מורשת יהדות מרוקו

פרק חמישה עשר

ימי בין המְצרים

א. אי הכרזה על הצומות

• בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
• -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
• -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
• פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.

5- נוסח הפזמון:

מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה

וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה

הערת המחבר:

מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).

על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).

מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.

ב. מנהגי התענית

1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

• אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
• נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:

מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.

שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."

קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.

בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.

הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).

כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).

כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).

וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).

המלחמות עם קריש ועם היהודים

עם סיפורי המלחמה נעשות המסורות המוסלמיות על מוחמד נרחבות ובמידה מרובה מהימנות. מדוע ? את המקצוע הזה לספר על המלחמה, ידעו הערבים מקדמת דנא. על כן מקורותינו על תקופה זו עשירים ביותר וברורים.

המלחמות לפני מערכת בדר

לפי המסורות, יצאו המהגרים תחילה לפשיטות על אנשי מכה, שהלכו בשיירות אל ארץ־ישראל וחזרה. אולם כל הפשיטות הללו היו חסרות הצלחה, כי השיירות היו מוגנות היטב. כאשר כל הנסיונות האלה לא הצליחו, עשה מוחמד בערמה. הוא שלח את אנשיו בזמן חודש רַגַ׳בּ, זה החודש השביעי (המקביל לחודש ניסן שלנו, לעומת מחַרַם, החודש הראשון, המקביל לתשרי). להלחם בחודש זה היה חטא חמור ביותר בעיני הערבים, ועל כן היססו המוסלמים, אד מוחמד נתן פקודה חשאית לפעולה לראש הגדוד הזה. כדי להטעות את אנשי מכה, גילח אחד המוסלמים את שערו, כפי שעושים בחודש הקדוש. על כן היו אנשי מכה שקטים, אך אנשי מוחמד התנפלו עליהם, במקום בשם נַח׳לה, הרגו איש והביאו את השלל לאלמדינה. כשנודע הדבר נשתררה התמרמרות רבה באלמדינה, ביחוד בין המוסלמים. היתכן שהמוסלמים יעשו פשע? בראשונה הכחיש מוחמד את דבר מתן הצו, לאחר מכן הפך זאת ופנה לאמצעי, שהשתמש בו עשרות פעמים כשהיתה עליו תרעומת: הוא הוציא דיבר אלוהי, וכך אנו קוראים בסורה 2, 217:

ישאלוך על חודש הקודש, על המלחמה בו.

אמור: המלחמה בו הוא פשע גדול,

אד גדול מזה אצל אללה היא הסטיה מדרך אללה

וכפירה בו ובמסגד הקדוש והוצאת בעליו מתוכו.

מתוך ספרו של פרופסור רובין:

يَسْأَلُونَكَ عَنِ الشَّهْرِ الْحَرَامِ قِتَالٍ فِيهِ قُلْ قِتَالٌ فِيهِ كَبِيرٌ وَصَدٌّ عَن سَبِيلِ اللّهِ وَكُفْرٌ بِهِ وَالْمَسْجِدِ الْحَرَامِ وَإِخْرَاجُ أَهْلِهِ مِنْهُ أَكْبَرُ عِندَ اللّهِ وَالْفِتْنَةُ أَكْبَرُ مِنَ الْقَتْلِ وَلاَ يَزَالُونَ يُقَاتِلُونَكُمْ حَتَّىَ يَرُدُّوكُمْ عَن دِينِكُمْ إِنِ اسْتَطَاعُواْ وَمَن يَرْتَدِدْ مِنكُمْ عَن دِينِهِ فَيَمُتْ وَهُوَ كَافِرٌ فَأُوْلَـئِكَ حَبِطَتْ أَعْمَالُهُمْ فِي الدُّنْيَا وَالآخِرَةِ وَأُوْلَـئِكَ أَصْحَابُ النَّارِ هُمْ فِيهَا خَالِدُونَ 217

ישאולך על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו, אמור, מלחמה בו היא מעשה חמוּר, ואולם להרחיק אנשים מעל נתיב אלוהים ולכפור בו – ומעל המסגד הקדוש – ולגרש את יושביו מתוכו, כל אלה חמורים יותר אצל אלוהים, כי התאנותם לכם חמורה מהריגתכם אותם. הם לא יחדלו להילחם בכם עד אשר יחזירוכם מדתכם, אם יעלה בידם. אלה בכם אשר יחזרו בהם מדתם וימותו ככופרים, מפעלותכם לא יניבו פרי לא בעולם הזה ובעולם הבא. אלה יורשי האש, ולנֶצח יהיו בה.

ישאלוך על אודות החודש הקדוש : נהוג לפרש כי מדובר בהפרת איסור שפיכות הדמים בתקופת החודשים הקדושים, שהמוסלמים נכשלו בה בשוגג כאשר נלחמו בכופרים באחד מהם. הפסוק קובע כי עברות הכופרים כנגד המוסלמים הן חמורות פי כמה.

אנשים מעל נתיב אלוהים : למנוע בעדם מלהתאסלם. ויש הגורסים כי הכוונה לכך שבני קורייש הכופרים מנעו בעד המוסלמים במֶדינה מלעלות לרגל למֶכָּה

המסגד הקדוש : המבנה המקיף את הכעבה במכה. גירוש תושביו הוא רמז להגירת מוחמד ומאמיניו למֶדינה. המונח " המסגד הקדו מופיע גם באותה סורה מספר שתיים בפסוק 144.

כלומר, מוחמד אמנם מחזיק באידיאה של קדושת ארבעת החדשים, אולם על־ידי ההכרזה שבמלחמת־מצווה הכל מותר — אפשר היה לעקוף את האיסור. כפי שעוד נראה השתמש מוחמד בהכרזה זו בהזדמנויות שונות. התוצאה היתה — שהחרב לא פסקה באסלאם עד ימינו. כך, למשל, הכריזו הווהאבים — המוסלמים היותר אדוקים בתקופה החדשה — מלחמת־מצווה לא רק במוסלמים אחרים, שנחשבו בעיניהם ככופרים, אלא גם ניהלו מלחמות רבות בינם לבין עצמם, שנמשכו במשך רוב המאה הקודמת ואשר נסתיימו ב־1921. כל צד הכריז תמיד על מלחמת־קודש. אם כן, זהו נשק מסוכן מאוד ו״חרב פיפיות״ בידי נושאיה.