמרם בן דיוואן:                    זת"ע
ט. פי תאריך ואחד וּסתין כוננא בלזמלא חדרין פלהלולא מעא זאיירין סופנא נאס מן תיטוואן אמרא או רזאל מן זאיירין, לסייד בן דיוואן:                         זת"מ
ט. בשנת אחד ושישים היינו המוני נוכחים בהילולא עם עולי רגל, ראינו אנשים מתיטוואן נשים וגברים מקרב עולי הרגל שעלו לציון הצדיק בן דיוואן:                 זת"ע
י. זאבו בנהום עלא חמאר ודעוא פכרכור דלחזאר תחת סזרא פווצט נהאר בדם מן לעייאן, בדמוע סאיילה מן מטאר  פסייד בן דיוואן :                               
י. הביאו את בנם על חמור והשליכוהו על גל האבנים תחת העץ, באמצע האש בדם מן העיניים, בדמעות זולגות כמטר בקבר הצדיק בן עמרם:                    זת"ע
יא. קאלו וואלדיה אלחאדרין מן וקת לי כאן בן סבע סנין  ועדאמו כולהום זאחפין

תאייח עדאם עייאן חתא וצל וחאד ועשרין לא זאייד לא נקצאן מה כלאוו ביה חתא בלאד עיווא בדיוואוואת לזדאד וטבבא לערראף סדאד מא נפעוה בדיוואן חתא זבוה דון לעבאד לסייד בן דיוואן:                               זת"מ

יא. אמרו הוריו הנוכחים, מאז היותו בן שבע שנים, ועצמותיו כולן משותקות וכל עצם חולה עד שהגיע לגיל עשרים ואחד לא יותר לא פחות לא החסירו עמו שום עיר עייפו מלתת לו תרופות חדישות ורופאים יודעי נסתרות-חזות לא הועילו לו הרפואות,

עד שהביאוהו המאמינים לצדיק בן דיוואן:                              זת"ע

יב. זאלסין קדדאמו ואלדיה  ונאס סולחא באבייא עליה מא נזזם חד יסוף פיה 

מחזוד אמן סבבָאן תלק ידדה מעא  רזליה סאר יזאווב פרחָאן:                         זת"מ

יב. הוריו יושבים לידו ואנשי חסד סביבו אין צורך להסתכל בו——————

שחרר את ידיו ורגליו עד ששאג שמח:                             זת"ע

יג. זאד שמש לענדו האדא וחכמו מן ידו וקקפו יתסארא בוחדו בין אחבאב ועדיאן

ירקץ ויציח מן זהדו רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ    

 יג. קָרַב הַשַּׁמָּשׁ אליו אחז זה בו בידו והעמידו כדי שיצעד לבדו בין אוהבים ואויבים

רקד וצעק בכל כוחו רבי עמרם בן דיוואן:                        זת"ע

יד. דא עאם תסעוד או תמאנין, קאלו כול נאס אזזאיירין. סאפו בנת אמן עסר סנין.

מא כא תדווי בלסאן. מא תסמאע חתא בוודנין. זאבוהא לבן דיוואן:    זת"מ                 

יד. בשנת שמונים ותשע [תרפ"ט, 1929] כל עולי הרגל אמרו שראו ילדה בת עשר שאינה מדברת בלשון ולא שומעת באף אחת מאוזניה [אילמת חרשת] הביאוה

לבן דיוואן:   זת"ע

טו. מן למקאס מא כרזוהא חתא נדקת  בלסאנהא תצייח מן זווארח קלבהא רב עמרם בן דיוואן ולנאסי זמיע יסופוהא ויבכיו בדמוע חנאן:                          זת"מ
טו. מהחגורה לא הוציאוה  עד שנפגעה בלשונה זעקה מתוך עמקי לבה רבי עמרם בן דיוואן והאנשים כולם ראוּהָּ. ובכו בדמעות חמלה:                         זת"ע
טז. לי מאחוסי מן דיננא, יצייחו יא רבי גיתנא, זכות האד צדיק סידנא. רב עמרם בן דיוואן. אנדר וקבל טליבאתנא ותוואזבנא עזלאן:              זת"מ רב עביד 
טז. אלה החוסים בדתנו [?], יקראו רבי תנה לנו, בזכות הצדיק הזה אדוננו רבי עמרם בן דיוואן התרצה וקבל את בקשותינו וענה לנו בשמחה:                             זת"ע
יז. מאדא מן נאס דכלו מראד זארו וקדאוו למורד כול עם חדרו פלעדאד או חקקו בלאמאן  פרחו לקראב ולבעאד  פסייד בן דיוואן:                                זת"מ
יז. כמה אנשים נכנסו חולים השתטחו ונרפאו מחולי כל שנה נכחו בתפילות וצפו בלב נאמן, צהלו קרובים ורחוקים בציון הצדיק בן דיוואן:                       זת"ע
יח. אבנאדם כאף מן רבבך מן קלבך או מן כול ליך דאיים תציבו ויוואזבק לננו הוואא רחמן זכות צדיק תעאוונך  רב עמרם בן דיוואן:                         זת"מ
יח. בן אדם ירא את אלוקיך! מכל לבבך ומכל הווייתך, עד היום שתמצאו משיב לך

לנו הוא רחמן, זכות הצדיק תעזור לך, רבי עמרם בן דיוואן:                         זת"ע

יט. אלעאלי קריב לתאלבו, דגייא פלחין יוואזבו, אילא יטלב מן מכאלבו, בלחק בלא כתלאן, פחאל מן טלב לצאחבו מן ענדו פיה אמאן:                         זת"מ
יט. העליון קרוב לתחינתו, מהר ברחמים יענהו, אם יבקש מעומק לבו באמת בלא ספק זיוף [?], כפי שאיש מבקש מחברו שלו הוא רוחש אמון ובוטח בו:  זת"ע                  
כ. סלאם לאה עליהום רוואח צדיקים כלהום נשמת מור אבי מעאהום, פגן עדן דאימאן

רוואח אללא תזמעהום, מעא רב בן דיוואן:                            זת"מ

כ. שלום האל עליהם, נשמות הצדיקים כולם, נשמת מור אבי עמם, בגן עדן שוכנים בטח, רוח האל תאספם, עם רבי בן דיוואן:                              זת"ע
כא. בלמים בדית עדאדנא, או שין שכרא לילאהנא, או להי הוא צלטאננא, הווא מול לאמאן, קאדר יכמלל מוראדנא, יזוד לינא בלגפראן:                          זת"מ
כא. במים התחלתי התכנסותנו, ושתיה לשכרה לילותינו, והאל הוא מלכנו (שולטנינו)

הוא האל הנאמן, שיכול להשלים לרפא את חוליינו, ימחל [?] לנו ביום כיפור: זת"ע               

כב. דאיים נטלבו ללחנין, בתשובה ירדני פלחין, האגדא יטלב ואעקנין, פכלאמו בתביאן, אחנא או כוואנא כאמלין או נרזעו לדידאן:                              זת"מ
כב. מיום שנבקש מהאל הרחום, בתשובה ישבני ברחמים, כך יבקש ואעקנין

