מורשת יהדות מרוקו

5. 5. מונופולי: מחסה בסערה

העיירה מונופולי, נמל על הים האדריאטי, בחצי הדרך בין ברינדיזי לבארי, השתייכה לממלכת נאפולי. אולם לא הנאפוליטנים החזיקו בה ולא הצרפתים, מאחר שב־29 ביוני, זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל ממסינה לקורפו, לכד הצי של ונציה, בפיקודו של אנטוניו גרימאני, את מונופולי מידי הצרפתים. הטלת המצור על עיירה זו על־ידי ונציה, החברה בברית האנטי־צרפתית, היתה ברוח מטרות המלחמה של בעלות־הברית. אולם אלה שידעו את קווי המדיניות של הוונציאנים לא יכלו שלא לחשוד בוונציה, שבכסות מטרות מלחמה אלו היא מבקשת גם לכבוש לעצמה עמדות מסוימות בדרום־מערבו

של הים האדריאטי, בעל החשיבות האסטרטגית, ושהיא מתכוונת להגן על עמדות אלו בכל כוחה. על כל פנים, העובדה שאברבנאל עזב את קורפו השאננה ויצא למונופולי, שהיתה באזור המלחמה, ושהצרפתים היו עלולים, כפי שאפשר היה להניח, לנסות לכובשה ולהחזירה לרשותם – מעידה על אמונתו בעוצמתה של הרפובליקה, שבלי ספק חש כשהיה בקורפו בכוחה ובכושרה להגן על עמדותיה. לאמיתו של דבר, כשיצא אברבנאל למונופולי כבר הוקם בה מינהל ונציאני חזק, כי מונופולי שימשה מבצר ימי חשוב ובסיס לפעולות נגד הצרפתים.

קרוב לוודאי שיציאתו של אברבנאל למונופולי חלה בנובמבר או בדצמבר 1495, זמן קצר לאחר שנודע על כניעתם של הצרפתים בנאפולי. אולם ידיעות ברורות על נוכחותו במונופולי מצויות בידנו רק מ־6 בפברואר 1496, היום שבו השלים את פירושו לספר דברים. נראה, שזמן קצר לאחר שהגיע למונופולי חידש את פעילותו הספרותית; אבל פירושו לספר דברים אינו טיפוסי לשאר הכתבים שחיבר באותה עיירה. השלמתו של פירוש זה לא היתה אלא המשך – וסיום – של מאמץ ספרותי קודם. אולם מיד לאחר מכן התחילה בחייו תקופה חדשה של יצירה – תקופה, שבה שאב השראה מהרגשות חדשות, מניעים חדשים ומערכת רעיונות חדשה.

במונופול^, רווח לו סוף־סוף לאברבנאל מלחץ ההתחייבויות המדיניות והחברתיות, שהעיק עליו זמן רב. עכשיו פטור היה מהסחות הדעת השונות שהפריעו להגשמת תוכניותיו הספרותיות. כאן נמצאו לו התנאים האידיאליים לפיתוח מחשבותיו – תנאים, שערג אליהם במשך שנים הרבה. אלא שבסביבה שאננה זו חסר היה את הדבר שהיה דרוש לו ביותר: שלוות נפש. הוא נתפס להרגשה כאובה של בדידות – הרגשה התוקפת זרים בארצות נכר. והטרגדיה של תלישות, של גלות ושל דלות – מאחר שאמצעיו הכספיים כמעט אזלו – נתחוורה לו עכשיו בכל חומרתה.

הוא היה אז בן 58 שנה. הוא חש עצמו זקן, חלוש ועזוב. לאחר תקופת חיים ארוכה של מאמצים כבירים ראה את עצמו עומד בידיים ריקות. כל מה שנותר לו עכשיו היה כוחו הגופני הדועך, ראייתו הרפה,

ולב נבוך, ממורמר ומדוכא מאכזבה וכישלון.

אולם המחשבות הפסימיות הללו נתגמדו עד מהרה נוכח שיקולים רחבים יותר. כי צרותיו האישיות, כפי שהכיר בבירור, לא היו אלא הלק פעוט של הטרגדיה הגדולה שפקדה את עמו. חדור הערצה עמוקה לכוח הסבל של היהודים, המשיך – או התחיל – בכתיבת היבורו ״ימות עולם״, שבו ביקש לתאר את גילוייו של כוח זה. אלא שעד מהרה הפסיק את עבודתו על נושא זה. פגעי ההווה היו ממשיים ד־י, ומחשבותיו של אברבנאל נסבו על העתיד ולא עוד על העבר. עד מתי, תמה, יוכלו היהודים לסבול מצוקה זו, אם אופקו של העתיד יישאר קודר כפי שהוא? בעיית הגאולה תפסה עכשיו מקום ראשון במעלה במחשבותיו, ובפירושו להגדה של ״ליל הסדר״, שקרא לו זבח פסח״ – חיבור על גאולתם הראשונה של היהודים – מוצאים אנו עיונים מפורטים משלו על נושא זה.

באפריל השלים את ״זבח פסח״, ומיד לאחר מכן התחיל בכתיבת חיבורו ״נחלת אבות״. היה זה פירוש ל״פרקי אבות״, שנכתב ־לבקשתו של שמואל בן־זקוניו, שעדיין למד תורה בסלוניקי. בפירוש זה ביטא אברבנאל את חרדתו הגדולה למצבו המוסרי של עמו לנוכח התפתחותן של המגמות החומרניות, שבהן הבחין בקרב ניצולי הגירוש. נראה היה לו, שהערך הממשי היחיד שעדיין היה מצוי ברשותם של היהודים, הנכס היחיד שהעניק משמעות לסבלם, הוא המורשת המוסרית, שעליה שמרו במרוצת הדורות ושעכשיו נשקפה לה סכנה. כלום כדאי היה לשאת תלאות מרובות כל כך, לעמוד במיבחנים קשים כל כך ולסבול צרות נוראות כל כך, כדי לשמור על מורשת זו מכיליון? בספרו ביקש אברבנאל ליתן תשובה לשאלה זו, והתשובה ניתנה על־ידי הצגתה ופירושה של תורת חכמי ישראל. זוהי, איפוא, מורשת האבות. צאו וראו כמה היא נשגבה, כמה גדולה היא ההשראה שהיא נוסכת! הרי היא תמצית כל האמת, משמעות כל היופי, סך כל המידות הטובות, וגדולה מזו: הרי זה דבר האלוהים, כפי שנמסר על־ידי אנשים שצלחה עליהם הרוח! וכי יתכן דבר נעלה מן השמירה על מורשת זו? וכי יתכן דבר שפל יותר מבגידה בה? ואולם בגידה כזו, כפי שראה, היתה מתפשטת והולכת, ואי־אפשר היה להכחיש עובדה זו. במוחו של אברבנאל צצה המחשבה המחרידה שקרוב לבוא היום, שבו ייעלם כליל מישראל העניין בתורת האלוהים. ״ומה אעשה לך, בני?״ ברוב צערו ודאגתו הוא יכול רק להסתמך על אהבת הנכד לסבו. הוא מזהיר את הנכד ממה שיקרה לו, לסב, אם גם הנכד ילך בדרך תועים. ״אם תשכח את תורת אלוהים,״ הוא נשבע, ״תשכח ימיני!״

ב״נחלת אבות״ סוכמה דעתו של אברבנאל על כדאיותו של הסבל שסובלים היהודים. אלא שבזה לא השיב עדיין על שאלות־יסוד אחרות, שלא פסקו מלהטרידו. מהי סיבת הסבל? וכי יסתיים אי־פעם? מאז אותו מסע טרגי מספרד שמע אנשים רבים שחזרו ושאלו את השאלות הללו. ואותו מסע הזכיר לו גם דברים אחרים. לעיניו עברו כל הזוועות שהיה עד להן או שנודעו לו. הוא ראה את הזקנים הגוססים בדרכים, את הצעירים הנמקים ברעב ובמגפות, את האימהות המתעלפות כשעולליהן בזרועותיהן, ואת המאבדים עצמם לדעת. אחר־כך העלה על דעתו את העינויים שהיו מנת חלקם של רבים מאותם שנשארו בספרד, ולכאורה נטשו את דתם ואת עמם. מן ההכרח הוא שתהיה סיבה לכל הסבל הזה, והכרח הוא שיהיה לו קץ.

בעיותיו האישיות נדחקו עכשיו לפינות הרחוקות ביותר של תודעתו. יותר ויותר התבונן באותה שורה ארוכה של דמויות וחזיונות, שעמדו מול עיניו בכל חיותן ואימתן. ייסוריהם של מקדשי השם מילאו את לבו, והוא נמצא שוקע יותר ויותר לתוך חלום בלהות. החוויה היתה מהממת. נדמה היה לו כאילו הוא ״שותה יין מרעיל״ או גומע ״ארס נחשים״. הוא חש כאילו נשפך ממנו דם התמצית, שכוחו סר והולך, והוא שמע את ״נפשו נאנחת״ מעומק יגונו. נפש חלשה יותר עלולה היתה להתמוגג בלחצם של רגשות עזים כאלה, אך אברבנאל התנער מחזיונות האימים, והתחיל מבקש מוצא מן המיצר, פתרון.

הוא העמיק לחשוב על המאורעות שאירעו בימי חייו, על עלייתה של תורכיה, על צמיחת כוחו של פרדיננד, על התפתחות המלחמה האיטלקית. וכי אין הטרגדיה של עמו חלק בלתי נפרד מרעש האדמה הגדול המזעזע את כל האנושות? כאן, בעיירה זו, מונופולי, שבמפרצה עוגנת הארמדה הגדולה של ונציה ובה עוברים צבאות ונציה בדרכם אל שדות המערכה, חזר וזכר בלי הרף את המלחמה הגדולה הניטשת באפוליה ובאיטליה התיכונה – מלחמה, שהקיפה לא רק את איטליה כולה אלא גם את צרפת וגרמניה. כלום היתה מלחמת ספרד־גרנדה רק פרשה חולפת? כלום היתה פלישת הצרפתים לנאפולי תאונה בלבד? או שמא אין כל המלחמות הללו אלא הקדמה למהפכה נרחבת יותר, עולמית, הנושאת בחובה גם פורענות גדולה מאין כמוה וגם הבטחה של תקווה שאין מרנינה ממנה ? וכי אין יד ההשגחה מאחרי המאורעות הללו ומאחרי העונש החמור הכרוך בהם לעם האלוהים ?

ב־ 21 ביולי נסתיימה המלחמה באיטליה בניצחון גמור של בעלות־ הברית. פראנטה 11 הושב על כנו כמלך נאפולי. אבל אברבנאל לא היה מוכן לעזוב את מונופולי, שכן בעצם הזמן ההוא עסוק היה בכתיבת ספרו ״מעייני הישועה״, החלק הראשון של טרילוגיה משיחית, שבה ניבא את מהלכו של העולם לעתיד לבוא וחיווה את דעתו ששנת 1503 היא התאריך המסתבר ביותר של הגאולה. רק בינואר של השנה שלאחר־מכן (1497) הושלמה היצירה; ולאחר שהפסיק את עבודתו לזמן קצר – כפי הנראה, לשם מנוחה – המשיך בעריכת סקר יסודי של החלקים הדנים במסתרי העתיד שבספרות הבתר־מקראית, וכן של כל פסוקי התנ״ך שבהם מצא רמזים לגאולה. פירותיהם של כל המחקרים האלה, שנועדו לבסס את ההשקפות והתחזיות שהשמיע ב״מעייני הישועה״, נכללו בשני כרכים נפרדים – ״ישועות משיחו״ ו״משמיע ישועה״, שהשלימו את חיבורו המקיף על הגאולה. עם השלמת ה״משמיע״ ב־26 בפברואר 1498 נסתיימה הטרילוגיה המשיחית. היה זה המקורי, המסעיר ורב המשמעות ביותר בכל חיבוריו של אברבנאל, והיצירה הגדולה ביותר שנכתבה אי־פעם על הבעיה המשיחית עד זמנו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 99

אלווארו דה לוּנָה והקוֹנְבְרְסוֹס

סיוע חשוב לחדירתם של הקונברסוס לחברה הנוצרית בא מן השר הכול־ יכול של קסטיליה, אלווארו דה לונה(de Luna). דה לונה היה מדינאי מוכשר ותקיף, והאיש השנוא ביותר בספרד. הוא פעל בשמו של חואן השני, שעלה לשלטון ארבעים שנה לפני כן בתור קטין(בזמנו, כזכור, חוקקה אמו קטלינה את ״חוקי הכופרים״), ומן הבחינה הפוליטית לא התבגר לגמרי עד סוף ימיו. אלווארו דה לונה שבר את כוחם של האצילים הגדולים והשתלט במידה רבה על הערים, עד שהעניק למלכו – ולמדינת קסטיליה – עוצמה מרכזית אדירה כל כך שרק סכלותו של המלך הצליחה לקלקל כשנעתר המלך להפצרות אשתו השנייה והפקיר את דה לונה, משרתו הנאמן זה עשרות שנים, לנקמת האצילים. משהוצא השר התקיף להורג(ב־1453) נסוגה קסטיליה חצי מאה שנים לאחור מן הבחינה הפוליטית.

דה לונה החל את דרכו בתור חונך ובן לוויה לחואן השני כשהלה היה קטין, ואחר כך היה לאיש סודו ולמדריכו הפוליטי. שני הצעירים גדלו למעשה בלי אהבת הורים, והמלך־הנער טיפח יחסי אהבה ואמון כלפי אלווארו דה לונה, ועם הזמן פיתח תלות כמעט כפייתית במדריכו המבוגר ממנו במקצת ונבון ממנו בהרבה. דה לונה היה בנו הלא־חוקי של אציל מאראגון ונאלץ לפלס את דרכו בכוחות עצמו, וכך למד עוד בצעירותו להשתמש בכל אמצעי ההסוואה, ההתרפסות, הדיבור הרב־משמעי, השתיקה המטעה, כושר ההתבוננות והיכולת לזהות מוקדי כוח כדי לדבוק בהם או כדי לנטרלם; בזכות התכונות האלה הצליח דה לונה לשרוד בסביבה הפוליטית רבת הטלטלות ולבסוף אף העפיל אל הפסגה. בתחילת הקריירה שלו היה מתהלך בחצר המלך כמין אנוס, הסתיר את שאפתנותו העזה ואת דעותיו הפוליטיות מאחורי חזות של אדישות לפוליטיקה וגישה ״מקצועית״ כביכול, וכך החזיק מעמד בימים של הפיכות והדחות, שבהן ניסו קרוביו של המלך חואן הצעיר לבודד אותו ולהפוך אותו למלך־בובה. דה לונה היה מסור לחואן, אבל העמיד פני אופורטוניסט חסר עקרונות וכך ניצל מהדחה. משהתחזק המלך חואן, בעזרתו הצמודה והיעילה של דה לונה, ותפס למעשה את רסן השלטון, הגיח יועץ הסתרים מאחרי הפרגוד ונעשה לאיש החזק בממלכת קסטיליה. הוא החזיק במעמדו זה תקופה ארוכה ורבת עלילות, תככים והישגים.

אלווארו דה לונה פעל מתוך אמונה עזה בצורך להציל את המלך ״שלו״ משלטון קרוביו ולהשליטו על האצילים, על הערים ועל שאר מוקדי הכוח העצמאיים למחצה של ספרד. הוא ידע שהמלך הוא מקור כוחו העיקרי, ובעצם היחיד, ולכן פעל בלי הרף לחזק את המלך ובתוך כך צבר כוח בעצמו. אבל לצד האינטרס האישי פיעמה באלווארו דה לונה פילוסופיה פוליטית רחבה יותר. ממשל מלכותי יעיל היה בעיניו מטרה רצויה כשהיא לעצמה; ומאחר שחרג מדפוסי המחשבה של ימי הביניים הבין דה לונה שבסיס הכוח המלכותי אינו צבאי דווקא אלא בראש ובראשונה כלכלי ומנהלי. אבל איך מבטיחים מנהל מלכותי יעיל ונאמן כשהמועמדים המבקשים לשרת בו הם אותם בעלי השררה שהמשטר מבקש לרסן – האצילים השאפתנים, הכנסייה השתלטנית, הערים המקנאות לזכויותיהן ושאר בעלי האינטרסים המתחרים במלך?

בשל המלכוד הזה פנה דה לונה בראשית דרכו אל היהודים, ואחר כך אל הקונברסוס. הפנייה אל היהודים, שעזרה לשקם את מעמדם בממלכה, נבעה מאותו היגיון ישן שכבר נתקלנו בו בספרד למן הח׳ליפים מבית אומיה ועד המלכים הנוצרים המאוחרים: ליהודים אין שאפתנות פוליטית כשהם לעצמם ותלותם במלך גמורה, ולכן הם היחידים שאפשר לבטוח בהם; מה גם שיש להם ניסיון רב וכישרון נורש בענייני כספים ומנהל.

אבל בשלב השני, לאחר שמונה דה לונה לתפקיד ראש השרים, שינה את טעמו והעדיף את הקונברסוס. הקונברסוס היו מומחים במנהל ובכספים כמו היהודים, וגם להם הייתה אותה מסורת של שירות למלך; ומכל קבוצות העילית בספרד היו הקונברסוס היחידים שלא סביר שיקימו מרכז כוח מתחרה במלך. אדרבה, השירות הנאמן למלך נעשה(בעידודו של דה לונה) לנתיב החדירה וההתקדמות העיקרי שבו הגשימו הקונברסוס את שאיפותיהם החדשות, ולכן שמרו עליו מכל משמר. מצד אחר, מכיוון שהיו נוצרים עכשיו, הורשו הקונברסוס לכהן בגלוי בכל המשרות השלטוניות ולייצג את האינטרסים של המלך גם במנהל המלכותי וגם בשלטון העירוני והסניוריאלי – בתור פקידים, גזברים, שופטים, מפקדי משטרה, שמאים, נוטריונים, מפקחים, ואפילו מזכירים ראשיים וחברי מועצת המלך. היהודים, מבחינתו של דה לונה, יכולים אפוא להמשיך בעסקי חכירת המסים ולספק למלך שירותים ״מופרטים״ עקיפים, אבל את עמוד השדרה של המנהל המלכותי יש להפקיד בידי ממונים רשמיים, שכפופים למלך ולשר שלו ומעורים בחברה הנוצרית ובמושגיה – כלומר בידי נוצרים שיש להם יתרונות של יהודים. מן הבחינה הזאת היו הנוצרים החדשים מעין יהודים חדשים בעיני דה לונה – יהודים בעלי השכלה ומעמד כשל נוצרים, שהטבילה הכשירה אותם למלא את התפקיד היהודי הישן.

כל כך נרחב היה השימוש שעשה דה לונה בנוצרים החדשים, וכל כך נרחבת הייתה התעלמותו מרגשותיהם של ציבורים רחבים עד שגורלו הפוליטי נקשר בגורלם. אפשר לומר שחדירתו של השר השאפתן למוקדי הכוח בממלכה נעשתה במידה רבה באמצעות חדירת הקונברסוס לאותם מוקדים עצמם. לכן אין זה מקרה שתקופת שלטונו חופפת את תקופת נסיקתם החברתית של הנוצרים החדשים, ונפילתו אירעה זמן קצר אחרי אירועי 1449, שסימנו את ראשית בלימתם ואת תחילת המתקפה המוסדית עליהם. אלווארו דה לונה אמנם הסתכסך עם כמה קונברסוס תקיפים, בעיקר מבית סנטה מריה, אבל העובדה הזאת רק מוסיפה מורכבות וריאליזם לתמונת היחסים שלו עם הקונברסוס ואינה משנה את דפוסי היסוד שלה.

מבחינת זרמי המעמקים ההיסטוריים אפשר לומר שאלווארו דה לונה מילא תפקיד גורלי בתולדות הקונברסוס והיהודים גם יחד. כשסייע לעליית כוחם המרשימה של הקונברסוס תרם לשנאה, שהמיטה עליהם לימים פוגרומים ואינקוויזיציה; הוא עשה זאת הן במישרין והן מפני שמדיניותו הסיטה לעבר הקונברסוס חלק מן השנאה שרחשו לו אויביו הרבים. אשר ליהודים, אמנם דה לונה שיקם את מעמדם בטווח הקצר, והקנה להם, כדברי בנציון נתניהו, ״אחיזה חדשה בחיים״(״a new lease on life״), אבל ברובד עמוק יותר המיט עליהם שלא מדעת את חורבנם. משעבר מרכז הכובד של השירות למלך מן היהודים אל הקונברסוס – תהליך שיזם דה לונה ונמשך בימי פרננדו ואיסבל – נראה היה שאפשר לוותר על היהודים, ובכך התערער מעמדם הפוליטי וגירושם נעשה, בפעם הראשונה בתולדות ספרד הנוצרית, אפשרות מתקבלת על הדעת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 100