מורשת יהדות מרוקו

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

המשך מהפרק הקודם

חתונה היא משאת נפשם של כל האימהות והאבות, שמנציחים בלחציהם את ניכורם לאהבה. תעשיית השדכנות עומדת מאחורי תעשיית הרבייה. במגזרים החילוניים לא פחות מאשר במגזרים החרדיים. יהודים אינם מכירים אהבה. לכל הפחות לא שמעתי על סיפורי אהבה מרעישים. אולי אהבת רחל המשוררת לזלמן שזר, אם הייתה בכלל אהבה, אולי אהבת לוי אשכול למזכירתו. זה היה לפני שפרצו לחיינו האהבות המתוקשרות בין כוכבי האקרנים, יהיו אלה שחקנים או דוגמנים, שלא לדבר על שחקני כדורגל וזמרים מזרח תיכוניים. הספרות העברית הייתה סמיכה, ועם השנים היא נעשית דרשנית ורבנית יותר ויותר. היא חוזרת לסורה, היא דוגרת את אלוהים בתור המאהב הבוגד הנצחי. הסמיכות היא של הגטו הגדול ביותר שהיה אי פעם. עוד נתגעגע לסופרים כמו דויד גרוסמן וצרויה שלו.

סיפורו של דניאל היה בראשית שנות השמונים, שפסו עברו להן כאילו לא היו מעולם. הבנתי ועיכלתי שמאחורי שברון הלב שלו הסתתר סיפור שלא היה יכול להתפתח לכדי רומן.

״אני מניח שאם אחזור לספרייה לא אתקשה לזהות אותה.״

״מה תגיד לה?"

לא ידעתי לענות. מלבד אולי שישנו בחור, רגיש וחכם, שהתאהב בך. את אינך יודעת עליו דבר, אני אספר לך עליו את מה שאני יודע, עד כמה שאפשר לדעת אדם. הוא שוכב וליבו שבור מרוב אהבה. אם תסכימי לבקר אותו, תגדילי את סיכוייו להתאושש. הקושי שלי לא היה לשכנע אותה לעשות חסד או טובה אלא לזהות אותה:

״אני מניח שאין לך תמונה שלה."

הוא כנראה חשב על הכול:

״תוכל להראות לה את התמונה שלי.״

לא הייתי מתקשה לשבת בכניסה לקומה השלישית ולהראות את תמונתו לבחורות שנהגו לפקוד אותה. זה היה לוקח שבוע עד שבועיים. המשימה הייתה לבטח יותר מרתקת ורומנטית מאשר לנסות ליישב את הסתירות ב״מורה נבוכים״. כבר אז השלמתי עם יהדותי, שבה ראיתי את ״אברציית האברציות״, או בתרגום האקדמיה ״עיוות העיוותים", או ״סטיית הסטיות״. השלמתי עם מעמדי, נבחר על ידי הגורל לגלם את ״האדם האברנטי״ ביותר עלי אדמות, לא זקוק לבירורים נוספים, לא מחז״ל ולא ממפרשיהם, לא מהמקובלים ולא מהשכלתנים, לא מהראשונים ולא מהאחרונים ובעיקר לא מהרמב״ם, שלא ידע בעצמו במה הוא עוסק. אילו היה קם בימינו רמב״ם חדש, סביר להניח שהיה קורא לספרו ״מורה אברנטים״. כבר באותה תקופה נעתרתי להזמנת ספר הצללים הראשון שלי, והוא גולל סיפור אהבה.

״אעביר לך תמונה מחר.״

כאשר חזרתי למחרת הוא לא היה במיטתו, לא במרפסת, לא בחצר ולא בצפייה ברשת הציפורים. הוא כבר לא היה. הוא נפטר בלילה, וכל חיי חשדתי שאם ליבו נשבר מרוב אהבה, הוא נפטר כי לא רצה לעמוד בהסכמתה או בסירובה לפגוש אותו כדי שיבהיר לה למה ליבו נשבר מרוב אהבה. כי הוא לא יכול היה לה.

איני יודע אם דניאל היה מודע לכריזמה שלו. כאשר הוא דיבר, כולם הקשיבו. על אף שהיו בחבורה מבוגרים ומשכילים ממנו, איש לא העז לסתור אותו. לא בגלל שהסכימו איתו או שחששו להתעמת איתו אלא בגלל שבהערה אחת, הוא שינה את זווית הראייה שלנו על מצב הדברים או על הנושא שבו עסקנו. הוא לא ניסה לשנות את המציאות, הוא זרם איתה. כאילו לאיש לא הייתה השפעה על השתלשלות האירועים. הוא השקיף מהצד והעלה כל מיני השערות בלתי שגרתיות. מנהל התוכנית תפס את מקוריות החשיבה שלו. יכול להיות שאף דאג לו, כי אנשים כמותו אינם מחזיקים מעמד בחברת בני אדם. הם רואים אחרת, שומעים אחרת, מרגישים אחרת, מבינים אחרת. לפעמים חשבתי אותו למעורער; לפעמים, לנביא.

