ארכיון חודשי: אפריל 2023


איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר

ההלכה היהודית על כל חלקיה בין בדיני אדם למקום ובין בדיני אדם לחברו, היא עתיקת יומין ולה היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה. כאשר ברובה של התקופה הייתה האומה העברית גולה מארצה ופזורה ברחבי תבל, ובחלק ניכר מהזמן לא היה לה מרכז רוחני אחד.  דבר אחד אין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. אובדן העצמאות המדינית ואבדן הקשר הפיזי עם ארץ ישראל, לא הביאו עמם לביטול האוטונומיה ההלכתית והשיפוטית. במשך שנות גלותו הארוכה והמפוזרת בתפוצות רבות, נטל העם היהודי עמו את ההלכה והמשפט שלו ושמר עליהם כבבת עינו מבחוץ ומבפנים. מבחוץ על ידי קבלת כתבי זכויות מן השלטון הכללי, ומבפנים על ידי הטלת משמעת חמורה ליישומם.

ולא זו בלבד אלא רוב בניינה וכוחה של ההלכה באו לה שעה שהעם ישב בגולה. ואם התלמוד הבבלי וחיבורי הגאונים נוצרו שעה שהיה לעם ישראל מרכז רוחני השולט על כל הפזורה היהודית הרי הספרות הרבנית העצומה בת אלף השנים האחרונים הורתה ולידתה בפזורה במקומות רחוקים זה מזה : בצפון אפריקה, ספרד, אשכנז, צרפת, ארץ ישראל, תורכיה איטליה ופולין, ובריכוזים נוספים.

תופעה זו של קיומה והתפתחותה של ההלכה היהודית על כל חלקיה בגולה, ניתן להסבירה באמונה היהודית, שאחד מעקרונותיה שכל מערכת ההלכה היהודית מקורה בהתגלות אלוהית. וכשם שהחיים הדתיים שהם המצוות שבין אדם למקום, כגון שבת ומועד, תפילין וכשרות, לא נפגעה חיוניותן ורציפותן בשל הליכת העם לגולה, כך גם החיים המשפטיים שהם המצוות שבין אדם לחברו, כגון דיני נזיקין ועבודה, יחסי מסחר ועניינים פליליים, מסים והיחסים שבין הפרט לקהילה, הלכו ונמשכו הלכו והתפתחו. ולכל בעיה שהתעוררה הן בחיים הדתיים והן ביחסים המשפטיים החכמים חיפשו ומצאו לה פתרון באותן המקורות עצמם דהיינו בתלמוד ובספרות ההלכה.

בתי דין.

מערכת שיפוטית עברית הייתה קיימת בכל הקהילות ישראל בפזורה למן חורבן הבית ועד לתקופת האמנציפציה ביהדות באירופה. ובקרב הפזורה הספרדית מזרחית עד למאה העשרים ועד בכלל. ראשי העם היהודי ומנהיגיו, עשו כל אשר לאל ידם להשיג מידי מושלי המדינות שחסו בצילן "כתבי זכויות" להבטחת עצמאותו של המשפט העברי, ולמתן סמכויות כפייה לבית הדין ולמוסדות הקהילה. מצויות עדויות רבות על כתבי זכויות שהוענקו לקהילות ישראל בארצות שונות.

במסגרת האוטונומיה השיפוטית היו בידי בתי הדין העבריים ומוסדות הקהילה סמכויות להטלת סנקציות לקיום פסקי הדין. דרכי הכפייה היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אמצעי הכפייה הרגילים היו עיקול נכסים, קנסות ממון, עונשי גוף, ועוד. היו קהילות שהיו להם גם בתי סוהר וסוהרים יהודים. בתקופות מסוימות בעיקר בספרד, ניתנה לבתי הדין היהודיים גם סמכות למתן פסקי דין מוות. אלה הופעלו בעיקר כלפי מוסרים ומלשינים מועדים. את ההוצאה לפועל של גזרי דין מוות מסרו בידי השלטונות. הסנקציה הנפוצה ביותר לכפות פסקי הדין הייתה איום בהטלת החרם, זה היה איום מועיל ועונש מרתיע ביותר בתנאי החיים והמגורים של היהודים בפזורה. כי בני הקהילה חיו כגוף אוטונומי מבודד בתוך עצמו ונזקקו זה לזה, ולעתים קרובות אף התפרנסו זה מזה, ולכן האיום בהטלת חרם בלבד, היה בו כדי להביא את העקשן הממוצע לקבלת מרות וליישום של פסק הדין, ורק לעתים נדירות נאלצו להשתמש בו בפועל.

איסור ההתדיינות לפני הערכאות.

כדי להבטיח את קיומו, המשכו והתפתחותו של המשפט העברי, אסרו החכמים את ההליכה לערכאות של נוכרים. הם ומנהיגי העם התייחסו בחומרה יתירה לאיסור זה, וכבר סמוך לחורבן הבית אנו רואים ושומעים חכמים המסמיכים איסור זה לפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). לפניהם ולא לפני גויים. אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם (גטין פח, ב). קביעה זו האוסרת הזדקקות לבית משפט נוכרי גם בנושאים שדיניהם כדיני ישראל, שימשה במשך הדורות כחומה לשמירת המשך קיומו ורציפותו של בית הדין היהודי בכל תקופות הגולה.  ההליכה לבית משפט זרים הושוותה לכפירה בבורא ובתורתו וגורמת לחילול השם. חכמי ישראל בגלויות השונות במשך הדורות מדי פעם בפעם חזרו ורעננו איסור זה בתקנות המלוות בסנקציות של נידוי וחרם. וזאת כדי להבטיח את קיומו ויישומו של המשפט העברי בחיי היום יום. במקרים חריגים שהנתבע מסרב להופיע בבית דין רבני, בית הדין היה נותן אישור לתובע ולהגיש את תביעתו בבית המשפט האזרחי.

הבוררות ובתי הדין של הדיוטות.

מאחר והיה קיים מחסור בדיינים בקיאים בדין תורה, כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית היהודית ולמנוע הליכה לערכאות, חכמי ישראל עודדו קיומם של מוסדות שיפוטיים שיהודים יושבים בהם לדין, אף אם אין פסקי דיניהם מבוססים על ההלכה. בהתחלה נדרש שיהיה בהרכב לפחות דיין אחד שיודע את ההלכה. אולם במשך הדורות ויתרו על תנאי זה, וזה בגלל הפיזור הגדול של היהודים, ומיעוט מציאותם בכל מקום של כחמים הבקיאים בהלכה. ויתור זה ומניעיו מוזכר לראשונה בתשובה שכתב רבי שלמה בן אדרת, גדול חכמי יהדות ספרד במאה השלוש עשרה (שו"ת, ח"ב, סימן רץ).  במאה החמש עשרה מתוארת מציאות זו בהרחבה בתקנות ולאדוליר שנתקנו בשנת 1432. בהן נאמר הואיל ונתמעטו החכמים ורק בקהילות בודדות ישנם בתי הדין בהרכב שלושה דיינים הראויים לדון לפי ההלכה. לכן אנו מתקנים ומסכימים שבכל קהל וקהל יבחרו להם דיינים ויקבלו אותם עליהם להיות פוסקים את דיניהם. אבל חייבים לברור לכך אנשים הראויים וההגונים ביותר מתוך בני הקהילה (י'בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשכ"ה, עמוד 377-372)

מתן סמכות לבית דין של הדיוטות לדון בכל ענייני המשפט האזרחי, זו הייתה הכרעת חכמים בדילמה קשה של המציאות החברתית בקהילות היהודיות הקטנות. אם לקיים שיפוט יהודי בכל מחיר גם כשהדיינים אינם בקיאים בהלכה והם דנים רק על סמך שיקול דעתם.  או שמא עדיף במצב זה להתדיין לפני בית משפט אזרחי הפועל לפי דינים וקרונות משפטיים קבועים וידועים מראש. הם הכריעו שיש לבחור בדרך של שיפוט יהודי שייעשה על ידי אנשים הגונים, וזאת כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית העברית.

בתי דין של הדיוטות היו קיימים עד למאה הי"ח, הם היו נפוצים בארצות אשכנז גם במקומות בהם נמצאו בתי דין רבניים הבקיאים בדינים. וזו משום שהציבור העדיף להתדיין בפניהם ולא לפני חכמים. וכנראה משום שהדיינים לפני החכמים ומתן פסק דין ארכו הרבה זמן, וזה משום שחלק ניכר מהחכמים היו מיראי הוראה והיה קשה להם להכריע ולחתוך בשאלות ממוניות. בעוד בפזורה הספרדית לאחר הגירוש תופעה זו כמעט נעלמה, כי כל קהילה דאגה לרב אליו פנו בני הקהילה בכל בעיה או סכסוך שהתעוררו. קהילות קטנות שלא היה להם רב פנו לדיינים של הערים הסמוכות.

אישוש לכך שבקהלות אשכנז פנו פחות לבתי דין מומחים, ניתן למצוא בספרות שאלות והתשובות שהגיעו לידינו שנכתבה על ידי חכמי ההלכה במרוצת הדורות בפזורה הספרדית והאשכנזית, ובה נדונו מאות אלפי בעיות הלכתיות ומשפטיות שהתעוררו בחיי המעשה בין אדם למקום ובין יהודי לחברו או בין היחיד לקהילה, בחיי החברה, הכלכלה והמסחר, אשר רובה נכתבה בפזורה הספרדית. יתרה מכך, זו שנכתבה בארצות אשכנז החלק המשפטי תופס בה מקום קטן יחסית, בעוד זו שנכתבה בפזורה הספרדית רובה הגדול עוסקת בחלק המשפטי.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ואיאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ואיאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א (1391).

התקנות כללו חמישה פרקים:

  1. לימוד תורה.
  2. מינוי דיינים וראשי הקהל.
  3. דיני מסירוֹת ומלשינות. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.
  4. מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.
  5. הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו את התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות מגורשי ספרד במרוקו אימצו את התקנות.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר

חבד במרוקו-המהפכה

המהפכה

ההתחלה היתה עם מסירות רבה, בזריזות וביעילות, הפעילות והמוסדות החלו להיבנות ולהתפתח במהירות, וצעד אחר צעד הרב מטוסוב הוביל מהפכה שאין לה אח ורע, עד שקשה להבין כיצד איש אחד עשה כל זאת. תוך שנים בודדות הקים אימפריה חינוכית בקזבלנקה, ומאידך סבב בעיירות וכפרי עד שהקים רשת מוסדות ובה אלפי תלמידים שרובם עד אז לא למדו לימודי קודש כראוי, ובמסגרו הלימודיות שלהם התורה והמצוות נדחקו לפינה ואילו רבים אחרים, במיוחד בכפרים, לא למדו כלל במסגרת לימודית.

תיאורי תקופה זו מצויים בזיכרונותיו, ונביא קטע אחד בגוף ראשון מניצני המהפכה:

הרבי הורה מה מוטל עלי לעשות באגרת ששלח אלי "להביא המעיינות למדינת אפריקה ולהפיצם ; כשהגעתי מצאתי כר נרחב לפעילות, גרו שם מאות אלפי יהודים שרצו לשמוע, לדעת ולקבל. במצב של יהדות מרוקו באותה שעה לא חשבנו על קירוב משפחה בודדת, או לימוד תורה עם ילד אחד. היה ברור שעלינו לעבוד בצורה הרחבה ביותר.

מיד בימים הראשונים התחלתי לפעול בכיוון של הקמת תלמודי תורה. התחלנו בקזבלנקה והמשכנו בכפרים שמסביב. בכל מקום שהגענו התחלנו לאסוף ילדים, דאגנו למורים והבטחנו משכורות, כך במשך זמן קצר נכנסו אלפי תלמידים ללימודים על טהרת הקודש.

זו היתה עבודה עצומה. הגענו למקום כלשהו, איתרנו בית מתאים ללימודים, חיפשנו מורים מבני המקום, בחרנו מנהל שידאג לתלמוד תורה באופן ישיר ודאגנו למשכורות לכולם מדי חודש. מיד לאחר מכן פרסמנו אודות התלמוד תורה. לאחר מכן הייתי חוזר אחת לזמן מסוים כדי לשלם משכורות, לבחון את התלמידים, לפתור בעיות שונות, לוודא שהכל בסדר. העבודה היתה עצומה. כך במשך השנים הראשונות הקמנו את התשתית הגדולה של רשת חינוך "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" במרוקו״.

אלפי תלמידים ברשת תלמודי תורה ברחבי מרוקו אינו דבר של מה בכך, ומעיון בתכתובות של הרב מטוסוב עם הרבי ובמקביל עם רבנים ומנהיגי קהילות בערים וכפרי מרוקו, עולה תמונה מדהימה: הרב מטוסוב לא נח לרגע, ישנם מספר מכתבים בנושאים דחופים ביותר שהוא כותב ומסיים באמצע נושא, כאשר הוא מבהיר שהנה השבת נכנסת ואסור לו להמשיך בכתיבה. לעיתים היה נעדר מהבית לתקופה ונוסע לכפרים מרוחקים, ובמקרים אחרים ערך פגישות ודיונים רבים בכל מקום כדי לשפר את צוות המנהלים והמורים.

