אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

אמונות עממיות בקשר להנקה ולחלב

אמונה כי ההנקה מונעת הריון. ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב על נשים המאמינות כי כאשר הן מניקות, אינן מתעברות, גם אם הן חיות חיי אישות. אבל לעתים הן מתעברות, ומפילות בכוונה את הולד(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יד). ר׳ שלמה זוראפה שפעל באלג׳יר נשאל על ״אשה מינקת שאין דרכה לראות [וסת] בימי היניקה״ (׳שער שלמה׳, סי׳ קעה).

שררה אמונה כי אם האם תיכנס להריון בעודה מניקה, החלב יהיה רעיל, והדבר יזיק לתינוק שיוולד מהריון כזה.

ר׳ אהרן אסודרי ממכנאס הציג שאלה זו לר׳ רפאל אנקאווא: האם מניקה ״תוכל לעשות דברים המונעים הריון, יען דבר המצוי הוא להיזק הנמשך לילד אשר יגמל בעודו קטן… ומה שינק בעוד אשר אמו לא הרגישה בעיבורה, הנה נהפך לו לרעל״. תשובתו של ר׳ רפאל לא נמצאה, אבל השואל הביא מקורות להנחה שמותר לה למנוע את ההריון(׳חשבתי ־רכי׳, אהע״ז, סי׳ נב, דף עג).

במרוקו אם אשה נכנסה להריון בתקופת ההנקה, הדבר הדאיג את קרובותיה, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק (ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 112).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב על אשה מניקה ״ויראה פן תתעבר ״משך מזה איזה קלקול לתינוק היונק״. השאלה האם מותר לה לנקוט כאמצעים הגורמים שלא תתעבר (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ לח).

בצוואת ר׳ יהודה החסיד שהובאה על ידי חכם מטריפולי בשם ר׳ משה אסרוסי נאמר, כי ״אשה שהתחילה להניק בנה תתחיל להניקו בדדה של שמאל״ (׳ספר חסידים׳, מהד׳ מרגליות, סי׳ נה, דף כט; מצוטט בספר ״שב משה׳, מס׳ סט).

החלב של האם היה חיוני להתפתחות התינוק. לדברי חכם באלג׳יריה, אשה שאין לה חלב מספיק להנקה, נעשה החלב ארסי ומזיק לתינוק. הנחה זו, לדבריו, אושרה גם על ידי רופאים (מרדכי גיג, ׳מגן דוד/ אהע״ז, סי׳ יד).

כדי שלא יחסר לאשה חלב להנקה. היו אמונות שביטאו את החשש שלאשה לא יהיה מספיק חלב, התינוק יסבול מחוסר תזונה ויהיה חלש. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, יש מנהג כי במשך ארבעים הימים הראשונים ללידת התינוק אין מוציאים מים מחצר היולדת. כי אם יוציאו מים, יחסר חלב מדדי היולדת (׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ צט).

בג׳רבה היתה אמונה כי על המינקת להמעיט בשתיית מים, כי המים ממעיטים את החלב (ב. חדאד, תשל״ט, עמ׳ 25).

ר׳ רפאל אוחנא כותב בין השאר: אם אין לה חלב בכלל, תקח זרע פשתן ותשחוק אותו ותתן במים חמים או בדבש ותשתה. או תקח זרע קישואים יבשים תשחוק אותם, ותשים בהם מעט יין ודבש ושמן, ותשתה כשהמזון חם… מינקת לא תלך בדדיה מגולים כי על ידי זה החלב מתקלקל. וכן לא תניק האשה בפני אנשים ותשמור עצמה מן הכעס שמפסיד החלב. אותו חכם מספר על צדיק שאמר לאשה שבניה אלמים משום החלב שלה, ולכן מוטב שלא תניק. כמו כן ציטט מקור על בנים שמתו בגלל החלב של אמם שהזיק להם (׳מראה הילדים׳, דפים מד ע״ב, סד ע״ב, תרופות עממיות למחלות בשדיים: דף קג ע״א; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 53-52).

החכם הנ״ל הביע אמונה כי אם אשה שאינה יולדת, שותה חלב של מינקת, זו סגולה ללידה (שם דף יב, פטאי, תש״ט, עמ׳ 480).

בצפרו לפני הנקת התינוק בפעם הראשונה, נהגו המיילדות להעביר על פי התינוק טבעת זהב, כדי שיפתח את פיו בדברים טובים. המיילדת היתה מזהירה את היולדת לדבר רק בלחש, כי יולדת אחרת עלולה לאבד חלבה כתוצאה מדיבור בקול רם. בשעה שמניקה מרוגזת, אסור לה להניק לפני רחיצת הפטמה במים קרים, והתזת כמה טיפות חלב על הרצפה (א. מיוסט, 2000, עמ׳ 143, 146, 208).

בין היהודים בהרי האטלס: אם האם נפטרה בעת הלידה או לאחר מכן, נלקח התינוק לאחות האם, לאחות האב, לקרובה אחרת או לשכנה להנקה. חלב של סבתא או של פרה נחשב כחריג. אם לא נמצאת מניקה, התינוק נפטר (221 .Willner, 1961, p).

במחקר על עולים מהרי האטלס ב־1956 כותב מ. קולס:

את התינוקות נוהגים להיניק עד גיל שנתיים לערך, או עד שנכנסת האם להריון חדש. ברגע שמגלה התינוק אי־שקט כלשהו משקיטה אותו האם בהנקה, וכמעט אין שומעים ילד בוכה. הגמילה נעשית בדרך כלל בהדרגה ובסבלנות; היו נשים שנהגו לגמול את ילדיהן באמצעים חריפים, כגון ששמו חינה, שערות או פלפל על פטמת השד, כדי להפחיד את התינוק ולהפסיק את ההנקה. אך דרך זו לא נחשבה רצויה, ונשים חכמות וקשישות יותר הסתייגו ממנה… לא ראינו ילדים מוצצים אצבע, או נוגסים צפורניים, מלבד שני מקרים בהם שהה הילד זמן ממושך למדי בבית חולים… תוספות המזון לא באו במקום ההנקה. האמהות המשיכו להניק את ילדיהן כל כמה שרצו… ראינו נשים מיניקות שני ילדים – תינוק ופעוט זה בצד זה, ותכופות אפשר לראות אם עם תינוק קטן בזרועותיה, פעוט תלוי בגבה והשלישי נאחז בשמלתה (תשי״ז, עמ^׳ 539-358).

במקורות חוץ: אדיסון שחיבר ספר על היהודים, כתב בין השאר, כי ליהודים אמונה מוזרה בקשר לשדיים של הנשים, בהם מביעים את חיבתם לתינוקות שלהם. חכמיהם מספרים להם סיפורים על גברים שבדרך נס הניקו ילדיהם כשנשותיהם נפטרו. בעת ההנקה אסור להן לחשוף את השדיים, לא לצום, לא לחשוף את התינוק לשמש או לירח (87 .Addison, 1675, p). (על אדיסון ראו מאמריו של א. הורוביץ, תשנ״ו; 1992 ,1989 ,Horowitz. וכן ראו לעיל פרק ז, הע׳ 12).

בספר שנכתב על ידי צרפתי, על האמונות העממיות במרוקו נאמר, כי היהודיות במראכש שותות מים ממעין מסוים שלפי האמונה מועילים לכך שהחלב של המניקות יזרום באופן תקין. לפי האמונה הנפוצה, אותה תוצאה קיימת גם למי ששותה מים ליד קברי קדושים. כדי להגן על התינוק מפני כוחות שטניים, בעת ההנקה אסור שהעריסה תהיה ריקה ועל האם לשים סכין בעריסה כדי להפחיד את השד (,135 .Legey, 1935, pp 145-146).

הערות

ביבליוגרפיה: ביהדות המזרח והמגרב: א.שטאל, תשנ״ג, עם׳ 396-390; בספרות ההלכה: ׳אוצר הפוסקים׳, כר ב׳, הלכות אישות, ירושלים תש״י, עמ^׳

201,145; ש״ב אוחיון, ׳גרושה מניקה׳, שבילין, גליון כה-כו, אלול תש״ל, עמ׳

מא־נ; ב״צ עזיאל, ׳גירות לנשים נכריות הנשואות לישראל ובדין הבחנה והמתנת כד חודש למינקת׳, פסקי עזיאל, תשל״ז, עט׳ שפח; ש. קוטק, ׳ההנקה במקורות היהדות – היסטוריה והלכה׳, אסיא, כר׳ רביעי, תשמ״ג, עט׳ 286-275;

ש. אבינר, ׳ההנקה בספרות הפוסקים׳, אסיא, י, חוב׳ ב, אלול תשמ״ד, עט׳

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 143