יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה-יגאל בן נון
יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה
פליטי השואה במרוקו
דר יגאל בן-נון חוקר יהדות מרוקו ומקרא. כתב עבודת דוקטור בנושא ההגירה היהודית החשאית ממרוקו באוניברסיטת פריז ,8 ועבודת דוקטור בנושא ההיסטוריוגרפיה במקרא במכון ללימודים גבוהים בפריז. חיבר ספרים ומאמרים.
קישור למאמר המקורי מתוך כתב עת סגולה מספר 128 , בתחתית הדף
לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית נכנס משטר וישי ששיתף פעולה עם הגרמנים לנעליה של צרפת במושבותיה בעולם. הצרפתים שלטו באותם ימים בהגדרות משפטיות שונות על כשליש מאפריקה, על סוריה ולבנון, על וייטנאם וקמבודיה, ועל נקודות אסטרטגיות באוקיינוסים. מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית מאז 1912 והיא נותרה במעמד זה במשך 44 שנה, עד 1956
בסבך זהויות הקהילה היהודית ניצלה את הנוכחות הצרפתית להאצת התפתחותה החברתית והתרבותית, והיהודים ינקו בחדווה מהתרבות ומהחינוך הצרפתיים. קידומם החברתי של היהודים, תהליך המודרניזציה שעברו וניסיונותיהם להפוך לצרפתים לא מצאו חן בעיני המתיישבים הצרפתים במדינת החסות. רבים מנציגי המעצמה הקולוניאלית שהגיעו למרוקו ולאלג'יריה היו תומכי הימין הקיצוני והגזעני, והם התייחסו בזלזול ליהודים וגרמו לא אחת לעיכוב בתהליך התפתחותם. ולכן, למרות שהיהודים קיבלו באהדה את התרבות הצרפתית, יחסם למהגרים מצרפת היה שלילי.
במקום לעודד ולטפח את האוכלוסייה שהטמיעה לתוכה את השפה הצרפתית ואת תרבותה, השתדלו נציגיה הרשמיים של צרפת לשמור על איזון תאורטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס קוו ובמדיניות שקבע הנציב הראשון המרשל ליוטה. כתוצאה מכך לא אישרו שלטונות החסות ליהודים לפתוח בתי ספר, תנועות נוער ובתי חולים כל עוד לא נפתחו מוסדות מוסלמיים מקבילים. אולם הצרפתים גם לא עודדו את התפתחותם של המוסלמים במרוקו, שכן כל סממן של קִ דמה השכלתית בקרבם נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזתם בצפון אפריקה.
ההשכלה הצרפתית שרכשו היהודים בבתי הספר של חברת כי״ח – כל ישראל חברים – וההיטמעות המהירה בחיים המודרניים יצרו פער גדול בינם לבין רוב המוסלמים. למרות חששם של הצרפתים לא ניצלו היהודים את השכלתם נגד השליט הזר, אך גם לא כיוונו אותה במופגן לטובתו. אין ספק כי המודרניזציה שינתה את מארג היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה ליהודים יתרון שבלט ביתר שאת לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות.
בתקופת שלטון החסות היהודים לא היו מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו לקבל את זכויות היתר שניתנו למתיישבים הצרפתים על פי התקדים של צו כְּרֶמִיֶה מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית, אך תוחלתם נכזבה. חדירת התרבות הצרפתית למרוקו הפכה את הזהות היהודית מורכבת יותר ויצרה מוקדים חדשים של אהדה והזדהות. יהודי מרוקו יכלו לבחור על פי נטיות לבם להזדהות עם צרפת, עם הלאומיות המרוקאית או עם הלאומיות היהודית שהלכה והתהוותה בארץ ישראל. בחלוף השנים התברר כי העילית היהודית שמרה על נאמנות כפולה, ולעתים גם משולשת.
תלמידים יהודים שלמדו בבתי ספר צרפתיים הרגישו מופלים לרעה ביחס לבני כיתתם הצרפתים והעדיפו את חברת המרוקנים. האוכלוסייה הצרפתית הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתיישבים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן כלפי הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. האכזבה מצרפת אף החריפה עם החלתם של חוקי האפליה שהנהיג משטר וישי בצרפת. אלה אומצו מרצון בנציבות במרוקו, ופגעו בעיקר במעמדם של היהודים שהייתה להם אזרחות צרפתית או אזרחות זרה אחרת.
