מורשת יהדות מרוקו

״״.תסתכלו על המקבץ של חמשת הקברים שאני מצביעה עליהם. הם שייכים לחללי הגרעין שיסדו את קיבוץ מעלה החמישה ועל כך אספר לכם כשנגיע לשם. זהו חבריה, עכשיו תסיירו בעצמכם ואחר כך תתרכזו בחדר האוכל. אני אברר כמה דברים שבנוהל ואגיע כדי לעדכן אתכם. כעקרון הפקודה היא שאתם נשארים בינתיים בקרית ענבים כחיל־מצב וחיל-עזר ובקרוב תקראו למשימה״.

סלומון נושך את שפתיו ומניח את ידו על כתפו של יעקב במחווה של חיזוק לעצמו ועידוד לחברו, שאת פניו מקדירה העצבות. שייקה אומר ליעקב ביידיש:

״בינתיים אנחנו נמצאים כול הזמן במסלולו של המוות, מתי כבר נגיע לשערי החיים״.

״ידוע שהמוות נילווה אלינו כול החיים כמו צל״ אומר סלומון.

״בקרוב מאוד נגיע אל שערי החיים, שייקה היקר״ מחזק יעקב ומחבק את חברו. זה נד בראשו ומשפיל את מבטו. יעקב יודע שמוראות השואה, עליהם סיפר לו שייקה בקפריסין, ילוו את חברו עוד הרבה שנים ואולי כול חייו, בעוצמה זו או אחרת. אבל אט-אט הם גם הופכים להיות חלק מההוויה האישית של יעקב עצמו. זו לא רק ההזדהות ומשהו משותפות הגורל. עבור יעקב היו סיפורי המוות והגבורה האלה מאירופה העשנה והבוגדנית מעין טירוף מערכות בכול דרך החשיבה שלו. מטרות ושאיפות אישיות שמתגמדות. תפיסת חיים שמשתנה.

החברה מתפזרים בראשים מורכנים. לאחר מנוחה קצרה וארוחה קלה מופיעה גילה ומבשרת להם שיש שינוי בתוכנית וכי נתקבלה פקודה שהם צועדים לכיוון מעלה החמישה. היה חשש שהלגיון הירדני יפרוץ לשם ולבית ההבראה הסמוך בית פפרמן, ולכן מוזעקת התגבורת של גילה להגיע לקיבוץ מעלה החמישה. נשמעות כמה קריאות של נחת שהנה סוף־סוף הם נקראים למשימה. תוך חצי שעה הגדוד כבר היה מסודר במגרש הסמוך לחדר האוכל.

הצעדה לכיוון מעלה החמישה עוברת ממזרח, בשולי הגבעה הנושקת לכפר הערבי אבו-גוש. ביציאה מקרית ענבים עוצרת גילה את הגדוד בחורשה סמוכה, עומדת ומסבירה להם דברים על הכפר:

״כדי למנוע תקלות ואי הבנות אומר לכם כמה מילים על הכפר הערבי לידו נעבור עוד מעט, בדרכנו למעלה החמישה. קודם כול אלה ערבים טובים שמסייעים לנו. רשמית הם הכפר היחידי בפרוזדור ירושלים השומר על מעמד של ניטרליות. אבל בפועל הם עוזרים לנו בסתר. חלק מהם אפילו הצטרפו למחתרת הלח״י, שזה ראשי תיבות של לוחמי-חרות- ישראל. לידיעתכם, האדמות, עליהם הוקם קיבוץ מעלה החמישה, נמכרו לנו בזמנו על ידי מוכתאר הכפר. אם תתקלו בדרך בתושבי המקום, אתם יכולים להניד ראש לשלום. אם הם יקדימו לכם ברכה ב׳סאלאם ועליכום׳ תענו להם ב׳עליכום וסאלאם׳. מי שיודע ערבית יוכל להוסיף: ׳..ורחמת אוללה וברכתהו׳״. החברה צוחקים. יעקב רוכן לעבר סלומון.

״ערבים צדיקים״ אומר יעקב.

״אותנו לימדו במרוקו שאין אמונה בגויים אפילו לאחר ארבעים שנה בקבר” חולק עליו סלומון.

