יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- מנהגים מקומיים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

מנהגים מקומיים

נוסף למנהגים שנהגו בהם כל המגורשים היו מנהגים שקדמו לגירוש, שנהגו בהם בעיקר במראכש ובקהילות בדרומה של מרוקו. היו גם מנהגים מקומיים שחייבו רק את יושבי המקום. יעב״ץ כתב:

אם הוא מנהג אין זקוקין חכמי עיר אחרת לימשך אחר מנהגם, דהיכא דנהוג נהוג,היכא דלא נהוג לא נהוג(יעב״ץ, ימוצב״יי, ח״ב, סי׳ נו).

ר׳ יהודה אבן עטר מצוטט כמי שאמר: ׳כבר ידעת דרוב המנהגים פה פאס הולכים אחר המקל׳(רפאל בירדוגו, 1747־1822, ׳משפטים ישרים׳, דף כה). לעומת זאת בדיני ניקור וכשרות הבהמה נהגו להחמיר(דוד עובדיה, ׳נתן דויד׳, דף שפד).

היו חכמים שכתבו על מנהגי מקומם, שחלקם היו מנהגים משותפים לרוב יהודי מרוקו וחלקם היו נהוגים רק על ידי קהילתם.

מנהגי מכנאס כפי שהובאו על ידי ר׳ חיים משאש: הוסכם ע״י רבני העיר בשנת כת"ר (1860) על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מותר לשתותו. מכל מקום אנשי מעשה נזהרים ואין שותים. היו אפוא הבדלים בין המקילים לבין המקפידים ומחמירים. ומותר לשתות מרה של חמור כל יום כף אחת במשך ארבעים יום, אם כן יעץ רופא ישמעאלי.

 

כאן נהגו לחייב את הבעל לאפשר לאשתו להשתטח על קברי צדיקים, ורבני פאס וצפרו חלקו על זה (ילקט הקמח׳, דפים קסד־קפג). כאן היו אומרים ׳הנני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי׳(יוסף משאש, ימים חיים׳ אריח, סי׳ סז).

ר׳ שלמה בירדוגו(1854־1906), שכיהן במכנאם החל ב־1897 כתב, כי 'מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו דמברך שהחיינו בשעת עלייתו לספר תורה פעם אחת׳ (די השב ואם למסורת׳, דף יד ע״א). גם היה נהוג לאכול בשבת שלפני ט' באב חמין שונים מאלה של כל השנה, עשויים מחיטה מטוגנת עם בצל.

מנהגי צפרו הובאו על ידי הרב דוד עובדיה בספרו 'נהגו העם׳. גם מחיבורים אחרים של חכמי צפרו ניתן ללמוד על מנהגיהם. למשל, שנוסף לקריאת המגילות הנהוגות בכל תפוצות ישראל היו קוראים את משלי בליל שמיני של פסח, את איוב בשבתות אחרי מנחה ובט' באב, את קהלת בשבתות לאחר חג השבועות, ואת דניאל, עזרא ונחמיה בקיץ(שם, עמי 18־20).

 

יהודי מוגדור נהגו לומר קדיש יתום גם לאחר שנת האבלות. פיוטים מיוחדים היו נאמרים שם לפני אמירת 'כל נדרי'.

במאה ה־19 היו להם קשרי מסחר הדוקים עם יהודי אנגליה, ובייחוד עם קהל הפורטוגזים בלונדון, לשם היגרו סוחרים ממוגדור, והדבר השפיע גם על מנהגיהם בזמן החדש. כפי שכתב ר׳ ראובן אג'יני מצפרו(1878־1942) התפילה של יהודי מוגדור בתקופה זו היתה לפי הנוסח של קהל הפורטוגזים בלונדון, והם נהגו לשכור נגנים שאינם בני ברית שניגנו בשמחות בבתיהם. הדבר מנוגד לדעת הרי״ף, הרמב״ם והרדב״ז(׳שפתי רננות׳, עמי 43־44).

בתיטואן היה נהוג לאכול דגים בלילות שבת לפני נטילת ידים לסעודה, במטרה להשלים מאה ברכות(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ד, ׳אבני מילואים׳, או״ח, סי׳ ד).

 

מנהגים שונים

 

מנהגי המערב הקדומים היו שונים מאלה שהיו נהוגים בדורות האחרונים במרוקו. ומהם שונים מהמנהגים שנזכרים על ידי ר׳ יוסף קארו. מנהגי התפילה במאתיים השנים האחרונות היו מבוססים על נוסח ׳תפילת החודש', שהודפס בוונציה תקפ״א. הספר יצא ב־40 מהדורות, ונפוץ גם בקהילות מרוקו. החכם כליפא בן מלכא שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגאדיר, וחיבר ספר בשם 'כף נקיי שהעתקתו נשלמה שם בשנת תקי״ד, ובו ניסה לשמור על ייחודו של מנהג מרוקו וזיקתו למסורת של רב סעדיה גאון בסידורו. עיקרו של הספר הגהות על מנהגי התפילות.

בדורות האחרונים היה נהוג להפסיק בתפילה בין ׳שירת הים׳ ל'ישתבח׳ בשבתות ובמועדים, בברית מילה, בבר מצווה ובחתונה, ולומר פיוטים (יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ קנז).

אמירת תיקון חצות ותפילות היו משותפים לקהילות מראכש, מוגדור, רבאט וקהילות אחרות, והודפסו על ידי מסעוד בן סריקי, בספר ׳חצות .לילה אקום׳, קזבלנקה תרצ״ב.

 

הברכה על אמירת הלל: בימים שקוראים בדילוג, כמו בראש חודש ובחול המועד של פסח, מברכים ׳לקרא את ההלל׳. בשלוש רגלים בהם אומרים את כל ההלל, מברכים ׳לגמור׳, כך מנהג הוותיקים לפי השו״ע, אריח, סי׳ תכב, ב (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, חייב, אריח, סי׳ טו, ח״ד, סי׳ כד). היו קוראים את ההפטרות עם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום לערבית יהודית. היו מקומות בעיקר בצפון מרוקו בהם תרגמו לספרדית.

בערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה מחצות היום והלאה. בליל פסח לפני קריאת ההגדה היו אומרים הקדמה בערבית יהודית.

היה נהוג לקרוא פרקי אבות ומשלי מפסח עד שבועות בשבתות אחרי תפילת מוסף. המגילות תורגמו לערבית יהודית וגם חלקים אחרים מהמקרא וההפטרות, וכן פרקי אבות וההגדה של פסח.

 

בחג השבועות היו קוראים ׳אזהרות׳ (במקום ;אקדמות׳ שהאשכנזים קוראים). מצויים כמה חיבורים בשם זה: של יצחק בן ראובן אלברגלוני, ר׳ שמואל בן גבירול מספרד, ושל ר׳ שמואל אלבאז ממרוקו. אלה כוללים את מצוות תעשה ולא תעשה בצורה שירית. את מגילת רות היו קוראים עם תרגום לערבית יהודית. מנהג נפוץ היה שבשני ימי חג השבועות עולים ילדים על גגות הבתים ומזליפים מים על העוברים ושבים, יהודים ונוכרים, לקיים את הפסוק ׳וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם׳(יחזקאל לו, 25).

סיבה נוספת למנהג זה – התורה נמשלה למים. (על ההתנגדות למנהג זה ראו להלן חלק ג, פרק ו.)

בי״ז בתמוז נהגו לערוך ׳תיקון חצות׳, וביום היו קוראים יחד עם הילדים קינות על גלות השכינה. בימי 'בין המצרים׳ היה נהוג להצניע את הסכינים בבית, ועל השולחן היו שמים רק סכין עם ידית מעץ. בראש חודש מנחם אב היתה סעודה הנקראת ׳קטוע לחם׳ כלומר הפסקת הבשר. אם היתה ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה. היו מקומות שבהם קראו את הקינות לט' באב כשהן מתורגמות לערבית יהודית. ברוב הקהילות היו קוראים את סיפור חנה ושבעת בניה, ׳קצידא די חנה צדיקה׳, שחוברה במאה ה־18 בערבית יהודית. בין ט׳ באב לראש השנה היו קוראים בשבתות מספר דניאל.

מראש חודש אלול עד יום הכיפורים היו משכימים לאמירת סליחות, לקריאת ׳הזוהר׳ ויתיקוני זוהרי. היו שהתכנסו בבתי הכנסת לקריאת תהלים. בלילות שני וחמישי התכנסו ליתיקון כרתי, הכולל לימוד מסכת כריתות ופרקי ׳זוהר'. בערב ראש השנה או בערב יום כיפור היה השמש או הרב מלקה את אנשי הקהילה ל״ט מלקות כשהוא מצליף על כל הגוף ואומר: ׳מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו׳(משלי, ג, 11).

בערב ראש השנה נהגו לצום, לטבול וללכת לבית הקברות. על פתיחת ההיכל בליל החג היו מתחרים, וכל המרבה במחיר קיבל את הזכות לפתיחה. האמונה היתה, כי לפותח לא יחסר מזון כל השנה. בחג היו מרבים באכילת מאכלים —מתוקים ושום מאכל מלוח, חמוץ וחריף לא עלה על השולחן. בשבת תשובה נהגו לקרוא לפני מנחה מהספר ׳שיעור קומה׳, הכולל פרקי תנ״ך ו'זוהר'. ביום כיפור היו ילדים באים לבית הכנסת עם חבושים שנעוצים בהם בשמים, כדי לברך עליהם במוצאי החג. למחרת יום כיפור היו עולים לבתי הקברות, והכוהנים עורכים סעודת חג.

בסוכות היו מעטרים את הלולבים בחוטים צבעוניים ובראש הלולב עטרה עשויה מחוטים כאלה. בחול המועד היו מקומות בהם אנשי חברה קדישא היו חוצבים אבנים למצבות. בהושענא רבה היו שוחטים תרנגול כמו בערב יום כיפור. לאחר גמר ההושענות היו משירים את העלים מהלולבים ומוסרים אותם לילדים לשחק בהם. ר׳ שלמה הכהן שלל נוהג זה וכתב: ׳נראה דלאו שפיר עבדיי(׳ויאסוף שלמה׳,סי׳ כו).

בלילה הראשון של חנוכה היו קוראים את ׳מעשה יהודית׳ ואת ׳מגילת אנטיוכוס׳, זו האחרונה הודפסה בסידור ׳בית עובדי, ליוורנו תרכ״ב, ובהוצאות של סידור זה בשנים הבאות. בחנוכה לא שרו את ׳מעוז צורי, אלא את ׳מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל). משחקי קלפים וסביבון לא היו מוכרים. ביום האחרון של חנוכה היו הילדים מדליקים מדורות וקופצים סביבן.

בשבת זכור היו קוראים את הפיוט שחיבר ר׳ יהודה הלוי על מפלת המן, 'מי כמוך ואין כמוך׳. ואת הפסוקים האחרונים קרא הקהל בקול רם ובתרגום לערבית יהודית.

בתענית אסתר נהגו הנשים להשכים ולחפוף את ראשיהן, והאמינו שהזריזות זוכות לחפוף ראשן עם אסתר המלכה והמאחרות חופפות עם המן. בפורים היו מחלקים מעות לכל מי שפושט ידו וגם למוסלמים. היו קוראים את המגילה לנשים בבית, לאחר שהגברים שבו מבית הכנסת, ורק לאחר מכן היו סועדים סעודת פורים. הנשים היו אופות עוגה מטוגנת בשמן וטבולה בדבש בצורה של רשת דייגים, זכר להמן שנפל ברשת.

 

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- מנהגים מקומיים

עמוד 131

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2023
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר