האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
אלווארו דה לוּנָה והקוֹנְבְרְסוֹס
סיוע חשוב לחדירתם של הקונברסוס לחברה הנוצרית בא מן השר הכול־ יכול של קסטיליה, אלווארו דה לונה(de Luna). דה לונה היה מדינאי מוכשר ותקיף, והאיש השנוא ביותר בספרד. הוא פעל בשמו של חואן השני, שעלה לשלטון ארבעים שנה לפני כן בתור קטין(בזמנו, כזכור, חוקקה אמו קטלינה את ״חוקי הכופרים״), ומן הבחינה הפוליטית לא התבגר לגמרי עד סוף ימיו. אלווארו דה לונה שבר את כוחם של האצילים הגדולים והשתלט במידה רבה על הערים, עד שהעניק למלכו – ולמדינת קסטיליה – עוצמה מרכזית אדירה כל כך שרק סכלותו של המלך הצליחה לקלקל כשנעתר המלך להפצרות אשתו השנייה והפקיר את דה לונה, משרתו הנאמן זה עשרות שנים, לנקמת האצילים. משהוצא השר התקיף להורג(ב־1453) נסוגה קסטיליה חצי מאה שנים לאחור מן הבחינה הפוליטית.
דה לונה החל את דרכו בתור חונך ובן לוויה לחואן השני כשהלה היה קטין, ואחר כך היה לאיש סודו ולמדריכו הפוליטי. שני הצעירים גדלו למעשה בלי אהבת הורים, והמלך־הנער טיפח יחסי אהבה ואמון כלפי אלווארו דה לונה, ועם הזמן פיתח תלות כמעט כפייתית במדריכו המבוגר ממנו במקצת ונבון ממנו בהרבה. דה לונה היה בנו הלא־חוקי של אציל מאראגון ונאלץ לפלס את דרכו בכוחות עצמו, וכך למד עוד בצעירותו להשתמש בכל אמצעי ההסוואה, ההתרפסות, הדיבור הרב־משמעי, השתיקה המטעה, כושר ההתבוננות והיכולת לזהות מוקדי כוח כדי לדבוק בהם או כדי לנטרלם; בזכות התכונות האלה הצליח דה לונה לשרוד בסביבה הפוליטית רבת הטלטלות ולבסוף אף העפיל אל הפסגה. בתחילת הקריירה שלו היה מתהלך בחצר המלך כמין אנוס, הסתיר את שאפתנותו העזה ואת דעותיו הפוליטיות מאחורי חזות של אדישות לפוליטיקה וגישה ״מקצועית״ כביכול, וכך החזיק מעמד בימים של הפיכות והדחות, שבהן ניסו קרוביו של המלך חואן הצעיר לבודד אותו ולהפוך אותו למלך־בובה. דה לונה היה מסור לחואן, אבל העמיד פני אופורטוניסט חסר עקרונות וכך ניצל מהדחה. משהתחזק המלך חואן, בעזרתו הצמודה והיעילה של דה לונה, ותפס למעשה את רסן השלטון, הגיח יועץ הסתרים מאחרי הפרגוד ונעשה לאיש החזק בממלכת קסטיליה. הוא החזיק במעמדו זה תקופה ארוכה ורבת עלילות, תככים והישגים.
אלווארו דה לונה פעל מתוך אמונה עזה בצורך להציל את המלך ״שלו״ משלטון קרוביו ולהשליטו על האצילים, על הערים ועל שאר מוקדי הכוח העצמאיים למחצה של ספרד. הוא ידע שהמלך הוא מקור כוחו העיקרי, ובעצם היחיד, ולכן פעל בלי הרף לחזק את המלך ובתוך כך צבר כוח בעצמו. אבל לצד האינטרס האישי פיעמה באלווארו דה לונה פילוסופיה פוליטית רחבה יותר. ממשל מלכותי יעיל היה בעיניו מטרה רצויה כשהיא לעצמה; ומאחר שחרג מדפוסי המחשבה של ימי הביניים הבין דה לונה שבסיס הכוח המלכותי אינו צבאי דווקא אלא בראש ובראשונה כלכלי ומנהלי. אבל איך מבטיחים מנהל מלכותי יעיל ונאמן כשהמועמדים המבקשים לשרת בו הם אותם בעלי השררה שהמשטר מבקש לרסן – האצילים השאפתנים, הכנסייה השתלטנית, הערים המקנאות לזכויותיהן ושאר בעלי האינטרסים המתחרים במלך?
בשל המלכוד הזה פנה דה לונה בראשית דרכו אל היהודים, ואחר כך אל הקונברסוס. הפנייה אל היהודים, שעזרה לשקם את מעמדם בממלכה, נבעה מאותו היגיון ישן שכבר נתקלנו בו בספרד למן הח׳ליפים מבית אומיה ועד המלכים הנוצרים המאוחרים: ליהודים אין שאפתנות פוליטית כשהם לעצמם ותלותם במלך גמורה, ולכן הם היחידים שאפשר לבטוח בהם; מה גם שיש להם ניסיון רב וכישרון נורש בענייני כספים ומנהל.
אבל בשלב השני, לאחר שמונה דה לונה לתפקיד ראש השרים, שינה את טעמו והעדיף את הקונברסוס. הקונברסוס היו מומחים במנהל ובכספים כמו היהודים, וגם להם הייתה אותה מסורת של שירות למלך; ומכל קבוצות העילית בספרד היו הקונברסוס היחידים שלא סביר שיקימו מרכז כוח מתחרה במלך. אדרבה, השירות הנאמן למלך נעשה(בעידודו של דה לונה) לנתיב החדירה וההתקדמות העיקרי שבו הגשימו הקונברסוס את שאיפותיהם החדשות, ולכן שמרו עליו מכל משמר. מצד אחר, מכיוון שהיו נוצרים עכשיו, הורשו הקונברסוס לכהן בגלוי בכל המשרות השלטוניות ולייצג את האינטרסים של המלך גם במנהל המלכותי וגם בשלטון העירוני והסניוריאלי – בתור פקידים, גזברים, שופטים, מפקדי משטרה, שמאים, נוטריונים, מפקחים, ואפילו מזכירים ראשיים וחברי מועצת המלך. היהודים, מבחינתו של דה לונה, יכולים אפוא להמשיך בעסקי חכירת המסים ולספק למלך שירותים ״מופרטים״ עקיפים, אבל את עמוד השדרה של המנהל המלכותי יש להפקיד בידי ממונים רשמיים, שכפופים למלך ולשר שלו ומעורים בחברה הנוצרית ובמושגיה – כלומר בידי נוצרים שיש להם יתרונות של יהודים. מן הבחינה הזאת היו הנוצרים החדשים מעין יהודים חדשים בעיני דה לונה – יהודים בעלי השכלה ומעמד כשל נוצרים, שהטבילה הכשירה אותם למלא את התפקיד היהודי הישן.
כל כך נרחב היה השימוש שעשה דה לונה בנוצרים החדשים, וכל כך נרחבת הייתה התעלמותו מרגשותיהם של ציבורים רחבים עד שגורלו הפוליטי נקשר בגורלם. אפשר לומר שחדירתו של השר השאפתן למוקדי הכוח בממלכה נעשתה במידה רבה באמצעות חדירת הקונברסוס לאותם מוקדים עצמם. לכן אין זה מקרה שתקופת שלטונו חופפת את תקופת נסיקתם החברתית של הנוצרים החדשים, ונפילתו אירעה זמן קצר אחרי אירועי 1449, שסימנו את ראשית בלימתם ואת תחילת המתקפה המוסדית עליהם. אלווארו דה לונה אמנם הסתכסך עם כמה קונברסוס תקיפים, בעיקר מבית סנטה מריה, אבל העובדה הזאת רק מוסיפה מורכבות וריאליזם לתמונת היחסים שלו עם הקונברסוס ואינה משנה את דפוסי היסוד שלה.
מבחינת זרמי המעמקים ההיסטוריים אפשר לומר שאלווארו דה לונה מילא תפקיד גורלי בתולדות הקונברסוס והיהודים גם יחד. כשסייע לעליית כוחם המרשימה של הקונברסוס תרם לשנאה, שהמיטה עליהם לימים פוגרומים ואינקוויזיציה; הוא עשה זאת הן במישרין והן מפני שמדיניותו הסיטה לעבר הקונברסוס חלק מן השנאה שרחשו לו אויביו הרבים. אשר ליהודים, אמנם דה לונה שיקם את מעמדם בטווח הקצר, והקנה להם, כדברי בנציון נתניהו, ״אחיזה חדשה בחיים״(״a new lease on life״), אבל ברובד עמוק יותר המיט עליהם שלא מדעת את חורבנם. משעבר מרכז הכובד של השירות למלך מן היהודים אל הקונברסוס – תהליך שיזם דה לונה ונמשך בימי פרננדו ואיסבל – נראה היה שאפשר לוותר על היהודים, ובכך התערער מעמדם הפוליטי וגירושם נעשה, בפעם הראשונה בתולדות ספרד הנוצרית, אפשרות מתקבלת על הדעת.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
עמוד 100