״זה לא כול כך נכון. אני עבדתי עם האמריקאים בעיר רבט ועם הצרפתים בפס. כמובן ששנינו הכרנו לחיוב את המוסלמים של מרוקו״ מפרט לו יעקב. סלומון מטה את ראשו במחווה ספקני.

״אבל הם נלחמים בנו״ תומך פרוספר בגרסתו של סלומון.

״חברים, מניסיון החיים הקצר שלי למדתי, שיש גם יהודים רעים ויש ערבים טובים״ אומר יעקב. שייקה מבקש שיתרגמו לו ליידיש מהשפה הצרפתית. יעקב מסביר לו את השתלשלות השיחה. שייקה חוזר על הטיעון שלו שהערבים טובים פי אלף מהגרמנים. סלומון מעיר לו שהגרמנים לא טובים אפילו במקצת, ויש לנו פה עניין עם הרוע המוחלט לעומת המלחמה הלגיטימית בערבים, מתוך הגנה עצמית. אנו, מדינה קטנה הניצבת מול חמש ארצות ערב, בעוד שהערבים יושבים על מיליוני קילומטרים רבועים. זאת גם אם מדובר במלחמה על אדמה ממנה הוגלינו, ברוב טיפשותנו, לפני אלפיים שנה ועכשיו חזרנו ומצאנו אותה תפוסה בידי אחרים. שייקה אומר שכפליט, אוד מוצל משריפה, הוא חייב להיות דבק בארצו ההיסטורית. כי לאחר השואה אין לו מקום אחר יותר בטוח ללכת אליו. פרוספר עוקב אחר השיחה של חבריו אבל שותק. מחשבות אחרות תופסות לו את הראש. אחר כך הוא יוצא מההסגר שלו ומתחיל לזמזם נעימות צרפתיות של ילדותו. מהם הוא עובר לשירי הפלמ״ח שקלט, מאז שנחת בארץ עם כול משוחררי קפריסין. בכיסו הוא מחזיק את מפוחית הפה, ממנה הוא אינו נפרד לרגע, כמו הייתה נשק אישי. הם הולכים ושרים. חושבים על המנגינות של המחר, האם הן יהיו עליזות ושמחות או אולי קודרות ועצובות. שייקה מדבר על שירה כפויה של מחנות הריכוז. על תזמורות יהודיות שניגנו מול כבשני ההשמדה. לא היו אלה אפילו נעימות של לוויה, אלא צלילים של התופת, כמו הדי התופים המצמררים האלה בדרך להוצאה להורג. יעקב מעודד את שייקה. אומר לו שעכשיו התור של החיים ושצריך להפשיט מהנעימות את חליפות המוות ולהלביש אותן בבגדים של החיים. שייקה מקשיב למשיכות הנוגות מהמפוחית של פרוספר, נאנח ומתאמץ בכול זאת להרהר במלחמה על החיים.

לפני העלייה לקיבוץ היא מרכזת אותם בשיפוליה המזרחיים של הגבעה, בסמוך לערוץ הוואדי. היא עומדת צמודה לצוק, שלצדו פעורה מערה. מעל לראשיהם מתבלט בצורה קשתית בית ההבראה לעובדי האשלג, עם המרפסות המוארכות, הנשקפות אל הנוף השקט לכאורה. הבית נקרא ׳נובה׳ וגם ׳בית פפרמן. היזמים בקשו בזמנו מהקבלן פפרמן שיבנה אותו בסגנון שוויצרי, כיאה למיקומו ולייעודו. זאת בגלל הנוף, האוויר הצח והשלווה המדומה. כמה סמלי ואירוני. חיקוי שוויצרי. כאותה ארץ מנומנמת, רגועה ופסטורלית. זו שחמקה מכול המלחמות. ששמרה על ניטרליות כדי לא לשפוך דם ולא להשחית את הנוף האלוהי היפהפה שלה בעשן ובאש.

