ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

הדמים עלולים גם לסבול – ובאופן רציני יותר – תחת סוג אחר של משטר דתי, שונה מאוד מזה של המטיפים האדוקים והקפדנים לשיבה לימי הקדם המאושרים. מעת לעת, בעיקר בתקופות של זעזועים ומהומות קשים, הופיעו בארצות האסלאם תנועות משיחיות ומילנריות, שלעתים מיגרו את המשטרים הישנים והעלו לשלטון שליטים חדשים, ופעמים אף שושלות חדשות, באמצעות מהפכות, שלעתים קרובות נלוה אליהן כיבוש.

מילניאריזם (Millenarianism או Millenarism), מלטינית – mīllēnārius "המכיל אלף" – היא האמונה של קבוצה או תנועה דתית, חברתית או פוליטית בטרנספורמציה יסודית וקרבה, מיידית, של החברה האנושית, שלאחריה "כל הדברים ישתנו". המילניאריזם קיים בתרבויות ודתות שונות ברחבי העולם, עם הגדרות שונות של הטרנספורמציה בכל אחת מהן.

תנועות אלו מאמינות בשינויים קיצוניים בחברה לאחר אסון גדול או אירוע טרנספורמטיבי ואינן קשורות בהכרח לתנועות המילניאליסטיות (Millennialism) בנצרות ובזורואסטריות.

תנועות מילניאריסטיות יכולות להיות חילוניות (לא דוגלות בדת מסוימת) או דתיות. [מתוך ויקיפדיה]

אחת המצליחות ביותר בין התנועות הללו היתה זו הידועה כתנועת ה׳מוחדון', שנוסדה בידי מנהיג דתי ברברי ששמו מחמד אבן עבדאללה אבן תמרת בעשור השני והשלישי למאה השתים־עשרה. ב. 1121 הכירו בו חסידיו כמהדי, המנהיג במצוות אלוהים, שישיב את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אלוהים עלי אדמות. תחת יורשיו של המהדי התפשט שלטונם של ה׳מוחדון' מעמקי האטלס הגבוה, שם היתה מכורתם, ועם שלהי המאה השתים־עשרה הם היו אדוניהן של מרבית צפון אפריקה וספרד המוסלמיות. הלהט המשיחי של האל־מוחדים לא יכול היה לסבול כל סטייה מגירסתם המיוחדת לאסלאם. מוסלמים שלא נכנעו להם טוהרו ללא רחם; ואילו מיהודים, ועוד יותר מכך מנוצרים, נשללה הסובלנות שהשקיעה מצווה עליה. נראה שזאת התקופה שבה הוכחדה סופית הנצרות בצפון אפריקה. גם על היהודים בצפון אפריקה ובספרד עבר סבל רב, ובפניהם הועמדה הבחירה בין התאסלמות, גירוש או מוות – דבר שהיה בבחינת יוצא מן הכלל בתולדות האסלאם מערבה מאיראן.

ה׳מוחדון׳ המאוחרים יותר שינו את עמדתם והרשו לד׳מים לקיים את דתם בהתאם לחוק. ואולם מעמדם הורע לצמיתות, בעיקר בצפון אפריקה, שממנה נעלמו הנוצרים, ואילו היהודים היו נתונים לפירוש החמור והקפדני ביותר של הדימה. המלכתם של הצַפַוִים באיראן בתחילת המאה השבע־עשרה, שהיו שושלת שיעית לוחמת בעלת תביעות משיחיות, גם היא גרמה הרעת מצבם של הלא־מוסלמים, יהודים, נוצרים וזורואסטרים. תחת שלטון השאהים והצפוים הם היו נתונים להטרדות ולרדיפות תכופות, ולעתים להתאסלמות מאונס.

במקביל למשיחיות האסלאמית הקדומה אפשר להבחין בתנועות מודרניות אחדות, המתבטאות במונחים לאומיים וחברתיים ולאו דווקא דתיים, אך מייחסות תפקיד דומה למנהיג הכריזמטי ולתורתו. בדומה לאלה הדוחים את ההתגלות האלוהית הסופית ואת התחדשותה האחרונה, כך גם אלה שאינם יכולים להצטרף למאבק או שאינם רוצים להזדהות עמו, אינם יכולים עוד לזכות בסובלנות.

לצורות הדיכוי הללו, שמניעיהן דתיים או אידיאולוגיים, אפשר להוסיף צורה שלישית, גם היא ביוזמת השליט, אולם נובעת משיקולים מוגבלים ומעשיים ולאו דווקא רחבים ומוסריים. הסיבה השכיחה ביותר היא מחסור בכסף. כאשר שליט נמצא במצוקה כספית, דרך פשוטה לגיוס הון היא לאכוף מגבלה לא־ נעימה שנשכחה משכבר, או להטיל מגבלה חדשה על לא־מוסלמים, אשר בדרך כלל מוכנים אז לשכנע את השליט, באמצעות תשורה נאה, לבטל את תקנתו.

בכל המצבים הללו הדיכוי הוא ביוזמתו של השליט, לעתים מתוך רצון לפייס את רגשותיו של ההמון, אך על־פי־רוב בתגובה לצרכיו המוסריים או המדיניים. אבל לפעמים ההתקפה על הדמים צמחה מקרב האוכלוסייה עצמה, ואלה היו בדרך כלל המקרים שהיו מלווים באלימות. הסיבה השכיחה ביותר להתפרצויות כאלה בתקופות קדם מודרניות היתה״ שהדמים אינם יודעים את מקומם, נוהגים בשחצנות ומתעלים מעל למעמד שלהם. כאן אנו נוגעים באחד הרעיונות המדיניים היסודיים באסלאם – הרעיון או האידיאל של הצדק. ברוב הטקסטים של המחשבה המדינית המוסלמית הצדק הוא חובתה המרכזית של הממשלה, ההצדקה העיקרית לסמכותה והמידה הטובה הראשית של השליט הטוב. הגדרת הצדק נשתנתה לאורך ההיסטוריה המוסלמית. בתקופה הקדומה צדק פירושו היה על־ פי־רוב אכיפת חוק אלוהים, כלומר, שמירתו ויישומו הלכה למעשה של החוק הקדוש המוסלמי. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר

התעלמו הממשלות המוסלמיות מן החוק הקדוש כמעט בכל, למעט נושאים אישיים ופולחניים, וממשלות מוסלמיות התעלמו ממנו יותר ויותר, הוא לא יכול היה עוד לשמש כאבן בוחן לשליט הצדיק או הלא־צודק; המונח ׳צדק׳ החל אז לקבל את המובן של איזון, של שיווי משקל, כלומר, של שמירת הסדר החברתי והמדיני, כאשר כל קבוצה, כל פרט, במקומו המיועד לו, נותן את כל אשר עליו לתת ומקבל את כל אשר הוא זכאי לקבל.

בשני המובנים הללו היה לנתינים הלא־מוסלמים מקום מוסכם. אם נראה היה שהם פורצים מעבר למקום המיועד להם, היה הדבר, במובן הראשון של ׳צדק׳, בבחינת הפרת חוק, ובמובן השני ערעור האיזון החברתי ועל־כן סכנה לסדר החברתי והמדיני. כאן נוכל לראות גם הקבלה בעמדה המוסלמית כלפי המינות, השונה באופן יסודי ביותר מן העמדה הנוצרית. בתולדות הכנסיות הנוצריות היתה המינות נושא לדאגה עמוקה. המינות היתה סטייה ככזאת. באסלאם הדאגה לפרטי האמונה ודתה פחות חשובה. חשובים היו מעשי המאמינים – אורתופרקסיה [אורתופרקסיה (Orthopraxy – מיוונית: "עשייה ישרה"): גישה המדגישה את המעשה הנכון, הפולחן וההתנהגות היומיומית. ביהדות ובאסלאם, הדתיות נמדדת בראש ובראשונה על ידי קיום מצוות מעשיות ואורח חיים הלכתי (כגון כשרות, תפילה ולבוש).]יותר מאשר אורתודוקסיה – והמוסלמים הורשו ככלל להאמין כרצונם כל עוד הם קיבלו את המינימום היסודי של אחדות אלוהים ושליחות מחמד, ונהגו בהתאם לכללים החברתיים. גם סוגי מינות,[ כפירה בעיקרי האמונה הדתית] שסטו בצורה ניכרת ביותר מן הזרם המרכזי באסלאם, נהנו מסובלנות. המינות נרדפה רק כאשר נראה היה שהיא מאיימת בצורה ממשית על הסדר החברתי והמדיני.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 54