בדברו — – , אנחנו ואחינו כולם ונשובה עם טעם מתוק בפינו:     זת"ע                             

בזכירה זו לרבי עמרם בן דיוואו בחיבורו של משה ועקנין, היסוד המרכזי, בנוסף לתיאורי אוירה של ההילולה על קברו של הצדיק באסז'ן, בעיקר תיאור המדורה ולהבות האש הדולקות על גל האבנים המכסה את קברו. הקסידה בעיקרה מוקדשת לסיפורי רפוי והתרפאות של חולים למיניהם. בבית א' מסופר על ריפוי מחלות עיניים. בבתים ב' ו-ז' מסופר על ריפוי משותקים. בבתים י' ו- יא' מסופר על ריפוי אילמת שהחלה לדבר. תיאורים כלליים של התרפאות עולי רגל מופיעים בבית יז' ובבית כא'. התיאורים מתארים, יש להניח את ההילולה הקודמת או אלו שלפניה, שבה נכח הבלדיסט. במהלך השנה התקיימו שתי הילולות, מנתון זה לבדו, ניתן להסיק שמחבר הקסידה עלה לרגל לקבר הצדיק מספר פעמים, שבהן ראה במו עיניו את כלל האירועים שעליהם מסופר ביצירתו. היצירה מבטאת את שני היסודות התיאולוגיים הללו:

א. אמונה בכוחה של תפילה ספונטנית במילותיו, אנחותיו ובכייתו של המתפלל או המתפללת, בלשונו שלו או שלה, היכולה להיות בכל שפה, יהודית-ספרדית, פורטוגזית, תמזיגית, יהודית מוגרבית על שלל גווניה – להושיע את בעל/ת המצוקה. בפסוק "יַעַנְךָ יְהוָה בְּיום צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלהֵי יַעֲקב" (תהילים, כ, ב'), האדם מתפלל על-מנת לקבל מענה ועזרה ביום צרתו. אדם מתפלל לא רק בשל המצאות בתחתיות מצוקה ומחסור, אלא גם מתוך כמיהה של האדם להתעלות להידבק ברוחני ובשגב האלוקי.

ב. היסוד השני הוא, האמונה בכוחה של התפילה על קברי הצדיקים להושיע בזכות מעלותיו הרוחניות-השמימיות של הצדיק הנוכח במקום קבורתו כאדם חי. מנהגן של ישראל להשתטח על קברי אבות וציוני צדיקים הקדושים אשר בארץ המה, ולעורר בהם רחמים. וסגולתם שיתקבלו התפילות. מנהג זה התחיל עוד בזמנו של יעקב אבינו. כך נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ב): "'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת' – מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". הרי שהיו הולכים ומשתטחים על ציונה כדי שתמליץ טוב עבורם.

 הערות המחבר: טלבה סתם היא בקשה, אבל כאן יטלבו הכוונה יבקשו משאלות ובקשות, יעלו תחינות.

 י"ח אייר התרפ"ט , ל"ג בעומר חל ביום שלישי, מקביל ל 28 במאי 1929.

יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948 מאת י.בן-אמיתי

בשיטוט בנבכי העיתונות הקדומה, אתה מגלה דברים מדהימים, גם כאלה שכאילו נכתבו זה עתה…העברית המליצית למחצה, מעלה זיכרונות לאותה עברית שדיברנו במרוקו….להלן קטע מעיתון "הד המזרח" על עולים מצפון אפריקה…זה אינו מחקר, זה ראיון בלתי מתוכנן אשר מכיל בתוכות כמעט את כל סיפור העלייה היהודית ממרוקו…ההצלחות והכישלונות, שמובאות בלשון העם של עולה אחד אשר מיטיב לתארם, בצורה מופלאה….

יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים

הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948

מאת י.בן-אמיתי

והנה הם עמנו. יהודים מיהדות יקרה ומפו­ארת, עתיקת־יומין וברוכת־מעשים לרוח ישראל סבא וגילוי אוצרותיו הרוחניים. יהודים ממארוקו, טוניס, אלג׳יר וטריפולי.

ראיתים כאן בשכונה החדשה — הרמב״ם, (המושבה הגרמנית לשעבר). מהם עודם בבתי- מלון ומהם בבתי-עולים בעיר. רובם ככולם בעלי- משפחה. ראיתים בחוצות ירושלים מחייכים ונה­נים. ״בתוך עמי אנכי יושבת״ — זו הרגשתם.. בלא ריטון ובלא תלונה סובלים הם ייסורי ההת­אקלמות בארץ ובעיר הקודש. מקבלים באהבה את התלאות וחבלי הקליטה ומצפים בסבלנות להתגשמות מטרתם: להרגיש כבני ירושלים ולהוות חלק בתי נפרד מתושביה.

ואוהבי־עבודה הם. כולם בעלי מקצוע. אלא שגם לזה דרוש זמן כדי להקלט בארצנו ובעירנו. חייט שידע יפה לתפור גלימות ארוכות במרוקו, סנדלר מומחה לתפור נעליים לרגליהם של בני טריפולי וכדומה צריכים לעבור תקופה חדשה ללמוד המקצוע בארץ הזאת. ואינם מתלוננים. אינם מואסים בישום עבודה ונענים לכל דרישה של ״הלשכה הכללית״.

בבקורי ב״לשכה״ בירושלים פגשתיו. בחור גבה־קומה ומשכיל. יליד פאס הוא. ככל חבריו יודע הוא צרפתית וערבית במבטא מרוקני. ימים נמצא בארץ ושלשה ימים בירושלים.

בתשובה לשאלותי אמר: מאושר אני להיות בירושלים. ,כמה מקנאים בי אחי ואחיותי, כל אלפי היהודים שנשארו עדיין שם. כחצי-מיליון יהודים חיים עוד בצפון אפריקה. ובשורת ״מדינת ישראל״ הרנינה לבות כולם. מקטנם ועד גדולם. ומאז, יותר מאשר תמיד, נטלה שלוותם מהם. מאז — זכרו יומם ולילה: ״ובגויים ההם לא תרגיע״. לא חיכו הרבה. קמו ומכרו כל אשיר להם. ועתה יושבים אחינו בצפון אפריקה על מזוודותיהם המעטות. צרורות דלים של מטלטלים הכרחיים שיירו לעצמם ומצפים ליום הנכסף: יום מעליה ארצה.

ומכאן ואילך אמסור הדברים כדברי אותו בחור שדיבר עמי בפרוזדור ״לשכת העבודה ה­כללית״ :

— אתה עתונאי, טוב ויפה שהנך מתעניין בנו. לא רבים כמוך שישאלונו: כיצד אתם מר­גישים ומה חסר לכם. אכן, חביבי׳ מטפלים בנו מיום עלותנו על אניית העולים, ועד הגיענו לחו­פי המולדת. גם כאן נמשך הטיפול. חיים במחנה- עולים. עוברים לעיר זו או אחרת ומקבלים שי­כון, ״ציוד ראשון״ ודירה ומזון לכל זמן שהנך בלא עבודה. טיפול מאורגן ומעודד.

אולם׳ אולי תהא אתה שליח של כל העולים החדשים מצפון אפריקה ותהיה לנו לפה ? כאמור, חודש ימים הייתי במחנה עולים בפרדס חנה. מ­טעם משרד העלייה הופקדו מדריכים מיוחדים שם. צעירים חרוצים וטובים. אלא — גבוהות המחיצות בינינו: אין אנחנו מבינים איש שפת רעהו. הם, המדריכים, דוברים עברית או אידיש. אין מי מהם שידע ערבית או צרפתית להסביר לנו הטעון הסבר, לשיח עמו דאגותינו היום־יומיית וכו׳. וכל התכנית התרבותית — באידיש. כל יום יומיים הרצאה או הצגה באידיש. לנו, עולי צפון אפריקה, היתה הרצאה אחת במשך כל שלשים הימים שהייתי במחנה.

והוא הדבר כאן, בלשכת העבודה הכללית בירושלים. טוב שנזדמן לנו ידידנו זה המתרגם דברי באזניך. אך זה שרושם אותנו, שמטפל בני בסידור בעבודה, בשיכון וכי׳ איני מבין את שפתנו.

דומה לנו, בבואנו למשרדים אלה שאין בהם מי שעמו נוכל לדבר בפשטות ״כדבר איש אל רעהו״, שיבין לרוחנו ובקי במנהגינו שה״אירופיים״ מביטים עליני ״מלמעלה למטה״. ודאי, בלא כוונה תחילה. אך במשרדי העולים שבמח­נות, בערים ובמושבות, בלשכות העבודה וכדומה צריך שיושיבו כאלה שיכירונו וידעו משהו על מוצאנו ואורח חיינו.

דוגמה אחת לי עתה: רובם ככולם של אנ­שינו. העולים מצפון אמריקה׳ קשורים במסורת ישראל המושרשת בלבנו. לכן דרישתנו ממוסדות השלטון בישראל: ישלחונו לכל מקום שירצו. את נפשנו ניתן להגן על המולדת. אך באשר לנשים — ״כל כבודה בת מלך פנימה״. לא ייעשה כן במקומנו להוציא נשים לגיוס. הן תשארנה בבתיהן. חדשה היא נימה זו בעיניהם כאן, אן צריך שיבינוה.

בכלל אתה שואל ? — אנו שבעי רצון. לא יעברו ימים רבים ונשלוט בשפה העברית החביבה ובעברנו ברחוב לא יצביעו עלינו: ״הנה עולים חדשים״. בני ירושלים נהא — ועל זה גאוותנו.

עד כאן דבריו. בדברו על גדולי היהדות במ­קומו כיום הזכיר שלשה: רבי מאיר בן ישראל, חבר בית דין הרבנות, רבי יהודה בן דנן, ור׳ יוסף בנאים. האחרון שלח כתבי יד שלו לירושלים ובה הדפים את ספרו ״שם הגדולים״. (מי יתן ולמדו נוהג זה, להדפיס ספרים עבריים בירו­שלים דוקא, יהודי ארצות אחרות בכלל ויהודי מדינת ישראל בפרט).

מאות עולים חדשים מצפון אפריקה נוספו לירושלים עירנו. ברכתנו להם: ״יישוב טוב״ ונעודדם בתשומת לב למשאלותיהם, בנכונותנו לסייע להם ולהקל עליהם את חבלי התאקלמותם בתוכנו.

הד המזרח  26 נובמבר 1948 ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ

אין חדש תחת השמש….עולמו כמנהגו נוהג…

הד המזרח  26 נובמבר 1948

ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ

ועד העדה הספרדית פנה במחאה אל שר המשפטים במדינת ישראל על ש״בית הדין העליון לצדק מרכב כיום משופמים ללא כל נציגות לצבור הספרדי כולו, המהוה קרוב לרבע הישוב העברי בא״י״ במחאה הודגש ששום ספרדי איני נושא משרה אחראית של נשיא בבתי המשפט המחוזיים בת״א, חיפה וירושלים ושאין אף שופט ספרדי בירושלים שלמעלה ממחצית האוכלוסיה שלה שייכת לצבור הזה.

על מחאה זו באה תשובתו של כב׳ שר המשפטים כי ״במנוי שופטים ועובדים ממשלתיים בכלל, הקריטריון הקובע הוא התאמתו של המועמד למשרה מבחינת כשרו ומדותיו״ כב׳ שר המשפטים מונה במכתבו שורה של מנויים שנעשו לאנשים המשתייכים לעדת הספרדים.

בתשובה על מכתבו של כב' שר המשפטים מציין ועד העדה הספרדית בירושלים כי מחוץ למר אליהו משה מני ומר דוד ממן, לא נתמנו שופטים ספרדים חדשים עם הקמת מדינת ישראל. ועובדה זו משמשת הוכחה לעצם הטענה, בו בזמן שמספר השופטים הלא ספרדים אשר נתמנו מחדש רב יותר. לפי הרגשתנו, — נאמר בהמשך המכתב של ועד העדה הספרדית — הכשרתו של השופט היא הקובעת, אם מתלוית אליה ידיעה אישית של מנהיגי הצבור, שיחידים ממנו באים להשפט בפניו. ידיעה זו במסורת הצבור מנהגיו, ארחותיו והלך רוחו, היא המסייעת לשופט לשפוט בצדק. אין זה סוד כי השופטים בירושלים מתקשים לעתים קרובות מאד גם מפאת חוסר ידיעת שפות, שהנשפטים נזקקים להן, ושופטים אלה נאלצים להסתייע בכלי שני.

ועד העדה חוזר איפוא על תביעתו לתת נציגות הולמת ומכובדת בבית הדין העליון לצדק, בבתי המשפט המ­חוזיים וכן בבתי משפט השלום.

Le Mossad – Michek Knafo-Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain Simha Aharoni

Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain

Simha Aharoni

Simha Aharoni est né en Palestine en 1933. Diplômé de Sciences politiques et de culture française de l'Université Bar-Ilan. Colonel de réserve, il a rempli divers postes de commandement dans l'armée de l'Air. Envoyé en mission par le Mossad en France et au Maroc dans les années 1961-1965; correspondant militaire du journal Hatsofé dont il fut aussi le directeur. Depuis 1978, il collabore aux Yédiot Aharonot. Auteur d'une étude sur la sortie des juifs du Maroc dans le cadre de l'opération Yakhine. Lauréat du Prix Ben-Tsvi pour cette étude.

Voici la traduction d'un article qu'il a publié dans le journal Yédiotle 12 octobre 1981.

De toute la polémique qui s'est développée ces derniers temps sur les écarts sociaux, c'est le judaïsme marocain qui en est sorti perdant, son image écornée, causant une grande injustice aux dizaines de milliers de ses membres montés en Israël. Cela est le fait que, tous les participants à la discussion sur la discrimination et les tensions inter-communautaires ont abordé le sujet, considérant l'ensemble des olim du Maroc en une seule masse, une seule famille avec un dénominateur commun. Or, il n'y a pas de plus grande erreur que cela.

Quelques 170.000 juifs vivaient au Maroc quand a commencé, le 28.11.1961, la Alyah de masse dans le cadre de l'opération Yakhine, dispersés dans les 14 districts du pays. Des grandes villes comme Rabat, Casablanca, Marrakech, Fès, Meknès et Tanger – jusqu'aux petits villages isolés dans le sud du pays, aux frontières du Sahara et dans les régions de Ksar-Souk et Ouarzazat et jusqu'à la frontière mauritanienne.

Il est naturel que les grandes distances entre les agglomérations et les difficultés de communication avec les grands centres aient créé des écarts sociologiques entre les communautés. Nombreux étaient les juifs des grandes villes qui avaient absorbé la culture française qui avait dominé le pays jusqu'en 1956. Pour nombre d'entre eux, la langue française était la langue de tous les jours, et leurs enfants étaient éduqués dans les écoles françaises, ce qui n'était pas le lot habituel des habitants des villages éloignés. Mais ils avaient un dénominateur commun: l'attachement à la tradition et la nostalgie de Sion. Ni les distances ni les barrières de la culture occidentale n'y pouvaient rien.

Dans les petits villages, distants de centaines de kilomètres des grands centres juifs, nombreux étaient ceux qui savaient l'hébreu ou plus exactement la langue sacrée, et entretenaient leur correspondance en arabe en caractères hébraïques. Contrairement à ce qui a été écrit récemment, ils étaient pénétrés de culture juive qu'ils avaient préservée pendant les siècles, la transmettant de père en fils.