מקומו לא היה בתוכנית. היא הייתה כה מוסכמת ושגרתית עד שלא הלמה לא את מזגו ולא את מאווייו. הוא לא היה איש חינוך ולא איש הגות. אולי אמן שלא עסק באמנות כלשהי. הוא סיפר שנהג לאסוף אבני כורכר על החוף ולחבר אותן:

״שום פסל לא יכול להתחרות עם מיליוני שנות לטיפות של המצולות."

הוא לא הסתיר שלא הנושא משך אותו לתוכנית אלא המלגה.

היא פטרה אותו מלהתמודד עם עתידו לתקופה של שלוש שנים.

הוצע לנו להתפנות מכל עיסוק במשך שלוש שנים ולהקדיש את כל זמננו ללימודים. הצעה נדיבה שאי אפשר היה לסרב לה. גם אם שנינו לא התייחסנו לעצמנו כאל מחנכים ולא ראינו את עצמנו מרביצים תורה. בניגוד אליו לא היו לי ייסורי מצפון, מהסיבה הפשוטה שבנק לאומי היה המממן העיקרי. כך מצאנו את עצמנו מתעוררים מתי שהתחשק לנו והולכים לישון מתי שנמאס לנו. פותחים ספר וסוגרים ספר, כותבים שורה ומוחקים שורה. מבלים בשיחות על רומו של עולם.

התוכנית מנתה קרוב לשלושים עמיתים משש או שבע ארצות. מקצתם היו עובדי חינוך בכירים, מקצתם חוקרים, אמנים או אנשי תקשורת. לכל אחד הייתה סיבה אישית להתקבל לתוכנית. אלה רצו להשלים דוקטורט, אלה להרחיב את מחקריהם. אחד בא כדי למצוא אישה, אחר כדי לכתוב ספר בלשים. בשביל אחדים זו הייתה מקפצה למשרה באוניברסיטה, עבור אחרים אתנחתא במרוץ האקדמי. מקצתם לא הבינו את מה שנאמר והתרעמו על שאינם מבינים, אחרים זלזלו במרצים כולם והתקשו לשבת ולהקשיב. דניאל היה היחיד שקרא את המאמרים, שהופצו בכמות אדירה לקראת ההרצאות, ואפילו הקשיב לכל מילה. פעם הוא אמר, בחוכמה שכה אפיינה אותו:

״אתה מכיר דרך טובה יותר להתמודד עם השעמום?״

השם ״עמיתי ירושלים״ הטעה במקצת את המצטרפים. ציפו לתוכנית עמיתים, מצאו את עצמם בתוכנית הכשרה. היא הייתה יוזמה של איש אחד. פוקס הגה אותה, מצא את המשאבים, ביסס אותה. הוא היה בשנות החמישים לחייו ונהג לומר על עצמו שהוא ״אמריקאי גבוה ושמן״. עבורו, העמידה בזמנים קדמה לכול: לתורה לא פחות מאשר לדרך ארץ. לא הייתה שום סיבה לאחר,

והוא לא היסס לגעור בכל מאחר. נוסף על כך קרה לו שהתפרץ בדיונים, אבל ניכר שזה היה מטעמים דידקטיים. הוא רצה לערער אותנו וללחוץ אותנו לקיר. העמיתים האמריקאים לא סבלו אותו, האחרים דווקא העריצו אותו. מאחורי חזותו הנוזפת לא התקשינו לחוש בנשמה רגישה, אוהבת ו… מפתיעה. בשנה הראשונה, היחסים בינו ובין העמיתים היו כה מעורערים ואפילו עכורים עד שאחת סולקה ואחד נטש. בשנה השנייה כבר התרגלנו לאישיותו ולגחמותיו ולמדנו לאחר לא בדקה אלא בחצי שעה, כדי שיהיה לנו תירוץ טוב לאיחור.

פוקס רצה להטמיע בחברה הישראלית ובמערכת החינוך שלה את הערכים שספג באוניברסיטת שיקגו, שבה למד והחל את הקריירה האקדמית שלו לפני שהוזמן לנהל את בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. הוא נקשר במיוחד לרעיון ״השיחה הגדולה״(The Great Conversation), שבה דגל אחד מנשיאיה האגדיים. האצ׳ינס הטיף לשיחה חובקת עולם בין מלומדים ומשכילים על בסיס רשימה של מה שכונה מאז ימי הרנסנס ״ספרי המופת של האנושות״. הוא אף התחיל להרכיבה, ופרסם קצת יותר מחמישים ספרים. פוקס תהה מצידו מה יכולה להיות רשימת מאה ספרי המופת שעל כל יהודי שמכבד את עצמו לקרוא. הוא ביקש מאחת מתלמידותיו להרכיבה. איני יודע אם היא עמדה במשימה ומה היא כללה או לא כללה ברשימה.

על אף תמימותו, הרעיון קסם לי. הוא היה יכול להכניס סדר בהמולת הספרים שהשתוללה כבר באותה תקופה. רשימה של מאה ספרים מומלצים יכלה להועיל בהכוונת הקריאה גם אם לא תליתי הרבה בעצם הכתיבה והקריאה. לכתוב לא העיד על סגולה אנושית מיוחדת; לקרוא לא הבטיח רכישת סגולה אנושית

מיוחדת. ריכוז בני העוולה בקרב סופרים אינו גדול יותר או קטן יותר מאשר בקרב מוכרי פחם, וקוראי ספרים אינם אציליים פחות או יותר מאשר דייגים על מזחי העולם. מרוב ספרים, הספרייה העולמית מראה סימני סרבול. גינוני התהילה של הסופרים רק פגמו בספריהם ובכל אלה שקדמו להם. לפי מספר הפרסומים למספר התושבים, ישראל התרברבה בדירוגה הגבוה כמעצמה ספרותית. היא התייחסה ברצינות תהומית למעמדה כערש ספר הספרים, גם אם איש לא ידע היכן חוברו קטעי התנ״ך והאם להתייחס לפרשנותם התלמודית רבנית, בעקבות דרידה, כאל פירוק הספר למדרשים. גם אם הלכו והתמעטו הקוראים עם השנים, לישראל עדיין היה חשוב להבליט שהיא בית היוצר הגדול ביותר בעולם של ספרים. זה יותר אצילי, ויחד עם זאת גם פתטי, מאשר להציב את עצמה כמעצמה עולמית של שבבים או של בישולים. לפחות היא מופיעה כמעצמה של נייר ולא של תבלינים. רק שישראל לא ידעה, אז כמו היום, שאת עטיה היא טובלת בדיו של דמעות כדי לחבר יחד את שברי הגָלויות.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 23

Personne au mellah ne comprit la reconversion de Lévi. Il avait un cerveau mécanique et des mains en or. Il n’était pas un hachoir qu’il ne réparât ou une montre qu’il ne remît à l’heure. Ces dernières années, il réparait tout ce que la France écoulait au Maroc. Les vitesses des vélos, les moteurs des ca­mions, les postes de radio. On ne savait de qui il tenait son don et le mellah entier louait son talent et enviait son pouvoir. Les Français venaient le voir avec leurs gramophones en panne, les musulmans avec leurs réchauds à pétrole, les Algériens mêmes – qui se prenaient pour des pupilles de la France, gé­nies de la civilisation, alors qu’ils n’en étaient que des bâtards – recouraient à ses services. On racon­tait que le makhzen le séquestrait régulièrement pour réparer les girouettes, les robinets publics et les horloges de la ville. Il ne parlait pas beaucoup, il ne disait presque rien. Il avait horreur d’être brus­qué et ne permettait à personne de lui tourner au­tour alors qu’il réparait un article :

« Ce n’est pas un être humain pour me demander ce qu’il a et je ne suis pas médecin pour donner un diagnostic. »

איש במלאה לא הבין את המהפך של לוי. היה לו מוח מכני וידי זהב. לא הייתה מטחנת בשר שהוא לא תיקן או שעון שלא דייק לשעה הנכונה. בשנים האחרונות הוא תיקן כל מה שצרפת נפטרה ממנו במרוקו: הילוכי אופניים, מנועי משאיות, מכשירי רדיו. אף אחד לא ידע ממי הוא קיבל את הכשרתו, והמלאח כולו קינא ביכולותיו. הצרפתים באו לראות אותו עם הגרמופונים המקולקלים שלהם, המרוקאים עם תנורי הנפט, אפילו האלג׳ירים שראו בעצמם את בניה המפונקים של צרפת, גאוני הציוויליזציה, בעודם בעצם ממזריה – פנו לשירותיו. סיפרו שאפילו פקידי השלטון העירוני הזמינו אותו תכופות לתקן את השבשבות על צריחי המסגדים והכנסיות, ברזי המים הציבוריים, ואת השעונים המפוזרים על מגדלי העיר. הוא לא דיבר הרבה, לא אמר כמעט כלום. הוא שנא שמלחיצים אותו ולא התיר לאיש להימצא בסביבה בעודו מתקן משהו:

״אף אחד לא ישאל אותי מה הבעיה, ואני לא רופא שנותן דיאגנוזה."

כאשר שאלו אותו מתי לחזור לקחת את הפריט מתיקון, הוא השיב:

׳׳איך אני יודע? בעוד כמה שעות או ימים.”