מורשת יהדות מרוקו

פרק 4/5

לאחר שהתקבלה הסקירה של הקונסול הגרמני בטטואן חדל משרד החוץ הגרמני כמעט לגמרי מעיסוקו בחרם היהודי במרוקו. שתיקה זו עשויה להעיד בסבירות גבוהה על היחלשות החרם לאחר.1934 סברה זו מקבלת אישוש מאחד המכתבים הבודדים שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בפריז – המכתב מתרכז בתיאור פעילותם המסחרית של אנשי עסקים גרמנים במרוקו, והחרם היהודי מוזכר בו רק בעקיפין. בחלק שעוסק בחברת הייבוא והייצוא שהקים הסוחר הגרמני היינריך טניס (Tonnies), ושניהלה עסקים בקזבלנקה, ברבאט, במוגדור ובערים מרוקניות אחרות, ציינה הקונסוליה הגרמנית בסיפוק שגם חברות יהודיות גדולות מוכנות לסחור עם החברה הגרמנית. גם במסמכים על היחס הכללי לגרמניה בצפון אפריקה שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בתוניס אל משרד החוץ הגרמני צוין ש׳בשנת 1935 הייתה האווירה כלפי כל דבר גרמני מאוד לא נוחה, אף שההסתה של החרם היהודי נעלמה כמעט לגמרי המבחינה] כלכלית לא נשאר [מהחרם היהודי] הרבה׳,ויש בדברים ללמד על התרופפות הלחץ שהפעילו יהודי מרוקו על המסחר הגרמני.

במשרד החוץ הגרמני לא נעשה ניסיון לעמוד על הסיבות למגמה זו. אפשר רק לשער שהרווחים הצפויים במסחר עם גרמניה, ׳הסתגלות׳ לדיווחים היומיומיים על רדיפת יהודי גרמניה ובעיקר אופיו הוולונטרי של החרם והיעדר מנגנוני אכיפה יעילים, קרי אי היכולת להטיל סנקציות מוסדיות על מפרי החרם, הובילו להיחלשותו. ואולם אין להסיק מכך שחל שינוי באיבתם של יהודי מרוקו לגרמניה הנאצית ובסולידריות שלהם עם יהודי גרמניה. עצמת התגובה של הקהילה במרוקו על פוגרום ׳ליל הבדולח׳ ב־9 בנובמבר מלמדת בדיוק את ההפך.

כמו בגל הראשון של החרם הגיעו הדיווחים הראשונים על מאבק מאורגן בסחר הגרמני מאנשי עסקים גרמנים. הם שלחו את מברקיהם ומכתביהם אל מחלקות סחר החוץ של המדינות הגרמניות השונות, ואלה העבירו אותם אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך. כחודש לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ שלחה המחלקה לסחר חוץ של המבורג ונודדמרק אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך תזכיר על הנטיות במרוקו להטלת חרם על סחורות גרמניות. בתזכיר צוטט דיווח של איש עסקים גרמני ממפעל מוצרי הגומי ׳פניקס׳(Phonix) על כך ש׳מספר עסקים צרפתיים טהורים מנהלים חרם ותולים על הדלתות את השלטים הבאים: איננו מקבלים נוסעים גרמנים׳. תיאור זה רומז שגם עסקים לא יהודיים, ׳צרפתיים טהורים׳, החלו להחרים סחורות גרמניות. גם המחלקה לסחר חוץ של וירטמברג העבירה למשרד החוץ דיווחים של אנשי עסקים גרמנים שעולה מהם כי החרם התפשט לכל צפון אפריקה ופגע פגיעה קשה במסחר הגרמני. במקרה זה צוטט מברק של סוחר עור: ׳עבודה בכל צפון אפריקה חסומה, חרם חריף יותר וללא פרצות על סחורות גרמניות. נסיעה לאלג׳יריה ומרוקו חסרת טעם לחלוטין. נוסע מיד למצרים׳. מכתב זה מה־17 באפריל 1939 – כחמישה חודשים לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ – לווה במכתב נוסף ומפורט יותר שמוען אל אותה הכתובת, ושצוטטה בו בהרחבה סקירה קודמת ורחבה של אותו סוחר עור. סקירה זו מעידה על הטוטליות של החרם היהודי, על הסלידה של יהודי צפון אפריקה מרדיפת אחיהם בגרמניה ועל עצמת האיבה שפיתחו כלפי הגרמנים. סוחר העור פתח בציינו כי ביקוריו אצל הלקוחות הם טרחה לריק. את הפגישות שנקבעו לו עוד לפני בואו לצפון אפריקה יכול היה הסוחר לקיים רק מפני שנציגיו נמנעו מלהזכיר שהוא בא משטוטגרט, ומפני שהלקוחות כבר קנו דרך פריז מהחברה שייצג. הסוחר דן עם עמיתיו באפשרות להסוות את מקורן הגרמני של חגורות העור שנימה למכור, אבל העובדה שהוטבעה עליהן החותמת ׳תוצרת גרמניה׳ הייתה משולה לאיסור לייבאן למרוקו. ברגע ששמעו הלקוחות המרוקנים שהסחורה מגרמניה הם נעשו ׳לכל הפחות׳ לא מנומסים, ורובם נעשו שחצנים, ולדברי סוחר העור הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקוות לו בפגישותיו עם לקוחותיו היה הרגע שבו עזב את חנויותיהם. הוא ציין שבענף שבו הוא מתמחה, כמו ברוב ענפי המסחר האחרים למעט מספר יוצאים מהכלל, כל הלקוחות בצפון אפריקה הם יהודים. סוחרים גרמנים שפנו אל המחלקה לסחר חוץ של זקסן ומזרח תוּרינגיה תיארו תחושות אנטי־גרמניות דומות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. כך למשל העיד נציג של חברת ׳שימל׳(Schimmel) מלייפציג כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ש׳סחורות גרמניות ואיטלקיות מוחרמות באופן עקבי במרוקו, וכן באלג׳יריה ותוניסיה. בנקים יהודיים, אנשי עסקים יהודים וכר הורסים באופן שיטתי נציגים ידידותיים לגרמניה על ידי כך שהם מפיצים עליהם אינפורמציה כוזבת לחלוטין ומפלה שגורמת להם לאבד את כל הקשרים׳. נציג החברה מלייפציג העיר כי ׳מעריכים אותנו הגרמנים כאן באותה מידה מועטה שאנו מעריכים את היהודים בגרמניה, כך שהביקורים [בצפון אפריקה] הם לרוב מבישים׳.

השפעות החרם

התכתובת הבהולה של נציגי משרד החוץ במרוקו ושל חברות גרמניות מעידה שהם ראו בחרם התארגנות שהסבה למסחר הגרמני הדל שהתקיים בארץ זו נזק רב. בה בעת הם ראו בחרם איום על היזמה הכלכלית הגרמנית להרחבת הפעילות המסחרית במרוקו לאחר שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים בעקבות ההסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933, ואף סברו כי הוא אחד משורה של צעדים אנטי־גרמניים מתוזמנים היטב שנקטו הצרפתים לאחר עליית היטלר לשלטון, כדי למנוע את חדירת גרמניה לארץ זו. ואולם קשה לכמת במדויק את הנזק הכספי שהסב החרם למסחר הגרמני. כמו כן קשה להעריך במדויק אם לדעה הגרמנית בדבר השליטה המוחלטת כמעט של היהודים בכלכלת מרוקו הייתה אחיזה במציאות, או שמא הייתה דעה זו רק חלק מהתפיסה האנטישמית הרווחת בדבר שליטתם של היהודים בכלכלה העולמית. דיווח מפורט של הקונסוליה הגרמנית בטטואן על הפעילות הכלכלית במרוקו בכלל ועל הפעילות הגרמנית בארץ זו בפרט כשנה וחצי לאחר הטלת החרם, מלמד על הצטמצמות היקף המסחר עם גרמניה. כך למשל היה היקף היבוא המרוקני מגרמניה 2.8 אחוזים מכלל היבוא בשנה שלפני ההסכמים החדשים עם צרפת. בשנת 1933, לאחר הקלת השהייה של גרמנים במרוקו, שאמורה הייתה לעודד את המסחר הגרמני, הצטמצם היבוא מגרמניה ב־0.8 אחוזים. במחצית השנייה של 1934 ירד היקף היבוא מגרמניה ל־1.8 אחוזים מכלל היבוא המרוקני. הנציגים הדיפלומטיים הגרמנים עקבו בדאגה אחר התפתחויות אלה, אבל הם לא קשרו את הצטמקות המסחר עם גרמניה לחרם היהודי. הם ראו בכך תוצאה של המשך המדיניות המפלה של הצרפתים כנגד שהיית גרמנים במרוקו גם לאחר שהושג ההסכם החדש.58 אף על פי כן, ובעיקר על סמך דיווחיהם של נציגי משרד החוץ הגרמני על חלקם המרכזי של היהודים במסחר במרוקו, אפשר לשער שהחרם היהודי היה בין הגורמים שמנעו את הרחבת הפעילות הכלכלית הגרמנית ואולי אף תרם להצטמקותה.

חיזוק להשערה זו יש בדוח מקיף של השגרירות הגרמנית בפריז מסוף 1933 על נזקי החרם היהודי ליצוא הגרמני לצרפת. מחברי הדוח ציינו שעד חודש אוקטובר באותה שנה הצטמצם היבוא הצרפתי מרחבי העולם ב־3 אחוזים. לעומת זאת צנח היבוא הצרפתי מגרמניה ב־16 אחוזים: בשנת 1932, לפני עליית הנאצים לשלטון והטלת החרם, היה היבוא הצרפתי מגרמניה 300 מיליון פרנק בממוצע לחודש, ובשנת 1933 הוא ירד ל־254 מיליון פרנק בממוצע לחודש. השגרירות הגרמנית הזכירה את הרחבת החרם לקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה, אבל לא ציינה מה היה חלקו היחסי של הנזק שהסב החרם בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט ליצוא הגרמני לצרפת.59 אך סביר להניח שחרם יהודי מרוקו תרם להקטנת היצוא הגרמני לצרפת. מידע מדויק יותר על הנזקים הכלכליים הקונקרטיים של הגל השני של החרם היהודי יש במכתב ששלח נציג החברה הגרמנית ׳גליטנברג׳(Glittenberg) ב־14 ביוני 1939 ממסעו בצפון אפריקה אל הממונים עליו. מן המכתב עולה שהיצוא של החברה במרוקו הצטמק ב־80-70 אחוז בשנה שחלפה, והכותב הגדיר מצב זה כקטסטרופלי, גם אם הוא טוב יחסית להרס המוחלט של היצוא הגרמני לתוניסיה, שבה ׳70-60 אחוז מלקוחות החברה הם יהודים׳.

השפעות החרם הכלכלי במרוקו לא הצטמצמו להיבטים כלכליים וכספיים. נזקו המרכזי היה בתרומתו ליצירת אווירה עוינת כללית לגרמנים. אווירה זו עלתה בקנה אחד עם נטיות אנטי־גרמניות שרווחו – במיוחד לאחר עליית היטלר לשלטון – בחוגים רחבים בצרפת. חוגים אלה חששו מחידוש ההשפעה הגרמנית במרוקו וניצלו את החרם כדי לטרפד את ההסכם החדש עם גרמניה ־ טענה שהעלו דיפלומטים גרמנים בכל פעם שנדרשו למאבקם של היהודים בסחר הגרמני. תוצאה מידית של האווירה האנטי־גרמנית – היהודית והצרפתית כאחת – הייתה סירובה של צרפת לחדש בשנת 1935, על פי האמור בהסכם מה־11 במרס 1933, את השיחות הדיפלומטיות עם גרמניה על השוואה מוחלטת של מעמדם של נתינים גרמנים במרוקו לזה של נתיני ארצות אחרות. במכתב ששלחה השגרירות בפריז ליועץ המשלחת הגרמנית רינטלן הודגשה ׳האווירה העכשווית במרוקו במיוחד כלא נוחה לשיחות׳, ונדונה האפשרות לדחותן למועד מאוחר יותר. נוסף על כך החלו הצרפתים להקשות בטענות שונות על אנשי עסקים ונתינים גרמנים לקבל אשרת שהייה במרוקו.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114

פרק 4/5

עמוד 215

כוחו של החרם נבע דווקא מחוסר יכולתם של הדיפלומטים הגרמנים להבדיל בין מאבקם של יהודי מרוקו לבין צעדיהם של הצרפתים. מאחר שנציגי משרד החוץ הגרמני סברו שהחרם היהודי הוא למעשה חרם צרפתי הם ניסו לשכך ככל שאפשר את העימות עם היהודים. העמימות בין החרם היהודי לבין המדיניות הצרפתית האנטי־גרמנית גרמה בעקיפין לכך שמדיניות משרד החוץ הגרמני בעניין חרם יהודי מרוקו סטתה באופן מובהק מדפוסי המאבק בחרם יהודי במדינות אחרות. שלושה דפוסי פעולה אפיינו את תגובת משרד החוץ הגרמני על תנועת החרם היהודי ברחבי העולם: מאמץ מרוכז לערער את אמינות הדיווחים על הפגיעה השיטתית ביהודי גרמניה; הפצת תעמולה נאצית והדגשת המוטיבים האנטישמיים שבה, בעיקר מוטיב הקונספירציה היהודית, שליטת היהודים בכלכלה העולמית ושעבוד המדינות השונות לאינטרס היהודי באמצעות שליטה זו; רתימתם של אישים וארגונים פרו־ גרמניים ואנטישמיים במדינות השונות למאבק בחרם. במרוקו לעומת זאת התאמצו משרד החוץ הגרמני ונציגיו למנוע הפצת תעמולה נאצית ואנטישמית או לגייס את תומכי גרמניה למאבק בחרם – לא מתוך חיבה ליהודים, כי אם מחשש שהפצת תעמולה נאצית מכל סוג שהוא תספק לצרפתים עילה להגביל עוד יותר את צעדי הגרמנים.

הקונסוליה הגרמנית בטטואן דיווחה לשגרירות גרמניה במדריד ב־15 במרס 1935 כי אחד מאנשי הצוות של האנייה ׳סבו׳(Sebu) שבבעלות חברת הספנות ׳אולדנבורג־פורטוגלית׳(Oldenburg-Portugiesischen) מהמבורג נתפס כשהוא מפיץ חומר תעמולה נאצי באזור הצרפתי של מרוקו. עקב כך אסרו הצרפתים על אנייה זאת לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטתם. השגרירות הגרמנית במדריד לא נשארה אדישה לדיווח מטטואן. במכתב למשרד החוץ הגרמני כשישה ימים מאוחר יותר היא דרשה ׳לחייב שוב בצורה נמרצת את חברות הספנות הגרמניות שספינותיהן פוקדות את מרוקו להפסיק כל פעילות תעמולתית, שגורמת רק נזק, ולאכוף באמצעות פיקוח ומעקב מתאימים את האיסור [על פעילות תעמולתית]׳.

תקרית האנייה ׳סבו׳ לא הייתה האחרונה מסוגה. ב־21 ביולי פקדה האנייה ׳לראש׳(Larache) את נמל רבאט, ובין השאר הביאה חומר תעמולה נאצי בצרפתית, בספרדית ובפורטוגלית, ובו נאומים של היטלר וכרוזים בנושא ׳השנה הראשונה לנציונל־סוציאליזם׳ רהאמת על חוזה ורסאי׳. חומר זה הועבר ללגיונר גרמני בשם בלסברג(Blasberg) כדי שיפיץ אותו ברבאט. מהדיווחים הגרמניים עולה שהשלטונות הצרפתיים עצרו את הלגיונר, ובעקבות זאת עלו שוטרים צרפתים על סיפון ׳לראש׳ והחרימו את חומר התעמולה. ארגון חוץ לארץ של הנהלת המפלגה הנאצית, שעסק בהפצת תעמולה נאצית ברחבי העולם – גם באמצעות אניות גרמניות – ערך בירור ובסיכומו אישר את פרטי האירוע, אך הדגיש שהאחראים הפוליטיים של ארגונו נתנו הוראות חמורות לנהוג במשנה זהירות בנמלים צרפתיים, והבטיח לרענן הוראות אלה בעקבות התקרית ברבאט. הדי האירוע הגיעו אל משרד התחבורה הגרמני, והוא חשש שהתקרית תשבית את תנועת הספנות הגרמנית למרוקו. במכתב ששלח אל משרד החוץ הגרמני ואל שר התעמולה ציין שר התחבורה את האיסור שהטילו הצרפתים על רב החובל של ׳לראש׳, ברינקן (Brinken), לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטה צרפתית, ודרש משר התעמולה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ׳להורות שספינות שעוגנות במרוקו לא יעבירו חומר הסברה ותעמולה׳.לבקשה זו הצטרף נשיא המועצה לפרסום הכלכלה הגרמנית. הוא העביר למשרד החוץ תזכיר ארוך שחיבר איש אמונו בקזבלנקה, ושהיאר את הנסיבות הפוליטיות המיוחדות בקולוניות הצרפתיות ואת העוינות של הצרפתים לגרמנים. נוסף על כך ביקש שלא לערב בין פרסום סחורות גרמניות לבין תעמולה פוליטית גרמנית, שהפצתה כבר גרמה לסילוק סוחרים גרמנים ממרוקו והסבה נזק כלכלי כבד.

המאמצים למנוע הפצת תעמולה נאצית במרוקו לא פסחו על חומר אנטישמי. תזכיר שחיבר משרד החוץ מלמד שהמחלקה לסחר ימי של המפלגה הנאצית העבירה לרבי חובלים גרמנים חומר תעמולה נאצי של ׳אגודת פיכטה׳(Fichte-Bund) שנועד להפצה במרוקו עם עגינת האניות הגרמניות בנמליה. משרד החוץ דרש ׳למנוע מ״אגודת פיכטה״ בכל תנאי, מיד ולחלוטין כל הפצה של חומר תעמולה במרוקו׳. מעניינת במיוחדת הדגשת ההימנעות מהפצת חומר אנטישמי. ואולם התזכיר אינו מבהיר מדוע יש להימנע דווקא מהסתה כנגד היהודים. הבהרה לכך יש בסקירה על התעמולה הגרמנית במרוקו ששלחה הקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בסן־סבסטיאן זמן קצר לאחר תקרית האנייה ׳לראש׳. בסקירה זו הוצג קשר ישיר בין החרם היהודי במרוקו לבין הסכם גרמניה-צרפת מראשית 1933, והוזכרו בה החולשה הכלכלית של גרמניה במרוקו כתוצאה מחוזה ורסאי וניצול חולשה זו על ידי היהודים. ולבסוף התמקדה הסקירה בצורך להימנע לחלוטין מתעמולה נאצית במיוחד אנטישמית – במרוקו.

מחבר הסקירה ציין בפתיחתה את מורכבות יחסי הפנים במרוקו, 'שבה סוגים שונים של עובדות ואינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וגזעיים מתנגשים זה בזה׳. ומיד אחר כך הדגיש שבגלל חולשתם הפוליטית והכלכלית של הגרמנים במרוקו חייבת הפצת התעמולה הגרמנית להתבצע בזהירות. ׳תעמולה פראית וחסרת ביקורת, כפי שהיא מובאת בסקירה הקונסולרית המונחת לעיל, יכולה להסב נזקים בלתי צפויים שאינם ניתנים לתיקון׳, הזהיר, והצביע בפרט על הסכנה שהתעמולה הנאצית תפגע בהסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933: 'לאחר שסוף סוף ניטעו הנטעים לפעילות כלכלית צנועה של גרמניה — בעקבות אישור השהייה של גרמנים באזור הצרפתי ובטנג יר, גם אם שהייה זו מוגבלת – יש להימנע מכל [דברן מעורר חששות שיכול להשמיד נטעים אלה. אבל יש לשים לב במיוחד לתעמולה הגזעית. עדיף לדעתי להימנע ממנה לחלוטין במרוקו׳. בהמשך הסקירה ציין המחבר שהתעמולה הגזעית עלולה לעודד את החרם היהודי:

שהרי המסחר כאן נמצא כמעט לגמרי בידיים יהודיות. לכן הסוחרים הגרמנים מסתמכים על מסחר משותף עם היהודים. סוחר גרמני שכרגע מקים סניף מסחרי באזור הצרפתי הסביר לי למשל שהוא יכול להתחיל בעסקים רק אם הוא ממנה מנהל יהודי לסניף. תעמולה גזענית כנגד יהודי מרוקו, העומדים בשתי רגליים על הקרקע ושהם בעלי אמונה חזקה, תעורר התרגשות מיוחדת. בטטואן עלה הדבר להפסיק את תנועת החרם היהודי כנגד גרמניה. אבל למרבה הצער היא עדיין לא נעלמה.

המחבר התריע גם מפני ההשלכות של התעמולה הגזעית על יחסי גרמניה עם האוכלוסייה המוסלמית, שהתחילה לחשוש מזיהוי המוסלמים כשמיים. הוא הזהיר מכך שתנועת החרם היהודי עשויה ל׳דחוף את הערבים לידי היהודים… ולשלהב תנועת חרם יהודית־ערבית׳. הסקירה נחתמת בדרישה מ׳אגודת פיכטה׳ ומכל מי שעוסק בתעמולה במרוקו לזהירות מיוחדת.

סיכום

חקר תנועת החרם של יהודי מרוקו מעלה שורה של שאלות שאי אפשר לענות עליהן וסברות שאי אפשר לאששן או להפריכן על סמך תיעוד משרד החוץ הגרמני. כך למשל הכרחי לעיין במקורות יהודיים – במסמכים של ארגונים יהודיים בצרפת וברחבי העולם או בעדויות של יהודים ממרוקו לדוגמה – כדי להבין מה היה מקור היזמה לחרם היהודי, ואם יהודי מרוקו התגייסו מיזמתם למאבק בגרמניה הנאצית או שמא נענו לקריאות של ארגונים יהודיים צרפתיים כדוגמת ׳כל ישראל חברים' שהיו פעילים במיוחד במרוקו. כמו כן הכרחי לעיין במקורות ערביים על מנת להעריך נכונה אם ובאיזו מידה תמכו המוסלמים בחרם או התנגדו לו. המקורות הגרמניים קשרו אמנם לתנועת החרם את העימותים שבין יהודים למוסלמים. אולם בתקופה שלאחר כניעתה של צרפת במלחמת העולם השנייה וכינון ממשלת וישי היה יחסם של המוסלמים אל יהודי מרוקו הוגן – במיוחד על רקע ההתרחשויות באירופה – והיהודים אפילו זכו להגנה מסוימת מצד שליט מרוקו. האם יחס זה מלמד שהעימותים עם המוסלמים לא נבעו מן החרם היהודי עצמו או מתמיכה עקיפה בגרמניה, כי אם היו דווקא תגובה על התמיכה של הצרפתים בחרם, שהובילה לזיהוי היהודים בעיני המוסלמים כחלק מהקולוניאליזם הצרפתי שבו נאבקו? יתרה מזאת, האפשר להסביר את היחס ההוגן של המוסלמים אל היהודים בזמן ממשלת וישי כתוצאה עקיפה של החרם? החרם הניע כאמור את הגרמנים לנהוג במרוקו במשנה זהירות ולהימנע מהפצת תעמולה נאצית־אנטישמית. האם מדיניות זאת הובילה לכך שהאוכלוסייה הערבית לא נחשפה לסוג ׳חדש׳ של אנטישמיות גזעית שהייתה מקובלת באירופה, והיחס המתון אל היהודים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נבע מאי הפנמה של אידאולוגיה נאצית? המקורות הגרמניים אינם מספקים תשובות מלאות בסוגיות אלה ואחרות, למשל כיצד ועד כמה אכפה הקהילה היהודית במרוקו את קיום החרם על חבריה. אך כל מחקר שעוסק ביהודי צפון אפריקה בתקופה הנאצית אינו יכול שלא לפנות אליהם ולהעניק להם מקום מרכזי, ולהמשיך להסתמך כמעט אך ורק על מקורות יהודיים וצרפתיים, כפי שנעשה עד כה ברוב המחקרים שנגעו בנושא.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום

פרק 5/5

עמוד 219

פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940

לזכרך,

דודה אסתר כנפו היקרה, מכניסת האורחים.

ז'ק לוסט (Lust) נולד בבלגיה בשנת 1923 וחי בה עד מאי 1940. מאורעות המלחמה הביאו את משפחתו למרוקו, והם נשארו שם עד שנת 1942. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בפלורידה, בבוינטון־ביץ׳. הוא פנסיונר, לאחר קריירה עסקית ענפה, ונוסף על כך הוא כנר ועומד בראש תזמורת כליזמר. לוסט מרבה לבקר בארץ, ובאחד מביקוריו ביקש למצוא את המשפחה שאירחה אותו ואת בני משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה. פגשתיו בחורף 2007, בביקורו אצל משפחת כנפו, חברים מאותם ימים חשוכים במוגַדור. ביקשתי להנציח את סיפורו ואת התרומה האנושית של יהדות מרוקו בכלל וזו של מוגדור בפרט לפליטים יהודים מאירופה שהגיעו לארצם, ובכמה פגישות עמו רקמתי עמו את מסכת זיכרונותיו המובאת כאן.

זיכרונות ז'ק לוסט

שמי ז'ק לוסט. נולדתי ב־1923 בשרלרואה אשר בבלגיה. אבי עסק בשיווק עולש בבלגיה ובייצואו לצרפת. אמי בילתה את ימיה בנעימים וגידלה את שני בניה, את אחי הגדול ממני בשנה ואותי. למדנו בבתי ספר יהודיים יוקרתיים. רכשנו השכלה דתית וחילונית מן המובחרות.

לעולם לא אשכח את בוקרו של ה־10 במאי 1940. הייתי בן שבע עשרה. התעוררתי לפתע למשמע קול רעם תותחים מחריש אוזניים. לעולם לא אשכח את ההודעה שבקעה מהרדיו בזו הלשון: ׳כל אזרחי בלגיה מגיל שמונה עשרה עד גיל ארבעים וחמש נקראים להגיע בזריזות למרכז הגיוס הקרוב למעונם. לוקסמבורג, הולנד ובלגיה הותקפו על ידי הגרמנים׳. הנאצים לא יכלו לעבור את קו מַזִ׳ינו(דרך הדלת), על כן עברו דרך בלגיה (דרך החלון). כמה שעות מאוחר יותר באו לגייס את אבי, שהיה בעל משאית. גייסו גם את האופניים שלי ואת אלה של אחי. אמי נבהלה מאוד. תגובתה הראשונית הייתה תקיפה ביותר: ׳עלינו לעזוב ומיד את בלגיה׳. אבי לא היה בדעה זו. הוריי ילידי פולין. אמי חששה מאוד והפצירה באבי, אך הוא לא שוכנע שהמצב כה גרוע. עסקיו פרחו. קשה היה לו לחשוב על ניתוק ממקור פרנסתו. הוא מכר את סחורתו כמעט לכל אירופה, וחברות רבות היו חייבות לו כסף. אמי לא פסקה להאיץ בו. ׳אם אתה חפץ להישאר כאן יום אחד נוסף, יערב לך. תוכל תמיד לשלוח לי צ׳קים לאן שאומר לך. אני עוזבת עוד היום עם ילדיי׳.

למחרת הופצץ שדה התעופה הבלגי. החדשות היו קשות, מאכזבות ומייאשות. אמי עמדה בתוקף על החלטתה. אבי השתכנע והחל במרץ רב בהכנות. הייתה לנו מכונית ׳סיטרואן׳ וחיברנו אליה נגררת. כל היום העמסנו מזון, כלי בית, כלי מיטה, בגדים. אחי לקח את מחבטי הטניס שלו. אני – את הספרים שלי ואת הכינור שאבי קנה לי עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה. עד היום אני מפיק ממנו צלילים נוגים של געגוע לימים עברו. בשש בערב סיימנו את המלאכה המתישה והחלנו במסענו. לפני צאתנו את הבית הגיעו החייט של אבי ואשתו. הם היו יהודים. הם התחננו לפני הוריי שיואילו לקחת אותם אתנו. ׳אין לנו כסף לברוח׳, אמרו. ׳אנא קחו אתכם לפחות את בתנו בת השש עשרה׳. אמי סירבה. איך נישא באחריות כה כבדה ואין אנו יודעים בעצמנו לאן פנינו? איך נעבור בכלל את הגבול? הזוג הזדעזע למשמע התשובה הנחרצת. כאילו הוריי חתמו את גורלם המר. אני זוכר שלא יכולתי לומר מילה, ושההחלטה של הוריי העיקה עלי מאוד. הם הלכו כעוסים ומתוסכלים, ואנו יצאנו לדרכנו.

כאשר הגענו ברכבנו לדרך הראשית נגלה לנגד עינינו מחזה נדיר של בלבול: המון משאיות, מכוניות, עגלות, אופניים, רוכבים, אנשים מכל הגילים ומכל שכבות העם נסעו לאט מפוחדים, צועקים, דוחפים. היו שהעמיסו בני משפחה על עגלות והתקדמו ברגל. אבי נהג במהירות 5 קמ״ש. כך נסענו עד חצות הלילה, דואגים פן יאזל הדלק, פן לא ייתנו לנו לעבור את הגבול, פן נרעב, פן נמות. לפתע הוארו השמים באור גדול. הייתה מתקפה של מטוסים, והשמים הוארו כאור היום.

אחי ואני נרדמנו על ערמת השמיכות בנגררת, וההורים ישנו ב׳סיטרואן, שחנתה לצד הדרך. למחרת התעוררנו בשש בבוקר. כל כבלי הטלפון היו מנותקים. היו שמועות כי משתפי פעולה בלגים או מרגלים עשו זאת. הגענו לגבול הצרפתי. שם הכירו את אבי בגלל נסיעותיו הרבות עם סחורתו. חצינו אם כן את הגבול הצרפתי ללא קושי. אני זוכר שבשלב מסוים השיירה הופצצה. הצלחנו להימלט והמשכנו לאַבֵּוויל. לא ידענו אם להמשיך לכיוון מרכז צרפת או לנסוע דרומה. היה זה יום שישי, ואפשר לומר שהשבת הצילה אותנו. החלטנו לבלות כך את השבת ולהמשיך בדרך רק ביום ראשון. אמי הדליקה נרות שבת על מדרך הרכב. לא אשכח את דמעותיה כשלחשה את הברכה. למחרת נודע לנו כי 300 איש נהרגו בהפצצה על השיירות שהמשיכו את דרכן.

ביום ראשון המשכנו לכיוון וישי. אמי בילתה בעבר חופשות רבות בתחנות המרפא המפורסמות. היא הכירה כמה אנשים והתיידדה אתם. לפתע פנצ׳ר בגלגל. ג׳יפ של הצבא הבלגי עבר באותו רגע. הנהג היה לא פחות ולא יותר מאשר המנהל האדמיניסטרטיווי של התיכון שלנו. באותו רגע הוא היה עבורנו המלאך גבריאל. הוא עזר לנו בתיקון רכבנו. בשלב זה נטשנו את הנגררת והמשכנו בדרכנו ב׳סיטרואן. כך הגענו ביום שני לפנות בוקר לווישי. שהינו שישה שבועות במלון יהודי כשר שאמי הכירה. אף נרשמנו לתיכון וחזרנו ללימודים. אני לכיתה יא ואחי ל־יב. אז נכנע מרשל פטן וחתם בקומפיין על ההסכם הנודע עם היטלר. והיכן חתם? בדיוק באותו קרון שבו נחתמה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה. היטלר נקם בצרפתים.

הוריי לא האמינו לפטן ועזבו מיד לכיוון טולוז. לא היה שם חדר להשכרה. אבי רכש ארבעה גלגלים נוספים ודלק בשוק שחור. לנו ברכב ולמחרת המשכנו לפרפיניאן. הרשויות הצרפתיות נתנו אז אשרות כניסה למרוקו. קפצנו על המציאה ותוך שעה המשכנו לפירנאים. המנוע התחמם. הוספנו כל הזמן מים. בקושי הגענו לברצלונה. אחי ואני נהיינו קרטוגרפים בזכות מפות ׳מישלן׳ שהחזקנו. בשלב זה לא היה לנו אוכל. גם ספרד, על אף היותה משוחררת, גם ספרד סבלה ממחסור, כי מלחמת האזרחים הסתיימה רק שנתיים לפני כן, ב־1938. אבא נתן לאחי ולי כסף וביקשנו לחזור עם לחם. יצאנו לרחוב. פתאום הרחנו ריח נעים של אפייה. דפקנו על הדלת של החנות וסיפרנו כי אנו פליטים מבלגיה, ושבעבר הצלנו פליטים ספרדים בבלגיה. מכרו לנו כיכר לחם. אני זוכר שישבנו בכיכר העיר ואכלנו. ארבע נערות עברו והורו לנו באצבע. הן התפקעו מצחוק. ׳רוסו, רוסו!׳ הצבע הג׳ינג׳י שלי זיכנו בצחוקן.

לאחר נסיעה של יומיים הגענו לאלגֶ׳זירַס, העיר הצמודה לגיברלטר. העמסנו את רכבנו על האנייה והפלגנו לטנג׳יר. בנמל ראיתי לראשונה את ׳רוח העדר׳ בפעולה. היו צריכים להעביר עדר כבשים לבטן האנייה. דחקו בהן לעלות על הגשר, ואלה לא התקדמו. אדרבה, כל כמה שדחקו בהן, כך נסוגו הכבשים המפוחדות לאחור. לרועה אחד היה רעיון. הוא תפס כבשה אחת בידיו ועלה על הגשר. ראיתי איך כל הכבשים הולכות אחריו ללא קושי בדילוג קל על פני הגשר שזה עתה הבהיל אותן עד מוות. אולי היה זה סימן לבאות. לא פעם נדמו הנאצים בעיניי לעדר כבשים.

נסענו לכיוון רבאט. אחרי כ־60 ק״מ שוב פנצ׳ר. הפעם צריך היה לקרר את המנוע. אבא שלח את אחי ואותי וביקשנו לחזור עם פח מים. נטשנו את המכונית והתחלנו לצעוד. בפעם הראשונה דרכנו על אדמת מרוקו. התחלנו ללכת, ואני זוכר את תחושת הביטחון שהייתה לנו יחסית להליכותינו הקודמות בצרפת ובספרד. צעדנו כ־6 ק״מ. לא מלון ולא מוסך. לא מגורים ולא אדם. רק שמים וארץ. לפתע נגלה לעינינו נוף מיוחד במינו: מבין עצי תמר אגם גדול וכ־1,000 כבשים מרוות את צימאונן. כחמישים נשים רועות. פניהן מכוסים ברעלה. רק עין אחת הציצה. הזיכרון היחיד של ערבים שנצרתי בזיכרוני היה מקריאתי בסיפורי עלי בבא. ביקשתי מים באנגלית ובצרפתית. הן לא הבינו אותי ורק הצטחקקו ביניהן. ואז ניסיתי לבקש בלטינית. אמרתי aqua. זה צלצל להן מוכר. הם שמעו awa. וכך מילאו לנו בחדווה גלויה את פח המים שלנו. התגנבה לזיכרוני סצנה תנ״כית רומנטית ואקזוטית של רבקה אמנו המשקה את אליעזר.

המשכנו בנסיעתנו לרבאט. עיר אלגנטית ולבנה. התקדמנו לכיוון פדאלה כששמענו פיצוצים אדירים. ערבים קטנים רצו יחפים לכל עבר ומכרו עיתונים. הכותרת הראשית הייתה: La perfide Abilion trahit la France – ׳אַבִּיליה (זהו שמה האלגנטי של אנגליה) הרמאית בוגדת בצרפת׳. הצי הצרפתי אשר עגן לחופי מרוקו קיבל הוראה להיכנע לגרמנים. אניות מלחמה אנגליות הפציצו את אלה הצרפתיות כדי למנוע את הכניעה.

לאחר נסיעה קצרה יחסית הגענו לקזבלנקה. הגענו לכיכר צרפת, Place de France  . השדרות הרחבות והמגוננות הרשימו אותנו. לעומת זאת מראה הגברים המתהלכים בשמלות ארוכות ולבנות היווה עבורנו שוק תרבותי ראשון. שמנו לב לגברים אחרים לבושים בשמלות שחורות. שאלנו לזהותם. ׳אלה יהודים׳, הסבירו לנו. אמי פנתה בנימה צינית לאבי: ׳הנה המחותנים שלך!׳.

לראשונה גם הכרתי את ה׳קוקה קולה׳ המרוקנית: מחלקי מים מזגו לתוך גביע מצוחצח מנחושת מים קרים מתוך עור כבש מנופח. הלקוח שתה לרוויה מים בגביע שנשטף בקושי משארית המים שהותיר הלקוח הקודם. בפעם הראשונה גם נתקלנו במוכרי סברסים. לא הכרנו את הפרי. אחי האמיץ בלע בתיאבון גדול שניים שלושה סברסים, והיה חסום שלושה ימים.

כל זה היה בתחילת יולי 1940. לאחר חיפושים קלים מצאו הוריי דיור, שני חדרים להשכרה במלאח. בעלת הבית הסכימה לחלוק עם אמי את המטבח. היא הראתה לה היכן לקנות בשר כשר, וכך החלו חיינו החדשים במרוקו. בלילה היו לנו מבקרים ללא ויזה ודרכון: ג׳וקים ענקיים. אחר כך הכרנו את הפשפשים. לילה אחר כך החל הרַמַאצ'ן. לא אשכח את המולת הרחוב בלילות אלה של הרמאצ'ן. הריחות הכבדים של בישול בשמן זית מהולים בזיכרוני בריחות שתן.

שרדנו גם את זה.

בשבת הלכנו לבית הכנסת של המלאה להתפלל. לא הבנו דבר מהתפילה.

איש אחד, מר בן־חמו, בא בסוף התפילה להזמיננו לארוחת הצהריים. הוא עמד על כך שנבוא היישר לביתו. הלכנו בעקבותיו. מסביב לשולחן השבת ישבו רק גברים. הנשים ישבו בנפרד בשולחן משלהן. בעל הבית קידש ומזג לכל אחד מהנוכחים בכוסיות קטנות נוזל לבן שחשבנוהו למים זכים. לגימה אחת הספיקה לשנק אותנו. לא הכרנו עד אז את הערק. שבת לאחר מכן אותו סצנריו: מר בן־חמו הזמין אותנו באדיבות רבה, ועמד על כך שלא נאכזב את אשתו המצפה לנו. הפעם נזהרנו מה׳מים החיים׳. אבל ציפתה לנו הפתעה חדשה: הסלט החריף לא פסח עלינו, ושוב נתפסנו. כשעזבנו את מארחינו נשבענו לסרב בכל תוקף להזמנה חוזרת. אך שבת לאחר מכן לא הועילו לנו כל דברי הנימוסין. גם לא יכולנו לעמוד בפני הצער של מארחנו, שנראה כה עצוב למשמע סירובנו. שוב נשבינו. אך הפעם הוא הגדיל לעשות. באמצע הארוחה קרא לבתו בת הארבע עשרה, והיא נעמדה בפתח הדלת מבוישת ואדומת לחיים. מר בן־חמו פנה לאבי בחביבות וסימן לו אותי והציע איחוד משפחות. אני לא התאפקתי. קמתי מהשולחן ורצתי החוצה כל עוד נפשי בי. זה היה ביקורנו האחרון בבית בן־חמו. השבעתי את אבי כי נחליף בית כנסת ואולי ניוושע מהכנסת האורחים.

לקראת שנת הלימודים רשמו אותי הוריי לתיכון ליוטי. למדתי בכיתה יב. גרנו בקזה כחמישה חודשים. יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לצאפי ולמוגדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו שהגענו למוגדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם היו מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאין כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט ובמרוקו בכלל מחממת לי את הלב כל אימת שאני זוכר את הימים ההם.

התהלכנו חופשיים בעיר. הבעיה היחידה הייתה ששלטונות וישי לא נתנו לנו אשרות עבודה. אמנם לא יכולתי לעבוד באופן מוצהר אך נתתי שיעורים פרטיים באנגלית ואף לימדתי מוזיקה. שיעורי כינור היו מבוקשים. כל יום ניגנתי בכינורי. אני זוכר כי נסענו למראכש וניסיתי להצטרף לסימפוניה. במוגדור היו לי שתי תלמידות ערביות חרוצות ונחמדות מאוד. יום אחד טיילתי עם אחת מהן על החומות של הסקאלה. דרך אגב החומות של סנט אוגוסט בפלורידה מזכירות לי את אלה של מוגדור. הבחורה גילתה לי את סוד הגיל של נשים ערביות. אלה נוהגות לצבוע בחינה את עקביהן. בדרך כלל זהו החלק הגלוי, שהרי הן מכוסות מכף רגל ועד ראש. אם מתהלכת לפניך אישה צעירה הרי עקבה חלק ונקי מקמטים. אלה המבוגרות עקביהן חרושי קמטים.

כל לילה שמענו את הגל המחתרתי ברדיו הצרפתי. לא אשכח את דה־גול שהכריז ערב אחד כי ׳אם הפסדנו בקרב אחד עדיין לא [הפסדנו] במלחמה׳. היו גם מסרים מסתוריים לגיס החמישי הצרפתי. קיווינו לימים טובים.

יום אחד אחי ואני החלטנו לצאת לפיקניק. רכבנו על האופניים שלנו ועזבנו את מוגדור. אחרי כ־10 ק״מ מרוב דרדרים וקוצים גלגלינו נוקבו. לקראת ערב לא יכולנו לשוב הביתה. הגענו עד לכפר קטן. הקשנו על הדלת. מארחנו הערבי היה חביב מאוד. הכינו לכבודנו עוגות מתוקות מדבש ומזגו לנו תה מהביל. הרגשתי כאחד המלאכים באוהלו של אברהם אבינו. לאחר שריווינו את צימאוננו ושבענו, לקח אותנו האיש לבית של צרפתי אשר התגורר בקצה הכפר. זה קיבלנו ברובה בידו. הוא התכונן לצאת לציד היומי שלו. ארנבות היו ארוחתו המועדפת. היה אצלו טלפון. היחיד בכפר. הודענו להורינו שלא ידאגו. שכרנו חדר אצל הצרפתי, ולמחרת חזרנו ברגל למוגדור כשאנו גוררים את האופניים שלנו.

במוגדור חיינו היו מוגנים ושקטים. התגוררו בה כ־20,000 ערבים, 500 אירופים, רובם פשיסטים, ו־5,000 יהודים. אף על פי כן היהודים ׳נתנו את הטון׳. בשבת העיר דממה. לא מסחר ולא תנועה ברחובות בשעות התפילה. המסורת הייתה שונה כל כך מזו שהכרנו בבלגיה. זוהינו כאשכנזים וזכינו לכבוד ולהערכה.

ב־8 במאי 1942, עם הגעת האמריקנים לחופי מרוקו, מרוב שמחה חיברתי מרש וכיניתיו ׳מרש השחרור׳. הדוד יצחק כנפו, אחיו של מארחנו, שריכז פעילות יהודית ציונית בקרב הצעירים והיה נערץ עלינו מאוד, חיבר למנגינה מילים. הבי־בי־סי הלונדוני שידר את המרש והודה לי.

שבוע מאוחר יותר נסעתי באוטובוס לצאפי. פגשתי על החוף את מפקד הצי האמריקני. לאחר שיחה קצרה בינינו הוא גייס אותי במקום כמתרגם ומקשר בין המשטרה של הצי הצרפתי לזו של הצי האמריקני. והריני מגויס. הוא הורה לי להשיג ליחידה שלו מהר ככל האפשר שני משרדים. כשהגעתי למשטרה הצרפתית ביקשתי פגישה עם המפקד הצרפתי. הוא שאלני ביהירות: ׳היכן הרישיון שלך, בחור?׳, אמרתי בפשטות כי הסיטואציה השתנתה, ואין עוד צורך ברישיונות. ׳האם יש לך הוראה כתובה?׳, התעקש המפקד הצרפתי. ׳לא׳, השבתי, ׳זו הוראה בעל־פה׳. ׳חזור מחר!׳.

למחרת קיבלתי שני משרדים ואת כל שירותי המשרד שרק יכולתי לחלום עליהם. המפקח הכללי הצרפתי הודיע לי כי הוא מוכן ומזומן להפוך למפקח הכללי של משטרת אמריקה. למדתי פרק נוסף על טבע האדם.

בחוץ השתרך תור ארוך של נשים ערביות, אשר באו לבקש אישור עבודה לשבוע. הן היו פרוצות נגועות בסיפיליס. נהייתי סגנו של סגן אנדרסון, שהיה ממונה על המשטרה הצבאית של חיל הים. אחד התפקידים הראשונים שלי היה למנוע את בואם של החיילים האמריקנים אל הנשים האלו. עיסוקי העיקרי

היה לאתר את השוק השחור שפרח בימי הצרפתים – סחרו בסוכר, תה, יין ותבלינים שונים.

באותה תקופה התחילו לחלק אשרות כניסה לארצות־הברית. קהילת מוגדור בשיתוף עם ה׳ג׳וינט׳ וארגון היא״ס השיגו לנו אשרות יציאה דרך טנג׳יר לליסבון. 100 דולר לראש הספיקו לטייס ׳לופטהנזה׳. מליסבון לפילדלפיה נסענו באניית משא. ארבעים נוסעים מקונגו הבלגית עשו את דרכם לפילדלפיה, ואנו הצטרפנו אליהם. ארבעה עשר ימים ארכה ההפלגה. משם נסענו לניו־יורק. אח אמי חיכה לנו על החוף.

אחרי תשעים יום גויסתי לחיל הים האמריקני בזכות עברי כמתרגם במרוקו. אחרי שישה שבועות של אימונים הפלגנו מהליפקס לבלפסט עם עשרים ואחד מומחים. השתתפתי בפלישה לנורמנדי. היינו 2,000 מלחים אמריקנים, ביניהם כשישים יהודים לוחמים.

לא פעם חיי לא היו שווים שני גרוש. אך בזכות מזלי הטוב הנה שרדתי, ותודה לאל, אני מאושר, חי וקיים.

פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940-אורנה בזיז- פעמים 114־115, ת ש ס״ ח

עמוד 255

שלום בר אשר

פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה

תעודה מארכיון קאזס־בן־עטר

עורכת הדין הלן קאזס־בן־עטר, נציגת ארגון ה׳ג׳וינט׳(American Jewish Joint Distribution Committee) במגרב ופעילה בפדרציה הציונית בקזבלנקה, קראה תיגר על השלטונות הפרו־נאציים במרוקו בהקימה בעירה ביולי 1940 ארגון לסיוע לפליטים יהודים מאירופה שבאו למרוקו. קאזס־ בן־עטר נולדה בטנג׳יר בשנת 1902(?) והיגרה בגיל עשרים לעיר הגדולה קזבלנקה. בתקופה שבה הגיעו לקזבלנקה אלפי פליטים יהודים שנסו מאימת שלטון היטלר, ומעט אחרי כניעתה של צרפת לגרמניה הנאצית, היא יסדה את הוועד המרוקני לסיוע לפליטים והייתה נשיאתו הראשונה. פעילות הסיוע התנהלה בסתר, וקאזס־בן־עטר לא נרתעה גם כאשר הכריז שלטון וישי במרוקו כי סיוע זה הוא מעשה נפשע. במחנה העבודה וּאֶד־זֶאם שליד קזבלנקה עברו כ־60,000 פליטים יהודים מאירופה, ולרבים מהם היה זה מקלט זמני, עד שימצאו מנוח לרגלם. בינתיים הם עבדו במחנה, וכן בשישה מחנות עבודה נוספים ברחבי מרוקו, וציפו לקבל אשרות הגירה לארצות־הברית או לדרום אמריקה. פעילותה של קאזס־בן־עטר למען פליטים אלה זכתה להערכה מפי כול, כולל מנשיא ארצות־הברית, פרנקלין דֶלנו רוזוולט, שפגש אותה במראכש ב־24 בינואר 1943 והביע את הערכתו לפועלה. קאזס־בן־עטר ציינה לשבח גם את הצרפתים ואת הספרדים ששיתפו פעולה אתה.

הערת המחבר: בקיץ 1977 נפגשתי עם הלו קאזס־בךעטר בביתה בפריז. בפגישה זו, שהתקיימה שנתיים לפני מותה, סיפרה לי על פועלה ועל ארכינן המסמכים השמור אצלה, ובעקבות זאת יזם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי את העברת אלפי המסמכים לירושלים, יזמה שאפשרה להעמיד את התיעוד יקר הערך לרשות הציבור.(ע.כ)

עם שחרור מרוקו בידי חיילי ארצות־הברית, בשנת 1943, הוזמנה קאזס־בן־עטר על ידי הרשויות לבקר בכל מחנות הריכוז שהקים ממשל פטן ולהכין דוחות על כל העצורים. היא מונתה גם לקצינת קישור של אונרר״א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration, UNRRA)

בפיליפוויל שבאלג׳יריה, ושנתיים אחר כך, בשנת 1945, הוטל עליה לשמש שליחת ה׳ג׳וינט׳ גם באלג׳יריה, בתוניסיה ובלוב.

בתיקי המסמכים של קאזס־בן־עטר נשמרה בין השאר התכתובת שניהלה במהלך ארבע שנים החל מ־5 ביולי 1940. קצינים גרמנים בקזבלנקה שבאו לחפש את הארכיון בביתה, בטענה כי פעילותה היא מעשה פלילי, העלו חרס בידם, מאחר שתיקי המסמכים היו חבויים כהלכה. התיקים היו ברשותה של קאזס־בן־עטר עד סמוך למותה, בסוף שנות השבעים, ולאחר שמיינה את החומר והוציאה מן התיקים תעודות אישיות, הם הועברו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים (מס׳ אינוונטר 3824 ו־4296).

בארכיון של קאזס־בן־עטר שתי חטיבות, הכוללות תיעוד על נושאים שונים ומתקופות שונות. בחטיבה הראשונה (תיקים 37-1) יש תיעוד על פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למחנות בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו, בסיוע ה׳ג׳וינט׳, בשנות הארבעים של המאה העשרים. החומר הממוין כולל התכתבויות מסועפות של קאזס־בן־עטר עם אישים שונים בענייני פליטים; תיקים אישיים של הפליטים, ובהם נתונים על חייהם וקורותיהם; רישיונות מעבר; בקשות תעסוקה ותמיכה; בקשות שחרור; פנקסי חשבונות וקבלות – כולם מתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. בחטיבה השנייה(תיקים 40-38) יש תיעוד על פעילות חברתית, ציונית, קהילתית ומגביות בקהילות שונות באירופה (איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ועוד) בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.

תיק 1 כולל מסמכים רבים על קאזס־בן־עטר, חייה ופועלה, ושיערתי שאני עשוי למצוא בו מסמכים שתוכנם ימשוך חוקרים לעסוק בחומר זה. המסמכים בחלקם מנהליים, אך תעודות רבות מציגות תמונה מגוונת של מגע אנושי בין יהודי אירופה, כולם מן הסתם יהודים אשכנזים, עם יהודי מרוקו, שספק רב אם רובם ידעו משהו על אחיהם מאירופה עד המפגש עמם בתקופת המלחמה. למשל ב־2 באוקטובר 1941, אחרי שהיגר לארצות־הברית והתיישב בפורסט־הילס בלונג־איילנד שבמדינת ניו־יורק, כתב גוסטב ליפשיץ אל קאזס־בן־עטר: ׳אחרי שנתיים במלחמה (לבד מן המלחמה האחרונה) למדתי להעריך הרבה

יותר מתמיד את נועם החיים בארץ רחבה מאוד, נדיבה עד כדי בזבוז, במקום שאנשים אינם לא טובים ולא רעים יותר מאשר באירופה. הם שונים כולם וגאים במה שהם. דבר שאיש לא יכיר כאן לעולם זו השלווה, השקט וקלות הקיום – שהיו לנו לפני מלחמה זו.

 במכתב מרגש אחר ביקשה א' גריבינצקי לקבל בחזרה טבעת שהשאילה לאחיה כשהיו במרוקו כדי שיוכל לארס לו עלמה מבית חיות מרבאט, ולאחר מכן גויס האח ללגיון הזרים. לאחר שהכותבת וכנראה גם אחיה שבו לצרפת, הביעה אותה עלמה נכונות להשיב את הטבעת ובכך להשתחרר מן האירוסין. הכותבת תיארה בפירוט את הטבעת, שאבן ספיר שובצה בה בלוחית זוהרת מפלטינה, ונראה שהיה לה בעבורה ערך רגשי. המכתב הוא מ־21 בינואר 1945, אך נשלח אל קאזס־בן־עטר שנה ויותר אחרי כתיבתו.

 ד׳ רוסובסקי, ששהה עד ינואר 1943 במחנה העבודה סידי־אלעיאשי, אחרי שקודם לכן עבר ׳תהליך תיקון׳ במחנה בו־ערפה, כתב במכתב מ־12 במרס 1945 שבתום שלוש שנים של שירות צבאי הוא נותר כמעט חסר שיניים, ׳מזכרת׳ מהמחנה הזה. בגלל חוסר אמצעים לא היה באפשרותו לטפל בשיקום שיניו עד ששב לצרפת, והוא ביקש את עזרתה של קאזס־בן־עטר בפירעון תשלום של 28,850 פרנק, שרק את חלקו שילם, וגם לשם כך היה עליו למכור לרופא השיניים חלק מחפציו שאין להם תחליף.

בחרתי לפרסם כאן מתוך הארכיון של קאזס־בן־עטר מכתב ששלח אליה ב־3 במאי 1943 קורט ביאלר, יהודי אוסטרי שמצא מקלט בצרפת, התגייס ל׳לגיון הזרים׳, והגיע לצפון אפריקה בתקופת שלטון וישי הפרו־נאצי. ביאלר לא רצה לחזור לצרפת. עוד לפני שעזב את צרפת הוא יזם עם יהודי אחר, ששמו הפרטי אלפרד (שם משפחתו קשה לשחזור), הקמת מפעל לתעשייה כימית בפאס. לשם כך השתחררו השניים מ׳לגיון הזרים׳ ויצאו למרוקו, ושם הוציאו לפועל את יזמתם. אבל כמעט שנתיים לאחר הקמת המפעל נעצר ביאלר במרוקו ונכלא לחודש ימים ללא כל הסבר, ואחר כך הועבר למחנה מעצר בבודניב,

בדרום־מזרח הסהרה, ושהה שם ארבעה חודשים. הוא ואחרים שוחררו לבסוף ממעצר בהתערבותה של קאזס־בן־עטר, ועתה פנה אליה שתסייע לו לחקור מה היו הסיבות למעצרו, כדי שיוכל לטהר את שמו. להלן אביא את המכתב בתרגום מצרפתית לעברית.

מסמך: מכתב קורט ביאלר אל הלן קאזס־בן־עטר

פאס, 3 במאי 1943 גברת בן־עטר רח׳ נסיונל 35 קזבלנקה

גברת נכבדה

יש לי הכבוד לבקשך [לקבל] עלייך מרצונך הטוב חקירה במטרה לטהר את שמי.

אני יהודי, נולדתי ב״27 בינואר 1917 בווינה (אוסטריה), אוסטרי, אני גר בשֶׁל (.S&M) [עיירה ליד פריז] ממאי 1938, [למן] הסיפוח [של אוסטריה לגרמניה] מזוהה כאוסטרי לשעבר.

בספטמבר 1939 הגשתי בקשה להתגייס [לצבא] בזמן המלחמה. אני מבקש לצי(ין] בפנייך שבתקופה זו שבה מחנות הריכוז החלו [לפע]ול, לא הייתי לא מודאג ולא עצור.”

חתמתי על גיוס [ל'לגיון הזרים׳ לזמן המלחמה ב־9 בנובמבר 1939 במֶלוּן,[עיר בצרפת]

שירתי בסידי [בלא]באס, סיידה ופאס.[שתי העיירות האלה הן בצפון מערב אלג'יריה]

הכרתי בלגיון הזרים את [״.אן] ⁴ אלפרד. איני שואף בשום אופן לשוב לצרפת, שהיא כבושה פחות [או יותר]. החלטנו לבנות תעשייה כימית בפאס. אישור מן ה׳ייצור התעשייתי' אפשר לנו להשתחרר כדי להגיע למרוקו. המפעל התעשייתי שלנו החל לפעול כהלכה ממרס 1941 ועד 13 בנובמבר [194[2, עד כליאתנו כאסירים פוליטיים.

החקירה שהתבצעה לא הצדיקה בשום אופן את [מעצרנו, מפני ששום עובדה לא הועלתה נגדנו. אנו מנועים מכל פעילות פוליטית, לא רק ב[תקופת] המעבר של שביתת הנשק, אלא גם מאז שבאנו לצרפת. אנו ממתינים אפוא לשחרורנו הקרוב, [ובמיו]חד שהודענו, בד בבד עם חקירתנו, על שאיפתנו [להתגייס מחדש] לזמן המלחמה.

זו הייתה תקוות שווא, משום שאחרי 30 יום ב[כל]א הפנו אותנו לשהייה בפיקוח במחנה בבודניב, היינו בקשר קבוע עם [ח]ברים במשך 4 חודשים. אני מנוע מלמסור לך פרטים על חיינו, הוויכוחים [הפוליטיים] היו יום־יום, אך נמנענו מקטטות.

בקשתנו להתגייס מחדש הוגשה בבית הכלא מיום בוא[נו] לבודניב בינואר 1943, משם היא יצאה [לתעודתה] בלוויית חוות דעת חיובית מאוד.

שחרורנו הוא אפוא המשך לבקשתנו לגיוס מחדש. אני רוצה בכל זאת להבדיל בין שחרור ברור ופשוט, שחייבים לי, ובין גיוס מחדש, מחווה ספונטנית כלפי צרפת, המולדת המאמצת. אני בוחן את מעצרנו. כליאתנו אינה טעות; זה מעשה של אנשים בעלי כוונות רעות וללא הצדקה. מדובר בחשיפתם.

התקופה מ־13 בנובמבר 1942 עד 13 באפריל 1943 היא נקודה שחורה בחיי, ואני מבקש ממך, גברת נכבדה, לסייע לי במחיקתה. הורי ואחי יכלו למצוא מקלט אצל צרפתים טובים ברגע שסוכניו בשכר של היטלר אספו את כל יהודי צרפת כדי לגרשם [למחנות ההשמדה]. בהמשך, הם יכלו לעבור לשווייץ, ושם זכו להכנסת אורחים נדיבה. האם יכולתי לגמול לצרפת על כל המעשים הטובים האלה בפעולה מזיקה? ודאי שלא. אם כן מעצרי היה מעשה עוול, ואני חייב להסיר ממני כל חשד. אין זה רק עניין שלי, אני חייב זאת להורי, לאחי, לכל מי שסייע בשעת צרה, לחבריי.

בבקשה הסכימי לקבל עלייך חקירה זו, אני בטוח מראש שתצליחי. היי בטוחה, גברת, בהכרת תודתי העמוקה על הטובה העצומה שתעשי לי.

באותה מידה אני מודה לך בשם כל עמיתיי, האסירים הוותיקים של קבוצות העבודה, המשוחררים תודות להתערבותך, ומקדישים את עצמם בכל לבם למטרה העיקרית: הניצחון.

ביאלר קורט

שלום בר־אשר / פליטים יהודים בצפון אפריקה-פעמים 115-114

Robert B. Satloff, Among the Righteous: Lost Stories from the Holocaust Long Reach into Arab Lands, New York:   =

Public Affairs, 2006, 251 pp.

רוברט סטלוף, יהודי אמריקני מנהל מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, מנסה לברר בספרו אם היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת השואה. סטלוף מחפש שינדלר או ולנברג ערבי, וסבור שאם יוכח כי היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, יוטמע נושא שואת היהודים בתרבות הערבית ובחינוך הערבי וישמש אמצעי למאבק בהכחשתה בעולם הערבי.

החיבור מציג את סיפורם של היהודים במרוקו ובתוניסיה בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני בצפון אפריקה. הוא סוקר את מחנות העבודה וההסגר בסהרה, את הרדיפות והגזרות האנטי־יהודיות בתוניסיה ואת תגובותיה של האוכלוסייה הערבית המקומית.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לשני סיפורי הצלה מרכזיים: האחד של מחמד שניק, ראש ממשלת תוניסיה, שניסה להזהיר יהודים מפני הסכנות שארבו להם ובכך להצילם, והאחר של חאלד עבדל והאב, חוואי תוניסאי אמיד שהסתיר בחוותו של אביו עד לאחר כניסת בעלות הברית משפחה יהודייה שחיפשו הגרמנים.

בעקבות מחקרו המעמיק של סטלוף הכירה הנהלת ׳יד ושם׳ ביום הזיכרון לשואה בשנת תשס״ז בעבדל ואהב כחסיד אומות העולם הערבי הראשון, והעניקה לבתו פיסה אות הוקרה על מאמציו להצלת יהודים בתקופת המלחמה.

סטלוף אכן הניח יסודות להמשך המחקר, ועשה צעד חשוב לשימור סיפור תלאותיה של יהדות תוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך מאחר שמדובר במקרה אחד בלבד, ספק אם די בכך כדי להילחם בהכחשת השואה בעולם הערבי.

תמר פוקס

שלום בר־אשר / פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה-פעמים 115-114