פרשת ואתחנן-אפרים חזן-יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד
פרשת ואתחנן
יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד
לפרשת 'ואתחנן' מתלווה אנחת רווחה לאחר 'תלתא דפורענותא' הן שלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שבהן נקראות הפטרות של תוכחה ופורענות. והנה עבר תשעה באב ואנו מגיעים לשבעה דנחמתא הן שבע השבתות עד לראש-השנה שבהן נקראות הפטרות של נחמה וחזון הגאולה, ובראשן שבת "נחמו". תחושת הנחמה עולה לא רק מן ההפטרה המכריזה "נחמו נחמו" אלא גם מן הפרשה עצמה המחזירה אותנו למעמד הר סיני, למתן תורה ולשעת החסד, שבה מעיד הקב"ה על ישראל "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מתוך תחושה זו של יראה ודבקות בה' אנו מגיעים אל יסוד היסודות של היהדות, אל ההצהרה העצומה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ולפרשה המקיפה וחובקת את כלל מצוות התורה היא מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך".
הדרך לאהבת ה' הותוותה בידי הרמב"ם כך:
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
והוסיף הרמב"ם וקבע גדריה של אהבת ה':
כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
החיבור בין "שמע ישראל" ל "ואהבת" מומחש במעמד המייסר של מות רבי עקיבא:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
כיסופיו של רבי עקיבא וצימאונו לאל חי מלווים אותו כל ימיו בשאיפה "מתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא שהעמיד את התורה על כלל גדול ויקרא פרק יט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", עושה עצמו דוגמה לאהבת ה' עד לקצה יכולת האדם וקושר את "ואהבת" ל"שמע ישראל" ולייחוד ה'.
חכמים עטפו את קריאת שמע על שלוש פרשותיה בברכות הנאמרות לפניה ולאחריה, כהוראת המשנה (ברכות א, ח) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". הברכה שלפני קריאת שמע קרויה "ברכת אהבה" על שם חתימתה. בתפילת שחרית – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובתפילת ערבית – "אוהב את עמו ישראל". מבלי להיכנס לענייני חילופי הנוסח, הברכה פותחת "אהבה רבה / אהבת עולם אהבתנו" ומסיימת "באהבה", ובתפילת שחרית מילת "אהבה" חוזרת ארבע-חמש פעמים נוספות (תלוי בנוסח), ומרכז התוכן של ברכת אהבה הוא בחירת ישראל ומתן תורה. הברכה מוסיפה תובנות חדשות למצוות "ואהבת". זו ברכה היוצרת תחושה של התעלות, קדושה וזכות, אהבת עולם של ה' לעמו ובקשה כי נזכה ללמוד את התורה ולקיימה "באהבה", ולייחד לבנו ל"אהבה וליראה" את שמו. כך מצטרפת אהבת ה' לישראל אל מצוות " ואהבת – אהבת השם". ודרך אמירתה הברכה מפרשת כי מצוות "אהבת ה'" מתממשת על ידי לימוד התורה. ואכן, מי שקורא ברכת "אהבה" יוצא בה ידי חובת ברכת התורה. ברכת האהבה פותחת באהבה, מסיימת באהבה, חובקת את "שמע ישראל" ומתקשרת ל"ואהבת", כדרך שראינו בסיפורו של רבי עקיבא. השורש "א-ה-ב" חוזר בברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע של שחרית הן כאחת מחמש עשרה לשונות של אימות "וְאָהוּב" והן ככינוי לבני ישראל "על זאת שיבחו אהובים", ובלשון כפולה זו כלולים אהבת ישראל לה', ואהבת ה' לישראל ושתי האהבות משתלבות יחדיו ומעצימות זו את זו.
חיבור זה מובלט בנוסח קדושת מוסף באמירה "אומרים פעמים באהבה: שמע ישראל" ובנוסח אשכנז "פעמים באהבה 'שמע' אומרים", תוך השוואה בין ישראל למלאכים. המנונם של המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש", נאמר בפי ישראל. מוסיפים עליהם ישראל הכרזת ייחוד ה' והמלכת אלוהותו בעולם כולו בקריאת "שמע ישראל". ובקריאה זו קידש עם ישראל שם שמים לאורך כל הדורות כולם.
המילה "באהבה" כסיום של ברכה חוזרת במפתיע בברכה המקדימה את "ברכת כוהנים" "לברך את עמו ישראל באהבה", חוזרת ומודגשת בברכת השלום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורה וחיים, אהבה וחסד" ובנוסחי אשכנז "תורת חיים ואהבת חסד", אף כאן נראה לנו כי ברכת השלום מפרשת את ברכת הכוהנים ומרחיבה את פרטיה. כאן אולי מובאת תשובה לשאלה, היכן נצטוו הכוהנים על האהבה בברכתם?. האהבה היא יסוד נסתר בברכה ויחד עם התורה היא כלולה בברכה השנייה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".
מצוות "ואהבת" התלויה ברגש זקוקה לכלים המפעילים את הרגש לפיכך ראו פייטני ישראל לדורותיהם אחריות לעורר את אהבת השם בלב בריותיו, כלומר בלבו של כל יחיד ויחיד ולהדגיש את אהבת השם לעמו.
הפייטן הקדום יניי מקדיש את קרובת הסדרה "שמע ישראל" לקריאת שמע ולייחוד האל, תוך ביקורת כנגד אמונת השילוש, ובתווך כורך את הייחוד באהבה:
פְּלִיאָה תְהִי אַהֲבָתוֹ בְּצִירֶיךָ / בְּכָל לְבָבְךָ וּשְנֵי יְצָרֶיךָ
צֵאת נַפְשָךְ בְּיַד צָרֶיךָ / אֱהֳבֵיהוּ בְּכָל צְעָדֶיךָ
ופירושו: גם בעת ציריך, היינו, כאביך וייסוריך, גם אז תהיה אהבתך מופלאה ונשגבת, וממשיך בדרשת הספרי "בכל לבבך" – בשני יצריך. גם אם האויבים מוציאים אותך להורג, כדרך שעשו לרבי עקיבא, אהוב אותו בכל ייסוריך ובצערך הגדול, וכדרשת הספרי "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, וכך הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום (תה' מד, כג, וראו הקשר הדברים במזמור). בדרך אחרת מצהיר ר' יהודה הלוי על אהבתו לאל.
בְּכָל‑לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל‑מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.
שְׁמָךְ נֶגְדִּי – וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי – וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי? […]
הצהרת האהבה מחוברת לפסוק של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אל רמזי הפסוק הוא משלב את המילה "אמת", היא מילת המענה הנאמרת לאחר קריאת שלוש פרשות "שמע", ואליה מצטרפות עוד ארבע עשרה מילים של אימות וחיזוק, והוסיף כי אהבה זו מוחלטת היא בגלוי ובסתר. הבית השני מעביר אותנו אל אהבת ה' לישראל. מאחר שהאל הוא אהבתי, לעולם איני לבדי ואיני יחידי, וכניסוחו של רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות" (שער י – שער אהבת ה', פרק ב): "שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו". השאלות הרטוריות וחריזת הביניים בין ההנחה לשאלה בבית השני של השיר ובהמשכו יוצרות התאמה והשלמה בין שני החלקים ומעין אימות בכוח הצליל.
חיבור קריאת שמע ל"ואהבת" הופכת את ההתבוננות, הלימוד וההתייחסות ל"שמע ישראל" למעין פרשנות ל"ואהבת", שכן הדבקות בייחוד ה', דחייה מכול וכול כל הגשמה וריבוי משקפת אהבה עזה ועצומה לאל אחד ויחיד. כך עשה יניי וכך עשה, כחמש מאות שנה אחריו, רבי יצחק אבן גיאת בשיר שלפנינו:
אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי
בְּקָרְאִי "אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!"
שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי –
לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי!
5 יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד,
יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד,
הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם "אֶהְיֶה" לֹא נִכְחַד –
הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד!
צָפוּן יְקָרוֹ בְּמַעֲלוֹת גְּבֹהִים,
10 גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים,
יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים:
אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים!
חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָּמָהוּ,
עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמְהוּ,
15 עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ –
וַיֹּאמְרוּ "לוֹא-הוּא"!
יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִׁים תִּכְבַּד,
הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד,
וּבֶן-מָוֶת וּנְשׂוּא עַל בַּד
20 מִן הַשְׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד!
צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְּרוּחַ נְדִיבָה,
יַמְלִיכֲךָ בְּשָׂפָה עֲרֵבָה,
קוֹרֵא "אֶחָד!" פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה –
וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא!
- אנשי לבב: על פי איוב לד, י. 4. לו… לי: על פי תה' פא, יד. 5. אל תחד: על פי בר' מט, ו, ועניינו: אל תייחד את הקב"ה במספר, אל תזהה אותו עם המספר אחד כמספר מן המספרים. 6. ירא… ופחד: לקב"ה אין ראשית ואחרית, ולכן אל תהרהר בם. 7-8. היותו… האחד: שם האלוקים "אהיה" אינו סותר את אחדותו המוחלטת. בשם "אהיה": שמו של הקב"ה "אהיה", על פי שמ' ג, יד. האחד את האחד: על פי שמ"ב יד, ו, וכאן במשמעות אחדותו של הקב"ה. 9. צפון יקרו: כבודו נסתר. במעלות גבהים: בגלגלי שמים. 10. גבוהים… נוהים: הגלגלים נעים בלי הרף ומשתוקקים אל הקב"ה. 11. מסבות: סיבוב הכוכבים בגלגליהם. נגהים: לשון 'נגהות' (ראו יש' נט, ט), והכוונה היא לאורם והילתם של הכוכבים. 12. אך… אלהים: על פי תה' נח, יב. 13. חוקרי כבודו: החוקרים האתיאיסטים, חסרי האמונה. 14. עמדו… והתמהמהו: חדלו מלראות את העומד לפניהם ולהסיק מכך את המסקנה ההכרחית כי ה' הוא האלקים. 15. עיני… כהו: על דרך: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', בר' כז, א. 16. ויאמרו… הוא: על פי יר' ה, יב, וכאן הכוונה היא לדברי החוקרים האומרים שאין הקב"ה קיים בעולם הזה. 17. שלשים: על פי שמ' כ, ד, וכאן הכוונה היא לנוצרים, בעלי אמונת השילוש. 18-19. החושבים… בד: המאמינים ב'שילוש הקדוש': האב, הבן ורוח הקודש. 19. ובן… על בד: ישו, שהועלה על עץ הצלב (=בד). 20. מן… נכבד: על פי שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק. 21. צדיק גוי: ישראל הצדיקים. ברוח נדיבה: ברצון, על פי תה' נא, יד. 23. קורא… באהבה: ישראל משמיעים פעמיים בתפילתם את המילה 'אחד' – ב'קריאת שמע'. 24. ואל… בא: על דרך: 'וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא', שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק.
פיוטנו בא כהקדמה לקריאת שמע, והוא נמנה על סוגה נדירה במיוחד שצמחה בפיוט הספרדי. השיר כולל שש מחרוזות בחתימה "יצחק". כל מחרוזת חורזת בפני עצמה וחותמת בסיומת מקראית. פתיחת השיר מציבה אותו כשירו של שליח הציבור הפונה אל קהלו ומבקשו להטות אוזן וללמוד את אשר יש לו לבאר לגבי שם השם. הוא קורא לקהלו "אנשי לבב", כלומר בעלי תבונה ורגישות.
במחרוזת השנייה הוא מדגיש כי הכינוי "יחיד" או "אחד" בהקשר של קריאת שמע אינו "אחד" על פי המקובל בלשונם של בני האדם. הוא מגייס את הכתוב בבראשית מט, ו, ובתחכום נפלא הוא קובע כי האחד המיוחס לקב"ה אינו נמנה כלל ועיקר עם המספרים כפשוטם, ומאחר שאין לו ראשית ולא אחרית, הוא מעל לכל ספירה ומניין. גם העובדה שהוא מכונה בשמות שונים, כגון "אהיה", העשוי לציין עתיד אינה פוגמת כלל באחדותו. הסיומת המקראית מתוך שמואל ב, יד, ו, הבאה מהקשר שונה לחלוטין מוסיפה חן ורעננות לניסוח השירי.
כבוד האל מתגלה לעיני בני אדם באמצעות גלגלי השמים, אשר עצם מציאותם ופעולתם מעידים על הבורא המניע אותם בבחינת "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא הכול משכילים להתבונן במעשה ה' ולהבין, יש כופרים אשר עיניהם טחו מראות את נפלאות ה' בטבע, ומכחישים את מציאותו "ויאמרו: 'לא הוא'", כאותם המכחשים בה' הנזכרים בירמיהו, ה, יב.
מכאן עובר הדובר אל פולמוס חריף ועוקצני כנגד האמונה הנוצרית המאמינה בשילוש ובצלוב, ובלעג רב הוא משבץ את לשון הפסוק משמואל ב כג, יט כדי לציין מקומו של הצלוב על ענף עץ בעיני מאמיניו.
המחרוזת האחרונה כולה שבח וכבוד לישראל העם הצדיק הממליך עליו את ה' בקריאת שמע ישראל, פעמיים ביום באהבה, ואינו מתקרב כלל וכלל לאמונת השילוש הנוצרי, "ואל השלושה לא בא" אף כאן סיומת מקראית שונת הוראה, הבונה צחוק ולעג לנצרות.
שתי המחרוזות האחרונות מלמדות כי אף על פי שרבי יצחק אבן גיאת היה בן אנדלוסיה המוסלמית ולכאורה העולם הנוצרי היה רחוק ממנו, הנה הפולמוס עם הנצרות מלמד כי רבי יצחק נשא עיניו למרחוק וביקש לחזק ידי אחיו הנתונים תחת עול הנוצרים ותחת לחצם על היהודים להמיר את דתם. המחרוזת האחרונה זוכה לתחושת חגיגיות של המלכת מלך, ובעזרת הרמזים לקדושה מתחברת המחרוזת האחרונה העוסקת בישראל אל המחרוזת השלישית העוסקת בצבא מרום, אלה גם אלה מלמדים ומכריזים על בורא עולם כל אחד בדרכו. הטור שלפני האחרון "קוֹרֵא 'אֶחָד!' פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה" מחבר את הפיוט לייעודו כפיוט לקריאת שמע וכורך אותה "באהבה" אל "ואהבת" על כל משמעויותיה.