מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי..
אוירה זו יצרה ניכור בין הציבור היהודי לבין מנהיגיו והשפיעה, כמובן, גם על מעמדם של מוסדות הקהילה. למחרת העצמאות, גבר מאוד כוחם של חסידי ה״השתלבות״ שפעלו במסגרת ארגון ״אל־ופאק״ ושנהנו מחסותו האישית של יורש העצר, מולאי חסן. אולם עתה פחת מאוד משקלם של עסקנים אלה וגברה השפעתה של המנהיגות המסורתית. במארס 1958, חזר דוד עמאר לראשות ועד הקהילה הארצי, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן בתפקיד זה. י. ברדוגו, יו״ר ועד הקהילה במקנס. עמאר ניצל יפה את קשריו עם הארמון וניסה להרגיע את הרוחות בין היהודים לבין השלטונות. עמאר פעל ביתר מרץ לשחרור יהודים שנעצרו באשמת ״פעילות ציונית״ וניסה לטפל גם בנושא הדרכונים, אך העלה חרס בידו.
השינויים בהנהגה היהודית הארצית, לא פסחו גם על ההנהגה במישור המקומי והם בלטו בעיקר בקזבלנקה. בנובמבר 1956, קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בהנהגתם של חברי ה״איסתקלאל״ וחסידי ה״השתלבות״ – דוד בן־אסראף, ארמאן אסולין ודוד אזולאי. בסוף 1957 קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בראשותו של מאיר עובדיה, אף הוא חבר ה״איסתקלאל״. לידו עזרו מארק סבאג ודוד אזולאי. אלה הכירו עתה בכך שלא יוכלו לזכות בתמיכה יהודית רחבה, אם יוסיפו להתנכר לציונות ואם יחתרו לניתוק הזיקה לישראל. אך גם לאחר הגזירות האנטי־יהודיות – שאף מאיר עובדיה להגביל עד למינימום את הקשר לישראל. דבר זה הביא לעימות בינו לבין דוד עמאר, שחתר לקשר גלוי עם יהדות העולם. במארס 1958. ניסה מאיר עובדיה להתמודד עם דוד עמאר על ראשות ועד הקהילה הארצי. לאחר שנכשל, הוא ניתק את כל קשריו עם ההנהגה הארצית וגרם בכך לשיבושים חמורים בפעילותם של המוסדות הקהילתיים היהודיים במרוקו.
מאליו מובן, כי אוירה זו הכבידה מאוד על פעולתה של ה״מסגרת״ וחייבה אותה להתאים עצמה למצב החדש. המאבקים הפנימיים במימסד היהודי, הסטייה הברורה במדיניותה הבינערבית של מרוקו וההקשחה הבולטת ביחסה של ממשלת עבדאללה איבראהים לישראל וליהודים – כפו על ממשלת ישראל והתנועה הציונית לבחון את המצב בשטח ולגבש הצעות כיצד להעניק תנופה מחודשת לפעולתה של ה״מסגרת״. דבר זה היה אמור במיוחד נוכח העובדה, שמספר העולים ממרוקו ירד מ־8,758 נפש בשנת 1957 ל־1,803 בשנת 1958. היה זה המספר הנמוך ביותר של עולים ממרוקו מאז קום המדינה והוא נפל אך במעט מהמספר של 2,996 עולים בשנת 1953, שהיתה כידוע שנת צנע כלכלי בישראל.
וכך, בקיץ 1958, יצא"פייר״ – הממונה מטעם הארגונים היהודיים על עניני העלייה מצפון־אפריקה – לסיור בשלוש ארצות ה״מאגרב״. הוא סייר בערי השדה של מרוקו ונפגש עם מתנדבי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. ״פייר״, שהיה ״דלוק״ על העלייה המרוקנית והתמסר לה בכל מאודו, התפעל מאוד מאופיה של ה״מסגרת״ וממסירות אנשיה. למרות השפל הזמני שפקד אותה, האמין ״פייר״ ביכולתה להתחדש ולהגביר את פעילותה בקרב היהדות המרוקנית. כאיש המעורה היטב בעניני בטחון, הוא לא העלים עין ממקרים שנראו בעיניו כרשלנות. כך, למשל, סופר לו על אחד משליחי תנועת ״בני־עקיבא״, שהקים בחג הסוכות, סוכה על מרפסת דירתו הפונה לרחוב ראשי בקזבלנקה. כאשר הבחינו אנשי ה״מסגרת״ בכך והורו לו לפרק מיד את הסוכה – החג כבר עבר. ״פייר״ התעניין מאוד גם בענין ה״כיסויים״. למרות שמספר הישראלים במרוקו היה באותם הימים מזערי, היה ״פייר״ תקיף בדעתו שזהותם הבדויה של מתנדבי ה״מסגרת", תהיה משכנעת ביותר. חרדתו היתה כפולה – לאנשים עצמם, אך לא פחות מכך לנושא העלייה, שבשמו הם התנדבו לפעולה במרוקו.
אך את עיקר זמנו, הקדיש ״פייר״ לבחינת שיטות הבריחה ממרוקו. פרשת מאסרם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״, כמו גם הגברת הפיקוח בגבולות והחשש ל״שריפתם״ של פעילים מקומיים נוספים, חייבו חיפוש נתיבי בריחה חדשים. מגמתו של ״פייר״ היתה – להגיע למצב שבו ניתן יהיה להפעיל אמצעי־שייט עצמיים ולא לסמוך רק על ספינות המבריחים. ״פייר״ העריך כי מלבד החשש מפני הלשנות, ספינות המבריחים הן קטנות ועל כן קצב־הבריחה היה איטי. לעומת זאת, אם תוכל ה״מסגרת״ להפעיל בכוחות עצמה ספינה בגודל בינוני, אפשר יהיה להבריח בלילה אחד, מספר רב יותר של יהודים מאשר בכמה לילות־הברחה, על־ידי המבריחים הספרדים או המרוקנים. בהתאם לכך, הטיל ״פייר״ על ״הגרי״ להכין סקר חופים באוקינוס האטלנטי – מלראש ועד אגאדיר. בעזרת מפות ימיות שבהן היו מצוינים זרמי מים, עומק החופים ורוחב המפרצים, חיפש ״הגרי״ קטעים בין רבאט לקזבלנקה. התקווה היתה שעל־ידי כך ניתן יהיה, אולי, לפצל את תנועת־הבריחה בין חופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי ועקב זאת, תקטן גם סכנת החשיפה על־ידי השלטונות המרוקניים. במסגרת חיפושים אלה, מצא ״הנרי״ אולם ״קזינו״ ישן ובית מרחץ נטוש, ברצועת חוף דרומית למוגאדור. עומק המים במפרץ, התאים למעגן ספינות בנפח בינוני ואילו ה״קזינו״ ובית המרחץ, עשויים היו להתאים לריכוז העולים בהם. בתמורה לסכום כסף מסוים, היה מפקד המשטרה המקומי מוכן לאבטח את החוף ולמנוע נוכחותם של גורמים בלתי רצויים. אך באותה שעה, ה״מסגרת״ עדיין לא היתה מוכנה לפעולה בחוף האטלנטי.
עם שובו לישראל, המליץ ״פייר״ להכניס כמה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. כמה מהמתנדבים שהו בקזבלנקה ובערים אחרות, זה כמה שנים והיתה ״שחיקה טבעית״ בכושר פעולתם. רבים מהפעילים המקומיים ״נשרפו״ והיה הכרח בגיוס אחרים במקומם. לצורך ריכוז פעולות ה״מסגרת״ בפאריס, במקומו של ״לואי״ הועיד ״פייר״ את אתיאל עמיחי – ותיק ה״הגנה״, לשעבר קצין בכיר בצה״ל אשר נספה בתאונת דרכים, בעת ששימש כנספח צה״ל וראש משלחת משרד הבטחון בחוף־השנהב. אתיאל עמיחי החל במיון מתנדבים חדשים, אך בסופו של דבר המשיך ״לואי״ בתפקידו שנתיים נוספות. לעומת זאת, במרוקו עצמה – התחלף כל צוות המתנדבים. ״פיליפ״ שמילא כבר בעבר שליחות בקזבלנקה, החליף את ״הנרי״ כאחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ במרוקו. ״ברנארד״ – איש עסקים מהרצליה, יליד חדרה (1925), ומי ששירת במלחמת השחרור בחטיבת ״אלכסנדרוני״ – נבחר עוד על־ידי אתיאל עמיחי לרכז את פעולות ״לביא״ (הגנה), במקומו של ״אנדריי״. כעוזר ל״ברנארד״ בטאנג׳יר, שימש ״כריסטיאך׳ – מומחה לחינוך גופני, ואילו במקומה של ה״הולנדית״ שריכזה את פעולות ״מקהלה״(עלייה), נתמנה ״איב״, חבר קיבוץ שער העמקים.
החילופים בהרכב מתנדבי ה״מסגרת״ באו בזמן הנכון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, פזילתו המהוססת של המלך לעבר מוסקבה וביקוריהם ברבאט של נשיא גיניאה, סקו טורה ונשיא קונגו, פטריס לומומבה – היו מלווים בהתנכלויות מחודשות ליהודים וחייבו התעניינות גדולה יותר בנושא ההתגוננות. בהשפעת מאמרי־הסתה שפורסמו בעתונות המקומית, נתפשה הציונות כ״מעשה פשע״ ויהודים שניסו לברוח ממרוקו הוצגו כמי שפוגעים בבטחון המדינה. במקנס, למשל, הוכה צעיר יהודי משום שהלך בשבת לבית הכנסת, כשהוא חובש לראשו כיפה בצבעי תכלת לבן. באותה תקופה לא היה כמעט יום שבו לא הובא לידיעת ה״מסגרת״ על התנכלויות ליהודים, מעצרים שרירותיים וחקירות ממושכות. אך היו גם כמה מקרים יוצאי־דופן: בנובמבר 1958 הועמדו לדין בטאנג׳יר כמה יהודים שניסו לצאת את מרוקו בעזרת ״מבריחים פרטיים״. למרבה ההפתעה, הם זוכו בדינם. השופט פסק שאין במרוקו חוק האוסר על יהודים כיהודים, לעזוב את המדינה.
זו היתה, אם כן, האוירה במרוקו כאשר נפתח בה השלב השני בפעילותה של ה״מסגרת״. תוך התבססות על נסיון העבר, מתוך הכרת האילוצים השונים השוררים במדינה, תוך עקיפת ההגבלות השונות שהטיל השלטון ניסתה ה״מסגדת״ לפרוץ אפיקי־עלייה חדשים. כמו בשלב הקודם, כן גם בשלב זה, מצאו מתנדבי ה״מסגרת״ שותפים נאמנים לעשייה – הפעילים המקומיים בקרב יהודי מרוקו. יהודים פשוטים ואמיצים אלה, לא נרתעו מקשיים וסכנות והם הפכו את זעף הים ואת חשכת הלילה, ל״בעלי בריתם״ הטבעיים במאמציהם לפלס לעצמם דרך לגאולה.
כאשר הגיע ״ברנארד״ לקזבלנקה, בסוף 1958, משימתו העיקרית היתה ״ריענון" פעולות ״לביא״ והרחבת הגיוס המקומי למשימות ההגנה העצמית. במסווה של ״סוחר עתיקות בריטי״ ותחת שם הצופן ״ג׳והן", נסע ״ברנארד״ בכל רחבי מרוקו וחידש את סניפי ה״הגנה״ בקזבלנקה, רבאט, טאנג׳יר, מקנס, פאס, מרקש, מוגאדור ואגאדיר. פרט ל״כריסטיאן״ שפעל בטאנג׳יר, היו כל מגויסי ״לביא״ יהודים מקומיים שאומנו בצרפת ובמקומות אחרים. פרט לחידוש התאים – הוחל גם בצבירת נשק, שהוברח למרוקו בדרכים שונות, הוסתר ב״סליקים״ בערים הגדולות ונועד לאימונים או להפעלה מבצעית בעת הצורך. כל המגויסים החדשים היו צעירים בעלי הכרה, מרביתם חניכי תנועות הנוער הציוניות ובהעדר מנהיגות יהודית בעלת שיעור־קומה – היוו צעירים אלה גרעין למנהיגות־בכוח של יהדות מרוקו בעתיד. פרט לפעילי העלייה וחברי תנועות הנוער, מכלל 1,200 חברי ״גונן״ (ההגנה) בשלוש ארצות ה״מאגרב״ – כ־600 היו ממרוקו. כולם נשבעו אמונים ל״מסגרת״ והם היו מאורגנים ב־12 תאים עירוניים. בין אלה היו – 470 בחורים ובחורות שעברו אימונים ב־25 קורסים באירופה ובמקומות אחרים. קורסים אלה נטעו בהם גאווה, חיזקו בהם את המוטיבציה לפעולה וטיפחו בהם את הכרת ערך עצמם. סגל זה של מפקדים ומדריכים, היווה אחר כך את חוט השדרה של הפעילות היהודית והציונית במרוקו ונשא על כתפיו את מבצעי העלייה בשנים הבאות.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…
עמוד 132