שלטון וישי במרוקו
בהוראת ממשלת וישי החיל הגנרל שארל נוגֵס, המושל הצרפתי של מרוקו, על היהודים את חוקי האפליה שיזם ראש הממשלה פייר לוואל. בחוקים אלה נקבע כי היהודים יוגדרו לא על פי דתם אלא על פי גזעם, והם הוחלו במרוקו בהדרגה בשלושה צווים שונים. הצו הראשון, שפורסם ב־31 באוקטובר ,1940 פגע בעיקר בשכבה הבורגנית המשכילה ובתלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. מספר היהודים בכל מוסדות החינוך הצרפתיים הוגבל, והדבר גרם להפסקת לימודיהם של צעירים רבים; פקידים בכירים בחברות ציבוריות וממשלתיות פוטרו מעבודתם; הופסקה עבודתם של בעלי מקצועות חופשיים שונים – ובהם מנהלים, רופאים, עורכי דין, מורים, מהנדסים, עיתונאים – למעט אלה שעבדו עם יהודים בלבד. כתוצאה מכך גורשו שלושים עורכי דין מלשכת עורכי הדין בקזבלנקה ועל רובם נאסר להמשיך לעסוק במקצוע. מתוך 16 רופאים יהודים נאסר על 13 לעסוק במקצועם. בין המפוטרים היה גם הרופא הבכיר ד״ר לאון בן זקן שמונה כעבור שנים לשר בממשלת מרוקו העצמאית (ראו יגאל בן־נון, ״מי יהיה השר היהודי״, גיליון 115(.
הצו השני פורסם בשניים ביוני 1941 על ידי קְסַבְיֶה וָלָה, הממונה על ענייני היהודים, ובו נדרשו היהודים להירשם בתחנות המשטרה, צעד שלא בישר טובות והקל בהמשך על גירוש היהודים. עוד נדרשו היהודים להגיש למושלי המחוזות רשימות של רכושם לקראת החרמתו. בחמישה באוגוסט פורסם הצו השלישי שאסר על רופאים יהודים לטפל אפילו ביהודים, וב־22 באוגוסט פורסם הצו הרביעי שקבע כי כל היהודים שעברו להתגורר ברבעים אירופיים לאחר אחד בספטמבר 1939 יחויבו לעזוב את בתיהם ולחזור לשכונות היהודיות. בקזבלנקה חל הצו הזה על כעשרת אלפים יהודים מתוך חמישים אלף היהודים שהתגוררו בעיר כולה. הסולטן מוחמד בן יוסף, שאולץ לחתום על צווים שהגבילו את סמכויותיו שלו, נאלץ לאשר בחתימתו גם את ארבעת הצווים נגד היהודים. ארכיונים שפורסמו לא מזמן מעידים על מתיחות רבה ששררה בינו לבין המושל הצרפתי סביב חוקי האפליה נגד היהודים. על פי עדות שהגיעה אליי באופן אישי קיבל הסולטן בחודשים מאי, יוני ואוגוסט 1942 שלוש משלחות של יהודים ועודד את רוחם. בפגישה השלישית השתתפו שלושה נכבדים יהודים מפאס – אלי דנן, יצחק כהן ויצחק אלאלוף – ובמהלכה נערך טקס הדובחה, מעין זבח המסמל את הבטחת הסולטן להגן על היהודים ככל יכולתו.
לארח אחים נרדפים
תנועת הנוער 'שרל נטר', שנוסדה בקזבלנקה ב־,1929 ראתה את הנולד והקימה כבר ב־1936 קרן למען פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה בשל רדיפות הנאצים. ערב המלחמה הצליחו ראשי התנועה, ובראשם אלפונסו סבח, לגייס כ־1,300 צעירים יהודים מקזבלנקה כמתנדבים לצבא צרפת, אך גיוסם נדחה על ידי השלטונות. לאחר שפרצה המלחמה, ולפני כניעת צרפת, ביקשו כ־8,000 צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת החופשית בלונדון ולהילחם בנאצים, אך גם הם נדחו מחשש שגיוסם יוביל לתביעת אזרחות צרפתית שתפר את האיזון בין מוסלמים ליהודים. במהלך המלחמה פעלה תנועת הנוער במחתרת, וגם אחריה נזהרה מפעילות מופגנת וביטלה את השתתפותה בצעדה שנערכה לרגל סוף המלחמה.