מנהל המוסדות

בתפקידו הרשמי כיהן הרב מטוסוב כמנהל מוסדות חב״ד במרוקו. הרבי הורה שוב ושוב לשלוחים, מנהלים ומורים וגם ליהודים מקומיים מן השורה, כי הרב מטוסוב הוא המנהל ואליו יש לפנות בכל נושא הקשור למוסדות חב״ד במרוקו. כמובן שכל שליח וכל מנהל מוסד היה אחראי על מוסדותיו ופעילותו, אך הכל היה תחת ניהול הרב מטוסוב. כמו כן טיפל בנושאים מרכזיים כמו נושאים כספיים, רכישת או שכירת מבנים למוסדות, ביקור אורחים רמי מעלה, אחריות לסיוע גשמי ורוחני לכלל יהודי מרוקו, כשבין היתר סיפק ספרי קודש, סכיני שחיטה ועוד תשמישי קדושה, לרבנים ויהודים מקומיים ברחבי מרוקו.

בתוקף היותו מנהל, שמר מכל משמר על סדר וקפדנות בכל דבר ועניין, וכך ניהל התכתבויות מפורטות עם כל השלוחים, מנהלי המוסדות, כשאת תמצית הדיווחים שלח לרבי ואת המענות שקיבל העביר ליעדן, וחוזר חלילה במשך עשרות שנים.

הרב מטוסוב ־ מנהל ובא כוח

הרב מטוסוב היה ראשון השלוחים בקזבלנקה, מנהל מוסדות חב״ד במרוקו ובא כוחו של הרבי, אך מצד היותו חסיד אמיתי לא ביקש כבוד. הוא רצה לשקוע בעבודת השליחות וגם בעבודת התפילה ובלימוד התורה, אולם הרבי כתב פעם אחר פעם אליו, אל השלוחים במרוקו ואל אישים אחרים במדינה, כי מנהל יש רק אחד והוא הרב שלמה מטוסוב, זאת למרות שהיה אברך צעיר לאחר חתונתו. מטבע הדברים היו תמיהות בעניין, והנה אחת התשובות מהרבי בנידון זה:

מכמה טעמים והעיקר בהשגחה פרטית, הנה נסתדר הדבר באופן כזה שמהר״ש [הרב שלמה מטוסוב] שי׳ בא לקזבלנקה מקודם בזמן, ובמילא היה הוא מניח היסוד להעבודה שם, המתדבר עם הדזוינט ועם הבעלי בתים וכו׳.

שנית, מפני היות מהר״ש שי׳ יותר רגיל עם אנשי ספרד והדזוינט ואולי – גם מה שהוא צעיר לימים – כיון שהעבודה בכלל והנסיעה לכפרים וכו׳ בפרט דורשת טרחה יתירה, הנה גם מפני זה מוכרח הנ״ל להיות לוקח חלק בראש.

ובשנת תשכ״ד, הרבי ענה לאחד מהשלוחים:

…בנוגע להחלטה בפועל ממש וכן כלפי חוץ – אין לשנות הסדר שהוקבע בכ״מ [בכל מקום] שהמנהל הוא המחליט….

גם בהזדמנות אחרת בעת שמי מן השלוחים רצה לפעול באופן עצמאי, הרבי הורה לו לעבוד כרגיל תחת הנהלת הרב מטוסוב. השליח הנזכר שהיה חייל וחסיד אמיתי עזב מיד לגמרי את תכניתו והמשיך לעבוד כל השנים בהנהלת הרב מטוסוב.

וכיון שידועה טענה הישנה נושנה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, […] הנה על פי הנ׳׳ל העבודה דורשת שיהיה זה מהר״ש שי׳ […] מוכרח הדבר, שבעיר אחת לא יהיו שני אחראים ושתי מקצועות וכו' וכו'  , הן מצד הדווינט והן מצד הלשכה שבפריז [הלשכה האירופאית בהנהלת הרב גורודצקי] ובכאן מצד הרבי.


חבד במרוקו-המהפכה

עמוד 30

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

את אחי אני מבקש

במאי באותה שנה, קרוביי בעיר העתיקה נלקחו בשבי ירדני מקץ כניעת התושבים המעטים שנשארו שם. ירושלים הייתה עדיין במצור, לכן סללו כביש עפר עוקף בהרים שנקרא ״דרך בורמה״. באמצע הדרך ירדנו מהמשאית ואך דרכנו על האדמה שקענו כמו באבקת גיר. לא ראיתי עוד את נעליי. אחרי טלטולים בדרך זו הגענו לתל-אביב ולקחו אותנו מיד למסעדה לאכול. נשארנו המומים למראה השפע שהיה על השולחנות. הסתכלתי על האוכל בצלחת המלאה ודמעות זלגו מעיניי בלי שליטה. ארוחה כזו לא ראיתי כמעט עשרה חודשים. פה אין מצוקה, אין מלחמה, אין מצור ויש שפע. זה נראה היה לי עולם דמיוני. כאשר שהינו בירושלים, חשבנו שכל הארץ שרויה במצב דומה לשלנו, ואולם הנה נוכחנו לדעת שמחוץ לירושלים אנשים חיים אחרת. אין פגזים ברחובות, אין צלפים. היה קשה להאמין. זה עולם שונה כל כך ממה שעזבנו בירושלים. לא האמנתי שיש עוד שפע כזה בארץ. לא יכולתי לסיים את האוכל. לאחר האוכל המשכנו לחיפה, והלכנו לבסיס צבאי בשער-עלייה שהפך יותר מאוחר למחנה עולים. אנחנו, כמו הרבה חיילים, הלכנו בבגדים אזרחיים. לא היו אפילו דרגות לקצינים. שלחו אותי למפקדה בבניין יפה על הר הכרמל. ואולם, לא יכולנו לתקשר – הם היו זקוקים לאדם שיודע טוב יידיש כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. למדתי אמנם יידיש בקפריסין, אך לא מספיק טוב, כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. חזרתי לבסיס. איכשהו גילו שאני מדבר צרפתית וערבית מרוקנית. בדיוק אז חיפשו מישהו כזה במטרה ללוות עולים מצרפת. אז גם החלה הפוגה מהמלחמה ולפי ההסכמים אסור היה להביא חיילים. אבל אנחנו מביאים. אנחנו מביאים כל מה שצריך תחת אפם של מפקחי או״מ. ב-16 ביולי עליתי על האנייה ס.ס. מאלא [SS MALA] עם רב חובל אמריקני[דניאל מלטיז]. היו בה מלחים יהודים מארצות הברית שמשרתים כמתנדבים.

יצאנו לדרך והגענו למרסיי שבדרום צרפת. עגנו ברציף ״קאפ ז'ני היינו צריכים להכשיר את האנייה לקבלת העולים. הנגרים עבדו באופן גלוי עם מוזיקה ברמקולים על הסיפון. מזג האוויר היה טוב והאווירה עליזה. בנינו דרגשי עץ בבטן האנייה, אך הם היו מרווחים ונוחים. לאחר העבודה הייתי הולך לעיר מרסיי. באחת הפעמים, ביושבי בבית קפה בשדרה המרכזית ״לא קאניבייר״, פגשתי חברים מעירי במרוקו ובילינו יחד. לפעמים נשארתי ללון בעיר. עדיין הייתי רזה וכחוש אבל הרגשתי בסדר. גמרנו להכשיר את האנייה ושטנו לאורך החוף הדרומי לעיר סיט – משם היינו צריכים לקחת את העולים. אחרי כמה ימים התחילו להגיע משאיות עם עולים שסידרנו באנייה ולקראת הבוקר יצאנו לדרך. לא יכולתי שלא לצלול בזיכרונות אודות האנייה ״יהודה הלוי״, שבאתי אתה ארצה. ואולם, עולים אלה לא יסבלו כמונו. תוך כמה ימים, בתנאים די נוחים, יגיעו לארץ בלא מאבק וללא המעבר בקפריסין. באחד הימים קרא לי חבר שהיה מרוקני ואמר שפולני אחד שנתנו לו לחלק דברים טובים – שוקולד, ביסקוויטים ועוד דברים כאלה – נותן רק לאשכנזים ולא למרוקנים. ירדתי לבטן האנייה וראיתי את האיש המתועב בפעולה שעוררה התמרמרות רבה בקרב העולים. העניין היה כמעט מגיע לתגרות ידיים אם לא הייתי משליט סדר. ניגשתי לאיש שלא היה מצוות האנייה, ושאלתי אותו מדוע הוא מפלה בין העולים. הוא בקושי הבין עברית, נשאר שקט וגמגם כמה מילים נגד המרוקנים. כעסתי ואמרתי לו: ״מה זה, וירוס של שנאה יש לכם? זאת מחלה כרונית אצלכם? עוד לא הגעת לארץ וכבר אתה מתנהג כגזען! תלך מפה לעזאזל !״ הוצאתי אותו משם שילך לכל הרוחות, והשמחה חזרה לשרות בין העולים. חילקתי את הממתקים לכולם שיהיו שמחים. אין, ולא יהיה אצלי, שום הבדל בין יהודי ליהודי! חרפה ובושה! התנהגות כזו ממש מקוממת אותי וצריך להילחם בכל הכוח ולעקור אותה מהשורש. אם לא, אנו כבר זורעים חורבן בית שלישי.

הגענו ארצה ואני ביקשתי לעזוב עבודה זו, ולהתגייס לצבא כחייל מן השורה. הלכתי לבסיס שממנו יצאתי כאזרח־חייל והתגייסתי כחייל סדיר. עברתי את כל הבדיקות והייתי גאה מאוד להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. עברתי שוב אמונים בנשק וכל מיני תרגילים ומקץ כמה שבועות נשלחתי למחנה בן עמי בתל-אביב. נסענו מתל- אביב לרמת גן נסיעה די ארוכה. מחנה בן עמי היה בין לבין ומסביב הכל היה ריק, מגרשים עצומים שהיו עזובים. לזמן מה הייתי מזכיר המפקד, במפקדה ביפו, אבל עקב בעיות תחבורה מצאו לי עבודה במשרדים במחנה. גרנו באוהלים וסבלנו מקור בחורף. מקץ כמה חודשים בריאותי הידרדרה והרגשתי חלש. הרופא במחנה קבע לי פגישה לבדיקה בבית חולים תל ליטוינסקי. הורו לי להגיע בשמונה בבוקר, לאחר צום. קמתי מוקדם מאוד והגעתי לבית החולים בשעה הייעודה. ישבתי והמתנתי. עברה שעה, עברו שעתיים, ארבע, ואף שש שעות. משפגה סבלנותי, קמתי, פניתי לאחות והרמתי את קולי: ״אני יושב פה בצום משמונה, ועד עכשיו אף אחד לא מתעניין בי. אני חלש ורעב ואתם עושים ממני צחוק!״ הגיע הרופא ושאל לפשר הצעקות. הסברתי ואולם הוא אמר שכעת מאוחר ושאחזור מחר. צעקתי אף יותר ואמרתי לו שלא אבוא מחר, וכי הם אנשים חצופים וחסרי תרבות, שאינם יודעים לעשות את עבודתם. הרופא אמר שהוא לא יקבל אותי אפילו מחר. אמרתי לו שאני מצפצף עליו וממילא לא חשבתי לחזור. אישה אחת בגיל העמידה אמרה להם: ״אתם לא מתנהגים יפה עם החייל הצעיר הזה! ראיתי אותו מזמן יושב פה. עכשיו אני שומעת שהוא יושב פה משמונה בבוקר. זה לא יפה!״ ישבתי על הספסל כעוס. אישה זו ביקשה שאחכה שם, הלכה והביאה לי כריך לאכול, מפני ששמעה שאני רעב. הודיתי לה מאוד. אכלתי את הכריך וחזרתי למחנה. הרופא במחנה בדק אותי, אמר שאני בריא לחלוטין והמליץ לשחרר אותי מטעמי בריאות. לא הבנתי אותו, שהרי אם אני בריא – מדוע לשחרר אותי? מקץ שבוע שלחו אותי למחנה בסרפנד ליד רמלה, כדי שאשתחרר.

