מורשת יהדות מרוקו

שני פיוטים על קום המדינה לר׳ מסעוד בן יצחק שבת

א. פיוט על מלחמת העצמאות

הפיוט נכתב, כנראה בקזבלנקה, לאחר שוך הקרבות של מלחמת העצמאות. המשורר מתאר בו את ההדים של קרבות אלה ושל המצב ששרר אז בארץ כפי שהגיעו לקהילתו. הוא רואה בניצחון ישראל על אויביו סימן לגאולה(טורים ו״5), מעלה את שיתוף הפעולה של הצבאות הערביים נגד המדינה החדשה(ט׳ 7-5), מתאר את מעשי הגבורה של חיילי צה״ל, שנלחמו מעטים נגד רבים (ט׳ 9-8) וחלשים נגד חזקים בהרבה מהם (ט׳ 13-10), ומציין את השתתפות הבחורות והנשים במלחמה נגד הפולשים (ט׳ 12). הוא גם מעלה על נס את הניצחון המזהיר של חיילי צה״ל(ט׳ 17-14) ואת היוקרה הרבה שזכה לה עם ישראל בעמים בתוצאה מכך (ט׳ 19-18). הוא מעלה לבסוף את האפשרויות החדשות שנוצרו עם הקמת המדינה והניצחון על האויבים — קיבוץ הגלויות עם פתיחת העלייה החופשית (ט׳ 23-20), בניית הארץ ושיקומה (ט׳ 25-24) וחיי עצמאות לעם ישראל (ט׳ 27-26).

ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, שחיבר את השיר, נולד בדרום־מערב מרוקו, בקהילת אקא שבפאתי צפון הסהרה, ברבע האחרון של המאה ה־19. כיהן ברבנות בקהילות הכפריות של עמק הסוס(במיוחד באראזאן) עד אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התיישב בקזבלנקה, ושימש בה שוחט ובודק עד לפטירתו בה׳ בניסן תשי״ט. הוא הרבה לכתוב שירים בעברית ובערבית יהודית על קדושים וצדיקים ועל ענייני גלות וגאולה, וכן חיבר שיר לימודי ארוך על הלכות השחיטה. הוא גם תרגם את ההגדה של פסח לברברית יהודית על פי הזמנתם של האחים חדידה שהיו מו״לים ומוכרי ספרים בקזבלנקה. כינס חלק גדול משיריו העבריים ומעטים משיריו הערביים־היהודיים בספרו שבכתיבת יד רנה ישיר. חלק משיריו הערביים־היהודיים הודפסו בקזבלנקה על דפים בודדים או בצורת חוברות דקות וחלק אחר מפוזרים עדיין בכתבי יד שמקורם בקהילות עמק הסוס.

השיר כולל מדריך שחלקו השני משמש רפרן פרט לסטרופה האחרונה, ובן ארבע־עשרה סטרופות בנות שני טורים ובעלות תבנית מעין־אזורית. הן גם מתחילות בססמה מתוך הרפרן — מ״מ [=מחזק ממנו], מבנה החריזה תת אבאאת גדגגת הוההת וכו׳. חפיוט נושא לחן של פיוט עברי אחר.

השיר מופיע בשני מקורות שונים שבכתיבת יד, בכ״י מרדכי קנינו ובב״י רנה ושיר של המחבר עם שינויים קלים, שיובאו בהמשך. דומה שהגרסה שבאוטוגרף שופצה במקצת בידי המחבר עם כינוסה בדיואן שלו, ומשום כך תשמש לנו כאן הגרסה שבכ״י מרדכי קנינו גרסת היסוד של השיר. כתובת השיר במקור הראשון, בלא עימוד: ״פיוט, סי[מן]: אני מסעוד שבת חזק; נו[עם]: לצור גואלינו״. בכ״י רנה ושיר, בלא עימוד, מופיעה הכתובת־פיוט על גאולת ישראל; נועם: לצור גואלינו; סימן: אני מסעוד שבת״.

הערות המחבר:. אני מודה כאן למרדכי חדירה מנתניה, שמסר לי פרטים על כתב־היד של תרגום זה, שהיה ברשותו, ושצילום ממנו נמצא כיום בידי.

על ר׳ מסעוד ועל שירים שונים משלו ראה שיטרית, פיוט ושירה, על פי מפתח השמות.

1 – אֲהַלֵּל צור קוני ואגדלנו, / כי הוא מציל עני מחזק ממנו

מ״מ אל פודה וגואל, / זכר את בריתו

לעמו ישראל, / תוך ארץ ישראל, / ציון עיר עוז לנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ נשבח שמו. / לעזרת עבדיו

5 –        היה בעת קמו / גוים בם נלחמו / אויבינו שונאינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״ם יעצו עצתם / כל בני קטורה,

גם מצרים אתם, / על כל בני איש תם, / בני בריתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

10 – מ״מ מחסד אל עליון, / במתי מעט היו

עם יושבים בציון;/ נתנם אל עליון / על במות אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק [ממנו].

מ״מ סלה כל אבירים, / וביד החלשים

נפלו הגבורים; / קרן עמו הרים / והשפיל אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ"מ ערכו המלחמה / בחורים ובתולות

עם בני האמה, / ,ואנשי מצרימה / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ וה׳ הנלחם / עם כל אויבי עמו;

מקורות וביאורים

ו           מעיל עני מחזק ממנו: תהלים לה, י.

• זכר את בריתו: על פי ויקרא כו, מב.
• עיר עוז לנו: ישעיה בו, א.
• בל בני קטורה: כינוי לעמי ערב. על פי המדרש קטורה היא הגר, אמו של ישמעאל.
• בני איש תם: בני ישראל, יעקב אבינו, שהיה ״איש תם יושב אהלים״(בראשית כה, כז).
• סלה בל אבירים: על פי איכה א, טו; הביס את צבאות   ערב       החזקים מאוד.
• קרן עמו הרים: על פי שמואל א ב, י ומקורות מקראיים נוספים.

בחורים ובתולות: רמז להשתתפות הנשים בלחימה במלחמת העצמאות. עם בני האמה: צאצאי הגר וישמעאל, היינו עמי ערב.

15 – ישמעאל ובני חם / הוריד ארצה נצחם; / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק מטנו].

מ״מ דלקו אחריהם / ורדפום עד חובה;

לא עמדו לפניהם, / כבשו כל עריהם; / ושללם לקחנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

מ״מ שמעו כל האומות. / מלכים ושרים

חתמו בחתימות, / ישראל באומות / עזים הם כזמנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

20 מ״מ בקיבוץ אחיהם, / עמי אזרו חיל

לעלות אליהם; / אך נאותה להם / וישבו אתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

מ״ם תקות כל העברים / לשכון בהר ציון,

זקנים ונערים, / בתולות, בחורים /יחדיו ירנינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

מ״מ חוברו לח וחד / לבנות ולנטוע

 25 הארץ כאחד; / חלק לכל אחד / בתוכה יתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

מ״ם זמירו לאלהים / אל חי גאות עשה

חירות מאויביהם; / בנים משוביהם / פדה ה׳ אלהינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

ורדפום עד חובה: על פי בראשית יד, טו. התיבה ״חובה״ משמשת כאן כינוי למקום רחוק.

שמעו בל האמות… עזים הם ממנו: הכוונה להסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לבין חלק ממדינות ערב.

: בקבוץ אחיהם.״: הכוונה לעלייה ההמונית בשנים הראשונות לעצמאות ישראל; אך נאותה להם וישבו אתנו: על פי בראשית לד, בג.

יחדיו ירנינו: ישעיה נב, ח.

חוברו לה יחד: התחברו כל תושבי הארץ לבניין הארץ, על פי תהלים קבב, ג.

זמירו לאלהים אל חי גאות עשה: על פי ישעיה יב, ה.

שינוי נוסח בב״י רנה ושיר

21- עת ערבו המלחמה / בחורים ובתולות: עת נצחו מלחמה, / בחור גם בתולה. 15 יד נתנו: יצאו מארצנו; 25 כאחד: ביחד.

מ״מ _קךשו שם אל חי, / כל קהל ישראל,

עמי, רעי, אחי; / ואז נשמת כל הי / תהלל יוצרינו.

נשמת כל חי תברך את שם אלהינו.

29        ואז נשמת כל חי: רמז לכך שהפיוט הוא רשות לנשמת מתפילת היוצר.

יוסף טולדנו

רדיפה והצלה

יהדות מרוקו תחת שלטון וישי

הוצאת אורות המגרב

דוד המלך 20 לוד

08-9228444

בשנת 2010 הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כקורבנות השואה והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד-פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו מפתיעה במבט ראשון, משום שהצבא הגרמני לא דרך על אדמת מרוקו, ומשום שיישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה. יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, מצייר בספרו תמונה חיה ומפורטת של חיי היהודים במרוקו תחת שלטון וישי, אשר בניגוד לאמנת הפרוטקטורט, החיל על יהודי מרוקו את חוקי הגזע של תקנון היהודים שחוקק בצרפת. סדרה של אפליות הונהגה נגד היהודים בכל תחומי חיי הקהילה: בקיצוב מפלה במזון, באיסור כל מגע עם תקשורת, בהגבלות תנועה, בפגיעה במגורי היהודים ובאיכותם, בהפסקת עבודתם של פקידים, רופאים, עורכי דין, בנקאים ועוד. האפליות הלכו והחריפו, ורק נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942, אשר נתפסה בעיני היהודים צ״נס״, עצרה אותן. הקהילה, ובעיקר הנהגתה, חוו זעזוע עמוק, מלווה בהכרה כי לא משלטונות צרפת ולא מהמנהל המרוקאי תצמח ברכה לקהילה. המחבר מנתח לעומק את אפקטיביות ההתנגדות של הסולטאן מוחמד החמישי למדיניות ממשלת וישי ואת מאמצי השיקום של יהדות מרוקו בעקבות מאורעות המלחמה. הציונות נותרה ברירת המחדל של יהדות מרוקו, והיא השתלבה כשורש טבעי בתוך המסורת הדתית היהודית של הקהילות באשר הן.

יוסף טולדנו, סופר והיסטוריון, יליד מכנס, מרוקו, 1938. פעיל ציוני מנעוריו בתנועת הנוער החלוצי הבונים, בוגר המכון למדריכי חוץ לארץ של ההסתדרות הציונית העולמית. למד משפטים, כלכלה ומדעי המדינה בפריז ועלה לארץ ב-1963 כנציגה הראשון של תנועת ״עודד״ לעידוד עליית סטודנטים ואקדמאים יוצאי מרוקו. לאחר מספר שנים בשירות משרד החוץ ובמחלקת ההסברה של ההסתדרות הציונות העולמית, פנה למחקר יהודי צפון אפריקה. הוא פרסם עד כה עשרה ספרים על ההיסטוריה והתרבות של קהילות אלה, בעברית ובצרפתית.

אורות יהדות המגרב

פרק ב

ליברו די אקטאס די לה חונטה:

החונטה מבעד לספרה

אנכי הרואה כמה נאה מעשה רב אשר עמדו ותקנו אנשי קהילתנו יש"ץ[ישמרם צורם] ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן בתקנים העיר בהנהגה ישרה ע"פ ד"ת [על פי דברי תורה]…והגם שהעניין הלזה נעשה ונגמר ברוב מניין ורוב בניין… עכ"ז [עם כל זאת] לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ך [בתי הכנסת] והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה… (הכרזה בשפה העברית על הקמת החונטה, ספר הפרוטוקולים 1.3 )

במאמר על קורפוס הסג'ל, רישומי בתי הדין השרעיים, גרס זאבי כי 'הסג'ל הוא מוצר תרבותי ובתור שכזה ישמש מטרה למחקר בפני עצמו ולא רק אמצעי למחקר ה"חברה"'. זאבי הציע למעשה מחקר היסטוריוגרפי השם דגש על הבנת אירועים היסטוריים על ידי בחינת השקפת עולמם של מחברי התעודות המתעדות אותם, מחקר שאינו מסתפק בנתונים היבשים שמספק תוכנן של התעודות. 

בפרק זה אני מבקש למקם את ספר הפרוטוקולים בהקשר ההיסטורי, הפוליטי והחברתי שבו נכתב. בהתאם להצעתו של זאבי, אני מבקש לבחון את סגנונו, שפתו, ערכיו התרבותיים, הסמנטיקה, סדרי העדיפויות והשיח הכללי העולה ממנו. כך אבקש ללמוד מן המקור עצמו על השקפת עולמם של כותביו ועל השיח שהביא לכתיבתו ולמעשה על טיבו ככלי היסטוריוגרפי לחקר השיח בקרב חברי החונטה. כמו העבודה כולה, הפרק מתמקד בעיקר בשנים הראשונות לפעילות החונטה. 1864-1860 .

מעגלי הזהות של חברי החונטה

קהילת יהודי טנג'יר חבה כאמור את צמיחתה להחלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ( 1790-1757 ) להעביר את הקונסוליות מתטואן לטנג'יר ולהפוך את טנג'יר לאזור סחר בין–לאומי. בתהליך שנמשך כמה עשורים צצה בעיר שכבת נכבדים יהודים חדשה, ובה הופיעו הבנקאים המרוקנים הראשונים, בני משפחות נהון, פאריינטי ובנשימול. צמיחתה של העיר והחלוקה המעמדית המודרנית שהתפתחה בה חיזקו את מסגרת ההשתייכות והמחויבות הקהילתית של מי שזיהו עצמם כמעמד העליון, ושזוהו כך בעיני בני הקהילה החדשה ולעתים גם בעיני הנהגות קהילות יהודיות אחרות במרוקו. אני מבקש לתאר תופעה זו ולהסבירה באמצעות בחינת מעגלי הזהות של חברי החונטה.

תמר אלכסנדר–פריזר תיארה שלושה מעגלי זיקה מרכזיים המאפיינים את יצירתם הספרותית של יהודי ספרד: זיקה תרבותית לארץ המוצא ספרד וממילא גם לשאר קהילות יהודי ספרד; זיקה לסביבת המגורים, כמרחב פיזי ותרבותי כאחד )ובהקשר של עבודה זו, גם לנוכחות האירופית במרחב זה(; זיקה לאורח החיים היהודי, לרבות זיקה לארץ הקודש ולשפה העברית. ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקותיהם של כותביו למעגלי זהות אלו, ויתר על כן, עולה ממנו כי מעגלי זהות אלו הם שעיצבו את תפיסתם העצמית של הכותבים.

מ ע ג ל  ה ז ה ו ת  ה ס פ ר ד י ת

העילית היהודית–הספרדית שצמחה בטנג'יר במאה התשע עשרה הבדילה את עצמה לא רק מקבוצות לא–יהודיות בסביבתה אלא אף מקבוצות יהודיות לא–ספרדיות. רבים בקהילת מגורשי ספרד התרפקו במעין נוסטלגייה סנטימנטלית על תרבות 'תור הזהב', שייצגה לדידם את עברם הספרדי. בני הקהילה ובעיקר בני העילית שבה היו גאים בזהותם הספרדית ופיתחו תודעת עליונות תרבותית וחברתית על החברה המרוקנית המוסלמית והיהודית כאחת. תפיסה זו עוגנה בסטראוטיפים ובמנהגים שונים. פתגם רווח בקרב בני קהילת טנג'יר יכול ללמד על הדימוי העצמי המתנשא: forastero moro , דהיינו יהודי זר)דובר הערבית(, נחשב ערבי )מוסלמי(.תפיסה זו באה לידי ביטוי בספר הפרוטוקולים למשל בשימוש החוזר במילה forasteros )זרים( ככינוי ליהודֵי פנים הארץ דוברי הערבית.

מוצאם הספרדי של חברי החונטה, השכבה העליונה והעשירה של העילית היהודית–הספרדית בעיר, השתקף בשמות המשפחה שלהם. לדוגמה בין החברים הבולטים בחונטה הראשונה היו אנשים ממשפחות אבוקאציץ, טולידאנו ונהון. משפחת אבוקאציץ מוצאה באראגון; משפחת טולידאנו

הייתה מן המשפחות הוותיקות באי האיברי, שהתיישבה בעיר טולדו, ולאחר גירוש ספרד עברה למרוקו ועשתה את מכנאס לביתה, אך כשהתפתחה בעת החדשה תנועת ההגירה לערי הנמל עברה בחלקה לטנג'יר; וגם משפחת נהון הייתה ממשפחות המגורשים, ועברה לטנג'יר מהעיר פאס באותו הקשר היסטורי.

כאן המקום לציין כי אף שמבחינה גנאולוגית אכן ניתן לזהות את שורשיהם של חלק מבני הקהילה בספרד של ימי הביניים, הרי ל'עובדות היסטוריות' לא הייתה חשיבות רבה להגדרת זהותם. במסגרת חברתית שהושתתה על מה שכונה בערבית מקומית) קְרַבַּה ) qraba  היינו יחסי קרבה שבטיים וקהילתיים–דתיים שיצרו רשת חברתית בלתי פורמלית שבה אדוני הכוח ליכדו סביבם את הפרטים, הייתה תחושת הייחוס השבטי או המשפחתי חשובה מאין כמוה להגדרת מעמדו והשתייכותו של הפרט בחברה. תחושה זו נבעה לעתים ממערכת זיקות וקשרים שבטיים ומשפחתיים מדומיינת לחלוטין שקשרה את הפרטים לגרעין תרבותי או שבטי משותף או לפטרון משותף. ואכן ההגמוניה הדתית והכלכלית בעיר טנג'יר הטמיעה במסגרת ה'שבט' היהודי–הספרדי כל נטע זר'. המהגרים מדרום הארץ שביקשו להפוך את טנג'יר לביתם הפכו בתוך כמה דורות לחלק בלתי נפרד מן הקהילה היהודית–הספרדית המקומית, קיבלו עליהם את מנהגי המקום וחשו גאים להשתייך לקהילה שהגדירה עצמה יהודית–ספרדית.

הערת המחבר: שמות משפחה אלו חזרו ונשנו לאורך התקופה בערים רבות במרוקו כשמות של משפחות נכבדים אשר תיווכו בין שגרירויות מעצמות אירופה, סקנדינוויה, ברזיל וארצות־ הברית. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 14-13 , ושם נספח על יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו. כמו כן ראו פרטים על דמויות מפתח במשפחות חשובות במרוקו בספרו של טולידאנו.

דוגמה מובהקת לכך יש בפרוטוקול  . בכינוס שכמחצית מן המשתתפים בו היו צאצאים למשפחות המהגרים ממכנאס, החליטו חברי החונטה 'פה אחד' לכתוב מכתב רשמי לשד"ר )שליח דרבנן( מטבריה ולהודיע לו כי אף שהציעו להם לקבל את תקנות מכנאס – 'מעולם לא עלה בדעתנו לשנות את מנהג אבותינו'. הבחירה בצירוף המילים 'מנהג אבותינו', הנראית לכאורה תמוהה בהקשר ההיסטורי המוצג כאן, עשויה להעיד על טיבה של תמימות הדעים באשר לזהותם המשותפת של חברי החונטה. מסגרת החונטה של העילית הטנג'יראית השכיחה מחבריה, צאצאים למשפחות טולידאנו, נהון, אשריקי וממשפחות אחרות שהיגרו מהדרום, את מוצאם כדי לגבש את זהותם החדשה. לפיכך דומה כי שמות ספרדיים או שמות שנשמעו ספרדיים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב זהותם הקולקטיבית של בני משפחות אלו ותחושת שותפות שלהם בגורל ההיסטורי עם חברי קהילה בעלי שמות דומים. לעתים גם שמות כאזנקוט או אשריקי, שמקורם על פי המחקר ברברי, השתלבו היטב בנוף הספרדי המדומיין.