Quand a commencé la grande Alyah, il fut décidé d'évacuer d'abord les habitants des petits villages, dans les régions d'Oujda, Agadir, Ksar-Souk et Ouarzazat. Un des objectifs recherchés était de réduire en priorité la dispersion de la population juive vers les centres. De grands efforts furent donc déployés dans cette direction bien que le nombres de juifs de ces villages ne dépassait pas les 8% de la population juive globale. L'opération était complexe, ne serait-ce qu'en raison des problèmes de transport et de mauvaises routes afin d'arriver au port de sortie, mais tous ceux qui y ont participé sont revenus profondément marqués par leur rencontre avec eux.

Le pays des rêves

Comme par exemple cette rencontre au village d'Amizmiz, en plein désert, non loin de la frontière mauritanienne. Les 231 habitants du village avaient accueilli avec émotion les deux jeunes arrivés aux premières heures de la matinée, en cette journée de printemps, après avoir parcouru à pied les 25 kilomètres qui séparaient la route praticable au village. Ceux-ci leur ont fait savoir qu'ils étaient venus pour les emmener au pays dont ils avaient rêvé toute leur vie. Très émus ces gens simples n'ont pu s’empêcher de pleurer. Huit heures plus tard, tous les juifs du village, vieillards et enfants, entamaient la grande marche vers Israël les sifré Torah dans les bras, laissant derrière eux leurs champs et leurs biens, et un monde de souvenirs et de légendes.

Ils n'ont pas abandonné leurs vieux, leurs parents ni les ont placés dans des asiles – comme il est habituel dans la culture occidentale – mais les tenaient par la main, le petit-fils soutenant le grand-père. Le même spectacle s'est reproduit dans les 59 villages évacués la même année, réduisant progressivement la dispersion juive aux seules villes. Aujourd'hui ils sont parmi nous dans les nouveaux villages édifiés dans le sud du pays.

Ces impressions devaient revenir sur elles-mêmes, après que le centre de gravité de l'opération se soit concentré sur les grandes villes. Là aussi brûlait le feu de l'amour de Sion. Là aussi était ancrée une culture juive authentique – à côté de la culture française; là aussi le respect dû aux anciens était resté vivace, ainsi que celui dû au chef de la communauté, au père et à la mère. Ils étaient prêts à laisser tout derrière eux: travail, magasin, bureau, biens, propriétés pour arriver au pays de leur rêve. Mais ils n'étaient pas disposés à laisser derrière eux les vieux et les déshérités, dans l'esprit de la maxime de la tradition juive qui veut que "nous montions avec nos jeunes et nos vieux". C'est justement alors que devait se lever dans l'Etat d'Israël "civilisé" une grande protestation: pourquoi admet-on l'arrivée des vieux et des aveugles? Et des juifs cultivés, imbus de culture occidentale, demandaient d'effectuer une sélection. Est-ce là la "culture" que prônent aujourd'hui ces belles âmes qui cherchent les raisons de la discrimination chez les olim et non en eux-mêmes?

La protestation "civilisée", provenant d'Israël, cette "sélection" qui devait boulverser jusqu'au tréfonds de leur âme tous ceux qui s'occupaient de la Alyah des juifs, sans choquer le moins du monde aucun des habitants de Sion – ashkénazes comme sépharades – qui ont continué à vaquer à leurs occupations comme s'il ne s'était rien passé. Nos hommes sur le terrain, eux, ne pouvaient réagir, ils ne pouvaient expliquer combien l'amour du prochain, qui caractérise les juifs du Maroc, est cent fois supérieure à la froide culture occidentale prête, pour sa convenance, à barrer la voie des vieux qui se dirigent vers Eretz-Israël! Et les familles, riches comme pauvres, sont montées en Israël avec leurs vieux parents, en dépit des difficultés et des souffrances. Et de fait pour chaque 24,6 olim venant du Maroc, il n'y avait seulement qu'un parent-vieux dépendant.

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.חיים מלכא

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.

בנובמבר 1951, עת החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות ה " מוסד לתיאום ", על מדיניות סלקטיבית בעלייה מצפון אפריקה, התחלקה סלקציה זו לשניים : סלקציה סוציאלית וסלקציה רפואית.

עד יוני 1952 היה ביצוע הסלקציה הרפואית באחריות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שכללה שם מחלקה רפואית : במרוקו – באחריותו של ד"ר שניצר, ובתוניסיה – באחריותו של ד"ר טייב. גם מחלקת העלייה בפריס כללה מחלקה רפואית, שפיקחה על כל הנושא הרפואי בצפון אפריקה, ובראשה עמד ד"ר אונגר.

תפקידי המחלקה הרפואית במרוקו ובתוניסיה היו בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה ; וטיפול רפואי במועמדים שהוחלט להעלותם ארצה. הקריטריונים הרפואיים להגבלת עולים נקבעו על ידי המחלקה הרפואית של משרד העלייה והבריאות.

 הבדיקות והטיפול הרפואי במועמדים לעלייה ממרוקו בוצעו על ידי רופאי אוז"ה, בבתי חולים או במרפאות צרפתיות, על ידי רופאים פרטיים, המימון לבדיקות ולטיפולים ניתן מחציתו מהג'וינט, ומחציתו מתקציב מחלקת העלייה של הסוכנות. הערתי אלי פילו – ואנוכי אחד מאלה ש " טופלו : כביכול על ידי מרפאה אוז"ה הזכורה לי לשמצה. מאוד סקרן לראות או לפגוש את הרופא המנוול שפקד על הטיפול שלי שם במרוקו. אם הוא חי, שירגיש את מה שעברתי, ואם הוא איננו בחיים, שיתהפך בקברו עד סוף הדורות – עד כאן הערתי אלי פילו.

את האישור לכשירותם של העולים מבחינה רפואית היה צריך לתת הרופא האמון במרוקו. עליו הוטל לוודא כי המועמד כשיר לעלייה מבחינה רפואית, ואז היה חותם על כרטיס העולה של המועמד. לא ניתן היה להעלות יהודי ארצה ממרוקו ללא חתימת הרופא האמון.

בשנת 1951 מונה ד"ר שיבא לתפקיד המנהל הכללי של משרד הבריאות, ויוסף בורג – לשר העלייה והבריאות בממשלת ישראל.

ד"ר שיבא פעל רבות למניעת עליית יהודי צפון אפריקה לא רק מטעמים רפואיים, אלא אף תורשתיים, כפי שכתבה עליו רות בונדי בספרה "שיבא רופא לכל אדם :

             "יוספטל רצה להגביל את העלייה רק מטעמים רפואיים, ואילו ד"ר שיבא רצה להגביל את העלייה גם בנימוקים תורשתיים, וטען שיש להיזהר מ "עלייה חופשית", הוא חשש לעתידו של העם אם שיעור הפגועים בו בגוף ובנפש יהיה גדול. לחיזוק טענתו הסתמך שיבא על סטיבנסון מגדולי הגנטיקאים של אנגליה, אשר הוכיח כי סקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור על כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

על כן עשה ד"ר שיבא ככל יכולתו ובמלוא עוצמתו כדי למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה לארץ. כך זרע את זרעי הפורענות של מדיניות משרד הבריאות לחמש השנים הבאות – עד 1956, עת נסגרו שערי מרוקו. גם ד"ר בטיש, שהחליפו באפריל 1953, המשיך במדיניות קודמו. בינואר 1952 יצא ד"ר שיבא לסיור בצפון אפריקה, ובדין וחשבון על ביקורו הוא כותב :

יהדות צפון אפריקה בלבד בשום פנים לא תבנה את ארץ ישראל מחמת התנאים בהם הם חיים. יש לכן הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדיין אינן סתומות….ובאחרונה יסולח לי אם חרגתי מרפואה : קשה להשלים עם השפל כי אין הכרח בו, זו מחלה שאפשר למנוע אותה ועוד אפשר.

במילים אחרות, אין להעלות את יהודי צפון אפריקה, שכן היא מהווה מחלה, שאפשר למנוע אותה על ידי מניעת עלייתה.

העברת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה למשרד הבריאות.

על מנת לממש את תוכניתו – מניעת העלייה מצפון אפריקה – שם לו ד"ר שיבא למטרה להוציא את האחריות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה, ולהעבירה לסמכותו של משרד הבריאות של ממשלת ישראל.

סמכותי ודומיננטי, השפיע ד"ר שיבא על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ועל האנשים החזקים בהנהלת הסוכנות, לוי אשכול וגיורא יוספטל, שדעותיהם על יהדות צפון אפריקה היו קרובות לדעתו. הוא התלונן בפניהם כי מחלקת העלייה של הסוכנות אינה עושה עבודתה נאמנה. אין היא מקפידה בסלקציה הרפואית בצפון אפריקה, ולכם "מסתננים" לארץ חולים רבים. כתוצאה מכך קורס משרד הבריאות תחת העומס, ואינו יכול לטפל בנושאים שבאחריותו. תמותת התינוקות גדלה ; מוסדות מלב"ן – מוסד לטיפול בעולים נחשלים – מלאים, ותקציב משרד הבריאות מתכלה. והוא מסכם : "וכי במה אנו גרועים יותר מהיישוב הנמצא בקזבלנקה"

ד"ר שיבא ניסה אפוא לתלות את כל תחלואי משרד הבריאות על כתפי העולים מצפון אפריקה. עם זאת סביר להניח שידע, כי בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951 עלו משם רק 45.248 עולים מתוך 686.739 עולים, כלומר 6.5% בלבד מכלל העלייה. מה עוד שכבר משנת 1950 הייתה העלייה מצפון אפריקה סלקטיבית. הוא גם ידע שרוב החולים המאושפזים במלב"ן הגיעו ממזרח אירופה. דווקא. למשל : בחודש מרץ 1952 הגיעו לארץ שמונה חולים עם שחפת פתוחה : שבעה מרומניה, ואחד מברזיל.

אולם ד"ר שיבא לא בחל בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרתו. מספר על כך ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

          " ד"ר שיבא נקט בכל דרך להעברת האחריות הרפואית ממחלקת העלייה בצפון אפריקה למשרד הבריאות הממשלתית, והפעיל לחץ על בן גוריון תוך תיאורים קשים על המצב הרפואי במחנות. באחת הישיבות ב "מוסד לתיאום" תלו בחדר הישיבות תמונות זוועה ממחנות העולים בארץ, בצירוף דיאגראמות של מחלות ושל זקני, תערוכת צילומים מתוכננת היטב, על חוסר מים, שירותים סניטריים ירדים, אוהלים קרועים, ילדים ותינוקות מלוכלכים ומוזנחים. ד"ר שיבא הרצה בפתיחת הישיבה על המצב הקשה ועל הסכנות לעתיד, על זיהום מים אפשרי, על בילהרציה צפויה ועוד, ובן גוריון פנה אלי ושאל : " מה תגיד אתה רפאל ? ואני אמרתי : " אשיב לך בישיבה הבאה ". ואכן לקראת הישיבה תלינו בחדר הישיבות תמונות זוועה מהמללאח מכפרי הדרום ומגטו טהרן, תמונות של ילדים יהודים שהם מוזנחים, מלוכלכים לבושי קרועים, וליד התמונות דיאגרמות של אחוז התמותה ותוחלת החיים בכל ארץ וארץ, ואז אמרתי בישיבה : " עלינו להכריע כאן או שם ".

לבסוף ניצח ד"ר שיבא שמערכה זו : הנהלת הסוכנות ו "המוסד לתיאום" החליטו להעביר את הסמכות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה – לידי משרד הבריאות. ביוני 1952 נחתם זיכרון דברים בין שני מוסדות הללו, ובו נכתב :

1 – מחלקת העלייה מתחייבת לפעול בשטח בריאות העולים לפי הוראת משרד הבריאות אף עולה לא יעלה בניגוד להוראות אלה.

2 – משרד הבריאות יעבד כללי בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה, לפיהם יפעילו הרופאים.

3 – משרד הבריאות ישלח רופאיו לכל מקום לפי הצורך, או יסמיך רופאים אשר כבר נמצאים בחו"ל.

4 – כל עולה צריך לקבל אישורו של רופא משרד הבריאות ובלי זה לא יעלה. ( חוויתי זאת על בשרי – אלי פילו )

5 – ניהול ריכוזי הריפוי מבחינה אדמיניסטרטיבית, הסכמים עם גורמים אחרים כגון הג'וינט, אוז"ה ועוד, בידי מחלקת העלייה, תוך שיתופם המלא של רופאי משרד הבריאות בכל העניינים המקצועיים.

אגב לראשונה פעל אפוא משרד הבריאות של ממשלת ישראל בארץ ערבית, שאינה מקיימת אתה יחסים דיפלומטיים……..

באפריל 1952 נשלח ד"ר פ' מוסברג, רופא של משרד הבריאות, למרוקו ולאלג'יריה להכנת סקירה על מצב הבריאותי שם. בדו"ח שהכין, המופנה לד"ר שיבא, כותב ד"ר מוסברג :

משרד הבריאות אינו צריך להסתפק רק בביקורת רפואית לעלייה, אלא להירתם למאמץ כולל. לשלוח רופאים מומחים מהארץ להקים מרכזים רפואיים ולטפל בצורה אינטנסיבית ושקטה בשיתוף עם כל המוסדות והג'וינט על מנת להכשיר עלייה זו שהיא הפוטנציאל הגדול של עם ישראל.  

בתחתית הדין וחשבון של ד"ר מוסברג, הוסיף ד"ר שיבא בכתב ידו את המשפטים הבאים :

את המועמדים לעלייה יש להכשיר לא רק מבחינה גופנית, אלא גם רוחנית במשך תקופה של עד שנה במקומותיהם, ורק אז הם יהוו חומר מתאים להיקלט בארץ ללא סכנה.

מעניין ממתי עוסק משרד הבריאות בהכשרה רוחנית ? והמבין יבין

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השואה בעיני מחמוד עבאס-דוקטור אדי כהן ופייר לביא

השואה בעיני מחמוד עבאס

לקט מתורגם וערוך מספרו

דוקטור אדי כהן ופייר לביא

בשנת 1983 שהה מחמוד עבאם במוסקבה וחיבר את עבודת הדוקטורט שלו. עבודה זו נכללה בספרו, ״הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות", שיצא לאור במהדורה ראשונה ברבת עמון בשנת 1984. בספר זה מכחיש מחמוד עבאס את השואה כפי שהייתה ומנסה להוכיח לכאורה את הקשר בין ראשי הציונות לבין הנאצים.

החיבור הזה בין מחמוד עבאס לבין הק.ג.ב., והעובדה שספרו שימש ועדיין משמש כשופר תעמולה נגד מדינת ישראל והציונות, מעלה שאלה חשובה ־ האם הק.ג.ב. עצמו הזין את מחמוד עבאס בחומרים לספרו ודאג לממן במשך שנים את התעמולה הפלסטינית נגד מדינת ישראל?

לאור העובדה כי שקרים אלה, כחלק ממסע הסתה בינלאומי, מקעקע את זכות קיומה של מדינת ישראל וקיומו של העם היהודי בכלל, לקחו על עצמם דוקטור אדי כהן ופייר לביא להוציא לאור את מכלול דבריו של מחמוד עבאס כפי שמופיעים בספרו.

ד״ר אדי כהן הנו מזרחן וחוקר, יליד לבנון, בעל תואר דוקטור בלימודי מזרח התיכון מאוניברסיטת בר-אילן וידיר פורום קדם למזרחנות והסברה, עמותה רשומה העוסקת בהסברה בשפה הערבית, ונלחמת באנטישמיות ובהכחשת שואה בעולם הערבי.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

לפי ממון או לפי נפשות

אף כי בעיקרון התקבלה ההנחה כי מיסים יש לשלם לפי ממון, כלומר לפי גובה ההכנסה, בהתאם לתפישה פרוגרסיבית, הרי פרצו מידי פעם ויכוחים על כך, וביחוד כשהוטלו היטלים ותשלומים אחרים החורגים מהמיסים הרגילים. בעיית הגבייה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב״ב, ז ע״ב¡ ב״ק קטז ע״ב) ועל פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגולות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות¡ ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה. הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותו.

התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש. היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות.

יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות במשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.

אף כי לא היה ספק מבחינת הדין כי הערכת המיסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה.

על מקרה כזה מספר ר׳ יהושע בנבנשתי (דיין קושטא החל משנת שע״ב – 1612, עד פטירתו אחרי תכ״ב – 1662). הוא נשאל על מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מיסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.

השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט. התשובה שלילית, כי במעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס.

היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מיסיהן לשלטונות. בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת״ף (1720) לר׳ משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ״ו – תקי״ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א׳ המכונה ״טבריה״ לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב׳ המכונה ״ציפורי״ נדרשו על ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג׳ וד׳ שישתתפו בתשלום במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א׳, ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז ״הפרעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרורים יפרעו אלו כמו אלו״.

כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר, כי עול המיסים צריך להתחלק לפי העיקרון של ״לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו״, כלומר, לפי היכולת הכספית. בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמיסים שולמו לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר׳ יוסף בן דוד פילוסוף, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, בשליש הראשון של המאה הי״ח יצא נגד מנהג זה וכתב ״שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון״, כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.

נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מיסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו.

ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעוניינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצידם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספית.

להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי מארוקו בנושא זה: ר׳ יעקב אבן צור קובע כי מיסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון, כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות.

כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס (תקצ״ו-תר״ס, 1900-1836).

מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר׳ משה טולידאנו ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו.

גם שוחד הניתן על ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה הי״ח, על פי תשובתו של ר׳ שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, היתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים.

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה – בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

והנה ביום שבת התחילה לעבור שמועה; השומרים מדווחים על איזו אוניה שמתקרבת. היה איתנו חבר שלי, שלמד אתי עוד בכתה באם הבנים, בשם סם אביטבול. הוא היה אחד הפעילים ששלח קבוצות או יותר נכון העביר קבוצות עד הגבול. בסוף "עלו עליו" מהמשטרה ושמענו שהיה מבוקש. הוא קורא לי ואומר תתכונן יש אוניה. בערב ה- 10.5.1947, בסביבות השעה חמש, אנו נקראים למסדר. קוראים שמות ומודיעים לנו שאנחנו נצא כמו שהיינו עושים כל ערב למסע. אבל הפעם ישר לאוניה.

אסרו עלינו לקחת כל מטען. אמרו לנו שכל אחד ילבש מספר בגדים. חזרנו לאוהל לבשתי 2 חולצות, סוודר ושני מכנסיים. אמא לבשה איזה 3 שמלות ויצאנו. אמרו לנו שאין מה לדאוג שיביאו כל המטענים לאוניה.

שוב  נקראנו למסדר; העמידו שורות נפרדות של גברים ושל נשים. לא יודע מה הייתה הסיבה. אבל איך שיצאנו למסע משכתי את אמא לשורה שלי והלכנו ביחד.  המסע היה קשה מאחר שהיינו "עמוסים" בבגדים שהכבידו על ההליכה. אמא התעייפה, ורצתה להפסיק, כי היא לא התאמנה כמונו. אני סוחב אותה עד שהגענו לשפת הים. מצאנו מישהו עומד על פתח המפרץ עם פנס ומסמן לסירות. האוניה עגנה במרחק מהחוף והיו סירות שהביא אותנו עד האוניה. אני זוכר, הייתה סירה אחת  עם משוטים וסירה שניה עם מנוע. היינו צריכים להיכנס לים עד הברכיים.  המלחים עזרו לאנשים שפחדו. כשהגענו לאוניה אני  נתקל בהתנגדות של אמא שפחדה לעלות מפני שהיה צריך לטפס על סולם מחבלים שהיה תלוי על דופן האוניה. אבל קודם צריך לקפוץ אל המדרגה הראשונה. שכנעתי  אותה, והרמתי אותה עד שתפסה במדרגה הראשונה. האוניה התנדנדה וגם הסולם לא היה יציב וזה הבהיל אותה. אבל ברוך ה' הצלחנו לעלות. האוניה הייתה קטנה והיה צריך להכניס 600 לתוכה איש.

נפגשתי, על הסיפון, עם איזה מלח, אחד השליחים מארץ ישראל שהיה על האוניה. החלפתי איתו שיחה קצרה בעברית הוא  נתן לי שקיות הקאה ואמר לי לחלק לאנשים.

בינתיים עד שהסתדרנו באוניה ,הגיעה שמועה שהג'נדרמריה הצרפתית "עלתה על הפעולה". אז קבלנו הוראה להפליג עם כל מי שהצליח לעלות על האונייה. היינו כ-400  אנשים על האוניה. שם האוניה הוסב על שם יהודה הלוי. ספינת המעפילים הראשונה שיצאה מצפון אפריקה.

הפלגנו והנה בלב-ים תופסת אותנו סערה עד שהאוניה חשבה להישבר, בנס ניצלנו. כפי שאמרתי האוניה הייתה קטנה, אני לא יודע אך היה מתוכנן להעלות עליה 600 איש. אוכל לא היה, המים היו במנות. שירותים סניטרים לא היו, ולא מקלחות, לא חובש ולא רופא . לדוגמא "הדביקו" למישהו תרמיל גב עם כל מיני תרופות ואני לא יודע אם הוא  ידע להשתמש בזה.

במסע המטלטל הזה ילדה אחת חלתה ולא ידעו איך  לטפל בה. בסופו של דבר מתה. היינו צריכים לקבור אותה בים. מפני שבאוניה לא היה פריג'דר לאחסן את הגופה.

תתאר לך, שהמסע ארך 21 יום בים. לפעמים היינו צוחקים מרוב צרות ומתלוצצים ואומרים בואו נרד לדחוף אותה. היא ממש זחלה.

כל זה היה טוב ויפה עד שהתעוררה בעיה. התברר  שחסר פחם לאוניה. כי האוניה "הלכה" על פחם. אוניה ישנה. היינו בסביבות איטליה נכנסנו לפלרמו כדי להעמיס פחם. התחילו להעמיס ופתאום באה הוראה להפסיק. נודע לשלטונות שזאת אונית מעפילים. ומאחר והאזור היה בשליטה בריטית אז, עיכבו את האוניה.

קפטן האונייה אמר לשלטונות הנמל שנוסעים לאלכסנדריה. כדי לשחרר את הספינה התערבו הסוכנות היהודית והגוינט ששיחדו בטח את אנשי הנמל. פה ושם עשינו רושם  שאנו מורידים קצת פחם, אבל השארנו את  הרוב .

קבלנו היתר לצאת את הנמל. עוד לא הספקנו להתרחק והנה מטוסים התחילו לחוג מעל האוניה כדי לדעת מה בדיוק מתרחש באוניה. והעליה על הסיפון הייתה אסורה עלינו. אפילו לנשום קצת אויר גם זה היה אסור. למחרת אנו רואים 3 פריגטות מלחמה אנגליות רודפות אחרינו ואז ידענו שהכל נגמר. כל בוקר היו עוברים על ידינו ואומרים good morning מסתובבים קצת על ידינו ומרחיקים לכת. שאלו אותנו לאן פנינו מועדות, אמרנו להם למצרים. הם רצו לכוון אותנו ואמרו שאנחנו לא נמצאים במסלול הנכון והודיעו לנו  "קחו את ההגה מזרחה". האוניה באמת פנתה לדרך ולכוון שמסרו לנו, אחרי זמן קצר, אחרי שנעלמו, שוב חזרנו לכוון שלנו. למחרת שוב באו והודיעו שטעינו בדרך והמשחק הזה נמשך כמה פעמים, יותר נכון כמה ימים.

הייתה בינינו בחורה- המספר לא זכר את שמה – שדברה היטב אנגלית, שדיברה איתם ,לפי הוראת השליח שהיה באוניה ושאסור היה לו להראות על הסיפון שמא יכירו אותו האנגלים. לאנשים לא הייתה  יותר סבלנות הם נחנקו למטה, והתחילו לעלות על הסיפון. ואז כל העניין נעשה ברור כשמש שזו אונית מעפילים.

אוניות המלחמה, כבר לא זזו מאיתנו, ליוו אותנו כל הזמן. הפריגטות התחילו לעשות כל ההכנות; העמידו רשתות על סיפון האוניות שלהם, הורידו חבלים עם טבעות בדפנות, כמו שהאוניה הולכת לעגון ברציף. אולי כדי לא לקבל מכה ושהאוניה לא תשתפשף ברציף. באותו זמן לא היה מובן בשביל מה הורידו את הטבעות. רק  לבסוף כשראינו את הפעולה אז הבנתי. הכוונה שלהם הייתה להתנגש באוניה שלנו וכדי שהאוניה שלהם לא תינזק הורידו את הטבעות האלה. ובאמת כשהגענו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הן התנגשו בנו. פריגטה אחת באה מצד ימין השנייה משמאל, הראשונה נתנה מכה לספינה שלנו שנטתה, באה הפריגטה השניה נתנה מכה שניה ואז האוניה שלנו יצאה מכלל שימוש. חיילים התחילו לקפוץ עלינו מהסיפון שלהם עם מקלות ועם גז מדמיע. הם היו מצוידים בכובעי פלדה ומגני ביצים.

הערות המחבר:  רוב המעפילים היו שומרי מסורת אבל לא קנאים דתיים אלא ברוח הסובלנות של יהודי מרוקו. אולי הגעת האוניה בשבת  מעידה על תכנון לא מוצלח של המארגנים הארצי-ישראליים  ואולי הנסיבות הכתיבו  זאת למארגני עליה ב' שבפריז

סם אבוטבול (אביטל) מבוגריו הראשונים של קורס בינארצי למפקדי ההגנה  בצפון אפריקה  רביגו , אלג'יר(17.2.1947-13.3.1947). היה ממארגני ק.ב.י. בקזבלנקה. למד עם המספר בבי"ס אם-הבנים. אם כי, לפי ספרה, של בתו, אמירה פרלוב, באים מאהבה , משרד הביטחון, 2006, סם למד  בבי"ס יסודי  באליאנס. הוא לא מעפיל  בספינה יהודה הלוי אלא נשאר במרוקו כדי לארגן את המשך ההעפלה.

 

בין השליחים שהוזכרו ע"י המספר שמותיהם של מרדכי ואברהם אולי כינויים של הגדעונים אנשי הקשר שהיו  על כל ספינת מעפילים

יהודה  הלוי המשורר  היהודי  מתור הזהב בספרד בראשית המאה ה- 11. כותב השיר  'ליבי במזרח ואני בסוף מערב'.

 יש דווח  של  מפקד האוניה  ישראל חורב בארכיון ההגנה.  אבל, גבריאל בן שמחון מתאר את המקרה בספרו  הדרך לירושלים ומזכיר  את אחיו עמוס (עמור) שנקבר  בים.

 

לעילוי נשמתה של סוליקה הצדקת שיום פטירתה חל בכ"ז באייר

לעילוי נשמתה של סוליקה הצדקת שיום פטירתה חל בכ"ז באייר

הפיוטים על סול, על איכויותיהם הפואטיות והתמטיות, נכללים בשירת צדיקים ובהספדים. הפייטנים הציבו מטרה בכתיבתם: לבנות על קברה חומה ומצבה, כדי שיהפוך מקום עלייה לרגל, מקום שאפשר להשתטח עליו ולהתחנן בו לעזרה. הפיוטים המעטים הם התעודה היחידה הכתובה עברית על אודות המקרה הטרגי. הפיוטים נמנעים מלקונן על גורלה של עלמה יהודייה שלא זכתה להתחתן, לבנות משפחה ולקיים מצוות המייחדות אישה יהודייה (חלה, נידה והדלקת הנר). ברדוגו רומז על כך בכתובת ובסוף הפיוט, ואף חלואה בכתובת הפיוט שלו. אבל עניין זה אינו משמש יסוד מכונן בעיצוב השירים. דמותה של סול הופכת לסמל המשרת את האידאלים של הקולקטיב. הפיוטים אינם מדובבים לא את קול העלמה ולא את קולם של בני משפחתה החפצים לקונן על מותה ולשוחח אתה על המכאובים ועל האסון שהיו מנת חלקה. דיבוב קולו של הנפטר או של הורי הנפטר הוא תופעה הניכרת בשירי הקינה במרוקו, למשל בשירו של דוד חסין על מות רבי זכרי בן משאש, שבו נאמרים הדברים מפי אביו שנפטר מכבר.

בכל הפיוטים נעדרת סול חשואל כקול פרטי, משום שהמחברים רצו לממש את המסר שלה בלבד. דמותה מתגלגלת לאידאה ולאלגוריה, לכן משרתת הווייתה בפיוטים את ההשראה האפית יותר מאשר את ההשראה האלגית. הדבר אינו כך בקצות שחוברו עליה.

נציין שבדומה לקינות לתשעה באב ולקינות על חנה ושבעת בניה, בפיוטים על סול אנו נוכחים בכתיבה אפית המהללת בשפה גבוהה עלמה היוצאת למסע רצוף פעולות גבורה. כל האמצעים הפואטיים מכוונים למטרה הזאת. אין המחברים מתעניינים בחייה בעיר טנג׳יר, במצב הוריה מעת ההאשמה עד ההוצאה להורג, אלא רק בדרך התמודדותה עם יריבים אויבים ועריצים. על כן אומר עליה שמואל אלבאז: ״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על מלנה״.