במחנה זה הכרתי קצין שהתיידדתי אתו. הוא נולד בארץ, דור שלישי ליוצאי מרוקו. סיפרתי לו על החיים שלי בארץ, וכמה שסבלתי בגלל היותי יוצא מרוקו. הוא אמר שכך זה היה מתמיד. האשכנזים לא אוהבים אותנו. הם רוצים לנהל את המדינה והם זקוקים לעולים ממרוקו רק בשביל העבודות השחורות, במקום הערבים. אפילו אם הנך בעל מקצוע – לא תקודם. אתה יכול להיות רואה חשבון מוסמך, מהנדס או אפילו רופא – ואולם אם מיוצאי מרוקו הנך , מאום לא יעזור. רבים שבו לחו״ל בעקבות זה. הם חשבו שכל מי שבא ממרוקו, הוא פרא אדם. אותו קצין סיפר לי שהיה חבר אצ״ל, והוא והחברים שלו סבלו בגלל זה. הוא סיפר לי איך נרדפו על ידי ההגנה של הסוכנות היהודית. בנוסף, הם היו תופסים חברי אצ״ל, מכים אותם נמרצות, זורקים אותם בתעלה לצד הכביש וקוראים לבריטים שיבואו לאסור אותם. הוכיתי בהלם כשסיפר לי את זה. הייתה זו מלחמת חורמה באצ״ל ובלח״י על ידי מפלגות של תנועת העבודה הסוציאליסטים. יהודים שנלחמים באויב המשותף נמסרים לאותו אויב רק מפני שלא סרו למשמעתם של המפלגות היריבות. וכי אפשר למסור יהודים לאויבים של העם היהודי בארץ ישראל? איזו מן חברה רוצים להקים במדינה החדשה? רודנות בנוסח בולשביקי? אם אתם נלחמים בהם, זו נחשבת מלחמת אחים.

״לא״, הוא אמר לי, ״אנחנו לא רוצים מלחמת אחים ולכן לא נלחמנו בהם״. הוא סיפר לי איך יאיר, מנהיג לח״י, נרצח בתוך ארון שבו התחבא כשהבריטים חיפשו אותו. לפי השמועה, אנשי ההגנה הראו לבריטים היכן הוא מתחבא. ״אוי ואבוי! איזו מדינה תהיה לנו! תשמע״, הוא אמר לי, ״אתה עוד תשמע מה שנעשה בארץ. תהיה זהיר עם מי שאתה מדבר. תשמע ותשתוק. אל תביע שום דעה. אני רואה שאתה יהודי בלב ובנפש וזה לא הולך בארץ. קודם המפלגה. זו המפלצת שכולם סוגדים לה. שום ידידות או נאמנות לא נחשבת. רק המפלגה וראשיה. הם הקובעים והם השולטים. אל תגיד לאף אחד מה שאתה חושב או במה שאתה מאמין. ביום הבחירות תבחר מה שאתה רוצה, אבל אל תגיד לאף אחד. רק ככה אפשר להתקיים בארץ, זה עצוב אבל זה המצב. עד היום יש להם רשימה שחורה של אנשי אצ״ל לשעבר שלא יקבלו אף עבודה במשרד ממשלתי, ממש רדיפה. נקווה שעם הזמן זה ישתנה. בינתיים זה המצב״. זה הזכיר לי את הרדיפה של המתנגדים נגד החסידים וההלשנות עליהם לשלטונות הרוסים. וכי מה זה? יהודים דתיים או סוציאליסטים – שניהם לא מכבדים את כבוד האדם וחירותו שהם ערכים אנושיים בכל חברה מתוקנת? מה קורה עם אהבת עם ישראל?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 267

Double arrestation avant le franchissement de la frontière.Ginette Assouline-Michel Knafo

 

 

Double arrestation avant le franchissement de la frontière

Ginette Assouline

Ginette Assouline, Prisonnière de Sion, domiciliée à Kiryat Motzkin. A fourni on témoignage le 26.6.1995, d'après ses souvenirs et sur la demande de Meir Knafo.

En juillet 1959 à peu près, je pris contact à Casablanca avec monsieur Kaufman, qui, à ma connaissance, n'est plus en vie aujourd'hui, en lui demandant de m'aider c fuir le Maroc avec ma famille, composée de cinq personnes. Au bout d'un mois a peu près, un jeune homme me remit deux faux passeports. Il fut décidé que notre départ se ferait en deux temps: Moi-même et deux enfants partirions par la ::entière nord, et mon mari et un autre enfant s'envoleraient de Casablanca à Paris.

J'étais alors au septième mois de ma grossesse. Nous partîmes pourtant vers Tanger et de là en transbordeur jusqu'à Algésiras. Mon mari partit sans problème, alors que je connus quant à moi des ennuis.

J'avais sans doute été suivie par deux membres de la police secrète marocaine durant tout le voyage. Arrivée au transbordeur, je présentai mon passeport et c'est là que je fus arrêtée. Les détectives me demandèrent de les accompagner, et je fus ramenée à Casablanca. C'était la veille du neuf Av. Mes deux enfants furent remis par la police à mes parents et je fus emmenée au poste de police. Après un bref interrogatoire, je fus libérée et l'on m'interdit de recommencer.

Mon mari et mes enfants me manquaient davantage de jour en jour, et je redemandai un faux passeport. Une nuit, trois semaines plus tard, un jeune homme arriva chez moi et me donna un passeport et des billets d'avion pour Marseille, avec la date et le numéro du vol.

Le lendemain, en arrivant au terminal, mon pied ne s'était pas encore posé sur la rampe de décollage qu'un policier en civil me demanda de le suivre. Je fus introduite dans une salle où je fus forcée de m'étendre sur le sol, les mains dans le dos, malgré ma grossesse. Au même moment, d'autres familles – avec enfants – furent arrêtées. Les enfants furent envoyés sous la garde de policiers à leurs familles et nous fumes arrêtés. L'enfer commença alors!

On me mit dans un cachot isolé durant une semaine, durant laquelle je fus interrogée, humiliée et soumise à d'insupportables tortures. Pire encore: à force de coups et de souffrance, je perdis mon bébé.

La date du premier procès arriva. Inutile de préciser que mon père, qu'il repose en paix, prit toutes les indemnités qu'il avait reçues de son travail et me paya les services de deux avocats.

Le premier verdict, qui tomba la veille de Kippour, était de cinq années de prison. A cet instant, le monde s'écroula sur moi! Je passai à peu près un mois dans la prison de Casablanca puis on me transféra à la prison centrale de Marrakech, de sinistre réputation. Ma mère faisait tous les jours le voyage de Casablanca à Marrakech, soit quelque 450 kilomètres, pour m'apporter de la nourriture cachère.

Je fis appel, et ma peine de détention fut ramenée à trois ans. Mes parents se procurèrent des fonds supplémentaires – y compris des dons de Juifs – et un nouvel appel auprès de la cour suprême. Je fus condamnée de façon définitive à une peine d’emprisonnement d'un an et demie. En raison de ma bonne conduite, je bénéficiai d'une remise de peine de trois mois.

Après ma libération, je pus quitter le Maroc pour la France et de là vers la terre promise. En Israël, je devins aveugle et j'ai besoin aujourd'hui d'aide jusqu'à la fin de ma vie. Inutile de préciser que l'allocation que je reçois actuellement ne suffit même pas à payer l'électricité et les taxes municipales. Je souffre également d'une maladie de cœur et d'hypertension. Je suis aujourd'hui mère de sept enfants et grand- mère de quatorze petits-enfants. Seul mon mari subvient à mes besoins. J'espère que j'ai fais, au moins partiellement, la lumière sur cet épisode. C'est ce que ma mémoire me permet d'écrire. C'est là ma situation actuelle.

Dans l'espoir que cette lettre vous aidera à glorifier le judaïsme du Maroc et son combat pour une immigration libre, et afin de révéler le récit des tribulations que ces Juifs subirent avant d'arriver en Israël. 

Double arrestation avant le franchissement de la frontière

Ginette Assouline-Michel Knafo

 

Page 313

על מקורותיה הראשוניים של המִימוּנָה-ד"ר יגאל בן־נון-פעמים 117

פעמים 117 – מוזיקה, ספרות ופולקלור

על מקורותיה הראשוניים של המִימוּנָה

ד"ר יגאל בן־נון

אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המִימוּנָה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו. רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות. ח"ז הירשברג ויששכר בן-עמי היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו. המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר. מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.

על מנת להתחקות אחר המִימוּנָה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.

 

טבילה במים

אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המִימוּנָה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן. מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בוּ הְרָּאס",היינו בן הֶרֶס. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר אַ בוּ הְרָּאס, סיר אַ דֶּר, סיר אַ לְעלָאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים". אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים. במַרַאכֶּשׁ המשפחות הגיעו למעיין אלמְזוּדִי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בן־עמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם.* יהודי מחוז תָאפִילָאלת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפַענָה לבַּאס אוּלעכּאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה ממראכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מְנָארַה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם.*10* בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בן־עמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המִימוּנָה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים". ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המִימוּנָה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודים־מרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה

על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו". קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע על־ידי שטיפתם במים. מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת בֶּרבֶּרית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכּנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.

 

השימוש הטקסי במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה־15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרלישׂ (1572-1520) ור' יעקב עֶמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה־16. בספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה־18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המִימוּנָה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסית־סמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.

דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סַקַרה, מוֹף, מִירִגיִסָה) מימי סֶסוֹסְטְרִיס השלישי (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה־12. מדובר בכ־175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך". להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל על־ידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המִימוּנָה "בוּ הֶרָּאס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "וישא מלאך נורא אבן גדולה כאבן ריחים וישליכה אל תוך הים ויאמר ככה תושלך בשצף בבל העיר הגדולה ולא תמצא עוד " (חזון יוחנן יח, כא)

 

סעודה

לעומת מנהגי יום המִימוּנָה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המִימוּנָה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.

לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המִימוּנָה.*20* גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תְרְבְּחוּ וּתְסָעדוּ", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמו־פולחנית.

נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה? התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אָה לַאלָה מִימוּנָה / אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", שתרגומם: "הו מִימוּנָה הגבירה / הו מבורכת בת־מזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מִימוּנָה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שׁדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן.

 

הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בן־אמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה, הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל. ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.

שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשׁדים חדשים ולא לאלוהים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ", לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשׁדים): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"(ויקרא יז, ז). אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה': "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים.

 

ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב ה בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשׁדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים […] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השׁדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פְּתוֹרָה בפסוק "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן", כי זהו תיקונם של שׁדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" .).

עריכת שולחן לשׁד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בוּ הֶרָאס" ביום המִימוּנָה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המִימוּנָה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השׁדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שׁדים ושׁדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השׁדים בליל המִימוּנָה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.

 

החל מן המאה ה־15, ספרות המגיה (גרימוּאָר) מספקת לנו מידע על סוגי שׁדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שׁד הקשורה ישירות למִימוּנָה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Claviculæ Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה־15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה", גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'". הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שׁדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פֶׄנטקל) המשמשים להשבעת שׁדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה־16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון. באופן מפתיע, אחד מן השׁדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מִימוּן השחור בארץ המערב" שמציג את עצמו "אני פלוני מִימוּן הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". ברור אם כך שמקורו של אותו שׁד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפון־אפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מִימוּן מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".

אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה־16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מִימוּן וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם […] שתביאו המלך מִימוּן ותבוא גם המלכה עמו […] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום". לראשונה מופיעה לצד השׁד הגדול מִימוּן גם המלכה מִימוּנָה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אָה לַאלָה מִימוּנָה, אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", (הו מִימוּנָה הגבירה, הו מבורכת בת־מזל).

דרכי המאבק בשׁדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשׁדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שׁדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השׁד מִימוּן השחור עבר מצפון־אפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן. הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 – פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטֶש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפון־אפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מִימוּן המכונה כאן מִימוּן בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[…] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע […] הן מכת אשמדאי הזקן […] הן מכת מִימוּן בן נֹח, הן מכת לילית […]". הנה לנו בן זוגה של לַאלָה מִימוּנָה בדמות מִימוּן בן נֹח, שׁד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה־16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.

 

השׁד מִימוּן השחור מופיע כאל־שׁד בשם מִימוּן בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אל־שׁד מִימוּן בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מִימוּן היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים […] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד". הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים" שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מִימוּן השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במִימוּן השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.

 

העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המִימוּנָה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשׁדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם. בנוסף לשולחן המִימוּנָה ולטכס "בוּ הֶרָּאס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשׁדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשׁדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו". דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכּנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכּש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות. מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "בְּרִית מֶלַח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.

עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המִימוּנָה, מסוף המאה ה־18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מִימוּנָה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו? אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן – הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?"

נוסע נוסף שהבחין במנהגי המִימוּנָה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 – לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המִימוּנָה הנקרא בפיו "ליל אלמִימוּן", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמִימוּנָה: "קורא אחד הצעירים 'מִימוּן' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מִימוּן ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועל־ידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע על־ידי שׁדים נעשה מיזות. לכן אין לראות במיזות דמות של שׁד כהנחתו של איינהורן ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למִימוּן המביא אתו "פרג' אללה".

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 – ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפון־אפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה". אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן". עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".

 

שמו וקורותיו של החג

חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מִימוּן ומִימוּנָה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מִימוּנָה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ־"עישה קנדישה" וגם סידי מִימוּן ובת זוגתו לאלה מִימוּנָה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגְנַאווָה המאורגנים במסגרת זַאוִיָה. הזַאוִיָה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תַוואסוּף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם וָאלי. בני כת הגְנַאווָה הם צאצאי עבדים שנשבו על־ידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנָא בילָאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילָאל היה עבד אתיופי יליד מכּה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגְנַאווָה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זַאוִיות רבות של גְנַאווָה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכּש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה.

