מורשת יהדות מרוקו

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

היות ור׳ יוסף זה היה שאר בשרו של ר׳ שמואל משני צדדיו, מצד אביו, היה ר׳ שמואל דוד לאביו, שכן זקנו ר׳ יוסף – בעל ״תקפו של יוסף״ (אבי אביו), היה ניסו של ר׳ שמואל, ומצד אמו, היה ר׳ שמואל דוד לאבי אמו, שכן אמו היתה בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, בנו של ר׳ משה אחיו של ר׳ שמואל, לפיכך סבר ר׳ אברהם להפציר בר׳ יוסף שיתן לו את הקונטרסים להדפיסם, ובנוסף יטול על עצמו גם את עול ההדפסה של ספרי דוד אמו. מסיבה מסוימת חשש לבקש זאת בפירוש, וככל הנראה החליט לדחות את מחשבתו זאת עד שישלים את משימתו הראשונה, להדפיס את הספר "תקפו של יוסף״.

״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ (קידושין מ.) – וכך ארע גם עם ר׳ אברהם. משמים כיוונו דרכיו, וצרפו את מחשבתו הטובה למעשה. באחד ממסעותיו, בדרכו לעיר מרסיליה, פגש בידידו משכבר הימים, החכם השלם ר׳ יוסף מלכה, תלמיד ותיק לר׳ שמואל. לאחר ששוחחו ביניהם, נודע לר׳ אברהם שר׳ יוסף מלכה מחזיק בידו קונטרסים מספרו של רבו ״עוז והדר״. ר׳ אברהם סיפר לו את משאלת ליבו, ור׳ יוסף השיב כי הוא חפץ להדפיסם בעצמו. לבסוף, לאחר שר׳ אברהם הפציר בו מאד, גברה ידו, ור׳ יוסף מלכה הסכים לתת לו את החידושים על מסכתות שבועות עבודה זרה והוריות, על מנת שידפיסם. ר׳ אברהם שמח שמחה גדולה, והחל בהכנות להדפסת הספר.

היות ובאותה עת התעסק גם בהדפסת הספר תקפו של יוסף, ראה בכך שזימנו בידו בדיוק באותו זמן גם את הספר עוז והדר, אות משמים, וסבר כי מהראוי לצרף את ספריהם של שני הגיסים לכרך אחד. אולם ליבו היסס בכך שמא אין ראוי לחבר ב׳ ספרים לכרך אחד.

לילה אחד, עודו מהסס בספקו זה, נרדם מתוך מחשבות אלה. והנה, בחלומו באה לפניו אישה לבושה בלבוש מלכות, צוהלת ושמחה. משהתקרבה, הכיר בה שהיא מרת סולטאנה (אשת ר׳ עמרם אלמאליח, אמו של השר הנכבד ר׳ יוסף אלמאליח), בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, נכדת אחי הגאון ר׳ שמואל דא אבילה בעל הקונטרסים, וכלתו של הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תקפו של יוסף, ואחריה נכנס חמיה הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעצמו. שניהם התקרבו אליו, וכאחד פתחו פיהם לטובה ואמרו לו:

״קום עשה והצלח, אנוכי מגן לך!״.

ר׳ אברהם התעורר מיד, ולא ידע את ליבו מרוב שמחה. בחכמתו פתר את החלום, כי לכך נגלו לו שניהם יחד, כדי להורות לו שמחשבתו נכונה, ועליו לצרף את שני הספרים לפונדק אחד. ר׳ יוסף נגלה להתיר לו להדפיס את ספרו, והאשה נגלתה לו מצד ר׳ שמואל להתיר לו את הדפסת ספרו.

את הסיבה שמצד ר׳ שמואל נגלתה לו נכדת אחיו, פתר כך: היות והיא נכדת ר׳ משה אחי ר׳ שמואל, והכתבים התגלגלו לו דרך ר׳ יוסף "מלכה" תלמיד ר׳ שמואל, לכך נגלתה לו האשה נכדת ר׳ שמואל ששמה "סולטאנה״ רומז על ״מלכה״, לאמור: דע לך מה שהתגלגל בדיוק עתה ע״י תלמידי ר׳ יוסף מלכה, משמים הוא, ועל דעתי הוא, ולכן קום ועשה כמחשבתך הטובה, והדפס את הספר תקפו של יוסף יחד עם הספר עוז והדר.

ר׳ אברהם לא איחר לעשות, נסע לליוורנו, והביא לבית הדפוס את שני הספרים יחדיו, וכך בשנת תרט״ו יצאו לאור שני הספרים בכרך אחד. מאמצים רבים השקיע ר׳ אברהם בהדפסת הספרים, ולולא מסירות נפשו לא היו יוצאים לאור, אולם נדבת ליבם של בני המשפחה האחים ר׳ יוסף ור׳ יהודה היא שנתנה לו את הכת לכך, ובסיועו של בן דודם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח שהיה רב ומו״ץ בעיר מוגאדור (שהיה גם תלמיד זקנם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״), הצליחו להוציא את מחשבתם הטובה לפועל.

ר׳ אברהם קיווה להמשיך בהדפסת שאר ספרי ר׳ שמואל על הש״ס, וציפה שר׳ יוסף יסייע בידו, אך ככל הנראה עיכובים שונים מנעו את הגשמת שאיפה זו, כך שמכל אותם קונטרסים נשאר בידינו כיום רק את אלו שהדפיס ר׳ אברהם בזמנו.

* תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת ״תקפו של יוסף״

מפאת הקשר המשפחתי בין משפחות אלמאליח ודא אבילה. המתואר לעיל, כאן הוא המקום לגולל מעט את סיפור חייו של הגאון המפורסם ר׳ יוסף אלמאליח אב״ד רבאט סאלי וגיברלטר, מחבר הספר ״תקפו של יוסף״, מגדולי רבני ופוסקי מרוקו לפני מאתיים שנה.

רבי יוסף נולד בסביבות שנת ת״ק, לאביו הגאון ר׳ עיוש אלמאליח זצ״ל מרבני סאלי.

רבי עיוש היה חברם של הגאונים: ר׳ שאול אבן דנאן זצ״ל, ר׳ רפאל עובד אבן צור :צ״ל (בנו של הרב יעב״ץ זצ״ל, בעל שו״ת משפט וצדקה ביעקב), ר׳ שם טוב אבן עטר זצ״ל (מרבני סאלי ורבאט), ר׳ יצחק צבת זצ״ל, ור׳ אברהם רודריגז זצ״ל מרבני סאלי ורבאט), ונמצא חתום עימם על פסקי דין. גם בנו בספרו תקפו של יוסף מביא מפסקי הדין של אביו (לדוגמא, ח״א סימן ג׳).

הותנו של ר׳ עיוש (אבי אמו של ר׳ יוסף), היה הגאון הגדול, המקובל האלקי, ר׳ שמואל קארו מסאלי. ר׳ שמואל כיהן כדיין בעירו, בבית הדין של הגאון ר׳ אהרון צרפתי זצ״ל, יחד עם הגאון ר׳ שלמה הכהן המכונה אלכלאץ זצ״ל.

חתימת שלשתם מופיעה בהסכמה לספר חפץ ה׳ לר׳ חיים בן עטר, ולספר כתר תורה לר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל. כמו כן חתומים שלשתם בפסק דין המובא בשו״ת בית יהודה סימן ו׳, וכן בתשובה מכת״י בנוגע לתביעה כספית נגד חמותו של ר׳ חיים בן עטר. בתקופה מסוימת, ניסה תלמיד חכם אחד מחכמי עירם, לערער את סמכותם, בכך שייסד בית דין לעצמו, אולם לאחר התנגדותם הנמרצת, יחד עם התנגדות רבני מכנאס בראשות הגאון ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, לא עלתה בידו.

מעניין לציין, שהקשר בין משפחות אלמאליח ודא אבילה, החל כבר בימים קדמונים יותר. שכן, לעת זקנותו של ר׳ שמואל קארו, הצטרף אליו לכהונת רבנות העיר סאלי, הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה שהיה עדיין צעיר לימים, וחתימותיהם מתנוססות יחד על פסקי דין.

ממי קיבל ר׳ יוסף תורה, וממי ינק חכמתו המופלאה – לא נודע לנו, אבל ברור שגדולי הדור היו רבותיו, וממעיין תורתם המפכה שתה, צמח, פרח וגדל לאילן רב פארות.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.

עמוד 150

רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.

וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,

בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.

בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה

ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,

היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.

יחסו ליעב״ץ

הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.²³⁵ הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:

דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…   

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 53