אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

ששפורטש מואשם בנסיון לשכתב את המאורעות, בעיקר של אותה שנה, כדי שדמותו תובלט ותרשם בקורות ימי עם ישראל כדמות של לוחם אמיץ ועקבי בתנועה השבתאית מראשיתה, בשעה שלא כך היו פני הדברים. גם הוא – טוענים מבקריו – נתפש באמונה החדשה ורק מאוחר יותר חזר בו, ועוד הוסיף חטא על פשע בזה שניסה להעלים את המסמכים וההתכתבות הקשורים בכך.

סילוף עובדות הסטוריות או מסמכים הסטוריים, זאת היא האשמה חמורה כאשר היא מוטחת נגד מנהיג רוחני־דתי ואיש צבור. ההאשמה היא חמורה למרות העובדה שאין מאשימין אותו בזיוף מסמכים ותעודות שהיו ברשותו ושלא נכתבו על ידיו. כל מבקריו מסכימים שבמסמכים אלה לא שלח את ידו ומסרם ככתבם וכלשונם. הטענות נגדו מתמקדות בעיקר במכתבים שהוא כתב. פרופ׳ תשבי, הדן אותו לכף זכות ומלמד עליו סנגוריה, טוען ״שלפי הנוהג הספרותי שבימים ההם לא ראו המחברים חובה מוסרית חמורה להימנע מ׳תיקונים׳ בכתביהם הם.״ פרופ׳ תשבי סבור ״שאין להאשים את ששפורטש במעשה זיוף ממש״. הוא מבין לרוחו של ששפורטש ונוהג בו לפי הכלל היהודי הנדיב, ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.״ הוא יודע להעריך את הקשיים בפניהם עמד ששפורטש ואת המכשולים בהם נתקל כדי למלא את תפקידו. ״האמונה בשבתי צבי״ – אומר תשבי – ״היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקר הדת, כגון ייחוד ה׳ ותורה מן השמים.״ פרופ׳ תשבי מרעיף תשבחות על ששפורטש שלא שגה בהזיות והעריך את השבתאות ״כמשבר דתי העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה.״ ״מפליאני ששפורטש״ ־ אומר תשבי – ״בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו.״

התפקיד הראשון במעלה שמִלא ששפורטש בפולמוס הגדול שהתחולל סביב התנועה השבתאית אינו מוטל בספק. השאלה היא מה הייתה התיחסותו של ששפורטש לאמונה החדשה בראשית התגלותה, ואם התיחסותו היתה חיובית – באיזו מידה ניסה לטשטשה?

מבלי להכנס לויכוח ניתן לבחון בברור מקריאה בעיון במסמכים המוב­אים בספר ״ציצת נובל צבי״, שהיו לששפורטש שתי תקופות בהן התיחסותו לתנועה היתה שונה.

התקופה הראשונה היא תקופת ההתלהבות המשיחית הכללית, אשר בה כונָותיה, כיוונה ואופיה של התנועה, לא היו מגובשים דים. היא היתה מלווה אצל ששפורטש בהתלבטויות קשות ובהסוסים רבים. תקופה זו מתחילה עם ראשית ההתגלות של שבתאי צבי באמצע חודש סיון תכ״ה (יוני 1665) ומסתימת, כפי שנראה להלן, בחודש תמוז תכ״ו בפרשת פנחס (אמצע יולי 1966), היינו כחדשים לפני ההמרה (15 בספטמבר 1666). משן תקופה זו היינו קצת למעלה משנה. בתקופה זו משמשים בערבוביה אמונה והרהורי כפירה במשיח ובנביאו, הסוסים והתלבטויות, פסיחה על הסעיפים והעמדת פנים, אחת בפה ואחת בלב, ״ועשיתי עצמי כמאמין.״ בתקופה זו נפשו של ששפורטש חצויה ולעתים הוא אנוס לשתוק או לומר דברים הנוגדים את הכרתו. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נטה ששפורטש להאמין באמונה החדשה ובחלקה השני היסס ופסח על הסעיפים. קשה לתחום תחום ברור ולומר: עד כאן האמין ששפורטש ומכאן ואילך החלו הרהורי כפירה. מה שברור הוא שבאמצע תמוז תכ״ו (יולי 1666), בפרשת פנחס, חל אצלו מפנה חד במחשבתו, כאשר התברר לו שהתפשטות האמונה החדשה עלולה לעקור מן השורש את עיקרי תורת ישראל ולקצץ בנטיעותיה ולזרוע במקומם זרעים של תורה חדשה. אז החליט החלטה נחושה ״שלא עת להחריש יעקב … ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם.״

התקופה השניה מתחילה ביולי 1666 ונמשכת עד יום מותו בשנת 1698, היינו כשלושים ושנים שנים של מאבק רצוף נגד האמונה החדשה ונגד ניצני ספיחיה. בתקופה זו הוא ניהל מלחמת חרמה נגד המשיח ונביאו ועד כל המאמינים שדבק בהם שמץ השבתאות.

נחזור אל התקופה הראשונה ונבחן את עמדותיו, התלבטויותיו והתבטאויותיו של ששפורטש. תקופה זו, המתחילה כאמור ביוני 1665 ומסתימת ביולי 1666, היא תקופת האקסטזה המשיחית אשר גרפה כנחל איתן חלקים נכבדים של הקהילות היהודיות. זוהי תקופת בינים קריטית בחייו. הוא ניתק את עצמו מסביבת המאמינים וטרם רכש קהל תומכים במחנה המתעדים לאמונה החדשה. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים: חלקה הראשון, בה נתפש כנראה לאמונה החדשה, לוט בערפל ועורר את זעמם של מבקריו הטוענים נגדו שהעלים מסמכים וששיכתב את הארועים כך שהפן לגבור הדרמה. בחלק השני של התקופה היה אנוס לכבוש את יצר הדיבור. סכנות רבות מרחפות על ראשו וחייו קשים ומסובכים.

על החלק השני מהתקופה הזאת יש לנו עדויות, הכלולות במכתבים של ששפורטש עצמו ומהן נשקפים לבטיו והתפתלויותיו, מאבקיו הפנימיים עם עצמו ומאבקיו החיצוניים עם סביבתו, ופסיחתו על שתי הסעיפים.

על החלק הראשון של התקופה אין לנו עדויות ישירות מכלי ראשון, כלומר מששפורטש עצמו, אלא מכלי שני, ממכתבים שנכתבו אליו ממאמינים או מחברים לדעה. במכתבים אלה שקיבל לא הכנים כאמור שינוים ומסרם במתכונתם המקורית. לכן אין מקום להטיל ספק באמיתותם.

העדות הראשונה על החלק הראשון של התקופה הראשונה כלולה באגרת שכתב ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי בשנת תכ״ח אל ר׳ יעקב ששפורטש ובה הוא מצטט קטע מאגרת שהריץ ששפורטש אל רבני המערב בשנת תכ״ה (1665) ובה הוא מבשר להם את בשורות המשיח ומאיץ בהם להצטרף לתנועת התשובה ולקבל עליהם את האמונה החדשה.

באִגרת כותב בן־סעדון לששפורטש לאמור: ״ועוד כי אתה העירות לנו בכתב בתחילת שנה ראשונה לבשורות (כלומר בשנת 1665) לאמור: דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב ואומרים אשרנו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו והוספת על השמועה באגרת ההיא שיאריך הזמן בהם לכתבם ולבסוף כתוב באגרת ההיא שזה יהיה באמת בשנת הת״ל (1670) שכך היתה הנבואה הראשונה ואיך לא עמדת בדיבורך ולא שמרת והמתנת עד עת בוא דברו הראשון שנת הת״ל ואחר עבור הזמן ימים או עשור אזי יפול הספק על מי ועל מה נתאחר אם לא יהיה שום טעם שבעבורו יצטרך להתאחר לתועלתו וכדומה.״

לפי קטע זה ממכתבו של ששפורטש המצוטט על־ידי בן־סעדון יוצא שששפורטש לא רק האמין במשיחיות של שבתי צבי אלא גם בנבואתו של נתן, לפיה הגאולה תהיה בשנת ת״ל (1670), כפי שהוא אומר שזה יהיה באמת בשנת ת״ל.

המכתב המקורי אשר ממנו צוטט הקטע שהבאנו, לא כלול באוסף האגרות שבספר ״ציצת נובל צבי?״ המכתב – טוענים המבקרים – נשמט או נגנז בכוָנה תחילה על־ידי ששפורטש כדי ליפות את דימויו ולשוות לעצמו דימוי של לוחם עקבי הנאבק בתנועה מראשיתה.

העלמת מכתב זה ודומיו עוררה את זעמו של גרשם שלום והוא מאשימו שניצל לרעה את כשרונותיו הדיפלומטיים ״כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות פסיחתו על שתי הסעיפים, עד כדי סילוף וזיוף גמור בכתובות שנכתבו על ידו.״ ״זאת היא דרכם של הדיפלומטים מאז ומקדם כאשר כותבים זכרונותיהם״, מטיח ג. שלום כנגדו.

תלמידו של ששפורטש מנסה לישב את הסתירות ודורש את עלבון רבו מבן־סעדון, ויוצא להגן על כבודו. לדידו, מורו ורבו מעולם לא נכשל באמונה החדשה, ומה שכתב, דברים בשם אומרם כתב. ״כי מורי לא העיד ולא קיים, אבל כתב מה שבא לכאן בכתובים באותו לשון עצמו.״ פרוש דבריו של התלמיד ששפורטש לא חיוה את דעתו על הנביא ועל משיחו אלא מסר דברים בשם אומרם כפי שקיבל אותם. ״דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב״ – כתב במכתבו.

עדות שניה על החלק הראשון של התקופה הראשונה היא גם כן מכלי שני וכלולה באגרת של ר׳ יצחק אבוהב אל ששפורטש מחודש תמוז שנת תכ״ו, פרשת פנחס (יולי 1666). אבוהב כותב אל ששפורטש בהתיחסו לאגרת קודמת שקיבל ממנו לאמור: ״הלא הוא בעצמו הודה בכתבו היות הדבר לפי דעתו בכוח האפשרות ולא לנמנע החזיקו וכאשר הגיד לנו גם כן בהיותו במחננו".

אשר לחלק השני של התקופה הראשונה, תקופת ההסוסים, ששפורטש מספק לנו מסמכים למכביר. בחלק זה של התקופה ששפורטש מתיסר, מתלבט, מהסס, נאבק עם עצמו ועם סביבתו, פוסח על הסעיפים וסכנות רבות אורבות לו מכל עבר. הוא נפלט מחברת מאמיני התנועה ואת קהל ״נאמני מורשה קהילת יעקב״, טרם גיבש. חֳדשים מספר לאחר ההתגלות מתחילים סימני הכפירה במשיח ובנביאו לבצבץ ולאחר־מכן הם מכרס­מים בו ומטרידים אותו. כבר בסוף נובמבר 1665 (בשנת שלומ״ים פרשת מקץ), הוא כותב לרבני אמסטרדם אגרת בה הוא מביע ספקות ומציג שאלות רבות המערערות את אמתות משיחיותו של הנביא. בין השאר הוא כותב: ״לא אאמין כי יסופר כי חכמי ארץ ישראל יחזיקו למשוח מלך ולחוטר מגזע ישי על פי נביא ולא על פי עצמו."

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 156