 בני הגְנַאווָה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טַלעָה או בנקבה טַלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שׁדים שוכני תחתיות בשם מְלוכּ בעלי כוח ריפוי.

הגְנַאווָה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דֶרְדְבָה. העלאתם באוב של המְלוכּ נעשית על־ידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גֵנבְרִי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למְלוכּ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המְלוכּ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למְלוכּ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מִימוּן. קיימים גם מְלוכּ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המְלוכּ הנשיים. המְלוכּ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוּסָה (משה רבנו).

 

דמויותיהם של סידי מִימוּן ושל לאלה מִימוּנָה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הבֶּרבֶּרית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מִימוּן, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.

 

 

הנה היא באה מִימוּנָה הגבירה הנה היא באה מבורכת בת־מזל

ישמח בה גדול וקטן מִימוּנָה מביאה שפע רב

הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים

הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג

הו מִימוּנָה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה

בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה

 

ha hia jat lalla mimuna / ha hia jat mbarka mes‘uda / ifrah liha Ikbir u sgir/ mimuna jayba Ikir Iktir / ha lhalwa ha sfenj / ha lkisan lmlyana / ha saha u tol l‘mar / ha lfrah u lhana / ya lalla mimuna Igalia / semsek bahia u daula / ajina kul ‘am zina u dahka /

ajina kul ‘am jayba u mbarka

פורסם על ידי חמיד בן־חמו מן העיר ואזן באתר

http://dafina.net/forums/read.phpi53,86962,page

 

 

דמותה של לאלה מִימוּנָה ושל בן זוגה סידי מִימוּן מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מִימוּנָה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תִימִימוּנָא במחוז התואָת בסַחרָה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המִימוּנָה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תַפילָלְת לעיר סיג'ילמַסָה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון". השם מִימוּנָה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מִימוּנָה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל. במרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מִימוּנָה.

 

כך מתברר שחגיגת המִימוּנָה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שׁדת מזל מקומית, בת זוגתו של מִימוּן השחור מגדולי מלכי השׁדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שׁדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.

חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו. אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלן־טאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.

הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בוּ הְרָּאס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.

 

פרשניות חדשות

ההתעלמות מן המקורות המגיים־אזוטריים או הדמונולוגיים של המִימוּנָה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות. כך הפכה מִימוּנָה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות. חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בן־שמחון בישראל בשם "חג האמונה". החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מִימוּנָה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מִימוּנָה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מִימוּנָה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מִימוּן מלך השׁדים ומִימוּנָה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו. הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.

אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג. בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המִימוּנָה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המִימוּנָה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המִימוּנָה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר […] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המִימוּנָה […] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה". המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המִימוּנָה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזת־מצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המִימוּנָה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".

זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בן־עמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המִימוּנָה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המִימוּנָה עם 'מִימוּן', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר". כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה". מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.

כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בן־עמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המִימוּנָה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מִימוּנָה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מִימוּנָה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מִימוּנָה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית". בן־עמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מִימוּנָה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מִימוּנָה של היהודים?" אכן צודק בן־עמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מִימוּנָה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מִימוּנָה ומִימוּן מלכי השׁדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השׁדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה […]".דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שׁד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשׁד אוכל […]",והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המִימוּנָה ושל ליל החג.

החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למִימוּנָה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם". נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים על־ידי נשיאת מלח שמביאים מבית־הכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?" גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג על־ידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.

 

א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן. ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מִימוּנָה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מִימוּן, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמִימוּנָה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן. כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מִימוּן ומבת זוגתו מִימוּנָה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.

ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפון־אפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מִימוּנָה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המִימוּנָה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מִימוּנָה, ונענה "טעם המִימוּנָה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים". שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מִימוּנָה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מִימוּנָה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מִימוּנָה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמִימוּנָה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכּ יא מִימוּן" פירשו "ברוך המזל". הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מִימוּנָה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.

במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המִימוּנָה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעל־פה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלא־יהודית, הבֶרבֶרית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המִימוּנָה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרום־איסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".

חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.

אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שבי־ציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטורית־לאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה. מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודית־מוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה שלו.

לסיכום, חג המִימוּנָה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שׁדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מִימוּנָה, בת זוגתו של של שׁד גדול ושחור בשם סידי מִימוּן. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא על־ידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו על־ידי הטבעתו בים או במקור מים כמנהג התשליך. זיקת המימונה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להיזהר בו.

סוף מאמר ד"ר יגאל בן-נון  

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

היצירה ההלכתית.

היצירה ההלכתית מאז חתימת התלמוד מחולקת לשני ענפים ראשיים ספרות הפירושים – החידושים וספרות הפוסקים.

א – ספרות הפירושים, נועדה לפרש את מקורות ההלכה לפרש את המשנה, התלמודים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה. הדוגמה הבולטת לכך הוא פירוש רש"י על התלמוד. ספרות החידושים, באה להתחקות אחר היסודות והכללים המשתמעים מסוגיות התלמוד וממקורות נוספים מספרות התנאים והאמוראים, ושעניינה ליישב סתירות העולות מתוך עיון ומהשוואת מקורות שונים מהספרות התלמודית, ולהעלות מתוך כך חידושים, פירושים והלכות.

הדוגמה הבולטת לכך חידושי חכמי צרפת על התלמוד, במאות ה-11 וה-13 המכונים בשם "תוספות" וחידושי חכמי ספרד ופרובאנס על התלמוד מהמאה ה-13 ואילך.

ב – ספרות הפוסקים ענף זה יש בו ארבעה סוגים, ספרות ההלכה, הפסָקים, השאלות ותשובות וספרי האסופות.

1-ספרי ההלכה מביאים את מסקנת ההלכה לאחר שהקדימו לה דיון קצר במקורותיה התלמודיים ובפירושים. ספרי ההלכות של הרי"ף, הוא המייצג המובהק של ספרות זו. בדרך כלל היא ערוכה לפי סדר התלמוד ולא לפי נושאים הלכתיים.

2-ספרות הפסָקים מביאה את המסקנה הסופית של ההלכה, בלי להקדים לכך דיון ובלי להצביע על מקורותיה ההלכתיים שמהם שאבה והסיקה את מסקנותיה. היא ערוכה לפי נושאים וכל המסקנות ההלכתיות הנוגעות לנושא מסוים מובאות ומרוכזות במקום אחד, אף על פי שבמקורן הן מפוזרות במקורות רבים ושונים בספרות התלמודית והבתר תלמודית. המחבר מתכנן את חיבורו בצורה הנוחה והשימושית ביותר. ספר "משנה תורה" להרמב"ם משמש כדוגמה הטובה ביותר.

3-ספרות השאלות והתשובות, רובה ככולה דנה בשאלות ובעיות שנתעוררו בחיי היום יום בנושאים הלכתיים שבין אדם למקום או בנושאים משפטיים שהובאו לעיונו ולהכרעתו של רב העיר או לתלמיד חכם גדול שאינו נושא במשרה כל שהיא. במהותה דומה ספרות השאלות ותשובות לספרות הפסק. אולם בעוד בספרות הפסק המחבר מגיע למסקנתו מתוך עיון המופשט בחומר ההלכתי המצוי לפניו, הרי בספרות השאלות ותשובות מתמודד המשיב בעיצומה של מציאות הלכתית או משפטית חיה, כשהוא מאזין לעובדות, לספקות ולטענות שבפי הצדדים. הלומד בעיינו בתשובה למעשה הוא מלווה את החכם המשיב בכל שלב משלבי עיונו ההלכתי והמשפטי, שומע תיאור אובייקטיבי של רקע חברתי וכלכלי המשולב בדיון ההלכתי. מאזין לרמזים שקופים או סמויים על לבטיו וחיפושיו של החכם המשיב למציאת פתרון והכרעה לשאלה הניצבת בפניו. פתרון הבנוי על מקורות מהעבר ועם זה משמש את הצרכים המרובים של דור ההווה. ספרות השאלות והתשובות משמשת גם כמקור חשוב להיסטוריה של הקהילות בהן ואליהן היא נכתבה.

4-בעלי "אסופות" או "המאספים", ספרות זו נועדה להשלים את הפסיקה שבשולחן ערוך, מתוך ספרי הלכה ושאלות ותשובות שנתחברו לאחר תקופת השולחן ערוך, וכאלה שהיו לפניו אך דבריהם פורסמו לאחר מכן. המחבר עורך סיכומים, מתוך עשרות רבות של חיבורים בדפוס ובכתבי יד, ונוטל מהם את עיקרי ההלכה. מטבע הדברים עושה המחבר מלאכה עצומה מפאת הכמות וההיקף, אך נדרשת גם חוכמה לרדת לעומק כוונת המחברים, לתמצת עיקרי דבריהם, לנסחם בלשון קצרה ובסגנון צח, ולעורכם בסדר נאה.

יש מחברים אשר ערכו דבריהם לפי סדר השולחן ערוך ונושאי כליו, דוגמת חיבורי רבי חיים בנבישתי ( מחכמי שאלוניקי, איזמיר וקושטא, במאה ה-17)  "כנסת גדולה וכו'," לקט הקמ"ח לרבי משה חאגיז ( מחכמי ירושלים במאה ה-18) " ברכי יוסף ו "מחזיק ברכה" שניהם לרבנו החיד"א ( מחכמי ירושלים במאה ה-18).

"יד אהרן" לרבי אהרן אלפאנדרי, "שערי תשובה" לרח"ם מרגליות (מחכמי פולין במאה ה-19), "באר היטב" לרבי יהודה אשכנזי ולרבי זכריה מנדל (מחכמי פולין במאה ה-18) ועוד.

מחברים אחרים כתבו את דבריהם ללא תלות בסדר השולחן ערוך, וערכו אותם בצורה אנציקלופדית לפי הא"ב של הנושאים. בין אלה יש למנות : "פחד יצחק" לרבי יצחק לאמפרונטי (מחכמי איטליה במאה ה-18) "משכנות הרועים" לרבי עוזיאל אלחאיך (מחכמי תוניס במאה ה-18) "כתונת יוסף" לרב"י בירדוגו (מחכמי מרוקו במאה ה-19) ועוד. 

בחיבורים אלו נוהגים המחברים לציין את מקורות ההלכה בתלמוד ובספרות החידושים והפסיקה. פעמים שילבו המחברים גם הארות והערות או שאלות ותשובות שהם עצמם דנו בהם

ספרי האסופות משמשים עזר רב להכוונת עיונם של הלומדים, וכלי חשוב בידי הרבנים והדיינים בעבודתם. נוסף לאמור תרומתם מיוחדת בכך, שהם נטלו מובאות מחיבורים רבים שלא ראו אור הדפוס ואינם בהישג יד. מה גם חלקם הגדול אבד בצוק העתים, והם מהווים גלעד לדבריהם ולתורתם. מרבית המחברים בספרות האסופות הם מחכמי הפזורה הספרדית.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 6

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

מי אתה ישראל מיר

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

 

שעת צהריים של שבת העשרים ותשעה למאי 1948. מזג אוויר אביבי. אומרים שבארץ ישראל קיים האביב הארוך ביותר, אבל צריך לקטוף אותו מבין העונות, כפטריות חבויות בין עצי היער. לאחר שהם סועדים בכריכים של גבינה לבנה, המובאים אליהם מחדר האוכל של הקיבוץ, לוקחת אותם גילה לסיור בבית העלמין במקום. מקום מנוחתם האחרון של אזרחים וחיילים. גילה אומרת שכדי להילחם ולשמור על החיים צריך להכיר את המתים. בעיקר את אלה שנפלו על הגנת הארץ. מדברת על גיבורים מתים ועל גיבורים חיים. לעיתים קשה ההבחנה ביניהם. שניהם נישאים מעבר למושג הארצי של החיים. מעין מלאכים ההולכים לפני המחנה, כמו ארון הברית.

חיילי הגדוד החדשים נמצאים בתוך ׳בית־החיים׳ של קריית ענבים, כפי שיעקב מכנה אותו. הוא עושה מקבילה לשמו של בית העלמין בעיר הולדתו. שם זה ניתן למקום ההוא מתוך אמונה שהחיים האמיתיים שייכים לנחים על משכבם. אלה המצויים אי-שם בעולמות עליונים. החברה חשים צמרמורת. הרעד שולט להם בעצבים. הם עולים במדרגות לרחבה המוקפת עצי אורן, ברוש וזית. שייקה אומר ביידיש ליעקב שהוא חושב על משפחתו שעלתה בעשן ולא זכתה לקבר ישראל. יעקב מבחין בדמעה ניגרת על לחיו של שייקה. הוא מעניק לו חיבוק של עידוד. שייקה נד בראשו. האם זו מחוות תודה או שמא סימן להשלמה עם עבר קשה מנשא. גילה מסבירה שבית העלמין הוקם לפני עשרים ושש שנים בתוך ערוץ של הגיא, היורד מגבעת הראדאר. מיקומו נועד לחסום את המעבר בין הכפרים הערביים הסמוכים ובין כפר אבו-גוש.

״תזכרו את השם המקולל הזה שנקרא גבעת הראדאר, כי אני עוד אספר לכם עליו״. החיילים מביטים איש ברעהו ומהרהרים מה עוד צופן להם המחר במסעותיהם.

״כאן החיילים, יחד עם האזרחים, טמונים באותו מקום״ מסבירה גילה ״כביטוי לאחווה וכסמל לקרבה ולשיתוף הפעולה בין הלוחמים ובין האזרחים. קשר שנוצק מאז יסוד המקום…״. היא עושה הקבלה לעבר הרחוק של ימי בית־שני, בו האזרחים עבדו את האדמה וכשנדרשו יצאו למלחמת-מצווה או הגנה וגם למדו תורה. בראשיהם של אנשי גח״ל מתרוצצים מושגים חדשים, כביטוי לאורח חיים חלוצי, כמו: קיבוץ, מושב, מושבה. גילה מביטה אל החלקות הדוממות, פולטת אנחה שרקנית וממשיכה:

״קבורים כאן רבים מחללי החטיבה שלנו. כול קבר הוא סיפור גבורה. היו שמועות שיש כאן גם קברי המונים. אני לא רוצה לזעזע אתכם, למרות שיש סוברים שזה מחשל. אנחנו פתחנו את המסורת הזו של מסע בעקבות לוחמים. לא רק סיור במקומות בהם לחמו אלא גם מקום נפילתם ואתרי קבורתם. אני אומרת את זה גם לזכרם. אני נזכרת שהמקרה הקשה ביותר היה רק לפני כחמישה שבועות, בעשרים ושלושה לאפריל השנה. בערב פסח, חג החרות. הרבה מהנופלים לא זכו לחרות המיוחלת. החטיבה שלנו קיבלה פקודה לכבוש את נבי-סמואל. אתם יודעים, זה מקום קברו של שמואל הנביא, בצפון ירושלים. הקרב היה אסון כבד שעלה בעשרות הרוגים. תראו, הם כולם קבורים כאן. בתום הקרב הובלו החללים בשקים לקיבוץ. המובילים הזעיקו את חברי הקיבוץ, שאותם מצאו כשהם מסבים לליל הסדר בחדר האוכל, עסוקים בקריאת ההגדה ושטים על צלילי זימרת החג. מה נשתנה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו…שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם. ככה שרים המאמינים. יש קיבוצים שמתקנים את הנוסח ושרים ׳ואנו ניצלים מידם׳. לא כאן המקום לויכוח. מה שבטוח זה שצריך לסמוך גם על עצמנו. אני חושבת שזה אפילו כתוב בתורה. אבל תשמעו את המשך האירוע הטרגי״ מוסיפה גילה. משתהה קצת ולוקחת אוויר ״המובילים קוטעים את שמחת החג. מודיעים לחברים שיש כאן עשרות חללים שיש לקבור אותם. סועדי ליל הסדר המומים. פניהם קודרים. הם שומטים את כלי האוכל מידיהם. נתקפים בחוסר תיאבון. מייד ניגשים למלאכה. המובילים, בעזרת חברי הקיבוץ, מרכזים את ההרוגים בעליית הגג של הרפת ועוד באותו לילה, ובתוקף מצוות כבוד המת ואיסור הלנתו, עובדים החברים כול הלילה במעדרים ומכושים כדי להכין את הקברים.״״ גילה עושה הפסקה. כאילו ביקשה לחלוק לחייליה את האירועים הקשים, את הצער הנוקב, מנות-מנות. אחדים מהבחורים מוחים דמעה. שייקה אומר ליעקב שהוא נזכר, להבדיל, בערימות הגופות של יהודים שנורו בידי הנאצים ונזרקו לבורות. גילה מבקשת להמשיך בהסבריה כדי לדחוק את הדיכאון ואת המחשבות על ההרג ההמוני.

״אני מסיימת עוד מעט. אתן לכם אחר כך זמן של כשעה להסתובב כאן חופשי ואחר כך ניפגש ליד חדר האוכל. טוב. הנה תסתכלו על הקבר הזה עליו כתוב נחום אריאלי, המכונה ג׳וני. הוא נפל בקרב כשעלה בראש חייליו לכיבוש הקסטל. זה היה בשביעי לאפריל. הוא היה אחד מתוך שלושים ותשעה הרוגים שלנו בניסיון ההתקפה הזה. למחרת הקרב, כשעלו לחפש את גופתו היא לא נמצאה. את פיקודיו קברו במעלה החמישה. מספר שבועות לאחר שנפל נתגלתה גופתו בכפר הערבי אבו-גוש, הצמוד לכאן ואיש אינו יודע איך הגיעה לשם. מה שעצוב עוד יותר בסיפור של ג׳וני זה שהוא היה בן יחיד שהתחתן רק שבוע לפני שנפל״.

גילה נאנחת ובעקבותיה נשמעים המהומי צער, כמו נהמות רוח המתגלגלות מן ההרים שמנגד. גילה, למרות הבטחתה, ממשיכה בסיפורים על החללים במין דחף בלתי נשלט, ממש כפי שהיא ידעה להסתער על יעד ולהאריק לכול פעולה שלה את האנרגיה הג׳ינג׳ית הבלתי נדלית, האופיינית לה: ״טמונים כאן גם נערים בני חמש עשרה עד שבע עשרה. ילדים ששיקרו בקשר לגילאים שלהם כדי להתגייס לפלמ״ח. תארו לכם איזו מסירות ונכונות הקרבה, למרות שזה נוגד את העקרונות שלנו. אבל לא ידענו. בלהט הקרב למי יש זמן לבדוק תעודות לידה. זה מזכיר לי את הילדים והנערים של הרובע היהודי, אלה שנפלו ונקברו בחלקת הרובע בהר הזיתים. הם היו תצפיתנים וקשרים. רק אתמול קבלתי מידע על נפילתו של החייל הצעיר ביותר בתולדות הצבא וארגוני ההגנה שלנו. בסך הכול בן תשע וחצי. שמו ניסים גיני. בקרבות האחרונים ברובע, סביב בית הכנסת ׳תפארת ישראל' השתתפו ילדים. אחדים מהם בני תשע ועשר. הם הועסקו בעבודות ביצורים. ה׳מבוגרים׳ יותר, בני שתים עשרה, העבירו מסרים בין העמדות, מזון ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו ובהם גרציה (יפה), בת השש עשרה וניסים גיגי, שהוא עכשיו החלל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות. הוא נפל במילוי תפקידו כשהוא עוטה מדים וסמלים של הצבא וגם נשא מספר אישי. הוא גויס להגנה. בסיום משמרתו כתצפיתן, שתפקידו להעביר ידיעות בין עמדות לוחמי הרובע, הוא חזר לעמדת השמירה. כשהרים את ראשו הוא נורה בידי צלף ירדני ונהרג. הוא נקבר רק אתמול לפני כניסת השבת. יום נפילתו הוא מועד מצמרר. ערב שבת. הוא נפל במרחק מה מהכותל המערבי. זה היה אתמול, העשרים־ושמונה למאי 1948….”.

גילה שוב נאנחת. משא המוות כבד על לבה הרגיש. כול כך הרבה נעורים שאבדו. עתיד שנמחק. שרשרת יוחסין שניתקה.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 19

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

תעודה מספר 37

התע"ד.-1714

תעודה שכל כולה עמידה על ציון השנה במלואה ולא ציון השנה בקצרה

בהיות כי אירע מעשה שנמצא חשש זיוף בשטרות בכתיבת זמן השטרות והורע שטר אחד בעניין קדימה ולכן הסכמנו בהסכמתינו ובהסכמת הנגיד כבוד הרב יהודה בן הרוש שמהים והלאה למיגדר מילתא לקיום הדת דתינו האמת תורת משה שתתעלה שמהיום ולהבא שכל סופר יכתוב השטר צריך שיכתוב בו הזמן המבואר דהיינו כגון שנה זאת שעלינו שהיא שנת תעד לפ"ק.צריך שיכתוב ויוסף גם הכלל ויבאר וכך יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וכן על זה הדרך ולא יכתוב תעד או חשבון מלה שתהיה בפסוק אלא יכתוב הכלל והפרט ופרט מן הפרט הכל בחשבון מבואר.

ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראיה כי כן הסכמנו כתבנו פה וחתמנו היום דהיינו שנת חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וקיים גם בכלל הסכמה אם יכתוב שום שטר בחודש אייר צריך שיכתוב בחודש זו ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראייה חתמנו פה וקיים.

שמואל בן חוטא ס"ט – מאיר בן יוסף דאבילא ס"ט – ישועה בן כבוד הרב משה בן חמו ס"ט –

מיחידי הקהל והנגיד. יהודה בן נסים בן הרוש ס"ט – יום טוב בן הרוש ס"ט – יצחק בן משה חמו ס"ט – יחייא דוד אזולאי ס"ט  סוף התעודה.

תעודה מספר 38

התרמ"ט – 1889

נועדו יחדיו יחידי קהלינו קהל צפרו יש״ץ הלא המה ה״ר אברהם בהר׳ יצחק הן אלבאז וה״ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר משה בה״ר יעקב הכהן וה״ר שלמה בה״ר יעקב ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי וה״ר ישראל בה״ר נסים ה״ן עולייל וה״ר שמואל בה״ר משה ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי והר׳ שמעון בה״ר משה ה״ן אפרייאט והר׳ ימין בה״ר שאול ה״ן יתאח והר, משה בה״ר יוסף ה״ן עולייל וה״ר מאיר שמעון בבה״ר ישועה נ״ע ה״ן אלבאז וה״ר יעקב בה״ר אליהו ה״ן אביטבול וידי׳ אסחראווי וה״ר יעקב בה״ר יוסף ה״ן יעיס וה״ר מרדכי דמתקרי ע״ש אביו הר׳ מרדכי ה״ן אלבאז והר׳ שלם בה״ר שמואל ה״ן אגייני שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי והגון לכך עד שיהיה בהסכמת כל היחידים הנז׳ אשר נקבו בשמות, גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.

ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו בכח הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא  כאס', גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

סהד רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקת אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

תרגום

העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואחרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם אין לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לו והוא יודע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא (הגדולה) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר

סוף התעודה מספר 38

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

עמוד 46

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Rationnement discriminatoire

Epreuves-et-liberation

Pour contrôler les cargaisons et s’assurer que les produits livrés seraient distribués sur place et non réexportés vers la France ou l’Allemagne, des observateurs américains, avec le titre de vice-consuls, placés sous la direction de Robert Murphy, furent dépêchés dans les ports et chargés de surveiller les voies ferrées. Egalement agents de renseignements, de façon officieuse, ils devaient aussi, au Maroc, vérifier que les Juifs recevraient également leur part de l’approvisionnement américain, en entretenant des relations avec leurs représentants dans les Comités des Communautés — à la grande irritation de la Résidence :

« Le rôle des vice-consuls américains devient de plus en plus important dans la propagande hostile au rapprochement franco-allemand. Leur action s’intensifie en milieu européen et marocain à Casablanca. Ils cherchent constamment à entrer en contact avec le milieu européen, les éléments éclairés de la population musulmane et surtout israélite. L’espoir d’une aide au Maroc en essence, en charbon et sucre constitue un atout efficace de propagande américaine. » (5 juillet 1941)

Cela n’empêcha pas pour autant un rationnement discriminatoire, l’antinazisme n’étant pas, dans les prises de position de Weygand — et pas seulement pour lui — incompatible avec l’antisémitisme d’Etat.

 

Rationnement discriminatoire

Outre le malheur général de la guerre, de la misère et de la pénurie, les Juifs marocains subirent un lot spécifique de discriminations, comme le rapporte, dans ses mémoires, un des dirigeants de la communauté de Casablanca, Salomon Ben Baruk :

L’institution de cartes de rationnement divisait les consommateurs en trois catégories : les Européens, favorisés en quantité et en variété, les Marocains, moins bien servis, et, en dernier lieu, les Juifs, à qui on alloua beaucoup moins de sucre et de farine mensuellement qu’aux Marocains. Pas de chocolat, pas de riz pas de tissus. Alors, il fallait se débrouiller au marché noir et risquer la prison… »

Le rationnement était en effet calqué sur la hiérarchie sociale de la société coloniale. Estimant qu’ils avaient, de par leur culture, plus de besoins, les Européens étaient en tête, suivis par les indigènes musulmans et en bas de l’échelle, les Juifs marocains citadins — les ruraux, juifs ou musulmans, qui vivaient en autarcie, étaient dans la pratique exclus de cette répartition. Evoluant selon les difficultés d’approvisionnement, la liste des produits rationnés, leurs prix et leurs quantités, étaient périodiquement révisés, sans toucher au principe de différenciation.

Ainsi par exemple, quand pour le sucre, l’allocation mensuelle était en moyenne de 700 à 800 grammes par tête, pour les Musulmans (et en pains de sucre, plus appréciés), elle n’était que de 350 à 400 grammes (sucre en poudre, moins prisé) pour les Juifs alors qu’ils partageaient le même goût pour le thé sucré. Les Européens, pourtant moins gourmands en ce domaine, avaient droit à 500 grammes.

Pour le thé vert, la boisson nationale des indigènes, l’allocation hebdomadaire était de 25 grammes pour les Musulmans et de 15 grammes pour les Juifs. Quant à l’huile, alors que, pour des raisons de cacherout, ils en étaient les plus grands consommateurs puisqu’ils ne se servaient pas de beurre et de graisse, leur était pourtant dévolue la plus faible ration : 230 grammes par mois, contre 330 grammes pour les Musulmans et 250 pour les Européens.

Pour le savon de lessive, savon de Marseille : 200 grammes pour les Européens et 70 grammes pour les Juifs et les Musulmans. Le savon de toilette lui, était uniquement réservé aux Européens. Autres produits rationnés attribués uniquement aux Européens ? le lait concentré sucré pour les bébés, les pâtes, le chocolat, les pommes de terre, le pétrole, les tissus modernes et les chaussures.

Pour le lait frais, sa distribution quotidienne était réservée aux seuls Européens, les Juifs et les Musulmans devaient donc se tourner vers le marché libre, souvent à des prix non contrôlés de marché noir.

Pour le café, alors que les Musulmans, grands buveurs de thé devaient s’en contenter, les Juifs plus proches en la matière des Européens, avaient droit à 50 grammes, loin derrière ces derniers, avec leur ration de 200 grammes. Pour le vin, naturellement rien pour les Musulmans, 10 litres par mois et par tête pour les Européens, 1 litre et demi à 2 litres pour les Juifs, mais uniquement par tête d’adulte mâle. Cette restriction fut ressentie seulement à Casablanca, les communautés plus conservatrices ayant encore pour tradition la fabrication familiale de vin pour le kidouch, dans les familles aisées et sa distribution aux proches et aux indigents.

Pour la viande de bœuf et de mouton, aucun rationnement pour les Musulmans, 200 à 250 grammes pour les Européens et 100 à 150 grammes, par semaine, pour les Juifs.

Toutefois, à l’occasion du ramadan, les Musulmans bénéficiaient d’une dotation supplémentaire de 100 grammes d’huile et de 10 grammes de thé. L’égalité ne se retrouvait que dans le charbon de bois : 2 kilos par semaine — et encore…

Le Contrôleur Civil, chef des services municipaux de la ville de Casablanca, a l’honneur d’informer la population de ce qui suit : à partir du 1er novembre 1941, le charbon de bois ne pourra être vendu au public que contre remise de coupons de la feuille municipale de rationnement. Les titulaires de la feuille de rationnement sont tenus de se faire inscrire chez les commerçants les plus proches. Ils ne pourront se servir que chez ce commerçant.

Il est recommandé aux Israélites marocains, ainsi qu’aux indigènes de se ravitailler chez leurs coreligionnaires habitant au mellah, à l’ancienne médina ou à la nouvelle médina. » (Communiqué du 25 octobre 1941).

Par ailleurs, pour les Juifs, la distribution des tickets de rationnement était organisée par les Comités des Communautés, dans leurs locaux.

De plus, alors que les Juifs ne pouvaient acheter les produits rationnés que dans les magasins juifs, et les Musulmans, dans les magasins musulmans, les Européens étaient libres d’acheter là où ils voulaient, sauf pour la viande et le lait. De même, dans l’ordre d’approvisionnement de ces produits rationnés, les magasins juifs étaient servis en dernier, avec les restes, en général de moins bonne qualité. Mais même l’obtention de cette portion congrue nécessitait des efforts surhumains, des queues interminables auxquelles étaient le plus souvent astreints les enfants, comme le relate, dans son livre Le Rocher d’origine , le cinéaste de Meknès Haïm Shiran- Shkéran :

«C’étaient les débuts de la seconde guerre mondiale et tout était rationné. Farine, sucre et huile, les ingrédients indispensables à la cuisine marocaine, étaient devenus des denrées rares et donc chères. J’étais l’aîné des enfants et maman me réveillait à l’aube pour aller prendre la place dans la queue devant l’épicerie, afin d’assurer notre ravitaillement quotidien… J’étais souvent l’un des premiers enfants parmi ceux qui, chaque matin, étaient dépêchés là par leurs parents. A l’ouverture, vers huit heures, la queue s’étendait déjà sur des divines de mètres. Ma mère venait me remplacer, vers six heures, pour queje puisse aller prier avec mon père… »

D’où, inévitablement, le développement du marché noir, dans toutes les couches de la population, mais que tous appelaient " le marché juif" comme s’ils en avaient l’exclusivité, et en conséquence : les descentes de police, les traductions en justice et les arrestations arbitraires. Mais au-delà des mesures discriminatoires légales sur le plan économique, décrétées au niveau national, s’ajoutaient d’autres fruits de l’initiative locale. Ainsi à Mogador, alors déjà en déclin, les autorités locales favorisaient l’élément musulman aux dépens des marchands juifs, comme en témoigne un notable de la communauté juive, Salomon Knafo :

« Toutes les marchandises importantes contingentées furent mises entre les mains des Arabes. Les grossistes juifs devinrent des détaillants qui devaient livrer leurs marchandises, presque jusqu’au dernier gramme, pendant que les détaillants arabes devenaient des grossistes, sans être tenus de livrer toutes leurs marchandises. Ils incitaient les Arabes contre nous. Heureusement, les Arabes comprirent vite la tactique des Français qui leur faisaient miroiter des richesses pour les maintenir occupés, afin qu’eux, les Français, puissent agir à leur guise. Ils comprirent qu’ils devaient laisser les Juifs tranquilles, sans les maltraiter, de peur de ne plus pouvoir faire d’affaires… Car si les commerçants arabes s’étaient multipliés par le fait de la présence française, ils avaient besoin de marchandises et pour les acheter, ils manquaient de capitaux. A lors ils s’adressaient aux grossistes juifs pour avoir la marchandise en consignation… Ils savaient que les Juifs étaient la "poule aux œufs d’or " qu’il ne fallait pas égorger. Il y eut bien quelques petites algarades au début, mais heureusement vire réprimées… »

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale Rationnement discriminatoire

Page 121

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תנאי הפסקת האש

רדיפה והצלה

תנאי הפסקת האש

המפתח למהפך בעמדת הגנרל נוגס הייתה חתימת הסכם הפסקת האש, אשר תנאיו נראו לו כקבילים, אם לא מכובדים. יותר מכך, הגנרל ויגאן הבהיר לו סופית שאין כלל לסמוך על הצי, משום שמפקדו האדמירל דארלאן (Darlan) מסרב בתוקף להורות לו להמשיך במלחמה.

ואכן, התנאים שהציב היטלר להפסקת האש היו למרבה הפתעה כה קלים עד שהאנגלים עצמם ראו בהם ״תרגיל מבריק״. הם אפשרו לנציב נוגס להשלים עם הגזירה ולציית ללא היסוס נוסף לממשלת פטן, למרות הצער שבדבר. ההסכם שמר לכאורה על שלמותה הטריטוריאלית של צרפת, ניטרליות צי המלחמה שלה ושלמות האימפריה. בתנאים אלה הודיע הנציב לממשלה על נכונותו להישאר בתפקידו ״להיות הקורבן ולבצע את המשימה המבישה כדי לא לגרום לפילוג של צרפת לשניים״. בנאום לאוכלוסייה ששודר ברדיו הוא הודיע על הכניסה לתוקף של שביתת הנשק:

״הסכם שביתת הנשק נחתם, אבל כמענה למספר פניות המבטאות את רחשי הלב של כל צפון אפריקה, העבירה אלי הממשלה מספר הבהרות:

אין כל כוונה להסכים למסור לזרים, ללא קרב, את השטחים שבהם חלה היום הריבונות הצרפתית – לא בשלמותם ולא בחלקם.

האפשרות של כיבוש צבאי של חלק כל שהוא של צפון אפריקה אינה עומדת כלל על הפרק.

לממשלה אין כל כוונה להפחית במספר החיילים והכוחות המוצבים בצפון אפריקה״.

כפי שבעבר הודיע הנציב הכללי על תמיכת הסולטאן ועמו, לא התקשה גם הפעם לשכנע את הסולטאן להתיישר עם המדיניות החדשה. בנוסף לכך, הסולטאן חש הקלה גדולה כאשר המלחמה התרחקה מארצו, וחלפה הסכנה שמרוקו תשמש שדה קרב. המלך לא יכול היה להיות צרפתי יותר מהצרפתים עצמם, למרות שתבוסתם והשפלתם נגעו ללבו. כך מעיד בנו הבכור, מולאי חסן בספר זיכרונותיו:

״זה היה אחר הצהריים, בסביבות חמש, כששמענו ברדיו את המרשל פטן מצהיר שיש לחתום על שבית הנשק. אבי שיחק טניס. הוא היה מוקף צרפתים מתייפחים, והיה בעצמו מזועזע. הרגשתי שהאסון שפקד כעת את צרפת היה עבורו אבל אישי״.

כאשר נציג הנציבות הודיע לו רשמית על חתימת הפסקת האש, אמר לו הסולטאן, שעוד האמין בניצחון הסופי של צרפת: ״הידיעה שאתה מביא לי מעציבה אותי כאילו הגרמנים פלשו ממש לארמוני. בכל זאת אין סיבה לשקוע בייאוש. אילו צרפת הייתה מדינה קטנה בת חמש או שש ערים, ובעלת היסטוריה קצרה של חצי מאה, הייתה לנו סיבה להיות חרדים בצדק לעתידכם. אולם צרפת היא מעצמה גדולה ועשירה ויהיה זה פשע להטיל ספק בגורלה״.

היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת שבה שמו את מבטחם מובסת, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. באשר לאוכלוסייה המוסלמית, דיווח הגנרל נוגס ״שהילידים מופתעים ביותר מתבוסתנו, אבל שומרים על איפוק והתנהגות נאותה קורקטית, דבר שאי אפשר לומר על צרפתים מסוימים״.

הגנרל ויגאן, המפקד הצבאי העליון, שכנע את המרשל פטן להשאיר בתפקידו את הגנרל נוגס, למרות החלטתו הראשונה להדיחו בשל עמדתו הקודמת נגד שביתת הנשק. הוא הדגיש לשם כך את יחסיו המצוינים עם הסולטאן, החיוניים בשעה זו, והצביע על אופיו הצייתני וגמישותו כערובה לנאמנות בעתיד. הגנרל נוגס הצדיק את האבחנה של מפקדו במאמציו להשכיח את ״עוונותיו״- מינויו לתפקיד על יד ממשלת החזית הלאומית של ליאון בלום, ורגעי התנגדותו לשביתת הנשק. הגנרל נוגס לא אכזב את הממשל החדש, ולאחר שנשבע אמונים למרשל הוא שמר עליהם ־'לא סייג, כפי שנראה בהמשך.

הקלה וחששות

בעוד שתהליך התמוטטותו ותבוסתו של הצבא הצרפתי האדיר היכה את מרוקו בתדהמה, התקבלה החתימה על הפסקת האש בהקלה מסוימת, מאחר והרחיקה לעת עתה סכנה של פלישה גרמנית. אולם הקלה זו לא הייתה מנת חלקה של האוכלוסייה היהודית באותה מידה, בשל החרדה מפני ניצחון של גרמניה הנאצית השנואה. כך יכול היה לכתוב, אמנם בהגזמה פרועה, הגנרל נוגס לאחד מחבריו בפריז ביולי 1940 : ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.

כתמיד, מול אסון בלתי מוסבר בקנה מידה כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונות התפלות. ברצינות גמורה דיווחו שירותי הביטחון בקזבלנקה על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, על פי חוגים יהודיים מסוימים, הופיע בחלום רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, אצל כמה מחסידיו וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו או גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אבל במרחק רב מהמללאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים אליו לרגל.

אבל לא הייתה זו עת להומור. ביומנו האישי כתב העיתונאי יעקב אוחיון: ״יוני 1940. התבוסה. היהודים בוכים כי זוהי גם תבוסת החופש, הסובלנות, השוויון והאחווה״.

ועדיין נותר החשש מפני פלישה צבאית של גרמניה למרוקו דרך ספרד. הסכנה הייתה שספרד, בעלת הברית האידיאולוגית של הפשיזם והנאציזם, תנצל את ההזדמנות כדי להגשים את חלומה שלא נטשה מעולם להשתלט על כל מרוקו ואזור אוראן באלג׳יריה. זאת הייתה תוכניתו של הגנרל פרנקו והתנאי לכניסתו למלחמה לצד גרמניה אשר עזרה לו לתפוס את השלטון. מבלי לחכות, נציב ספרד באזור הצפון הרחיק לכת, ועודד בחשאי את הפאשה של טיטואן להכריז על עצמו כסולטאן ולצאת לכיבוש מרוקו הצרפתית. יתר על כן מיד עם כניסתה של איטליה למלחמה ב-14 ביוני 1940, ניצל פרנקו את התבוסה הצרפתית והשתלט על העיר הבינלאומית טנג׳יר, בטענה שכך יגן על ״הניטרליות שלה״, והיה יסוד לחשוש שלא יסתפק בכך. היטלר היה מעוניין בהצטרפותה של ספרד למלחמה. בפגישה קשה עם פרנקו ב-22 באוקטובר 1940, בעיר הנדי (Hendaye) על גבול צרפת ספרד, שכנע אותו לבסוף לזנוח את החלום המרוקאי עד לשעת הכושר של הניצחון הסופי, שהבטיח כי לא תאחר לבוא. בדילמה אם לרצות את פרנקו או לכבד את התחייבויותיו כלפי המרשל פטן, העדיף היטלר לא להתגרות בשעה זו בממשלת צרפת, אשר התחייבה בפניו להגן על צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה של אנגליה. אולם השליט הגרמני לא זנח את תכניתו להניע בקרוב את ספרד להצטרף לקרבות, כפי שהעביר במסר למוסוליני, בן בריתו הבכיר בים התיכון, בנובמבר 1940  :

״חובה לשכנע את ספרד להיכנס כבר בשלב זה למלחמה. התערבות ספרד תסייע לנו להשתלט על הבסיס האנגלי בגיברלטר, לחסום את המצר ולהעביר לפחות שתי חטיבות גרמניות למרוקו הספרדית. כך תוענק לנו הגנה מפני בגידה אפשרית של הצרפתים במרוקו או בצפון אפריקה״.

לבסוף הייתה זו התעקשותו של פרנקו לדרוש תנאים אשר היטלר לא היה מוכן להיענות להם, מבלי לאבד את שיתוף הפעולה החם עם משטר וישי, שהרחיקה את סכנת השתלטות ספרד על כל מרוקו. ספרד נותרה ניטרלית, והגרמנים לא עברו את מצר גיברלטר. אולם הסכנה ליהודי מרוקו הגיעה מן המקום הבלתי צפוי ביותר – מצרפת החדשה שאימצה את האנטישמיות כאידיאולוגיה וכמדיניותה הרשמית.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תנאי הפסקת האש

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

תעודה מספר 39.

התרנ"ג – 1893

חברת קדושה גומלי חסד של אמת ה' עליהם יחיו, אשר פה בצפרו יע"א, נחלקים לארבע משמרות, ועל צבא כל משמרת, פקיד וממונה אחד, צופה ומביט על כל אנשי משמרתו לנחותם הדרך במעגלי צדק על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ה"ה האנשים האלה שלימים יקרים ונכבדים ה"ר אברהם נר"ו בן הרב משה ה"ן אסולין, והרב יהודה נר"ו בן הרב כליפא ה"ן הרוש וכבוד הרב פנחס נר"ו בן כבוד הרב שאול יצ"ו ה"ן אלבאז, והרב חיים יצ"ו בן הרב יעקב ה"ן איתאח. ועתה נועצו לב יחדיו ארבעה הפקידים הנזכרים בהסכמת כל החברה והתקינו תקנות קבועות לדורות עולם, לחזק מסד החברה בל תמוט עולם ועד, ואלו הן :

אתפקו באיין חתא רבאעא מן רבאייע הנזכרים, מה תסיב תטללע מעאהא ללמערה סי מרא בין נשואה בין פנויה, תטייבלהום או תאכל מעאהום, ורבאעא די תטללע מעאהא סי מרא תטייבלהום אוו תאכל מעאהום וויסהדו עליהא זוז דלעדים, חייבת דיך ארבאעא תעטי ללכולל די ארבע ארצות קדושות יבנה ויכונן במהרה בימינו סל כמסא ועשרין צ'ורו קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו.

וסי וואחד מן לחברה די חאב יכרז מן רבאעתו, וורזע פרבאעא אוכרא, מא תסיב חתא רבאעא תקבלו ענדהא כלל, דהיינו מא תכלליה חתה רבאעא יחפר מעאהא וומא תערדלו חתא רבאעא לסי ערדא די הייא דלחברה, כגון סעודה דזוהר, אוו דלהילולא, אוו לקבוד די סי חק די הווא מן לעניין דלחברה.

מן גיר אידא כאן זאר פצ'אר מעא סי וואחד מן לחברה יקדר יערדלו, ווידא קבלתו סי רבאעא וטלע יחפר מעאהום, אוו ערדולו ךסי סעודה דזוהר, אוו דלהילולא אוי לסי חק דלחברה, וסהדו עליהא זוז דלעדים, חייבת דיך ארבאעא תעטי ללכולל די ארבע ארצות קדושות יבנה ויכונןן במהרה בימינו סך כמסתאס צ'ורו קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו.

ובעדן תעטי לקנס הנזכר מאי יסיבוסי יכללוויה מעאהום פרבאעא כלל, ומא יקדר יכדם פלחברה גיר מעא רבאעתו די פאס קאן דווקא, ובכן העדונו על עצמם בקניין שלםמעכשיו כמנא דכשר למקניא ביה ושבועה חמורהכל אחד למה שיועיל ארבעה הפקידים הנזכרים מראש ועד סוף לדורות עולם ובכח הקניין ושבועה חמורה,, הודו  הודאה גמורהוחייבו עצמם לקיים עליהם ועל כל אנשי החברה הנזכרים את כל הדברים הנזכרים מראש ועד סוף לדורות עולם ונגמר הכל בקניין ושבועב חומורהמידם באופן המועיל כפי הדין ולראייה על הכל חתמנו פה צפרו יכוננה עליון אמן והיה זה בצשעה עשר ליום לחודש שבט שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

חיים אליהו אברהם בן שטרית ס"ט – משה אליהו אסודרי י"ץ ישמרהו צור ס"ב.

תרגום

חברה קדושה גומלי חסד של אמת ה׳ עליהם יחיו אשר פה צפרו יכוננה עליון אמן, נחלקים לארבע משמרות, ועל צבא כל משמרה פקיד וממונה אחד, צופה ומביט על כל אנשי משמרתו לנחותם הדרך במעגלי צדק, על פיו יצאו ועל פיו יבואו הלא המה האנשים האלה שלימים, יקרים ונכבדים, הר׳ אברהם נטריה רחמנא ושזבניה בן הר' משה ה״ן אסולין, והר׳ יהודה נטריד, רחמנא ושזבניה בן הר׳ כליפא הן הרוש, וכבוד הר׳ פנחס נטריד, רחמנא ושזבגיה בן כבוד הרב רבי שאול ישמרהו צור המכונה בן אלבאז, והר׳ חיים ישמרהו צור ויחייהו בן הר׳ יעקב הנ׳ יתאח, ועתה נועצו לב יחדיו ארבעה הפקידים הנז' בהסכמת כל החברה, והתקינו תקנות קבועות לדורות עולם, לחזק מוסדות החברה בל תמוט עולם ועד ואלו הן, החליטו ששום משמרה מן הארבעה משמרות הנז' בעלייתה לבית החיים, לא תשתף עמה שום אשה נשואה או פנויה, לבשל או לאכול עמהם [והמשמרה שתעבור על זה ויעידו על זה שני עדים חייבת אותה משמרה לתת מעתה ומעכשיו לכולל ארבע ארצות קדושות יבנו ויכוננו במהרה בימינו סך עשרים וחמשה צ׳ורוס קנס שלא כדין  מעתה ומעכשיו.

ושום משמרה לא תקבל כחבר אצלה חבר ממשטרה אחרת שרצה לעזוב את משמרתו לא תרשה לו לחפור [בקבר] עמה ולא תזמין אותו לאיזו מסיבת המשמרה שהיא סעודת [סיום] הזוהר, מסיבת יום ההלולה [יום ל״ג לעומר], או כשהולכים לבית איזה חבר לקנוס אותו על שלא ציית להוראות המשמרה, זולת אם היה שכן בבית שמקיימים שם מסיבה ממסיבות הללו יכול השכן להזמין את שכנו הנז׳ שעזב את משמרתו ואם יעידו שני עדים על איזו משמרה שלא קיימה ההחלטה הזאת חייבת אותה משמרה מעתה ומעכשו לתת לכולל ארבע ארצות הנז׳ סך חמש עשרה צ׳ורוס, וגם לגרש מיד החבר שעמד לעבור אצלם, והוא לא יכול לעבוד עבודת הקדש בשום משמרה אחרת רק במשמרתו שקבלתו כחבר בראשונה.

ובכן העדונו על עצמם בקנין שלם מעכשו כמנא דכשר למקניא ביה ושבועה חמורה כראוי כל אחד למה שיועל ארבעה הפקדים הנל׳ ובכח הקנין ושבועה חמורה, הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם לקיים עליהם ועל כל אנשי החברה הנז' את כל הדברים הנז׳ מראש ועד סוף לדורות עולם ונגמר הכל בקנין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל כפי הדין ולראיה על הכל חתמנו פה צפרו יכוננה עליון אמן והיה זה בתשעה עשר יום לח׳ שבט שנת התרנ״ג ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

עמוד 48

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

הפסיקה הספרדית.

 

דרכי הפסיקה ההלכתית אצל חכמי הפזורה הספרדית נושא מורכב ורחב ידיים. כי לכל תקופה ולכל אזור יש אופי פסיקה משלו. זאת ועוד, יצירתו הפסיקתית של כל חכם נגזרת מאופיו, כושרו ואישיותו. עם זאת דומה שיש צד שווה לכולם, להלן כמה מהקווים המיוחדים לפסיקתם של חכמי הפזורה הספרדית.

המקום המרכזי שתפסה ספרות ההלכה בעולם הפסיקה.

חכמי ספרד והפזורה הספרדית מזרחית מימי הביניים המוקדמים ועד למאה העשרים, תפסה אצלם ספרות ההלכה מקום מרכזי יותר מכל מקצועות היהדות, כולל התלמוד הבבלי. כי היא דרושה לחיי היום יום לקיום אורח חיים יהודי. הם ראו תכלית לימוד התלמוד אמצעי להבנת מסקנת ההלכה למעשה. לכן בדרך כלל גם כשהם עסקו בפרשנות התלמוד, כוונתם הייתה כדי לקדם באמצעותו את ההכרעה הנכונה של ההלכה.

בספרות ההלכה הם ריכזו כל מעייני רוחם, וכמות יצירותיהם בתחום ההלכה עולה עשרות מונים על יצירותיהם בחידושי הש"ס. יצירה מכך בשאלות שהועלו בפניהם, הם חיפשו ראשונה את פתרונן בספרות הפוסקים שקדמה להם ולא בים של התלמוד. עדות מאלפת על כך מצויה בתשובה שניתנה לשאלה שנשאל רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, תלמידו המובהק של הרי"ף ויורשו בראשות הישיבה בלוסינה, פעל במחצית הראשונה של המאה ה-12, ונחשב לגדול חכמי התורה בספרד בדורו. וזו שאלה שנשאל :

"מה יאמר אדוננו באיש שלא קרה מעולם הלכה (היינו תלמוד)  עם רב, ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה, אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים (היינו שבקיא בספרות השאלות והתשובות ובספרי הלכות)… ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד, אם הוא מותר להורות, או אם ראוי לסמוך עליו בשום דבר…"

יבאר לנו אדוננו שורת הדין בזה ביאור מספיק (שו"ת ר"י מיגאש סימן קיד)

השאלה היא לא רק אם מותר לו לדיין לראות בספר ההלכות ספר העומד בפני עצמו, ולא רק ספר עזר, שהוא מעיין בו לאחר שהתעורר אצלו ספק בעניין מסוים שבתלמוד. אלא השואל מבקש לדעת אם מותר לו לדיין להורות ולדון על פי התשובות וספרי הלכות, גם אם אינו יודע כל צורכו את דרך לימוד התלמוד, וגם אם אינו מבין את עיקר הדין ומקור הדין בתלמוד עצמו, ואם ראוי לסמוך על פסק דינו של דיין זה. ועל כך משיב הר"י מיגאש :

"דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל.

אבל מי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהם ואף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו…עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד.

מדבריו המפורשים של הר"י מיגאש ניתן להסיק על ייעודם של ספרי ההלכות הוא לא רק לשמש כספרי עזר לפתרונות של בעיה, שקשה לפותרה על סמך העיון במקורות התלמודיים (כפי שסבר רב פלטוי גאון פומבדיתא, פעל באמצע המאה התשיעית). לדעת הר"י מיגאש ספר ההלכות הוא בבחינת חי הנושא את עצמו, ללא תלות בעיון המקורות. ויתרה מזו, אף נודעת להם עדיפות לעניין מציאת פסק ההכלה – מן העיון והחיפוש בסוגיה התלמודית גופה. שהרי אחרי חיפוש פסק ההלכה מתוך דברי התלמוד המסועפים יש מקום לטעות בהבנה, וקיים חשש להבחנה לא נכונה.