דמותה של סול מובנית בפיוטים על פי תפיסת ספר מקבים, שחובר בהשראת התרבות ההלניסטית שהתייחסה למרטיר כאל גיבור חיל. אפיון זה הוא חלק ממהותו של אדם המוכן להפוך ל״עד״(מרטיר) לאלוהיו ולדתו עד כדי מסירת נפשו. אפיון הגבורה אינו מבחין בין המינים, לפיכך גם באישה מרטירית מצויה andreia, כלומר גַּבְרוּת שתאפשר לה להתמודד עם הסכנות ועם המצוקות.5 כך מתוארת אם שבעת הבנים אחרי הוצאתו להורג של הבן השישי:

ועל כולם ראויה להשתוממות ולזיכרון טוב האם אשר ראתה את שבעת בניה מומתים ביום אחד והיא נשארה בגבורת נפש בתקווה לה׳. את כל אחד מהם הייתה מעודדת בלשון אבות, מלאה ברוח נדיבה ובחזקה את לב האישה ברוח גבר אמרה להם…

כל הפיוטים כולם משבחים את רוח הלחימה ואת כוח עמידתה של סול מול גברים עריצים שאסרו אותה ועינו אותה, כך שדמותה מובנית על עקרון הגברות, או נכון יותר על עקרון הגבורה האופייני לבת חיל, שאינו משאיר שום פתח לחולשה ולהרהורי חרטה.

אכן, כנגד טענותיהם, עלילותיהם ומסע השכנוע של המוסלמים, משיבה סול מלחמה שערה. כיאה לגיבור אפי היא יוצאת מהמערכה ללא חת, כשידה על העליונה, וכך מתקבלת ההוצאה להורג כמעשה פשע של שרירות לב. כל הרבדים ההיסטוריים והתרבותיים של העם היהודי, כל הקהילות היהודיות של ההווה, נקראים להצדיע לה ולהללה. היא הופכת לסמל המחזק את רוח העם בתקופה הקריטית (העם מפוזר ונתון לעריצותם של שליטים אכזריים). הפיוטים מנסים להוכיח שכל היהודים מתלכדים בזכות המעשה הזה של קידוש השם שעשתה. אין הפייטנים חוסכים במילים ובביטויים כדי לשבח את יכולת התמדתה, יכולת המוכחת בתיאור חוזר ונשנה של מעשי האכזריות שסול הייתה נתונה להם במאסרה. הדברים קולחים בלהט המאפיין דו־קרב בשדה מערכה באמצעות מקצב ומצלול המזכיר קול של השחזת חרבות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפיוטיהם של מונסונייגו ושל שמואל אלבאז, החדורים רוח קרב, גבורה והתלהבות יותר מאשר כישלון ומפלה. תמונה רודפת תמונה עד מותה של עלמה בודדה מול גברים מוסלמים רבים וחזקים ממנה. המאבק ניטש בין שני הכוחות, כוחות הרע (המוסלמים) וכוחות הטוב (היהודים), כיאה לכל כתיבה אפית הבנויה על חלוקה ברורה בין שחור ללבן, בין טוב לרע, ללא דרך ביניים.

היעדרותם של דרך ביניים ושל גוני אמצע מאפיינת את המארג האפי על כל רבדיו. הכתיבה האפית על סול עשויה הייתה לשאוב את השראתה מסיפורי גבורה של נשים מפורסמות בתנ״ך, כמו הפרקים על דבורה ועל יעל אשת חבר הקיני שהכריעה את סיסרא בתחבולה ובאכזריות כדי לגאול את עם ישראל, דבר שלא עלה בידם של אנשי מלחמה באותה עת. דבורה הנביאה מדגישה את העובדה שהצלת ישראל התאפשרה על ידי אישה. בני ישראל הלכו בדרך עקלקלה והחרות ניטלה מהם "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל״(שופטים ה, ז). הנביאה מעתידה שבחים גם על אשת הקיני: ״תברך מנשים יעל […] ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו״(שופטים, ה, כד-כו).

אבל השירה האפית התנ״כית המעמידה במרכז את האישה לא פילסה נתיב לשירה ההרואית על דמות מופת כמו סול חשואל. אפילו פסוק השבח המפורסם "תבורך מנשים יעל״ לא אומץ לגביה. שום יניקה או זיקה כלשהי לפרקים הרביעי והחמישי מספר שופטים אינה ניכרת, אף על פי שבקינה של ברדוגו על בתו של החכם משה טפיירו מושווית אותה אישה ל״אשת לפידות״ בזכות חכמתה ויושרה.7 בקינה על מות אשתו יוכבד הוא אומר ״בתוך עלמות קורין לה חכמה״. בין הפייטנים שוררת תמימות דעים על כך שסול היא חכמה ו״יפת דעים״, ברם אף פייטן לא חשב על אפשרות של זיקה בין סול לאחת מנשות ספר שופטים הגיבורות והחכמות.

בשירה העברית של תקופת תור הזהב בספרד מושתתת דרך עיצובה של דמות האישה על פי דפוס טיפוסי שאין לו שיג ושיח לא עם המציאות כהווייתה, לא עם ניסיון אישי ולא עם היחס שיכלו לרחוש כלפיה באמת. ברם, בפיוטים של ״מי כמוך״, כמו בפיוטי העקדה הנאמרים בבית הכנסת, מתגלה שרה, אמו של יצחק ואם האימהות, כדמות המעוגנת היטב במציאות. בכתבים כגון אלה, בשונה מתיאור העקדה בספר בראשית, מופיעה שרה האם כמעורבת היטב בנעשה, ומביעה חששות לנוכח מסעם של האב ושל הבן למרחקים לשם עבודת הבורא. דמות האם משתקפת עם כל עומק הווייתה בדברי בנה יצחק בעת עקדתו, כפי שהדבר מתבטא למשל בשורות אלה מ״עת שערי רצון״ – עקדה לר' יהודה אבן עבאס, פייטן יליד פאם שחי בדמשק במאה השתים־עשרה:

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתיפח.

הדמות השותקת והמושתקת של ספר בראשית מתחלפת בדמות אהובה שדואגים לה ושנעצבים עמוקות בשל אסונה הכבד המביא אותה לבכי אין קץ. הפיוט הזה נכנם למחזור הספרדי ומושר במנגינה מרגשת לפני תקיעת השופר בראש השנה (יש השרים אותו גם בהזדמנויות נוספות). הוא שימש מקור השראה רב ערך ליצירה במרוקו גם בנושא דרך עיצובה של דמות האישה, במיוחד בפיוט של דוד חסין ״עת נחלי דמעה״. בפיוט זה מנסה חסין להעלות את דמותה של אלישבע אשת אהרן בעת מות בניה נדב ואביהוא, שהוכו על ידי ה׳ כאשר הקריבו אש זרה על המזבח. הפרק העשירי של ספר ויקרא סתם ולא פירש באשר לאמונתה ולכאבה של האם. לא כן הדבר בפיוטו של חסין, שבו מקבלות נקודות אלו משנה חשיבות.

הקינות שחוברו במרוקו במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה לזכר נשים מעידות על התייחסות ראלית למידותיהן ולאיכות של כל אחת ואחת מהן. אותה תופעה ניכרת בשירים הנאמרים בהכנסת כלה. הטקסטים של פייטני מרוקו משקפים מציאות חווייתית תלוית זמן ותלוית מקום מוגדרים. ברם, בקשר לסול שהוצאה להורג בחרב ב־1834 ומסרה את נפשה על קידוש השם, ניכרת היערכות פואטית ורעיונית. אולי בגלל נוראות המופת שלה היא מורמת מכלל הנשים. ההגבהה האיכותית הזאת התאפשרה באמצעות ההשראה האפית.

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס . כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.

גם במקרא ישנם קטעים אותם ניתן לזהות כשירה אפית כדוגמת שירת הים ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר