ארכיון יומי: 27 ביוני 2018


לכבוד ההילולה ה-275 של רבנו הקדוש, שתחול ביום חמישי הקרוב ט"ו בתמוז (28/6) מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – לפרשת בלק,

לכבוד ההילולה ה-275 של רבנו הקדוש, שתחול ביום חמישי הקרוב ט"ו בתמוז (28/6)

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

בלעם, נסים לקלל את עם ישראל.

הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

"וירא בלק בן צפור, את כל אשר עשה ישראל לאמרי…

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה – לי – את העם הזה…" (במדבר כב, א – ה).

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום…" (ברכות יב ע"ב).

בגלל המסר החשוב שבה: להאמין שהכל מאתו יתברך.

בלעם רצה לקלל את ישראל – ויצא מברך, בגלל שהקב"ה אוהב את עם ישראל.

מבוא קצר לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עט ישראל ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות  בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם – "לא תאר את העם כי ברוך הוא" ( כב, יב), וכן, בדברי המסקנה אליה הגיע בלעם עצמו: "מה אקב, לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה'" (כג, ח). גם הקרבת ארבעים ושניים קרבנות בשלושה מזבחות, לא עזרה לו לקלל.

על חשיבות פרשת בלעם נאמר: "תנו רבנן: סידרן של נביאים… משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב). כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים.

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא).כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והחברה היוונית מערבית הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט כרצונו הטוב.

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלוקים לבלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני  עד תום, בו הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, ובעיקר משבט שמעון.

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

רבנו אוה"ח הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

 רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל…" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר". יש לעיין בדברי קודשו.

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את  הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם: "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך ה' אלוקיך את הקללה לברכה, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

בלק היה שונא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד מישראל, היות ונאסר על עם ישראל לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב, ט. מדרש רבה פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל. (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא של שניהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו אוה"ח הק').

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו אוה"ח הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עם ישראל: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לעם ישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עם ישראל, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

רבנו אוה"ח הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח) – באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במדבר כד, א). .דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלוקים".

רבנו אוה"ח הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם…".

 רבנו אוה"ח הק' אומר בהמשך (במדבר כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו…".

רבנו אוה"ח הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עם ישראל, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעם ישראל, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עם ישראל, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי אף שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

האדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה אומר: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעם ישראל מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

רבנו אוה"ח הק' מיישב את השאלה: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המלים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה…". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עם ישראל, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעם ישראל, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עם ישראל לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה של עם ישראל, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עם ישראל בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דברים, כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם, הפכה לברכה שהתקיימה בעם ישראל.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך". (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את בני ישראל שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – אתה זוכה שתפילותיך יענו תחילה,

 ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו אוה"ח הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

רבנו אוה"ח הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו אוה"ח הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו".

כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה.

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעם ישראל, החליט לא רק לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו,

 הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותם.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעם ישראל, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים. {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה}

שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}. או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק "יזל מים מדליו". "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלוקים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו,

אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחווה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עם ישראל מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתי הכנסת הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עם ישראל כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…". לכן, אין פינה בעולם שאין בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל ישוב.  

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

פירוש א. "אוהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב). רש"י מפרש: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

רבנו אוה"ח הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו אומר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה". {י"ד = יורה דעה}. בלימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} – תלויה הגאולה {רמה}.

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעם ישראל: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "ה' אמר לשכון בערפל".

בעל הטורים אומר: "מה טובו אהלך יעקב – לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע ה' / כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו).   

  • "כנחלים נטיו".

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם…" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו אוה"ח הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים. תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'.

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את העדרים הצמאים לדבר ה',

 השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו רבנים רבים מכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר,  כדי להעביר את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא. ב"ה, שגם לנו יש חלק בכך.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…".

  • "כגנות עלי נהר".

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

  • "כאהלים נטע ה'".

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים". השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שכל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כנ"ל לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות, שמחות ומשתאות לנוכח רבבות תלמידי ישיבה היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים, בכל אתר ואתר בארץ ישראל.

  רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

  • "כארזים עלי מים".

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי כדברי הזהר".

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דברים לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 רבנו אוה"ח הק' ייחס את הכתוב לעיל "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, לתומך בו כלכלית. נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן מקיימות.

להלן השיטות השונות בנידון:

  • רבנו אוה"ח הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.
  • בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".
  • רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו אוה"ח הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.
  • רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".
  • ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.
  • בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

שני סיפורים להדגמה.

  • רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.
  • לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א. חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

אראנו נפלאות

לרבנו חיים בן עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

את מעשי נסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ ב"עדה החרדית" (מתוך "המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

אחד מידידיו שרצה לעזור לו, הציע לו לעלות להתפלל בציון רבנו "אור החיים" הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת תקוה למצבו.

החבר לא הרפה ממנו. הוא לקח אתו שני חברים נוספים, וביחד הם "לקחו" אותו לציון רבנו אוה"ח הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לבבות, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו אוה"ח הק'.

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך וב"ב, עשו סעודת הודיה גדולה, כדי להודות לקב"ה ורבנו "אור החיים" הק' עבדו, שבזכותו, זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים". האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו "אור החיים" הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה.

כדרכם של בעלים צדיקים, הבעל שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן, מורנו ורבנו מאור עינינו – רבנו אוה"ח הק'.

שיר לכבוד רבנו "אור החיים" הקדוש זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

פזמון:

     אור החיים קודשנו / כתר תורה לראשנו.

             נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

 

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.

 

ד. תורתו מאירה / כמנורה הטהורה,

   בעלמא דארעא / וברקיעא מעליא.

 

ה. קובעי עתים בתורתו / בקדושה ובטהרה,

    יזכו לאורה ושמחה / מפי בעל התעודה.

 

ו. השוקדים בתורתו / אור יקרות יעטו,

   בחכמתו ישכילו / ובתורתו יתקדשו.

 

ז. להולכים בהנהגתו / מתוך יראה וענווה,

   יזכו לחולקא טבא / במתיבתא דרקיעא.

 

ח. כתר זהב הוא שזר / אור תורתו במערב זרח,

    ובמזרח הוא בחר / ובהר הזיתים הוא שכן.

מדרש שיר.

כותרת השיר: "אור החיים קודשנו".

הכותרת משקפת את קדושתו של "אור-החיים" הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ו"אור-החיים" הק'.

על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כנ"ל דברי "הערבי נחל".

רבנו מתייחס בפירושו לרוח הקודש וכך הוא כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).

מבנה השיר.

השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.

תרשים זרימה:

השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.

הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו "אוה"ח הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".

בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו.

הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').

הבית האחרון: "כתר זהב הוא שזר".

רבנו עסק באמנות שזירת  פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

מצבת רבנו "אור החיים" הקדוש.

השיר בו פותח רבנו אוה"ח הק' את פירושו לתורה.

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית/ ויעצנו וקראנו ראשית/ לעסוק בנועם ראשית/

אתחיל לבאר ספר בראשית".

מעשי  ניסים בזכות רבנו "אור החיים" הקדוש.

ביום ההילולה הקרוב, רבבות מעם ישראל יפקדו את ציונו הקדוש של רבנו חיים בן עטר זיע"א, המכונה "אור החיים" הק' על שם פירושו לתורה.

 הציון שוכן כבוד בהר הזיתים בירושלים, ורבים פוקדים אותו במשך השנה, ובפרט בראשי חודשים. בערים רבות בארץ, מקיימים את ההילולה המסורתית לצדיק, המלווה בחידושי תורתו, כאשר ברקע פייטנים וסעודת מצוה כיד המלך. אודה את ה' על כך שזיכני להפיץ את תורת אוה"ח הק'. בעיר נתניה אף זכיתי לשמש כרב ביכנ"ס וביהמ"ד ע"ש "אור החיים" הקדוש, בו התקיימה פעילות תורנית ענפה.

רבנו חיים בן עטר זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת משה רבנו – ז' באדר, וכן ל"ג בעומר של רבי שמעון בר יוחאי, בבחינת "החוט המשולש לא במהרה ינתק". (קהלת).

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים:

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך: "על כן משחך אלוקים אלוקיך, שמן ששון מחבריך". הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח = ח-מ-ש {מספר שמעל המזל}, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך", וכן בשיר שכתבתי: "אור החיים קודשנו" לכבוד "אור החיים"  שיובא להלן.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון, ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ובקשתנו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכותו.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

להלן מבחר מעשי ניסים הקשורים ברבנו "אור החיים" הקדוש, ובפרט לשוקדים בתורתו, ומקושרים בנשמתו.

  • מעיין הישועה.

 מסופר על יהודי בשם ישועה שספורטס מהעיר סלי שבמרוקו שהיה עשיר מופלג אבל עם הארץ. הוא קנה פרדס מערבי ובו שני מעיינות שהתייבשו מיד לאחר הקנייה. האיש פנה ל"אור החיים" הקדוש שמזג לו כוס מים אותו שתה ללא ברכה. הצדיק אמר לו: ישועה, עתה אני מבין את סיבת התייבשות המעיינות. כתוב בתהילים: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".  המעיינות התייבשו היות וישועה לא מברך. (באדיבות החכם והפייטן המהולל הרב מאיר עטייה שליט"א).

נוטריקון המילה ב-ש-ש-ו-ן,  ב' ש' = ברכות שתיםשון = שהכל ובורא נפשות.

ישועה קיבל על עצמו לברך בכוונה כדעת רבנו.

ישועה זכה שהמעיינות ישובו לנבוע כבימים עברו, בזכות הכוונה בברכות, כדעת רבנו אוה"ח הק'.

  • קדושת ציון "אור החיים הקדוש"

ו"פרי חדש".

לאחר מלחמת תש"ח, הירדנים הרסו את המצבות בהר הזיתים. כאשר ניסו להרוס את ציון "אור החיים" הקדוש מחבר "פרי תאר" על ש"ע יורה דעה,  ורבי חזקיה די סילויא  מחבר "פרי חדש"  על ש"ע יורה דעה, הטרקטור התהפך ונהגו נהרג במקום. כשעלה נהג אחר על הטרקטור גם הוא נהרג. פועל ערבי שניסה לנתץ את המצבה בפטיש נהרג. הירדנים הבינו סוף סוף שלפניהם –  טמון איש קדוש דבר ששמר על המצבה המקורית. כיום,  הוקם שביל עד הציון.

ג. "והסירותי מחלה מקרבך" – בזכות "אור החיים".

לפני מספר שנים, השתתפתי בהילולת רבנו בהר הזיתים עם חברי קהילת "אור החיים" הק' מנתניה בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה – 41. הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היחיד היה: מקלחת קרה להורדת החום  ואקמול. לאחר כשבועיים של תפילות, חלמתי במוצ"ש והנה "אור -החיים" הקדוש ניצב בזווית ליד מיטתי ומכריז שלוש פעמים: "אבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש ישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, ביקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כבכל יום – והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "אתה בריא".

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון ע"י הרה"ג אברהם בן חיים חתנו של הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל. הרב אשר דדון קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

באותה שבת דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות, הוא נפטר. כלומר, רבנו אוה"ח הק' ראה שלא יכל לעזור לו, לכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר" כפי שראית בחלום.

       בברכת – "להתהלך לפני אלוקים – באור החיים".

משה א. שמיר    –   0523-240-298. Shamir240298@gmail.com   

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה. סבי החכם השלם הרב אברהם בר אסתר. זקני המלוב"ן הרה"ח רבי מסעוד אסולין. רבי יוסף אבינעים, רבי ישראל בר חניני. זוהרה בת חניני. עליה בת מרים. חניני בת מרים. בתיה בת קנדוב. רבי יששכר בן נזי

 לזיווג הגון: הילה בת רונית. אשר בן זוהרה. אסף בן אלישבע. מיכאל מאיר בן זוהרה. מרים בת זוהרה. שרה, דניאל וירדן – ילדי מרלין. זהר והדר בנות שרה. חן בת דליה.

                           

 

 

 

 

.

 

 

יהודה בראגינסקי – גולה במצוקתה-ביקור בצפון אפריקה, 1955

העדר תוכניות קליטה פגע בגידול ממדי העלייה. כאשר נתקלה הקמת המחנות במרסיי בקשיים ולא היה אפשר לבצעה המתכונת הדרושה, הוצע להעביר חלק מיהודי מרוקו לאיטליה. שוב הקמת מחנות, השקעות ובזבוז זמן. בישיבת ההנהלה תקפתי הצעה זו ונימקתי את הדבר בשיקול פוליטי : " האם אין בהעברת יהודים לאיטליה סטירת לחי לממשלת צרפת. כאילו אנו מכריזים בפומבי שאין אנו בטוחים בממשלת צרפת., שהיא תוכל להגן על היהודים בארצו הנתונות לשלטונה, ואנו ממהרים להוציאם באופן דחוף לארץ אחרת באירופה ? ". ההצעה הורדה מסדר היום.

סוף ספטמבר 1955. לאחר ישיבת הוועד הפועל הציוני שהחליט על הגדלת מכסות העלייה עד 45.000 לשנה. כל בר דעת הבין שהביצוע של היקף זה איננו מובטח. הוויכוח על הורדת רמת השיכון, נמשך בלי סוף. הסוכנות הציעה להקים בנייני אסבסט, הממשלה התנגדה בטענה שאין להרבות בשיכונים ארעיים מסוג ירוד. אבל בלחץ הנסיבות נטתה הממשלה להוריד את רמת הבנייה. והנה הגיעה מפאריס ידיעה מאת מזכיר הקיבוץ המאוחד, ישראל גלר, שיש סכנה ממשית לסגירת העלייה ממרוקו. ראש מחלקת העלייה מר שרגאי שנמצא באותו זמן במרקו הודיע בסוף נובמבר 1955 שיש צורך דחוף להוציא 120.000 איש ממרוקו ומתוניסיה. מר שרגאי שהיה לוחם בלתי נלאה להגדלת מספרי העלייה, צידד גם בתנאי קליטה טובים, קודם כל שיכון. קליטה טובה, לדבריו, מבטיחה גם את ממדי העלייה. כעת שינה את דעתו ותמך בשינויים ובהורדת רמת השיכון, בשל דחיפות הצורך בהגברת העלייה.

ידענו שבתוך הממשלה מתנהל מאבק, לפעמים חריף, על ממדי העלייה. היו מחייבים ושוללים. לא ידענו פרטים. רק לאחר עשרים שנה נודעו לי ממקור מהימן פרטים אחדים. בן שיחי, שציטט את בן גוריון, מסר לי שבתוך הממשלה היו שני מחנות. בראש מחייבי הגדלת העלייה עמדה גולדה מאיר ובראש המתנגדים עמד אבא אבן. באותן שנים לא היה אבא אבן חבר בממשלה, אלא שגרירנו באו"ם. רק לאחרונה נודע לי שמטעמי ייצוג ניתנה לו דרגת שר, והוא השתמש בזכות זו, שהייתה ייצוגית בלבד, והוסיף את משקלו נגד הגדלת ממדי העלייה……….

באותה עת נקבע עמוס רבל, חבר קיבוץ מ "איחוד הקבוצות והקיבוצים " כבא כוח הסוכנות לא רק בארצות אפריקה, אלא גם בצרפת. הידיעות על המצב בעלייה הגיעו בשמו של רבל : רבל הודיע, רבל בא, רבל יבוא וכדומה. מפיו למדתי דברים שהועלמו מידיעת רבים : ממשלת מרוקו הודיעה במפורש שהעלייה תופסק באוקטובר 1956. אנו היהודים התעקשנו במו"מ לחצנו להמשיך במתן רשות לעלייה גם אחרי מועד זה. היה ברור שמסיבות ערביות פנימיות לא תהיה הסכמה לדרישתנו.

כך חלפו חצי שנה ללא שינוי.

בסוף מאי 1956 עשו השלטונות המרוקניים, שבינתיים הלכו והתעצמו ונעשו פחות תלויים בצרפת, צעד ראשון להפסקת יציאת היהודים ממרוקו לישראל. בישיבת ההנהלה ב – 21.5.56 מסר ד"ר נחום גולדמן פרטים על כך. אז אמרתי את הדברים הבאים :

"אני חושב שהצעד הראשון שנעשה להפסקת עליית יהודי מרוקו, צריך היה להישמע כאן, באטמוספירה אחרת. ד"ר גודלמן הודיע, והחברים שמעו ולא שמעו. אנו עומדים לפני הספקת העלייה, יש בידינו 12.000 דרכונים מוכנים. אל 5.000 יהודים אי אפשר כיום להגיע. נותר אפוא מלאי של 7.000 בלבד. החמצנו במו ידינו את הגדלת העלייה ממרוקו. עלינו ליפות מיד את כוחו של שרגאי, חבר ההנהלה היחיד שנמצא בפאריס, לעשות הכול להגדלת בכול העלייה ממרוקו. הדבר יעודד אותו בשליחותו. יהיה עלינו לחפש דרכים לא שגרתיות להגברת זרם העולים…"

ב –.1956 30.05 אמרתי במסיבת עיתונאים בתל אביב :

" כידוע התנהל בקונגרס הציוני האחרון ויכוח בוועדה לענייני עלייה וקליטה  על ממדי העלייה לארץ. הוויכוח התעורר לרגל הדרישות הבלתי פוסקות מארצות צפון אפריקה להגדלה מיידית של העלייה מארצות אלה. הקונגרס קיבל החלטה " שהוא מטיל על ההנהלה הציונית לנקוט אמצעים דחופים ולעשות מאמצים יוצאים מן הכלל, כדי לאפשר עליית יהודים במספר מכסימאלי בפרק זמן קצר ביותר ". החלטה זו מתבטאת במספרים הבאים :

1.10.55 עד 1.6.56 – 8 חודשים – 34 אלף

1.6.56 עד 1.10.56 – 4 חודשים – 20 אלף

סך הכול בשנת תשט"ז – 54 אלף.

המספר הזה כשלעצמו מפריך את ההנחה ששלטה בארץ במשך כל שנת 1955, שאין הארץ יכולה לקלוט יותר מ – 30.000 עולים חדשים לשנה. דווקא בשנה של מאמצים גדולים בתחום הביטחון ההנו מוכיחים שנוכל לקלוט כמעט פי שניים. הדבר התאפשר בעיקר הודות לתרומתה של יהדות הגולה, שהתחייבה להגדיל את הכנסות המגבית בחצי ואפילו ב100% בארצות מסוימות. התוספת הזאת תוצא לקליטת עלייה מצפון אפריקה, ולא יופרשו ממנה סכומים למטרו אחרות, ולו החשובות ביותר. הננו מעריכים את ההגדלה בסכום של 25-30 מיליון דולר בכל העולם.

אבל התפתחות המאורעות בצפון אפריקה מקדימה כל חישובינו לרגל המרוץ המהיר לעצמאות מלאה בתוניסיה ובמרוקו והמרד המתפשט באלג'יריה – הולך וגדל עלינו הלחץ מצד היהודים שם. הננו מוצפים יום-יום בקריאות השליחים שם והם תובעים פתרון לפניות של הקהילות, הארגונים, של הרבנים שם, ושל ארגוני יוצאי צפון אפריקה בארץ. אין ספק שנצטרך להתחשב בכל אלה ולתכנן תוכניות חדשות ולשנות את התוכניות המוכנות : הכול להגדלת העלייה והקליטה בארץ. ועכשיו לא לפרסום : צפוה קטסטרופה גדולה ביותר והיא – ניתוק יהודי צפון אפריקה מהארץ – הפסקת העלייה. העיתונות הישראלית נתבקשה שלא לפרסם את הידיעות האלה ומלבד מקרה בודד, עמדה בכך. הפרסום יכול להזיק. אם תופסק העלייה נגיב במלוא כוחנו בפניה ליהדות העולם, ובפעולה פוליטית. בימים אלה מתנהל בחוץ לארץ משא ומתן בדרגים שונים למניעת הגזירה, ריכוכה או עקיפתה. על כל פנים הנני יכול להגיד בשם ההנהלה שייעשו כל המאמצים להמשך העלייה מצפון אפריקה בממדים גדולים.

בדיונים בקונגרס נקטו עליית 100.000 נפש בשנה הקרובה. אין זה סתם מספר גדול. המספר הזה מאפשר להוציא את עשרות אלפי יהודי מרוקו שכבר נרשמו לעלייה ו "בוררו " – עברו את הסלקציה. זה מאפשר למתן את הלחץ בתוניסיה. זה גם נותן אפשרות לפתוח פתח ליהודי אלג'יריה. המספר הזה יכול היה לשמש עליית הצלה לזקוקים ".

הדיונים התיאורטיים על העלייה מצפון אפריקה נמשכו בהנהלה כל הזמן. השערות וניחושים על ההתנהגות הצפויה של ארצות ערב וכדומה. על הדיבורים הנ"ל כיסו על חולשת המנהיגים בעבר ועל היסוסיהם לגבי העתיד.

ב – 16.6.56 אמרתי :

" המאבק שלנו במרוקו אינו דומה להתמודדות שהייתה לנו עם הצרפתים. לצרפתים לא הייתה כוונת זדון ועשו מה שעשו מתוך טיפשות ומתוך הנחה שהדבר עשוי לעזור להם להגיע להסכם עם הערבים. רובר לקוסט, הנציב הצרפתי במרוקו ניסה דרך זו. עתה המצב שונה. עלינו להתמודד באידיאה. האיסתיקלאל הוא כוח אידאי, אפילו אם נושאי דגלו הם פיאודלים. יש ניגוד אינטרסים בינינו. אינני מקבל את הדעה שאם בעיראק היה כן ובתימן היה כך, יהיה כך גם במרוקו. בהתנהגותה של ממשלת מרוקו יש אינטרס פוליטי, כלל ערבי. צפויה לנו מערכת קשה. אין לנו סיכוי לפייס אותם ולפתות אותם לאורך ימים. אני חושב שהמסך הולך ויורד. נקבל 7.000 או 15.000 עולים כמה שיתנו. המצב החדש מחייב פעולות אחרות. נעשו פעולות מסוימות ולעת עתה בהצלחה. אלא שהבעיה היא לא בתוניסיה אלא במרוקו. מפני שהיהודים שם רוצים מאוד לעלות. עלינו להקים מוסד מיוחד לטיפול בעלייה.

מדובר לאחרונה בהסכם עם מרוקו על מספר היהודים העולים. אני מתנגד למינוח כזה. ד"ר גולדמן סיפר לי על הצעה לסכם עם המרוקנים על 80.000 עולים יהודים ולסיים בכך. הגבתי ואמרתי שעלינו להיות זהירים. לא תיתכן שום הסכמה של הסוכנות, של יהדות העולם או של ממשלת ישראל – על מספר.

אסור לנו להסכים ולסכם על 200.000 היהודים של מרוקו פחות אחד. וכשמדובר עכשיו על 7.000 עולים ממרוקו והסכם על כך בינינו ובין ממשלת מרוקו – יש בכך טעם לפגם. אין מקום להסכמים. אפשר לקבל את העיקרון " לעולם תיקח " אבל אל לנו להתחייב על נוסחה מגובשת. אם ראש המשטרה במרוקו יודיע שאף אחד לא יעלה, לא תהיה לי ברירה אלא לקבל הודעה זו, אם יתן לי 7.000 – אקבל 7.000.בשום פנים לא אסכים להשתיק את קולה של היהדות. איננו יכולים להסכים שאיזה יהודי יישאר בארץ כלשהי נגד רצונו ".

נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה-עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בהקשר לשערורייה של הכזבנים מברגנסה, שהצליחו להטעות לחלוטין את האינקוויזיציה של קואימברה, אשר הורתה לעצור נוצרים ותיקים באשמת התייהדות: אחת מן העדות הכוזבות, איזבל דה קריאאו (Carriao), אלמנה בת שישים, כשהוחזרה לבית הסוהר ענתה בקלילות ובהעזה לחקירה החמורה שעשו לה: היא ענתה שלהתייהדות בברגנסה, שהודו בה עד לעייפה, קדמו הוראות בימוי מתוכננות היטב, שמטרתן להגיע להודאות במהירות סבירה ועל ידי כך לצאת לחופשי במהירות ועם עונש קל. ועל כן, אמרה, ״קודם כול קל מאוד ׳להלשין׳ על הכול ועל כולם. הדבר מועיל ומוצא חן בעיני האינקוויזיטורים, ובו בזמן גם מגביל אותם, במובנים של זמן, מרחב וכוח אדם, ובכך מונע בדיקה מינימלית באובייקטיביות כלשהי.

יהדות פורטוגל במוקד

שנית, היא מעלה את השאלה אם בית הדין מבקש הלשנה לשם הלשנה, כל המרבה הרי זה משובח, גם אם לא על בסים עובדות.

שלישית, מה שקורה חמור מאוד, ממש אסון, שכן האינקוויזיטורים מאפשרים להכות אותם בתדהמה, בשיכרון, וניתן להשביע אותם באינסוף תיאורים של הודאות מפורטות בהתייחדות טריוויאלית, שטחית, נטולת צבע וריח, בלתי משמעותית, תוך העלמה בטוחה של החלק האינטימי והעמוק שבאמונה היהודית. אפשר היה אפילו לתאר את היהדות כדת במשבר, שחוקה מסדרה של טקסים פורמליים [.״]

במילים אחרות, איזבל דה קריאאו הצליחה בשלוות נפש מופלאה להסביר מה שכולם ידעו בברגנסה – שהאינקוויזיטורים הסתפקו במעט ולכן המתייהדים הצליחו. המהלך היה נכון: להוליך את בית המשפט לפגיעה עצמית באמינותו, ובה בעת היו המתייהדים יוצאים מבתי הסוהר, כפי שציפו, בלי חבלות גדולות, בעוד אלה שנהנו ביותר מצרותיהם של ״בני האומה״ חשו על עורם את טיבה של האינקוויזיציה. (חקירתה של איזבל דה קריאאו ראו להלן, נספח ב).

במאה שלאחריה, בשנת 1632, התייצבו שתי נשים בפני בית הדין של האינקוויזיציה בליסבון על מנת להלשין על זוג מסוים שעסק במעשי סדום, עברה שהייתה, כפי שראינו, בתחום השיפוט של הלשכה הקדושה. אבל לא היה להן קל להסביר איך הייתה להן גישה אל המידע, פרט שבחשיבותו הן המעיטו, כמו גם בערנותה של האינקוויזיציה. הן הצטדקו בידע מקרי שנודע להן כאשר הוזמנו ־'ארוחת הצהריים אצל אותה משפחה. אחרי הארוחה הלכו לנוח ואז הזדמן למלשינות לראות את הדברים דרך סדק בקרשי הדלת.

הסיפור לא נראה אמין גם בעיני הכמרים המכובדים שקיבלו את העדות, ועל כן פתח בית הדין בחקירה. הם גילו ״שהאישה הפוזלת שאמרה ששמה ז׳ואנה בפטיסטה היא למעשה אינז וארגש (Vargas), בת 30״. עתה קבעו גם שהמלשינה השנייה היא בריטש דה קואררוש (Quadros), בת 35, ולא מריה פרננדה; שתיהן היו נוצריות חדשות, אחיות, רווקות, והתפרנסו מעבודות מחט.

אינז פעלה כך מתוך ייאוש, כפי שהודתה מיד אחרי שהאמת התגלתה והיא נעצרה: הייתה לה פרשת אהבים עם הנאשם, כריסטובאו משדו, אשר גבה את כבודה והתנהל אתה בלי ידיעת הוריו, באמתלה שיישא אותה לאישה. ואחרי מותם המשיך בקשרים הבלתי חוקיים האלה, עד שהיא, המתוודה, התעייפה מן הדחיות, אחרי שהוא בזבז את כל מה שהיה לה, שהייתה שולחת לו כמתנות כדי לרצות אותו. לכן תבעה אותו כבעלה בפני בית המשפט האזרחי, אבל לפני שהתיק הונח על שולחן הכומר הממונה על ענייני משפחה, כריסטובאו משדו הלה התחתן בחשאי עם ברברה דה פיגיירדו. אז הזמין אותה לבית מסוים, נשבע והבטיח שיבטל את הנישואין ויקח אותה – המתוודה – לאישה, ועד אז יפרנס אותה. הוא גם נתן לה קבלה בחוזה רשמי, אך 14 חודשים עברו מאז ולא נתן לה יותר מאשר 20 ליטר (אלקיירה ומחצית, מידת נפח) חיטה, ולא נתן לה את הכסף שהבטיח. הוא פנה אליה במילים רעות, כאשר המתינה לו בסאו לזרו, שם היה נוהג לבקר בבית היתומים ובסביבתו. וסיפרו לה שהוא מוציא את דיבתה רעה שלא בנוכחותה. וכאשר דיברה אתו סיפרה לו שבן דודו בדרג ראשון, לואיז דה גואש דה ארגאו ביקש שייתן לו אחת מבנותיו לאישה, אך הוא לא רצה לתת לו מפני שהוא קמצן. והיא שמעה, איננה יודעת ממי, שאותו לואיז דה גואש התייצב לפני הלשכה הקדושה בעבור ״החטא הנתעב״(מעשי סדום), ושהאינקוויזיציה הזאת עצרה אחד ממשרתיו והשני ברח.

וכאשר התלוננה נגד כריסטובאו משדו הנ״ל באוזני כלתו, שהתחתנה בגנבה עם בנו, אותו הרגו ליד הדלת שלה, ועכשיו היא נשואה לצורף … היא אמרה לה שהיו צריכים לשרוף גם את כריסטובאו משדו וגם את סוליס, בלי להסביר מדוע.

ועל כל אלה, היא, המתוודה, החליטה הערב לבוא להעיד עדות שקר בפני הלשכה הקדושה, נגד כריסטובאו משדו הנ״ל, ולהאשים אותו שראתה אותו מבצע את ״החטא הנתעב״ עם אשתו הנ״ל, ושוחחה עם אחותה הנ״ל לאמור: ״אחותי, האם למי שגורם לנו כל כך הרבה רע נעשה לו כל כך טוב…״.

אומרים מפי העם שאין דבר גרוע יותר מאישה נבגדת. באותם ימים מצב כזה היה באמת נורא ואיום, מפני שמעבר לפגיעה בכבוד עמדה הבעיה הכלכלית החמורה, מה עוד שלפי דברי אחד העדים ״היו [נגדן?] תביעות משפטיות ועדיין עלולות להיות, ואביהן התרושש, במלאכה ובממון ועם מחלת אשתו […]״״בגלל כל הצרות האלה הן התפרנסו מעשיית ריבות למכירה, והעוני גבר, כך שעכשיו הן עניות מאוד.״

במקרה תפס אותן ברגע האחרון צו המעצר, מפני ששתי האחיות ארזו אחרי ההודאה את המזוודות, ומכיוון ש״הזדמנה להן אנייה והעלו אליה מעט הדלות שהייתה להן…״, היו מוכנות להפליג להמבורג, שם הייתה להן אחות נשואה.

בסופו של דבר הסיפור היה מתוכנן טוב יותר מאשר תיארו לעצמם האינקוויזיטורים. אחרי חילוקי דעות קלים הם קבלו לבסוף את ההמלצה המקלה ביותר וגזרו עליהן ארבע שנות גלות בקשטרו מארים.

תעוזה זו, המשקפת את ״יראת האלהים המעטה״ של שתי הנשים, אינה יכולה להשתייך לטינה בלבד, או אפילו להיותן נוצריות חדשות, אלא גם – ובוודאי במידה לא פחותה – להיותן נשים. הן הרבו לשהות בבתי הסוהר של האינקוויזיציה לא בגלל היותן נשים, אלא מפני שמצבן זימן להן עמדות והתנהגויות, תכונות מזג ורגש, שבדרכים שונות ומשונות הצטלבו עם הדרך החד־סטרית, לפעמים ללא מוצא, של הלשכה הקדושה.

חיים מלכא-הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948

המחלות בקרב יהודי מרוקו.

המחלות הנפוצות בקרב יהודי מרוקו היו גזזת והגרענת הגזזת היא מחלת שערות מידבקת, בדרך כלל בקרב ילדים עד גיל 17. אחוז נגועי הגזזת הגיע לכ-35%, והיא הייתה נפוצה יותר בכפרים הקטנים שבדרום ; ואילו בסביבות אוג'דה, פורט לאוטה וספרו הייתה נדירה ביותר.

הגרענת ( טרכומה ) היא מחלת עיניים הקיימת בשתי צורות : מידבקת ושאינה מידבקת. במחלה זו היו נגועים בערים 50% עד 60%, ואילו בכפרים היא הגיעה עד 100% . משרד הבריאות הגביל את העלייה גם לחולים במחלה זו, בצורתה הלא מידבקת.

גם השחפת נמצאה בקרב יהודים במרוקו, אבל על פי הדין וחשבון של ד"ר רף לא ניתן היה להעריך את מספר החולים בה.

המחלות הנפוצות ביותר, כאמור, היו הגזזת והגרענת. אף שבארץ היו שיטת הריפוי למחלות אלה יעילות וזולות יותר, החליט ד"ר שיבא שריפו החולים ייעשה דווקא במרוקו; אלא שהצלחת הריפוי שם הייתה חלקית, שכן כל מטופל חזר למשפחתו ועשוי היה להידבק בשנית. גם זמן הריפוי במרוקו היה ארוך יותר – כשישה חודשים – ועלות כל מתרפא פי 10 מעלותו בארץ. על כך אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

למעשה אין תקווה לרפא את היהודים בארצות מוצאם…אין כל תקווה לרפא חצי מיליון יהודים אלה – מצפון אפריקה……מפני שתיכף ומיד נדבקים המבריאים מהחולים, צריכים להקים תחנות ריפוי בארץ.

מדיניותו המפלה של ד"ר שיבא.

אל ד"ר שיבא הצטרף ד"ר שטרנברג, מנהל האגף לשירות רפואי לעולה, שהסכים למדיניות ההפליה ביחס ליהודי צפון אפריקה, ובאוקטובר 1952 מינו את ד"ר מתן אליעזר כרופא אמון במרוקו. כזכור טרפד ד"ר שיבא ביולי 1952 הסכם של מחלקת העלייה עם הג'וינט בדבר עליית 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, עת שכנע את בן גוריון לא לאשר הסכם זה.

ממכתבה של רופאת מחלקת העלייה בפריס, ד"ר אונגר, למחלקת העלייה בירושלים, עולה שד"ר שיבא הורה להעמיק את המגבלות הרפואיות : " הוראות משרד הבריאות הן חמורות מאוד, ולפיהן אפילו אדם שיש לו רק ראייה בלתי מספיקה, לא יכול לעלות ארצה. אכן, על פי משרד הבריאות אושרו עולים בעלי ראייה מינימלית של 10/2. כן הורה משרד הבריאות לא לאשר עלייה אף לא נכים, שנכותם אינה מהווה מגבלה לפרנסתם.

הרחבת סמכויות משרד הבריאות.

ד"ר שיבא, ד"ר שטרנברג וד"ר מתן לא הסתפקו בסמכות הרפואית שניתנה להם לגבי העלייה של יהודי צפון אפריקה, אלא הרחיבו את סמכותם גם לעניינים סוציאליים, שאינם מעניינו ובסמכותו של משרד הבריאות, כפי שעולה מן ההתכתבויות הבאות.

באוקטובר 1952 כתבה מחלקת העלייה בירושלים מכתב לד"ר אונגר ממשרד העלייה בפריס, ובו היא מבקשת לפנות לד"ר טייב – רופאה האמון בטוניס, שאיננה מאשרת עליית יהודים שגיל מעל 40, עליה להסביר לד"ר טייב, שעניין הגיל אינו בסמכותה, אלא בסמכות מחלקת העלייה.

בנובמבר 1952 התלונן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בפני מליאת הסוכנות, כי משרד הבריאות מתערב בעניינים סוציאליים ובענייני גיל – נושא שאינו רפואי ואינו בסמכותו של משרד הבריאות.

בינואר 1953 הורה הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, לעכב שליחת 250 חולי טרכומה לריפוי במרסיי. בעקבות כך שלח יצחק רפאל מכתב למחלקת העלייה במרוקו, ובו נאמר כי העברת החולים לריפוי במרסיי היא עניין אדמיניסטרטיבי ולאר רפואי, ואין בסמכותו של הרופא האמון להתערב בנושא.

בדיון בהנהלת הסוכנות הציג רפאל מכתב, ששלח ד"ר שטרנברג לד"ר מתן במרוקו, ובו הוראה לא לאשר "נדרש" – עולה הנדרש על ידי משפחתו בארץ – גם אם הוא בריא – עד שיקבל ממנו אישור מירושלים, וזאת לאחר שיבדוק את אפשרות הקליטה של הנדרשים.

ושואל רפאל : מה עניין כושר הקליטה הסוציאלי למשרד הבריאות ? עוד הוסיף רפאל, כי ד"ר שטרנברג עושה הכל כדי למנוע עלייה מצפון אפריקה, אך ד"ר שיבא הצדיק את עמיתו :

" שכן הדרושים גרים שמונה בחדר אחד הם יכולים לחלות, ואז העניין הופך לבעיה של משרד הבריאות. על כן הוא רואה זאת כבר עכשיו כבעיה רפואית "

לבסוף החליט "המוסד לתיאום" כי "כל הנושאים והקביעות הסוציאליות הינן באחריות בלעדית של מחלקת העלייה ; אך לא אדם כמו ד"ר שיבא ישלים עם קיצוץ ב "סמכויותיו", והוא אכן מצא דרכים נוספות כדי למנוע את עליית יהדות צפון אפריקה. כך, למשל, הוציא הוראה לרופא האמון במרוקו לבדוק לא רק את הנער, המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער – אלא את כל משפחתו. מובן שהעלות של בדיקת כל המשפחה עלתה פי 6 או 7 מהעלות של בדיקת נער אחד, אף נדרש זמן רב יותר – אף גם בזבוז של משאבים הצדיק את המטרה שביקש ד"ר שיבא להשיג.

בתגובה על כך כתב מנהל המחלקה לעליית ילדים ונוער בפריס, ישראל מרגלית, למנהל מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ודיווח לו על הוראה זו של משרד הבריאות. הוא הדגיש, כי דרישה זו תפחית את היקף עליית הנוער מצפון אפריקה באופן דרסטי, שכן קשה להביא את כל המשפחה לבדיקה ; ובנוסף – ובעיקר – אם יתברר למשפחה שלא יוכלו בעתיד להצטרף לבנם עקב בעיות בריאות, הרי לא תרשה לו לעלות. בישיבת הנהלת הסוכנות במרץ 1953 הגיב על כך ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת הנער המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה – במשפחה – הנער, למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה……רופא האמון במרוקו – ד"ר מתן אליעזר – פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן, עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

רפאל וקול התלוננו על ד"ר שיבא בעניין זה גם בדיון ב "מוסד לתיאום" במרץ 1953 ; וקול הוסיף, שאפילו ממשלת המנדט לא נהגה כד"ר שיבא.

על טענות אלה הגיב שיבא והסביר את נימוקי מדיניותו : משרד הבריאות נחשב ל "שוטר הגבול" הקפדני ביותר, משום שידוע לו משני רפאים העובדים שם, שרק הנחשלים רוצים לעלות ; ואם יש מקרה סוציאלי – יש אפוא להקפיד בו כמו במקרה של בריאות. באשר לעליית הנוער הסביר ד"ר שיבא :

נתתי הוראה לרופא, שאם ילד הרוצה לעלות צריכים לבדוק את כ המשפחה. כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח. אם אין בודקים את המשפחה כולה, הערימה אינה מתגלית….יוצא אפוא שהמוכשרים נשארים שם והבלתי מוצלחים עולים.

"המוסד לתיאום" לא קיבל את טענותיו והחליט : "משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות ; אך ד"ר שיבא לא הורה לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה להפסיק את בדיקת המשפחות. שוב התלוננו יצחק רפאל ומשה קול ב "מוסד לתיאום", וביוני 1953 החליט "המוסד לתיאום" לבטל את הבדיקה הרפואית של משפחות הנוער והצעירים המועמדים לעלייה.

ה "שלישיה" שיבא-שטרנברג-מתן אכן הצליחה ליצור קשיים רבים, על מנת למנוע את העלאת יהודי מרוקו ארצה, כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל. כך, למשל, בפברואר 1953 כתב רופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, כי יש לצמצם את קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה מ-600 -650 נפש, ל- 350 בלבד, ולא – יסיר על אחריות מהמחנה.

במכתב התשובה אליו מאת זאב חקלאי, ראש מחלקת העלייה במרוקו, נאמר : מחנה זה יכול להכיל עד 650, ועל פי דרישתך הרי לא נוכל להעלות ממרוקו אלא כ-700 עולים במשך 6 – 8 חודשים – ממוצע של 100 בחודש -, אני דוחה בכל לשון של דחייה הודעתך על הסתלקותך מהאחריות אם תפרוץ מגיפה כלשהי. לאחר שהיה של ארבעה חודשים בלבד – במרוקו – אתה ממהר להודיע על הסתלקותך מאחריות במקום להשקיע עבודה קונסטרוקטיבית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר