מורשת יהדות מרוקו

מדבר שקר תרחק

בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.

ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.

אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.

כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.

החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.

שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.

סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.

הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו

החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳  אמר.

ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.

״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.

ראש הקהילה הביט בו כנדהם.

״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.

״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.

״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.

״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳

(שמות כג, ז)".

(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)

נשים דעתן קלה

מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.

רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.

כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?

מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…

נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.

(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה

תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.

גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.

הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום ^י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).

אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.

ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.

כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.

לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.

כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.

אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.

על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).

תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 258