ישראל והעלייה מצפון אפריקה-מיכאל מ' לסקר

אותם המוהיקנים האחרונים של חסידי האינטגרציה, שעדיין לא עיכלו את חומרת הגזרות של השלטון נגד היהודים, או התעלמו מן המציאות אגב הימנעות מלהשלים אתה, המשיכו ב־1960-1959 לנסות ולזרוע פירוד בקרב יהודי מרוקו. נכללו בהם העורך דין מאיר טולדנו מתומכי ה־UNFP (עליו נדון בתת־פרק העוסק בעבודת ׳המסגרת׳) ואלבר אפללו, ממייסדי ׳אל־ויפאק׳. נדון כאן באפללו שדגל במגמה נוקשה במיוחד כלפי העלייה ונגד מדינת ישראל. לעומת מרק סבאח, ששינה כמה מעמדותיו האופטימיות בנוגע לקשרי יהודים־מוסלמים, אפללו, המקורב מאוד לחוגי השמאל האינטלקטואליים ולאיגוד המקצועי המרוקני(UMT), היה עקיב בהשקפת עולמו הבלתי מתפשרת. מלבד פעילותו לטובת דו־קיום מוסלמי־יהודי בסוף שנות החמישים, הוא עבד בשגרירות האמריקנית ברבאט, והועסק שם כעוזרו של נספח העיתונות. אפללו קבע שלמרוקו חדרו ארגונים ציוניים ששידלו את היהודים לנטוש את המערכה הלאומית ולברוח בכל האמצעים. לטענתו, סוכני הארגונים הציוניים הלכו לבתיהם של העניים וחסרי ההשכלה, סיפרו להם שפוגרומים אנטישמיים עומדים לפרוץ במרוקו, וזרעו פחד בקרב היהודים כדי לעודד את הגירתם. הם הציעו, בעיקר לצעירים, חוזי עבודה בישראל, והבטיחו לשלם להם מראש אם יעלו לישראל. לעומתם, יהודים טובים תומכי הדו־קיום היהודי־מוסלמי הביעו נכונות להילחם בתופעה ׳הפושעת׳ הזאת. הוא ראה ביהודים שהסיתו אותם הארגונים הישראליים עריקים, ודרש למנוע את הגירתם. לדבריו:

עם כל עזיבה של יהודי נחלשת עמדתנו במרוקו. כל עוד הננו 200 אלף יהודים הרינו מהווים כוח, אך אם ירד מספרנו ל־150,000 או אף ל־000,100., לא יהיה לנו מה להגיד. עד עכשיו לא הייתה במדינה זו אנטישמיות, אף לא בעת ההתקפה הישראלית נגד מצרים [ב־1956]. אולם הגירה המונית של יהודים עלולה הייתה לעורר גל של אנטישמיות, אך אז לא הייתה האשמה [מוטלת על] הערבים, כי על היהודים עצמם, שעל ידי הגירתם מוכיחים כי אינם מרגישים את עצמם מרוקנים והנם פורשים מהעם המרוקני.

דו״ח ד״ר ברטהולץ על ביקורו במרוקו, ללא תאריך, כנראה מסוף 1958 או תחילת 1959, סודי, אצ״מ, 86/7274.

השקפת עולם רדיקלית זו אף הוקצנה אצל אפללו בקיץ 1959, לאחר המהומות שפרצו בישראל ביזמת עולים חדשים בגלל המצוקות החברתיות שאתם נאלצו להתמודד. המתח העדתי המצטבר בקרב יוצאי המגרב בישראל הביא לידי אלימות שפרצה ב־9-8 ביולי 1959 בשכונת העוני ואדי סליב שבאזור חיפה המאוכלסת רובה בעולים ממרוקו. לאחר שיהודי ממוצא מרוקני התעמת עם שוטר, והוא ירה בו בבית קפה מקומי, הפגינו תושבי המקום מול תחנת המשטרה, הרסו את בית הקפה, וגרמו נזק למכוניות ולרכוש. שלושה עשר שוטרים וכמה מפגינים נפצעו, ועשרים ואחד מפגינים נעצרו. מהומות המחאה שבראשם עמד דוד בן־הרוש שעלה לישראל ב־1947 התפשטו למגדל העמק ולבאר־שבע. ממשלת ישראל מינתה ועדת חקירה מצומצמת בת חמישה חברים שהגישה ב־19 באוגוסט 1959 את מסקנותיה בדו״ח שהיקפו 22 עמודים. אמנם נרמז בדו״ח על חוסר שוויון, אך נאמר בו גם כי לא הייתה אפליה מכוונת מטעם הציבור הרחב ומוסדות המדינה כלפי העולים. פרסום הדו״ח לא הביא לשיפור המצב. בשנות השישים המוקדמות היה ברור לחלוטין שהיחס אל תושבי ואדי סליב הוא כאילו היו אזרחים נחותים. מערכת החינוך באזורי הפיתוח ובשכונות הושפעה מביורוקרטיה אטומה שמנעה סילוק זרעי האי שוויון שהפרידו בין ׳ישראל הראשונה׳ ו׳ישראל השנייה.

 במאמר מקיף שהתפרסם לאחר המהומות בשני חלקים בעיתון האיגוד המקצועי של מרוקו L’Avant-Garde תמך אפללו בגלוי בהתנגדותה של ממשלת מרוקו לעלייה. מבחינתו, ההפגנות הרבות שארגנו בישראל יהודים מרוקנים, והתוצאות החמורות שנבעו מכך, יש בהם להוכיח עד כמה נוראים תנאי הקיום שכפו מנהיגי ישראל על יהודי המגרב, לאחר שהם שיגרו את סוכניהם לקנות את לבם ולעודד אותם לעזוב את מכורתם. המהומות הללו חשפו בפני העולם כולו את המרמה של הארגונים הציוניים, ולימדו אותו את הלקח הפוליטי של האפליה הגזענית הבלתי צפויה והבוטה ביותר שיכולה להיות. המנהיגים הישראלים ניסו כמובן להסביר את התקריות הללו בדרכם שלהם, ותלו אותם ברמת ההשכלה השטחית של היהודים שבאו ממרוקו וברמתם האינטלקטואלית. אבל המנהיגים האלה הרי ידעו שמי שעזב את מרוקו כדי לעלות לישראל לא היו רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מרצים או סטודנטים ואף לא סוחרים גדולים ומשפחות עשירות; האחראים על הארגונים הציוניים ידעו תמיד מי הם העולים שאותם הצליחו לשכנע במרוקו לעלות לישראל. האם הם באמת סברו שכל האומללים, הנתקעים, הקבצנים והאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ואותם העלו לישראל יהיו, בסופו של דבר, מומחים ואנשי מקצוע, ויוכלו לתרום מן הידע המדעי והכישורים שלהם לאומה זרה?!

לדברי אפללו, מלכתחילה, בראשית העלייה בשנות הארבעים, לא התקבלו יהודי מרוקו בעין יפה, וכבר אז כינו אותם ׳מרוקו סכין׳. המרוקנים היו ל׳מעין מרטשי בטנים׳. על הדיווחים בישראל כי בקרב עולי מרוקו היו אנשים בעלי עבר פלילי, הגיב אפללו ואמר שאם אלה העובדות, הרי הגישה הגזענית בחברה הישראלית והעוני המשווע גרמו להידרדרות קשה במעמד העולים ודרדרו אותם למעשי פשע. המהגרים הצפון אפריקנים חיו במעברות, היו שרויים באבטלה חלקית, ועמדו בתורים ארוכים לפני לשכות העבודה. הם היו חסרי אונים, וחיפשו דרכים להשתחרר ממצוקתם. במציאות הקשה הזאת ציפה אפללו כי ממשלת מרוקו תנקוט צעדים מכריעים למחוק את החרפה והעוול בצעדים נמרצים נגד הפעילות הציונית החשאית. ההגירה לישראל לא הייתה בהיקף כזה בשנים האחרונות אילולא היו במרוקו סוכנים שהיו מסוגלים לבצע תעמולה ולעודד יציאת יהודים. לכן חייבת הממשלה במרוקו לנקוט צעדים שיועילו ש׳ניפטר סופית מכל הטפילים הזרים אשר משחיתים את ההמונים היהודיים,. אין לאפשר לישראל להרוס את ניצני ההידברות היהודית־מוסלמית שמרוקו ותוניסיה מציעות. אפללו הרחיק לכת ורמז שישראל נולדה בחטא; היא גרמה לבעיית הפליטים הפלסטינים בשל מאמציה להגשים עלייה אינטנסיבית ובאכלוס יתר של יהודים שפגע באוכלוסייה הערבית. איש לא יכול להתכחש לכך שישראל שואפת להעמיד ביום מן הימים את כל העולם כולו בפני העובדה המוגמרת, ולטעון להתרחבות טריטוריאלית שתפגע בשלום האוניברסלי שכל מנהיגי העולם משתדלים לכונן. יש לוותר על הרצון לעקור את יהודי צפון אפריקה מבתיהם, ולהניח להמוני היהודים של מרוקו ושל תוניסיה להמשיך להציע לעולם כולו את הדוגמה הטובה של הידברות יהודית־מוסלמית, ואת התקווה הגדולה מכול של שיתוף פעולה פורה ובריא בין ערבים ליהודים.

אפללו הזכיר במאמרו את ברל לוקר, יושב ראש הנהלת הסוכנות לשעבר, שבזמן הקונגרס הציוני העולמי ב־1956 דרש ממרוקו ומתוניסיה, שאך זה מקרוב נעשו עצמאיות, שלא יניחו מכשולים על דרך יציאתם של היהודים, ושיראו באלה שירצו להישאר שווים לפני החוק מבחינה אזרחית. אפללו קבע שדברי לוקר הם בגדר צביעות, כי ככלות הכול המדינה שבה סבלו היהודים מאי שוויון אזרחי הייתה מדינת ישראל, וכדי לחזק את טיעונו, הוא הביא דוגמאות של מצוקת יהודי מרוקו, והיו לו כאלה בשפע רב. למשל, הוא סיפר את סיפורו של יהודי מרוקני שעלה לישראל והגיע לוואדי סליב, ואלו דבריו:

כאן בישראל אנחנו הצפון אפריקנים היחידים החיים בצורה כזאת. השיכונים החדשים אינם ניתנים לנו והשכר הדל אינו מאפשר לנו לקוות שנוכל לשלם שכר דירה במקום סביר. איננו יכולים אף לשלוח את ילדינו לבית הספר, כיוון שהם צריכים מייד לצאת לעבודה כדי לפרנס את עצמם, ואנחנו יודעים שעתידם חסר תקווה ממש כמו ההווה שלנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר