מורשת יהדות מרוקו

סוף דבר

בעמודי ספר זה נעשה מאמץ לשרטט את דמותו של אדם מיוחד, חלוץ ומנהיג, שפרטי חייו ומעשיו נשתכחו עם השנים – אברהם מויאל. איש יפו זה, בן למשפחה שעלתה ממרוקו באמצע המאה ה-19, היה ממקימי המושבות הראשונות בתקופת העלייה הראשונה, אך כפי שקרה לעלייה זו – שזיכרונה ותרומתה התעמעמו, אירע גם לו: פרט למחקרי עומק של היסטוריונים אין מודעות לתרומתו הגדולה.

אברהם מויאל נולד במרוקו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו באמצע המאה ה-19. הוא הגיע לחיפה בגיל שנתיים וליפו בגיל חמש, ועבר מסלול של נער ״ספרדי״ בן הדור ההוא: לימוד בתלמוד תורה ומעבר לישיבה בירושלים, שבה השלים את לימודיו התורניים. מויאל קיבל הסמכה לרבנות ואף הוסמך למוהל. מן הרבנות התרחק, שכן היה כל חייו(הקצרים) איש מעשה במלוא מובן המילה, ואילו כמוהל מל תינוקות רבים לשם מצווה, ובעיקר עשה זאת אצל משפחות עניות ונצרכות.

מגיל צעיר מאוד היה אברהם מויאל איש עסקים מצליח. הוא – כמו שלושת אחיו – ניהל עסקים חובקי עולם בתנאים הקשים של המאה ה-19, עסק ביבוא וביצוא, העברת כספים, רכישת קרקעות, אך בעיקר קינן בו דחף עצום לסייע לשיבת עם ישראל לארצו ההיסטורית. חנותו ביפו הייתה בית ועד לחלוצים הראשונים, אלה שהגיעו בעלייה הראשונה, והוא עשה כל מה שניתן כדי לסייע להם.

מויאל היה דמות חריגה: בין כל הפעילים והעסקנים של חובבי ציון ושל מקימי המושבות הראשונות, שרובם ככולם נמנו עם עדות אשכנז, הוא היה ה״ספרדי״ היחיד. ביפו של הימים ההם לא היה אפשר להתעלם ממנו. הוא ייצג בארץ את הברון רוטשילד, וכל כספיו של הברון להקמת המושבות הראשונות עברו דרך ה״בנק״ של מויאל. כן היה הדבר לגבי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שנבנה על ידי חברת ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ – כי״ח). כשהגיע לארץ באביב 1885 שליח חובבי ציון, ה״גביר״ קלונימוס זאב ויסוצקי, איל התה הידוע עד ימינו, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותן של המושבות הראשונות, הוא התכוון תחילה להקים שתי שלוחות של חובבי ציון בארץ – בירושלים וביפו. לאחר שלא התגבר על ״מלחמות היהודים״ של העת ההיא, גמלה בלבו החלטה: במקום שני ועדים הוא יטיל את תפקיד הממונה על פעילות חובבי ציון בארץ על אדם אחד – והבחירה שלו נפלה על אברהם מויאל. ניתן להניח כי היו לכך שתי סיבות: הוא גילה ביפואי בן ה-35 אדם כלבבו – שקט, סולידי, פעיל ומקושר עם האוכלוסייה הערבית. חשובים עוד יותר היו קשריו המיוחדים עם ראשי הממשל הטורקי.

חליפת המכתבים בין ויסוצקי למויאל, בין ויסוצקי לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון ובין מויאל לפינסקר – מעמידה לרשות הקורא בן זמננו הצצה אל מעבר לכתפה של ההיסטוריה: איך חיו, עבדו וסבלו הראשונים, מהן הבעיות שהעיקו עליהם, המרוץ אחר קרקעות שיש לרכוש, הקשרים הפתלתלים עם הרשויות הטורקיות ושוב ושוב מאבקים פנימיים ו״מלחמות יהודים״ בלתי פוסקות. מרתקת במיוחד היא עמדתו הדו-פרצופית של ויסוצקי, שמינה את מויאל למעשה למנהיגו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, תמך בו בהתלהבות, אחר כך התחרט, ואחת השאלות שהציב הייתה – האם ניתן לסמוך על ״ספרדי״, שיבין את המנטליות האירופית? בשפתו המליצית של ויסוצקי נראו הדברים כך: ״ספרדי [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה״.

לאחר מכן שוב תמך בו, ואחר כך שינה את דעתו פעם נוספת. הוא הציע למנות אדם בשם יוסף סטרבולסקי כממונה־על מטעם חובבי ציון וכ״בוס״ שתחתיו יעבוד מויאל. אולם לא איש כמויאל ימחל על כבודו. במכתב חד-משמעי כתב לפינסקר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל יסבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים על ראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי״.

בסופו של דבר פסק פינסקר, כי מויאל יהיה הממונה היחיד על כל פעולות חובבי ציון במושבות הראשונות, והוא עשה זאת במרץ ובהתלהבות. אלא שהוא לא זכה להשלים אפילו שנה אחת בתפקידו, שכן נפצע כנראה, ואף שטיפלו בו טובי הרופאים של התקופה, לא הצליחו להצילו. קרוב לוודאי – והדברים אינם כתובים במפורש – שהפצע ברגלו הזדהם, מצבו החמיר והוא מת בייסורים קשים עוד טרם מלאו לו 36 שנה. לפי המסופר, בשעותיו האחרונות הוא מלמל דברים הקשורים למושבות, לציוד שעליו לרכוש עבורן ולנושאים נוספים שכולם עוסקים ביישוב הארץ. לפי דיווחים בני הזמן, בשבועות האחרונים לחייו, בעודו נאבק על חייו, הזניח את עסקיו הפרטיים, אולם לא הרשה לעצמו שלא לטפל במושבות הראשונות וביושביהן.

במשך כארבע שנים, מתחילת 1882 עד שלהי 1885, היה מויאל הכתובת הראשית בארץ לכל נושא התיישבותי – בכפר או בעיר. יחד עם כמה מטובי העיר יפו עבד מויאל על מיזם נוסף ־ יישובם של בני הארץ, יהודים ספרדים מיפו, בערים ערביות, כדוגמת עזה, רמלה או שכם, כדי להקים בהן שכונות יהודיות. ואכן, בכמה מקומות הדבר עלה יפה, אולם זה קרה לאחר מותו.

הספר גם מנסה לעקוב אחרי בני משפחתו של מויאל ופעולותיהם בארץ לאחר מותו. היו לו בן אחד ושש בנות, שנישאו לאנשי מעשה ויזמים, הן בחיים הכלכליים של הארץ דאז והן במה שייקרא לימים ״פעילות ציונית״. שניים מחתניו, שנישאו לשתיים מבנותיו, הטביעו חותם משמעותי על הארץ: יוסף אליהו שלוש היה יזם, תעשיין, קבלן ואיש ציבור נודע ביפו ולאחר מכן בתל־אביב במשך כ-50 שנה. הוא ורעייתו פרחה-שמחה כלולים ברשימת 66 המייסדים של תל-אביב, ששמותיהם חרותים על אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד בתל־אביב. חתן נוסף, דוד חיון, היה מדמויות המופת של החינוך הארץ־ישראלי במשך עשרות שנים. מאז ראשית המאה ה-20 ועד סמוך להקמת המדינה – קרוב לחצי מאה – הוא ניהל ביד רמה את בית הספר פיק״א בפתח-תקווה, שנחשב למוסד חינוכי מוביל כל השנים ולימים נקרא על שמו.

דמותו של אברהם מויאל אינה דומה בשום אופן וצורה לדמויות אחרות שבלטו בתקופת העלייה הראשונה, כגון זלמן דוד ליבונטין, אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, משה סמילנסקי או פקידיו הראשיים של הברון רוטשילד. הוא היה יוצא דופן בכול: במוצאו, במעמדו המיוחד ביפו ובקרב השלטון העות׳מאני וביחסים שפיתח עם הנהגת חובבי ציון. ראוי להודות בראש וראשונה לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון, שקלט בחושיו החדים את הפוטנציאל הגלום במויאל, וגונן עליו נגד מערערים ויריבים.

מדוע נשכח? חתנו דוד חיון אמר לימים כי הדבר נובע בין היתר מצניעותם היתרה של היהודים המזרחיים: ״אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר. "נעיף עין על התקופה בת ה-70,60 השנים האחרונות [הדברים נאמרו בשנות ה-40], האם לא היו בין הספרדים מדריכים פעילים, אנשים נלהבים לרעיון הציוני? האם לא קמו לנו אנשים שעבודתם הייתה למופת ולברכה לכולנו? אם כן, מדוע אין אנו מעלים אותם בזכרוננו? ״האמת היא שהיישוב שכח אותם לגמרי! לא הנציח את שמם בשום מפעל בר קיימא, אפילו לא קראו אחדים מרחובות ערינו על שמם!״

חיון ציין בסוף דבריו את שמותיהם של חמישה ״אבות מייסדים" ספרדים שנשכחו: נסים בכר, אברהם ענתבי, מר אברביה, יוסף אליהו שלוש ואברהם מויאל.

העלייה הראשונה, בניגוד לעלייה השנייה שבאה אחריה, לא הוציאה מנהיגים בולטים, שהייתה להם השפעה על התפתחותו של היישוב היהודי בדרך להקמת המדינה, אנו מרשים לעצמנו להשתעשע ולשאול, מה היה קורה אילולא קטעה פציעתו של אברהם מויאל את מהלך חייו. האם היה ממשיך בתפקידו? האם היה מתפתח למנהיגו המוכר של היישוב היהודי? לשאלה זו כמובן אין תשובה, ואפשר רק להעלות השערות ולעסוק בתחזיות. ואולם לא תהא זו טעות לקבוע שלנגד עיניהם של אנשי העלייה הראשונה בארץ, ושל מי שתמכו בהם מרחוק, בכסף ובתמיכה ציבורית – מהברון רוטשילד בפריז ועד חובבי ציון במזרח אירופה – צמח לזמן קצר מנהיג מקומי, שעבר בשמי הארץ ככוכב שביט – האיר וכבה. שכן אברהם מויאל היה, קרוב לוודאי, המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי שזה עתה החל לקום. ולא מנהיג שהכשיר עצמו בגולה, אלא בן הארץ – ועוד מבני מרוקו. המנהיג המזרחי הראשון.

סיום הספר בשלמותו באדיבות מר מרדכי נאור

עמוד 173

45 – אל ידיד טוב מיין

 פיוט יסדתי כשנתחנך חמצות תפילין התלמיד יוסף בן כבוד הרב שמואל לעג'ימי

קיב. אל ידיד טיוב מיין

פיוט לבר-מצווה בתבנית מעין אזורית, הכוללת מדריך דו-טורי ושש מחרוזות. בכל מחרוזת – חמישה טורים: ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד. בתחילת כל מחרוזת יש מילת קבע ״ידידי״ ובסופה – פסוק המסתיים במלה ״יוסף״.

חריזה: א/בא/ב, גגגגב, דדדדב, וכר.

משקל: במדריך 7 הברות, בטורי הענף 7-9 הברות, בטורי האזור 10-12 הברות.

כתובת: פיוט יסדתי כשנתחנך למצות-תפילין התלמיד יוסף בכה״ש [= בן כבוד הרב שמואל] לעג׳ימי. נועם ׳אור עיני בית-המקדש׳.

סימן: אני דויד.

מקור: ק- נג ע״א.

אֶל יְדִיד טוֹב מִיַּיִן / לִבִּי תָּאֵב וְכוֹסֵף

בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן / בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף

נְגִינוֹתַי אֲעוֹרְרָה

הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשׂוֹרָה

כִּי נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה

אָנֹכִי לַה' אָשִׁירָה

אֲזַמֵּר תּוֹךְ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף

יְדִידִי יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה

כָּל רוֹאֶה בָךְ הוּא מִשְׁתָּאֶה

בְּמִצְוַת הִתְנָאֶה יָאֶה

לִפְנֵי ה' רָם וְשָׁפָל יִרְאֶה

רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף

יְדִידִי דִּבְרֵי תּוֹרָה הֵן לָמַדְתָּ

בְּמִצְוַת אַל נִתְחַנַּכְתָּ

בִּגְדֵי יֶשַׁע לָבַשְׁתָּ

בִּשְׁתַּיִם הַיּוֹם נִתְעַטַּרְתָּ

תִּהְיֶינָה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף

יְדִידִי וְלִפְנֵי אֶל, צוּר תְּעוּדָה

אֱמֹר מִזְמוֹר שִׁיר לְתוֹדָה

בְּתוֹךְ קָהָל וְגַם עֵדָה

בְּמַקְהֵלוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה

הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף

יְדִידִי יִשְׂמַח אָבִיךְ וְאִמֶּךָ

וְגַם תָּגֵל יוֹלַדְתֶּךָ

בֵּנִי, אִם חָכָם לִבֶּךָ

בָּמָה אֲבָרְכֶךָּ ? אֱלֹקִים יָחְנְךָ

בֵּנִי, כְּבִנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף

יָדִיד דָּר שְׁחָקִים, שׁוֹכֵן כְּרוּבִים

יוֹסֵף לָךְ יָמִים רַבִּים

יַדְרִיכְךָ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים

 גַּם לְחֻפָּה עִם בַּת אַיֶּלֶת אֲהָבִים

מִגֶּזַע יַחַס וּמִזַּרְעָא דְּיוּסַף

טוב מיין: על-פי שה״ש ד, י; א, ב. 2. בן… יוסף: על-פי בר׳ מט, כב. וברכה היא לבר-המצוה ששמו יוסף. 4. היום… בשורה: מל״ב ז, ט. 5. כי…תורה: על-פי מש׳ ו, כג. 6-7. אנוכי… אזמר: שופ׳ ה, ג, תוך… ויוסף: בתוך קהל המתפללים. 8. יפה מראה: בר׳ לח, ו. נאמר על יוסף. 9. משתאה: משתומם, מתפלא, על-פי בר׳ כד, כא. 10. במצוות התנאה: על-פי בבלי, שבת קלג ע״א: ׳התנאה לפניו במצוות׳ 11. ה׳… יראה: על-פי תה׳ קלח, ו. 12. רועה יוסף: על-פי תה׳ פ, ב. 13-14. דברי… נתחנכת: משבח אל לימודו וחינוכו עד עתה. 15. בגדי… לבשת: על-פי יש׳ סא, י. 16. בשתים… נתעטרת: בתפילין של ראש ובתפילין של יד. 17. תבואתה… יוסף: דב׳ לג, טז. ורמז לתפילין של ראש. 18. צור תעודה: כינוי לקב״ה. 19. מזמור… לתודה: על-פי תה׳ ק,א; ל, א ועוד. שיודה לקב״ה שזיכנו לכך. 20. בתוך… עדה: קהל המתפללים, על-פי מש׳ ה, יד. 22. האנשים… יוסף: בר׳ מג, יח. 23-24. ישמח… יולדתן: על-פי מש׳ כג, כה. 25. בני…ליבן: מש׳ כג, טו. 26. במה אברכך: על-פי בבלי, תענית ה׳ ע״ב; ׳אילן, אילן, במה אברכך׳. 26-27. אלוקים… בני: בר׳ מג, כט. 27. כבנימין… יוסף: על-פי בר׳ מב, ד. 28. שוכן כרובים: כינוי לקב״ה. 29. יוסף… רבים: על-פי בבלי, מנחות מד ע״א: ׳כל המניח תפילין מאריך ימים׳. 31. אילת אהבים: מש׳ ה, יט. ברכה לחתן בר-המצוה כי יזכה לחופתו

(61) — פיוט — סי׳ מימון

מֵאֵ-ל אֲנִי שׁוֹאֵל / לְקָרֵב בִּיאַת הַגּוֹאֵל

אָז יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל / וְיֵבוֹשׁוּ אוֹיְבֵי אֵ-ל

וְיִשּׁוּבוֹ יִשְׂרָאֵל / אֶל יְיָ:

יַעֲלֵנוּ בִּמְהֵרָה / לָאָרֶץ הַטְּהוֹרָה

שָׁם נִקְרָא הַתּוֹרָה / זָכָה הִיא וּבָרָה

וּבְשִׁמְךָ הַנּוֹרָא / נָגִיל וְנִשְׂמָח

מֶלֶךְ עַל כֹּל וּמְרוֹמָם / בְּנֵה לָנוּ הָאוּלָם

בִּזְכוּת חָזָה סֻלָּם / וּבִזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן־עַמְרָם

הַקָּם יָ-הּ סֻכָּתָם / וְהַעֲלֵם:

וּבִזְכוּת שְׁמֶךָ / רַחֵם עַל בָּנֶיךָ

וְלִי אֲנִי עַבְדְּךָ / הָבָה לִּי בְּרָכָה

וּבְיִרְאָתְךָ / לִבִּי יִדְבָּק:

נוֹרָא קָרוֹב לַכֹּל / פְּדֵה יִשְׂרָאֵל כֹּל

הָסֵר מֵעֲלֵיהֶם עֹל / כִּי אַתָּה תּוּכַל יָכוֹל

פְּדֵה לֶָהֶם וּזְכֹר/ הָרַחֲמִים:

אעירה שחר-פרשת לך לך- כרך א'-פיוט סימן מימון