כאלפיים יהודים שנמלטו למרוקו, רובם ממזרח אירופה, רוכזו לפי הוראתו של המושלּ הצרפתי במחנות שמורים בבוַעָרפה, בבודניב ובאגדז שבפאתי מדבר הסהרה. במחנות אלה נכלאו בתנאים קשים אלפי יהודים ולא יהודים מאירופה אשר לא זכו לאשרות שהייה במרוקו והוגדרו כלא רצויים. יהודים ממרוקו לא הובאו למחנות אלה, אך נכלאו בהם מאות מתנדבים זרים שהתגייסו לצבא צרפת, ואלה סבלו התעללויות מצד חיילי לגיון הזרים ממוצא גרמני ששמרו על המחנות. בניגוד לגרמנים, השומרים הבֶּרבֶּרים גילו יחס אנושי יותר לכלואים. בחמישה ביולי ,1940 לאחר שצרפת נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ייסדה עו״ד הלן קאזֶס בן עטר, ילידת טנג'יר שמשפחתה עברה לקזבלנקה, את 'הוועד לסיוע לפליטים זרים' Comité d'Assistance aux Réfugiés Étrangers כשבועיים קודם לכן היא הפקידה בקונסוליה הבריטית בקזבלנקה כתב התחייבות שבו הצהירה כי תעמוד לרשות אנגליה ללא תנאי במלחמתה נגד גרמניה, גם במקרה שצרפת תחתום על הסכם כניעה נפרד.
באותו חודש עגנו בנמל קזבלנקה כשלושים אניות כשעל סיפונן פליטים שברחו מהמדינות הכבושות, ובהם גם יהודים רבים, אך השלטונות לא ידעו איך לטפל בהם. אחד הנוסעים העביר לקאזס בן עטר קריאה נואשת להצלתה של קבוצת פליטים העומדים למות מרעב ומצמא. היא פנתה לראש העיר, וזה הסכים כי יֵרדו מהאנייה בתנאי שקליטתם בעיר תהיה על אחריותה האישית. הוא אף העניק לה תקציב קטן לצורך העניין. כ־300 צעירים מקזבלנקה התנדבו מיד לעזור ליהודים שברחו מצרפת ומבלגיה בדרכם לארצות הברית, והרופא לאון בן זקן העניק לפליטים טיפולי חירום. לוועד שהקימה קאזס בן עטר הצטרפו אישים בולטים בקהילה, ובהם שמואל דניאל לוי שהקים מוסדות הומניטריים למען יהודי מרוקו, הפעיל הציוני פול קלמרו, הנדבנית סליה בנג'יו שהקימה בית יתומים יהודי בקזבלנקה והאספן זֶדֶה שולמן שהיה חבר הפדרציה הציונית ונציג הקונגרס היהודי העולמי. הוועד סייע לפליטים באספקת מזון וקורת גג, חיפש עבורם עבודה ודאג להשיג להם אישורי תנועה ומסמכים שיסדירו את מעמדם הרשמי במרוקו. ללא עזרה זו רבים מהפליטים היו נשלחים למחנות כליאה. העירייה העמידה לרשות הוועד מבנה נטוש ששופץ על ידי צעירים מתנועות הנוער שגם אספו מצרכי מזון, מזרנים ושמיכות. בהמשך שוכנו הפליטים ללא תמורה בבתיהן של מאות משפחות יהודיות בקזבלנקה, במראכש, בפאס, במזגאן ובסאפי. קאזס בן עטר גייסה ועדי קהילות וארגונים מקומיים לעזרת הפליטים, אך באוקטובר 1941 נאלצה לפנות גם לארגוני סיוע בינלאומיים – לג׳וינט, ובעיקר להיא HIAS -שאת פעילותו ריכז רפאל סְפַנְיָאן מליסבון – בבקשה שיממנו טיפול רפואי, שכר לימוד, תלושי דלק והלוואות. הוועד גם ארגן ביקורים של פליטים שהושמו במחנות הסגר.
פעולות הוועד זכו אמנם לסיוע של פקידי ממשל אחדים, אך עוררו את זעמם של פעילי הימין הקיצוני הצרפתי. ב־27 באוגוסט 1940 עקפו פעילי הימין את מושל מרוקו שארל נוגס ופנו ישירות לראש ממשלת וישי המרשל פטן שישב בפריז בדרישה כי ישים קץ לפעולות ועד ההצלה. הוועד לא הפסיק את פעולתו ואף הקים מחנה נוסף על החוף כדי להבריח דרכו פליטים אל מעבר לים. האנייה הראשונה שנחכרה על ידי היא״ס הפליגה לדרום אמריקה ביולי 1941 כשעל סיפונה מאות פליטים. באוקטובר 1941 הצליחו מתנגדי הוועד להוציא את פעילותו אל מחוץ לחוק. המשרד נסגר, והודיעו לקאזס בן עטר כי היא תישלח למחנה הסגר בבודניב. המושל נוגס לא אִפשר את המשך פעילות הוועד, אך קאזס בן עטר הורשתה להמשיך לפעול למען הפליטים באופן אישי ולא ציבורי. איש העסקים רפאל בן אזרף העמיד לרשותה משרדים להמשך הפעילות.
ספר אורחים
הפליטים שוכנו תחילה במועדון הבוגרים של בית הספר כי״ח ובחוות שהוכשרו ללינה זמנית מחוץ לעיר, ובהמשך בבתיהם של מאות משפחות יהודיות. בסך הכל זכו למעלה מעשרים אלף פליטים מאירופה לסיוע במרוקו, ורובם היגרו משם לארצות הברית ולדרום אמריקה. אלפי המשפחות היהודיות שאירחו את הפליטים היו טרודות בצרות שפקדו אותן ולכן לא טרחו לספר על התנדבותן בימי המלחמה, והסיפור גם לא היה מוכר לציבור מזיכרונותיהם של הפליטים. רק לאחרונה פורסמו שני חיבורים אוטוביוגרפיים העוסקים בנושא. ב־2007 פורסם ספרה המרגש של סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד
Living in the Shadow of the Freud Family פרויד זיגמונד של משפחת בצל חיים . פרויד מתארת בספר כיצד הגיעה עם אמה לקזבלנקה ושוכנה בבית משפחת קוריאט. ב־2016 יצא לאור ספרו של אשר כנפו מאשדוד 'הכינור ואני – וריאציות לכינור ולביוגרפיה' המתאר את הצד של המשפחות הקולטות. בבית הוריו במוגדור שוכנו משפחות פליטים ממוצא פולני שהגיעו מבלגיה. בין הפליטים שמצאו מקלט בקזבלנקה היו גם אחיו של חיים ויצמן ובנו של אלפרד דרייפוס, ששניהם שוכנו בביתו של זדה שולמן. סופי פרויד, שהייתה אז בת ה־,18 תיארה את חייה בבית משפחת קוֹריאָט – מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות חול, רכיבה בחוות סוסים ומשחקי בנים ובנות בחברת פלור, הבת הצעירה של משפחת קוריאט. למרות המלחמה השלימה פרויד את לימודי הבגרות שלה, ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים. סופי חשה כבת מאומצת במשפחה והצטערה על כך שלא הזדמן לה להודות על כך כראוי. בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים בקזבלנקה, ובכל הארוחות סעדו סביב שולחנה יותר מעשרה אורחים. עוד סיפרה סופי כי רופאים יהודים הקימו מרפאה והעניקו בה טיפולים דחופים לחסרי אמצעים.
רווח והצלה
ב־16 בנובמבר 1942 קיבלו היהודים באהדה מופגנת את כוחות הצבא האמריקני שנחתו בקזבלנקה במבצע לפיד. למבצע סייעה גם המחתרת היהודית האנטי נאצית באלג׳יריה שבראשה עמדו ז׳וזֶה אַבולקר ורוז׳ה קרקסון )ראו יהודה מורלי, ״ליל תחפושת וקרב״, גיליון 101 בעקבות המבצע הופסק רישום הרכוש היהודי במרוקו והרשימות הושמדו. היהודים חיברו שירים שבהם הביעו את סלידתם מצרפת והיללו את המושיע האמריקני שחייליו הצילו את צפון אפריקה מהנאצים. בעלי בריתם של הנאצים לא הספיקו לכלול את יהודי מרוקו בפתרון הסופי, אבל יהודים רבים ממרוקו ששהו בצרפת בזמן המלחמה נשלחו למחנות השמדה, ורק מעטים מהם ניצלו. מאות יהודים ניצלו בפריז בסיועו של מייסד המסגד הגדול של פריז סי קדור בן גבריט, שהיה מעורב בהפיכתה של מרוקו לבת חסות צרפתית. הוא סיפק להם מחסה במסגד והעניק להם תעודות לידה מוסלמיות מזויפות שהגנו עליהם ממעצר ומגירוש, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
תקנה בפאם למורדת המקבלת מחצית התשלום להנקה
לפי תקנות המגורשים בפאס בשנת האי״ש (1551) עליה חתומים עשרה חכמים ולאחר מכן בשנת ישמ״ח (1598) עליה חתומים שני חכמים נוספים:
אם יהיו איזה נשים מורדות בבעליהן ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא [לטובת הנושא או לשם תקנה] אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך שום אדם שתהיה מורדת בבעלה ובעת המרדות תהיה הרה או מיניקה שלא תוכל להשליך הולד שתלד כי אם תהייה מחוייבת להניק את הולד מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מינקת (אברהם אנקאווא,
׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כה).
בסי׳ קט, דף כ ע״ב, החכם הזכיר את התקנה וסיכם שדין המורדת כמו המגורשת. ר׳ פתחיה בירדוגו הזכיר את התקנה הנ״ל (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף ס, ע״ב). בתקנות הנזכרות על ידי חכמים אחרים חוזר נוסח זה:
כל אשה שמרדה על בעלה שדינה לצאת בלא כתובה, אם היתה מניקה או הרה מחוייבת להניק הילד היולד מיום הולדו ועד תשלום כד חודשים, והבעל יתן לה מחצית שכר ההנקה שיתן הבעל לאשה אחרת. התקנה מצוטטת גם על ידי ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, דף קכה, ע ״ב.
הנקה על ידי אלמנה בשכר.
בשו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יג: ״אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע״פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כד חדש״. שם ס״ק יד: ״ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כד חודש״(מצוטט גם על ידי ר׳ חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״ב).
לפי תקנת המגורשים – לאלמנה רק מחצית השכר. האלמנה מקבלת רק מחצית התשלום שהיו משלמים למניקה שכירה, כי היא מקבלת מירושת בעלה מחצית הרכוש, והחצי ליורשים. אבל אצל אלה שלא קיבלו את תקנות המגורשים ונוהגים על פי הדין, תקבל האלמנה תשלום מלא כמו מינקת שכירה:
אלמנה שהיתה מניקה יש לה לומר שלא תניק אלא בשכר. ומכל מקום תיקנו ז״ל שלא תטול אלא חצי ההנקה. ועוד ינתן לה במה ישכב הילד ובמה לכבס כסותו. ודוקא שחולקת עם היתומים שכתובתה למנהג הקהילות, אבל אם כתובתה כדין, שכרה מושלם (אברהם קורייאט, ׳ברית אבות׳, דף עח). המנהג בתפילאלת בה לא קיבלו את תקנות המגורשים – אלמנה מקבלת מהיורשים רק הוצאות הכלכלה והכסות לתינוק. אלמנה מניקה הניזונית מן היורשים מניקה חינם. ואפילו אם אינה ניזונית מהיורשים,
לא שמענו גם לא ראינו שהיו נותנים לה שכר הנקה מיוחד בשביל ההנקה, אלא נותנים לה דמי מזונות הולד, דהיינו בית דין שמין כמה צריך הוולד לענין כסות ומאכל ומשקה וכו׳ ונותנים לה היורשים מעות דמי כל הדברים האלה מדי חודש בחודשו(שלום אביחצירא, ׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ צה).
החלטת מועצת הרבנים במרוקו על דמי הנקה מלאים לגרושה ולאלמנה
הרב דוד עובדיה מצפרו הביא הצעת החלטה למועצת הרבנים השנייה במרוקו בשנת תש״ט (1949), על תשלום מלא לאלמנה ולגרושה, בהסתמך על עמדתו של ר׳ פתחיה בירדוגו בתשובותיו ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו. אשר לאלמנה הוא מסביר את ההצדקה למחצית דמי הנקה בכך, כי ידה היתה על העליונה בחלוקת נכסי הבעל שהוא מעל סכום כתובתה. לכן התקינו שתקבל רק מחצית התשלום. אבל עתה מאז שנתקבלה תקנת הבחירה והיא מקבלת ״רק הפחות שבסכומים״, מדוע ייגרע חלקה בדמי ההנקה ? חברי המועצה לא קיבלו את הצעתו בשלמות, ההחלטה היתה כי רק הגרושה תיטול שכר הנקתה במושלם (מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 243-242; נזכר על ידי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, דף נה; חוות דעתו של ר׳ יהושע מאמאן, בהקשר לתקנה: ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יג).
דירוג התשלום למניקות לפי מצב כלכלי. במועצה השלישית שהתקיימה בשנת תש״י(1950) הוחלט על דירוג התשלום למניקות לפי שלוש דרגות של רמת חיים:
דל, בינוני ועשיר. וכן יפסקו על תשלום למינקת ״בעד חלבה ובעד טיפולה ביונק״ לפי השירותים דלקמן:
- מינקת שלמה בחלבה ליונק.
- מינקת בחלבה עם הסעדתו בדברים אחרים.
- אינה מניקה כלל, רק סועדת היונק בדברים הצריכים לו(מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 274).
אשה שהתעברה ללא נישואין תבעה מאבי התינוק דמי הנקה. מעשה בשנות ה־60 של המאה ה־20: אשה התעברה מפלוני, והוא הודה בפני בית הדין שהתינוק ממנו, והאשה מניקה אותו זה שנה ומטפלת בו. היא תבעה ממנו דמי הנקתו, טיפולו, כסותו, רופא ורפואות מיום לידתו עד עתה, ואילו הנתבע אמר, כי היות ולא תבעה אותו עד עתה הוא חשב ש״היא עושה הכל בתורת חסד, כי היא אמא שלו״.
ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשכ״ב (1962) כי היא תקבל על עצמה בחרם שלא טענה עליו שקר. והוא ישבע שהיא לא תבעה ממנו מאז יום לידתו ורק עתה, ואז הוא פטור מלשלם לה עבור העבר. ואם לא רצה להישבע, אזי חייב לשלם לה ההוצאות על פי שומת שני בקיאים שיעריכו את ההוצאות (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סא).
זונה שילדה תינוק – על האב לשלם דמי הנקה. בתשרי תרצ״ד (אוקטובר 1933) היה מעשה בזונה שילדה לאדם, והוא הודה כי התינוקת ממנו. בהיות התינוקת בת ג חודשים תבעה ממנו דמי הנקה, והאיש טען שאחיותיו יטפלו ויניקו אותה בחינם ״והיא טוענת שקשה עליה פרידתה וגם צער החלב וכו׳ ולכן תתן לה שכר הנקה והיא תניק אותו״, וכן חוששת שהאב או קרובותיו ירצחו את התינוקת.
ר׳ דוד צבאח ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳: ״הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו״. ההנקה היא בכלל מזונות. וזמן ההנקה יח חודשים לנקבה וכד חודשים לזכר. החכם הזכיר תקנה של שנת תי״א (1651) המחייבת הנקה לנקבה יח חודשים ולזכר עשרים חודשים. הוא התחשב בנימוקיה וכתב: ״כמעט יש סכנה בפרידת הבת מאמה כי בג׳ חודשים יכולה להכיר אותה ובפרט דאיכא [שיש] חששת רציחה… מציאות שכיחה בכל יום מפני הבושה״. לסיכום, החכם חייב את האב בשכר הנקה למשך יח חודשים (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, פו, דף מג ע״א־ע״ב).
אלמנה ילדה מחוץ לנישואין, ותביעתה לתשלום דמי הנקה לא נענתה,
כי הגבר הכחיש שהתינוק ממנו. על מקרה כזה דן ר׳ אליהו ילוז ״ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד״מ [לא היו דברים מעולם], ופטרוהו בית הדין״ (אליהו ילוו, ׳יש מאין׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).
בזמן החדש היו מניקות מוסיפות ״אבק מקמח״ כפי שכתב ר׳ מכלוף אביחצירא (׳יפה שעה/ או״ח סי׳ מ).
לפי הדין מינקת שמת הולד ״מותרת בימי אבלה לילך למרחץ כדי שיתרככו דדיה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף יח ע״ב).
חלב של שדי האשה כאמצעי רפואי. ר׳ יהושע מונסונייגו מפאס כותב, כי ״מותר לחלוב מדדי האשה לחולה שאין בו סכנה לשתות לרפואה שיעור כגרוגרת. ואם לרפואת עין כשעור ההוצאה, ואם לתת על פדחתו לקרר הקדחת״.
בין העצות שהשיא ר׳ שלום הכהן מג׳רבה לאב, כי בעת העיבור והיניקה של בתו, שלא יגרום לה לכעוס, כי הדבר מזיק לה (׳ברכה ושלום׳, דף יב ע״א־ע״ב).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
עמוד 141