אבל גילה נושאת את חרדותיה היא, אלה הנוגעות למוצב הירדני שבקצה מבטה. זה הניצב לנגדה במדרון מתון, במרחק של כקילומטר וחצי בלבד, ומיתמר לגובה של שמונה מאות ושמונים מטר. תראה איך ממש עד אליו זוהרות ועולות במדרון הכלניות ומאירים הנרקיסים. האירוסים זקופים ומשטח הירוק מסנוור. גבעת הרדאר! היום יום שבת. אותו יום מקודש שיצרה היהדות למען העמלים. כמו עובדי האשלג של בית פפרמן, כדי שינוחו בו באווירה השוויצרית הזו. כמה סמלי. כמה אירוני. אבל גילה וחייליה שלה חשופים לגבעה ההיא שמנגד. למעשה, המסתור היחיד כמעט שלהם זה ערוץ הוואדי, היכול לשמש תחליף דחוק לשוחות. יש כאן צוק המספיק כמחסה לבודדים וישנה מערה קטנה היכולה לשמש כמקלט תוצרת הטבע. אפשר כמובן להתאמץ גם עד לבית פפרמן שמעליהם. אבל גילה מקווה שלא תבוא כול הפגזה או התקפת פתע. היא מביטה בעיניים כלות במשטח הגדול המשתרע מימין, בו נשתלו אורנים קטנים לפני כשנתיים. היא מייחלת שנטעים אלה ייתמרו לחורש עבות, בקפיצה של זמן, כדי שישמשו מחסה מפני ההפגזות.

הגדוד מטפס, מגיע ומקים מאהל ברחבת בית ההבראה על שם פפרמן. מסביב למבנה קיימות עמדות עם קו טלפון ביניהן. קולה הצרוד של גילה לא ישמע בטלפון זה ולכן היא תקיים קשר בקריאה בקול רם, שרק יגביר ויחריף את צרידותה. מבית פפרמן מתוכננת המחלקה לעבור לאחד המשלטים בשער הגיא, הוא משלט מספר שבע. לצורכי שינה הם מקבלים גם מספר מיטות פנויות בתוך בית ההבראה. גילה פוגשת שם את עמי מהכפר שלה. בחור חמד ושופע חן. המפגש מחייה את השמחה שקפאה בה זמן רב. עמי מספר לה על השתתפותו בקרב הכושל על נבי-סמואל, שהתרחש לפני כשבוע. הוא פורם את חולצתו בתנועה גברית משובבת. חושף בפניה את חזהו השרירי ובו סימן לכדור שאמור היה לשים קץ לחייו. אבל הכדור התחרט, הוא אומר בצחקוק לבבי. גילה שמחה על הצלתו של ידידה. בראשה סובבות מחשבות על מוות ועל הצלה, מזל ונסים, גורל ותעתוע, כחלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו. גילה ועמי מבלים שעות ארוכות בשיחה אישית ובהעלאת זיכרונות.

כיצד מרתיחים כור היתוך בתקופה כול כך קצרה, בעיצומם של קרבות אליהם נערכים במיעוט נשק ואמצעים. גילה, את מקבלת על עצמך קבוצה מגוונת מבחינת ההרכב האנושי והמוצא, התרבות והשפה, המנטאליות ומשא העבר. צעירים מצפון אפריקה וניצולי שואה מאירופה: הונגריה, פולין רומניה, אוקראינה ועוד. לפולנים שבהם אתם מדביקים את הכינוי ׳פרטיזנים׳ ולאפריקאים את השם ׳צרפתים׳. כינויים ושמות, אבחנות וסיווגים. כך נהוג בין קבוצות אנוש. ההבדלים וההתבדלות. ממש כמו בעולם בעלי החיים. לכול אלה צורפו חברים מותיקי הגדוד, סגן ומ״כים, המכונים ׳יהודים׳, כמו ביקשו להבדילם מהגלותיים האלה שחיו בין הגויים. את מודעת לכך שוותיקים אלה עייפים מנטל הקרבות ואינם מגלים התלהבות יתרה לבעיות הנוגעות לאימון הצרפתים והאחרים שמקרוב באו. ניתן היה לשמוע את גישתו של סימון, אחד ממפקדי הכיתות:

״כבר בימים הראשונים לקליטתם כול הזמן הייתי עייף ועצבני ולא הייתה לי סבלנות לצרפתים האלה. מה אנחנו כאן מחלקת קליטה? במקום תגבורת אמיתית שלחו לנו עולים חדשים חסרי ניסיון. בנוסף לכול הצרות הם גם לא מבינים מה שמדברים אליהם. גילה לעומת זאת מטפלת בהם, כמו שהחברה אצלנו בפלמ״ח נהגו לרוב. היא שואלת לשלומם, מתעניינת בהם אישית ודואגת להם. במגע שלי איתם לא נמנעתי גם מעונשים וממכות. הם אינם מחבבים אותי, אני מרגיש את זה. זה כתוב להם על הפנים. ישבתי לי באוהל מבסוט, כי גילה כבר סידרה הכול…״. דבריו של סימון. גישתו הביקורתית. אבל כך נהגו גם רוב מפקדי הכיתות. בחורה נאה מהותיקים דווקא מדברת בזכות החדשים. היא מספרת בקול בוכים על השיירה הקודמת לירושלים שלוותה בידי אנשי גח״ל: ״הייתה קבוצה גדולה מאוד של מגויסים שעמדו לעלות לירושלים. רובם היו נערים ניצולי שואה. הם נתקעו בלטרון בגלל הקרבות שם. לנו לא ספרו מה בדיוק קרה אבל אומרים שכולם נפלו ואיש לא שרד. אפילו את שמותיהם אין יודעים…״.

עמי, שדיבר קודם על קליטת אנשי גח״ל מוסיף: ״גילה, במקום להנחית להם פקודות את מעדיפה לא ליצור פלגנות, ומרירות. את, האוהבת כול כך לארגן, נאלצת לעשות את הכול בעצמך. לדאוג לציוד לפרטי פרטיו, לסדרי הארוחות, לבעיות הקטנות של כול מגויס. את טורחת בעניין לבושם, השינה שלהם, נוחיותם ובעיקר למזונם הרוחני. העשרה זו מתבטאת בעיקר בשיעורי העברית ובשיחות התרבות והאזרחות, בשיתוף קצין התרבות, המפגין מסירות בלי גבול. את מתפעלת מכך שהחיילים ׳הצרפתים׳ מגלים סקרנות ומתעניינים במקומות ואתרים בהם אתם עוברים: בשמות הכפרים הערביים ובכינויים התנכיים המקבילים להם. בצמחייה, בעצי הפרי, בשבעת המינים ובפרחי הבר.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 23

פעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

״וכוכבים בלב ים נבכים כגרים ממעוניהם גרושים״

(רבי יהודה הלוי, ״לבי במזרח ואני בסוף מערב״, אהבת ציון)

ספרות המחקר סקרה בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב ולוב מסוף המאה ה־19 ועד קום המדינה. המחקר התמקד בהשפעת הקולוניאליזם האירופי והשפעתו על התפתחות הקהילות היהודיות במגרב; בקשרים הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות; בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה, שהתאפיינה בעיקר בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קרן הקיימת לישראל וקרן היסוד; במקומה של ציונות המגרב והאידיאולוגיה הציונית ומקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. המחקר לא פסח על מעורבותה של ישראל בארגון עלייה מחתרתית בשנות ה־60 של המאה ה־20, כל זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכל אחת מארצות המגרב. ממחקרים אלו עלה ממצא מרכזי, שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה, אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקק״ל ו״השקל הציוני״. דברים ברוח זו ביטא בריאיון אישי גד כהן, פעיל מרכזי באגודת מגן דוד בקזבלנקה.

השלטון הצרפתי נקט עמדה שונה במדיניותו כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו פעל סניף של ההסתדרות הציונית בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, ״ההסתדרות הציונית אינה רשמית – היא נסבלת״. בתוניס ובאלג׳יר בדרך כלל לא הוגבלה פעילות התנועה הציונית. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופים שניהלו גם את סניף קרן היסוד באלג׳יר ואת משרדיה הארץ־ישראליים בתוניס, במרוקו ובלוב. הפדרציות הציוניות במגרב, שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ־ישראליים, עסקו בהרצאות ובתעמולה לקידום הציונות וניהלו את ועדות העלייה המקומיות.

שנה לאחר הדו״ח של בן חיים וכהן העיד אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה, ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו מוסדות ציוניים שבראשם מונה ״איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית״. בעדותו ציין שמטרת תנועתו, הקיבוץ המאוחד, במגרב הייתה ״להשיג תדמית של ׳החלוץ הפולני׳. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי […] כדי להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה״. התנועה הציונית, שמקורה במזרח־אירופה, לא שכחה את שורשיה, וייבאה לצפון אפריקה את דימוי החלוץ המזרח־אירופי בלי להכיר את רוח המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת בהשוואה להיקף הפעילות ולקצב ההגשמה במזרח אירופה, מפעל ההעפלה לפלשתינה־א״י נסמך עליה.

הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה בכל מדינה, ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביוזמת הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת צעירי ציון, יושבת ציון ועטרת ציון בתוניס, בן יהודה בלוב וקבוצות בן־יהודה, מגן דוד וטרומפלדור במרוקו, שפעלו כולן בתנאים ובמשאבים המצומצמים המקומיים שעמדו לרשותן. תנועות אלו שמרו על קשר שוטף עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותן המקומית. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946, והביא מדבריו של צבי יהודה: ״הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתדמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני להכשרה לעלייה״. עם זאת, התגברות פעילותם של התנועות, המועדונים, מרכזי התרבות וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב. הפעילות הציונית במגרב התמקדה בלימוד השפה העברית ותרבותה. מטרת השליחים הייתה לשלב פעילות זו במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית.

כבר בשנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות, מאחר שבמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכל ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה״. בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש״כל מאמצינו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש [נתקלו] בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה״. מנגד, במועד הדוח כבר פעלו שלושה שליחים במגרב. שנתיים קודם לכן ציין נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרתוק לפרוש את חסותה ״האימפריאלית״ של הסוכנות היהודית על כל הפעילות במגרב. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת שלושה חברים על בסיס ״תוכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג׳יר ומרוקו״. תזכיר זה הדהד עם רעיון החלוץ האחיד שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הדיון התמציתי מזהה שהזרוע האחת של הסוכנות היהודית לא ידעה על פעילותה של זרועה האחרת. סממן ארגוני זה אפיין את רוב פעילותה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה.

הסוכנות היהודית נאלצה להתמודד עם פעילות ציונית ספורדית הן של יחידים והן של ארגונים וולונטריים במגרב, אשר רק מקצתם קיבלו סיוע ומשאבים במשורה מהמוסדות הציוניים. ארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית לקהילות יהודיות רבות. הפניות לב.ע.ע. לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית לא היו ייחודית למגרב, אלא נפוצו ברחבי הקהילות היהודיות בעולם. בד בבד היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא פסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר לאחר החלטת האו"ם בכ״ט בנובמבר ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות, לדוגמה, מטריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג׳יר לקבלת חומר בצרפתית, כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטוןפעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

עמוד 76

חורבן ותקומה

חורבן ותקומה-יוסף שיטרית-הרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המֻֻוַוחִדוּן ושיקומם

שער א

השמדת קהילות עמק הדרעא והרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המֻוַוחִידוּן

חיבור זה מביא תוצאותיו של מחקר רב־תחומי המבוסס על מאות כתבי־יד. הוא דן באירוע מכונן בתולדות יהודי מרוקו בפרט ויהודי צפון אפריקה בכלל. הכוונה לשמד שכפו שליטי שושלת המווחדון על כלל יהודי צפון אפריקה וספרד המוסלמית בשנים 1269-1145 ולשיקום הקהילות והחיים היהודיים לאחר מכן. במחקר התגלו עדויות, מסמכים, פיוטים ושירים ערביים־יהודיים חדשים, שנכתבו ברובם הגדול בידי האנוסים עצמם ושופכים אור חדש על אירוע טראומטי זה. בשמד נחרבו כל הקהילות היהודיות שהתקיימו באימפריית המווחדון ונהרסו עד היסוד החיים היהודיים למשך יותר ממאה ועשרים שנה. בניגוד לדעה שהתקבעה בקרב רוב ההיסטוריונים שהתעניינו בסוגייה זו השמד היה נוקשה ביותר משנת 1195 עד מיגורה של שושלת המווחדון בשנת 1269. שליטי המווחדון רדפו, רוששו, השפילו את האנוסים והפכו אותם למגזר מוקצה בחברה המוסלמית, וזאת אחרי השמדת יהודי עמק הדרעא ב־1145, רצח 150 יהודים בסג׳למה ומאות נוספות בקהילות אחרות והרס כל הקהילות. שליטי בני מרין התירו לשורדי השמד לחזור ליהדותם ולשקם את קהילותיהם (השער הראשון). פעולות השיקום כללו חידוש וחיזוק התודעה היהודית שהוכחדה כמעט כליל בשמד הממושך. לשם כך גויסה דמותו רבת הפנים של משה רבנו והואדרה בעשרות שירים חדשים כדמות על־אנושית וכדמות מופת המאפילה על כל נביא שקם לפניו ואחריו. כמו כן הוחדרה הערבית היהודית לליטורגיה המיוחדת של חג הפסח, במערכים התלת־לשוניים של ה׳צ׳היר, ושל חג השבועות דרך קריאת המדרש ׳עשרת הדיברות' בערבית יהודית. נוסף לכך נערך תרגום חדש של התורה וטקסטים מקראיים ובתר־מקראיים נוספים לערבית יהודית של ימי הביניים בגלגוליה האחרונים, והוא ה׳שרח׳ הנוהג עד ימינו(השער השני). הפרק החמישי מרכיב את השער השלישי. מובאים בו שירים ערביים־יהודיים ופיוטים עבריים על ילדותו, שליחותו, פטירתו, גדולתו ומעמדו המיוחד של משה רבנו בשירת יהודי מרוקו.

פרופ׳ אמריטוס יוסף שיטרית לימד באוניברסיטת חיפה בחוג ללשון וספרות צרפתית ובחוג ללשון עברית. מחקריו מתמקדים בפיתוח הסוציו־פרגמטיקה וביישום עקרונותיה ושיטותיה לחקר הלשון, השיח, הטקסט והתרבות. הוא גם חוקר את הערבית היהודית של יהודי צפון אפריקה, ובייחוד של יהודי מרוקו, וביטוייה במורשתן התרבותית של הקהילות השונות. בתחומים אלו ואחרים הוא פרסם ספרים רבים ומאמרים רבים מאוד. בעבר הוא ערך את הסדרה ׳מקדם ומים׳ שיצאה לאור באוניברסיטת חיפה, ייסד וניהל את ׳להקת צפון מערב׳ שפעלה באוניברסיטה בשנים 2018-1979. כיום הוא מכין לדפוס תוצאותיהם של מחקרים חדשים משלו בשתי סדרות: א) אקדמות לחקר השירה והתרבות הערבית־היהודית במרוקו; ב) יהדות מרוקו בראי שירתה הערבית־היהודית.

פרדס הוצאה לאור

חורבן ותקומה -יוסף שיטרית-הרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המוואחידון וטשיקומם

שער ב- התקומה

שקום החיים היהודיים בעזרת דמות משה רבנו והליטורגיה בערבית יהודית.

This treatise presents a multidisciplinary study based on hundreds of Hebrew manuscripts. It concerns a constitutive event in the history of Moroccan Jews in particular and North African Jews in general, i.e. the forced conversion to Islam imposed by the Almohad sovereigns during the period 1145-1269, and the restoration of Jewish communities and Jewish life after that. The results of the study include new testimonies, documents, Hebrew and Judeo-Arabic poems that were mostly written by the forced converts themselves, and shed new light on this traumatic event. All of the Jewish communities were then destructed, and Jewish life was entirely abolished for more than four generations. Contrary to the opinion of most historians interested by this issue, the forced conversions of the Almohads were very hard from 1195 to 1269, after the massacre of the Jews of the Draa Valley in 1145, the assassination of 150 Jews in Sijilmassa in 1146, and numerous hundreds in other places. The Almohad sovereigns persecuted, impoverished, and humiliated the forced converts, and lowered them to the rank of pariahs. The new Marinid dynasty authorized the survivors to recover their judaism and restore their communities (first section). The restoration includes a renewal and strengthening of the Jewish consciousness, which was almost eradicated during the forced conversions. For that purpose, the superhuman and mythological figure of the Prophet Moses was mobilized and glorified in numerous new Judeo-Arabic poems as the supreme prophet because of his proximity to God and his successful struggle with the archangels for getting the Torah. Judeo-Arabic was also introduced in the special liturgy of Pesah, through the large trilingual corpus of the Dhir, and of Shavu'ot with the reading of the Midrash on the Ten Commandments in Judeo-Arabic too. In addition, the Torah and other biblical and post-biblical texts were translated in medieval Judeo-Arabic of the 14th century (second section). The third section consists in the central place occupied by the multifaceted figure of Moses in the poetry of Moroccan Jews. It presents numerous Judeo-Arabic and Hebrew poems on his birth, childhood and adolescence, his mission as savor of Israel, his dramatic death, and his special rank in the pantheon of the ancestral figures of Israel.

Prof. Joseph Chetrit taught French, Hebrew and Judeo-Arabic linguistics at the University of Haifa. His research includes the development of Socio-Pragmatics and the application of its principles and methods to the study of language, discourse, text, identity and culture. He also studies Judeo-Arabic dialects of North Africa, and especially Morocco, and their uses in the communal cultural heritage. He published numerous essays in these domains and others, and a great number of articles. He currently prepares to publication two new series of essays: a) Prolegomena to the study of Judeo-Arabic poetry and culture of the Moroccan Jews; b) Moroccan Jewry as mirrored by its Judeo-Arabic poetry.

חורבן ותקומה-יוסף שיטרית- הרס החיים היהודיים בשמד המוואחידון ושיקומם

שער ג

ילדותו, פטירתו ומעמדו של משה רבנו בשירת יהודי מרוקו

Cet ouvrage est le fruit d’une étude interdisciplinaire basée sur la consultation de centaines de manuscrits hébraïques. Il traite d’un événement fondateur dans l’histoire des juifs du Maroc en particulier et d’Afrique du Nord en général, à savoir les conversions forcées à l’islam qu’ont imposées les souverains almohades de 1145 à 1269, et de la restauration de la vie juive qui a suivi grâce à la tolérance des souverains mérinides. L’étude a permis de découvrir de nouveaux témoignages, documents, poèmes hébraïques et judéo-arabes, écrits pour la plupart par des apostats eux-mêmes, qui éclairent les péripéties et les horreurs de cet événement traumatisant. Toutes les communautés y ont été détruites et la vie juive a été entièrement abolie pour plus de cent vingt ans. Contrairement à ce que pensent la plupart des historiens qui se sont intéressés à cet événement, ces conversions forcées ont été très dures de 1195 à 1269. Les souverains almohades ont persécuté, appauvri et humilié les apostats et les ont ravalés au rang de parias dans la société musulmane, et cela après le massacre des juifs du Drâa en 1145, l’assassinat de 150 juifs à Sijilmassa et de centaines d’autres dans d’autres communautés pour obliger les survivants à abjurer. La dynastie mérinide a autorisé les rescapés à recouvrer leur judaisme (première section). La restauration a consisté d’abord en un renouvellement et un renforcement de la conscience juive, laquelle a été éradiquée durant la période des conversions forcées. A cet effet, la figure surhumaine et mythologique du prophète Moïse a été mobilisée et glorifiée dans de nombreux poèmes en judéo-arabe pour sa communication directe avec Dieu et son combat réussi contre les archanges qui voulaient l’empêcher de prendre la Torah. Le judéo-arabe a été aussi introduit dans la liturgie spéciale des jours de fête de Pessah, à travers les larges corpus trilingues du Dhir, et de Shavu'ot avec la lecture du Midrash sur les Dix Commandements en judéo-arabe médiéval. En outre, la Torah et d’autres textes bibliques et post-bibliques ont été traduits dans le judéo-arabe du XlVième siècle pour faciliter leur étude (deuxième section). La troisième section retrace la place centrale qu’occupe la figure aux multiples facettes du prophète Moïse dans la poésie juive au Maroc. Elle présente de nombreux poèmes en judéo-arabe et en hébreu sur sa naissance, son enfance, son adolescence, sa mission de sauveur d’Israël, sur sa mort dramatique et son statut hors pair dans le panthéon des figures ancestrales d’Israël.

Prof. Joseph Chetrit a enseigné la linguistique française, hébraïque et judéo-arabe à l'Université de Haifa. Ses recherches portent sur le développement de la socio-pragmatique et l’application de ses principes et ses méthodes à l’étude de la langue, du discours, du texte, de l’identité et de la culture. Il étudie aussi les dialectes judéo-arabes d’Afrique du Nord et en particulier ceux du Maroc et leurs usages dans le patrimoine culturel des communautés juives. Il a publié de nombreux ouvrages et de très nombreux articles dans ces domaines et d’autres. Actuellement, il prépare à la publication deux nouvelles séries d’ouvrages qu’il a écrits : a) Prolégomènes à l’étude de la poésie et de la culture judéo-arabes au Maroc ; b) Le judaisme marocain dans le miroir de sa poésie judéo-arabe.