לעומת זאת, אם הדיין מסתמך על המסקנה של ההלכה כפי שהיא מובאת – בצורה נוחה וברורה – בספרי ההלכות. הרי שהוא בטוח, שלפחות מבסס הוא את פסק דינו על מסקנה של גדול בתורה ובהלכה, אף אם ייתכן שמסקנה זו עצמה שבספר ההלכות אינה תואמת את המסקנה, שניתן להעלות מתוך שקלא וטריא התלמודית עצמה.

וזה משום "שאין בזמננו זה מי שיגיע לתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו". כלומר, הוראת הדין ופסיקת ההלכה מחייבים ודורשים מציאותו של ספר, אשר יציג בפני הדיין והפוסק, בצורה תמציתית, נוחה וברורה, את סיכומה ומסקנתה של הלכה.

דברים ברורים ומרחיקי לכת אלה בדבר עדיפות פסיקת הדין מתוך ספר הלכות מאשר בתוך התלמודים עצמם – נאמרו מפי גדול בהלכה, שהרמב"ם כותב עליו בהקדמתו לפירוש משניות : "כי הבנת אותו האיש (ר"י מיגאש) בתלמוד מפליאה שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו : לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו"

השקפה זו המשבחת את "העמידה על דעת הגאונים" והתלות ב "הוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות", המשיכה להיות קו מנחה אצל חכמי ספרד אף בדורות שלאחר מכן. כמו רבי משה ב"ר נחמן – רמב"ן – מעיר ג'ירונה, מגדולי חכמי ספרד במאה ה – 13, ותלמידיו של הרשב"א, רבי יום טוב בן אשבילי – ריטב"א, פעל במחצית הראשונה של המאה ה – 14 בברצלונה ובר' נסים ב"ר ראובן גירונדי – הר"ן – שפעל בברצלונה, נפטר סביב שנת 1380, ועוד, עם שהושפעו מחכמי הצרפתים ואימצו לעצמם את דרך לימודם, ועשו את לימוד התלמוד קבע, והעיון המתמיד בו לחובה, הרי התכלית אליה חתרו בלימודים היא ידיעת הפסק.

הרמב"ן לצד חיבוריו על התלמוד, כתב ספרי הלכה "מלחמות ה' " ו "הזכרות" כדי להגן על הלכות הרי"ף, ואף חיבר כהשלמה להן הלכות נדרים ובכורות וספר "תורת האדם". הרשב"א בצד החידושים לתלמוד, חיבר את ספרי הלכה והפסק, כמו "תורת הבית" הארוך והקצר ועוד. וכתב אלפי תשובות. הריטב"א כתב חידושים לתלמוד ופירוש על הלכות הרי"ף וספרי הלכה. הר"ן כתב חידושים על התלמוד וכתב פירוש מקיף לספר הלכות הרי"ף. וכמעט כל אלה שכתבו חידושים על הש"ס השאירו חיבורים גדולים בהלכה : פסקים ושאלות ותשובות, ובכך נשארו מחוברים למסורת הספרדית שראתה בלימוד התלמוד מטרה לידיעת ההלכה.

אף רבי יצחק קנפנטון מקסטיליה האחרון (נפטר בשנת 1463)  שהרביץ תורה בתלמידיו אימנם והדריכם להעמיק העיון בגמרא ומפרשיה, ונתן בידיהם כללים ודרכי לימוד, מדגיש הוא שכל זה נחוץ להפריית הלימוד והעשרתו ביבול רב של הלכות פסוקות ואמיתיות.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 8

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

יהדות-מרוקו

רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, סיפר לימים בספרו ׳קהילת צפרו', כי על פי הוראתו של פטן, נצטוו היהודים להצהיר במסמכים על רכושם. לכאורה היה זה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע את שיעור המס שאותו ייטלו למימון הוצאות המלחמה. אלא שרק היהודים חויבו בכך, ולכן רווחו שמועות עקשניות לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים, וסופו של תהליך מי ישורנו. יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו את טפסי הצהרת הרכוש, אך לא נודע מה היה איתם. על פי השמועה, המטוס שבו הטיסו את כל טפסי ההצהרה לצרפת הופל, וכל החומר הושמד, ומשבאו לשוב ולבקש מהיהודים טפסי הצהרה כבר נכנסו בעלות הברית למרוקו והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תכניותיהם.

עם פרוץ הקרבות גבר זרם הפליטים אל הקהילות היהודיות שברחבי מרוקו. רבים מפליטי יהודי אירופה שברחו למרוקו, נותרו בלי ניירות ובלי אמצעי פרנסה, וצפוי היה שיישלחו למחנות עבודה.

יהודייה אחת, מהגיבורות היהודיות העלומות בתקופת השואה, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים פליטים שנמלטו מאירופה העשנה לצפון אפריקה. הייתה זאת גב׳ הלן קאזס בן־עטר, עורכת דין במקצועה, צאצאית למשפחה מכובדת מטנג׳יר. סיפורה המופלא של בן־עטר אינו ידוע כמעט לאיש, גם לא לעולים רבים ממרוקו, מלבד לקומץ חוקרי יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה. אביה, איש העסקים עמרם קאזס, התיישב בקזבלנקה וזכה לאזרחות צרפתית בזכות תרומתו למפעלה של צרפת במרוקו, בעוד אמה החזיקה באזרחות אנגלית. במשך שנות המלחמה, תוך שהיא מסכנת את חייה ועל אף טרגדיות אישיות שחוותה, הקימה בן־עטר מערך הצלה ותמיכה לעשרות אלפי יהודים, דאגה להם לטיפולים רפואיים, לינה, אוכל ודמי קיום וסייעה להם להמשיך הלאה בדרכם אל החופש המיוחל.

החיים האישיים של בן־עטר הצעירה היו רוויי טרגדיה. בתה התינוקת נפטרה באופן פתאומי, וזמן מה לאחר מכן היא איבדה גם את בעלה, והוא בקושי בן 39. אך האבל האישי שלה לא עצר אותה. מלחמת העולם השנייה  השתוללה אז, ובן-עטר הגבירה את פעילותה הציבורית. היא החלה לקבל מידע על גורלם של היהודים באירופה, וגמלה בה ההחלטה לסייע להם בכל דרך אפשרית.

את מרצה הבלתי נדלה העמידה לאורך כל המלחמה לסיוע לפליטים. לשם כך הקימה בקזבלנקה את וועדת הסיוע לפליטים. לימים תספר, כי הכול התחיל בתמוז ת׳׳ש (יולי 1940), כשעגנו בנמל קזבלנקה כ־30 אוניות שהפליגו מצרפת. על סיפונן מספר רב של פליטים בעלי אזרחויות שונות שברחו מארצות שנכבשו על ידי גרמניה, ובהם יהודים רבים. השלטונות לא ידעו כיצד לטפל בפליטים, והם נותרו באוניות בתנאים קשים ביותר. אחד הנוסעים, יליד וינה, הכיר את בעלה המנוח של הלן שסחר בבולים, והעביר אליה קריאה נואשת לעזרה: ״תצילו אותנו! ברחנו מאירופה לאפריקה, אבל לא נותנים לנו לרדת לחוף, ומתייחסים אלינו כאל מצורעים. אנו עומדים למות מרעב ומצמא, ובכל יום יש יותר ויותר ילדים חולים".

היא פנתה מיד לראש העיר, המפקח האזרחי שהכירה מפעילותה למען גיוס לצבא של הצעירים היהודים, והוא נעתר ואפשר להם לרדת, בתנאי שקליטתם תהיה על אחריותה האישית. בגילוי של רגש אנושי הסכים להקציב לפעולה סכום ראשוני, וכך נמנעה מהם השהות במחנות ההסגר.

איש לא חשד באישה נמוכת הקומה ושחורת העיניים שהתרוצצה בין היהודים המבוהלים שירדו מהספינות בנמל קזבלנקה, לאחר שנמלטו מציפורני הנאצים. האישה לבושת השחורים ניגשה אליהם, הציעה את עזרתה, אמרה מילה טובה וחייכה במאור פנים. מאחורי החיוך הסתתרה הלן קאזס בן־עטר.

כחלק מן הסיוע, נרתמו רופאים יהודים לטפל בפליטים החולים. וועד קהילת קזבלנקה העניק לוועד הסיוע הלוואה ללא ריבית, שהוחזרה רק לאחר המלחמה. כדי לשכן זמנית חלק מהפליטים הראשונים, העמידה עירייה קזבלנקה לרשות וועד הסיוע מחנה נטוש מטונף בפרבר העיר. צעירי תנועת נוער התגייסו למשך כמה ימים, ניקו את המחנה והכינו אותו לקליטת מאות הפליטים. הם אספו אצל המשפחות והסוחרים מצרכי מזון, כלים, מזרונים, שמיכות, רהיטים ומכל הבא ליד. חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי, והלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט, כשאת חלקם אף הצליחה לחלץ.

כאשר המעמסה הכספית סיכנה את המשך הסיוע, יצרה הלן קאזס בן־עטר בחודש תשרי תש״א (אוקטובר 1940) קשר עם נציג ארגון הג׳וינט בליסבון. הנציג לא הכיר אותה אך התרשם מפעילותה, והתחיל להעביר לה הקצבה למימון הפליטים. כך זכו הפליטים לקבל קצבה שבועית, טיפול רפואי, הלוואות זעירות ועוד. הוועד דאג גם לביקורים תכופים לפליטים שבמחנות ההסגר. לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים, תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטון האנטישמי. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו.

מספר פקידים בנציבות הצרפתית לא חיבבו את פעילותה של הלן קאזס בן־עטר, בלשון המעטה, ומחו בפני פטן על היחס הטוב שהיא מקבלת מנציגי השלטון במרוקו. כשנה לאחר מכן הוציא המפקח האזרחי, אנטישמי מובהק, את הוועד מחוץ לחוק, ואף הוסיף ואיים כי ישלח את בן־עטר למחנה ההסגר בבו דניב.

באחת הפעמים, נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר. בעקבות עדותם, נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתה כדי לעצור גם אותה, אך היא חמקה מהבית עוד טרם בואם. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה, לחפש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, הרי שבן־עטר נשכחה עם השנים.

כך בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מקלט זמני בערי החוף במרוקו, בחפשם מנוח לכף רגלם. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים.

חלק מן הפליטים נקלטו במשפחות יהודיות בקזבלנקה ובערי השדה כמו פאס, מראכש, מזאגאן וסאפי. ז׳ק חרבון, תושב העיר מראכש, סיפר על אירוח פליט בביתם: "הגיעו שמועות על המלחמה. היה זה נושא השיחה היחידי. מספר, זעום עדיין, של פליטים שברחו מגרמניה, אוסטריה ומקומות אחרים התחילו להגיע למרוקו. הם התארחו אצל משפחות, עד שימצאו מקור פרנסה. אירחנו בביתנו את אחד האומללים האלה. הוא דיבר צרפתית במבטא קשה ושיחק שחמט. הוא היה מספר להורי ולחברים שלהם על זוועות הנאצים. הוא סיפר פעם על תלאות היהודים בגרמניה בבית הכנסת ביום השבת״.

פליט צעיר מבלגיה שברח למרוקו עם משפחתו, סיפר לימים על האירוח אצל משפחה יהודית במוגאדור: ״יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לסאפי ולמוגאדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו והגענו למוגאדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאץ כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט, ובמרוקו בכלל, מחממת לי את הלב כאשר אני נזכר בימים ההם״.

כך גם גב׳ סופי פרדד, שנולדה בשנת 1924 בוינה, ולאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ברחה יחד עם משפחתה לפריז. כשטבעת החנק החלה להתהדק, ימים ספורים לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נסו למרסיי ומשם הפליגו בחודש כסלו תש״ב (דצמבר 1941) לקזבלנקה, והתגוררו בה במשך כשנה עד שקיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתם החדש. פרויד שהגיעה למרוקו כנערה בת שמונה עשרה, זכרה אירועים ופרטים רבים, ומאוחר יותר כתבה את זיכרונותיה בספרה ׳חיים בצל משפחת פרויד׳ (Living in the Shadow of the Freud Family), בו תיארה את התקופה שבה שהתה עם משפחתה במרוקו בתקופת המלחמה. בימי שהותה במרוקו, צילמה אף מספר תמונות מרשימות על חיי הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנמסרו מאוחר יותר לארכיון השואה בוושינגטון.

״טיילנו ברובע הערבי״, סיפרה פרויד, ״קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שוכבים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים, אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים״.

בקזבלנקה מצאה מקלט בבית משפחת קוריאט, שפתחו בפני משפחתה את ביתם ואפשרו להם חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית. ״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״, תיארה. היא הוקירה את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט, ״משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי. אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל עבורי, והפכתי למעשה לבתם המאומצת״. היא מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

עמוד 247

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אפריל 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר