יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
יגל יעקב
פיוט המוצב בראש כל מהדורה של "יגל יעקב" לרבי יעקב אביחצירא…בן 27 היה במותה של סוליקה הצדקת, ופיוט זה הוא מן הידועים שנכתבו אודותיה…מובא כאן לפניכם, מנוקד ומבואר
יגל יעקב השלם
פיוט סימן אני יעקב אביחצירא נר יחידה רעיה
פיוטים יגל יעקב ־ של הצדיק המלוב״ן ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה והמשפחה
א. נראה כוונתו בשיר הזה על המעשה המפורסם בערי מרוקו על הנערה סוליכה ז״ל שמסרה נפשה על קידוש ה' הקבורה בעיר פאס במרוקו. והיא מופת ודוגמא לבנות ישראל הכשרות.
אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אֲשָׁרִיהָ. אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה
לֶאֱלֹהֶיהָ. "רָאוּהָ "בָּנוֹת וְיַאַשְׁרוּהָ. מְלָכוֹת
וּפִילַגְשִׁים וִיהַלְּלוּהָ:
נְשָׁמָה זָכָה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה. אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מָעֲלָה
הֲדוּרָה. "אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה. גַּם חַנָּה
עִם שִׁבְעָה בָּנֶיהָ:
יָעְצוּ עֵצוֹת גּוֹיִם אַכְזָרִים. לְהַעֲבִיר עַל דָּת בַּת
הַכְּשֵׁרִים. "בִּרְאוֹתָם "יָפְיָהּ וּפָנִים הֲדוּרִים. וְחוּט
שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ:
יַחְדָּו לְהָעִיד שֶׁקֶר הִסְכִּימוּ. אָמְרוּ הָמִירָה לְדָת הֶבֶל
לָמוֹ. "קֶשֶׁר "רְשָׁעִים כָּתְבוּ וְחָתְמוּ. וְהִיא חָלִילָה
לֹא נִשְׁמַע בְּפִיהָ:
עַד בֵּית–הַמַּלְכוּת הַגִּיעוּהָ רָצִים. פִּתּוּהָ בְּכָל מִינֵי
חֲפָצִים. "מָה-"שְׁאֵלָתֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. מָה–
בַּקָּשָׁתְךָ וְנַעֲשֶׂהָ
קִשּׁוּטִים נָאִים נַעֲשֶׂה–לָךְ נוֹסִיף. נִבְחַר לָךְ אִישׁ
אֲשֶׁר לִבֵּךְ כֹּסֶף. "תּוֹרֵי "זָהָב "עִם נְקֻדּוֹת הַכַּסֵּף.
לַאֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה נַפְשֵׁךְ תִּמְצָאִיהָ:
בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה. מְפַתִּים אוֹתָהּ וְתֹאמַר
נְעִימָה. "הֵן "אַתֶּם "לָמָּה. וְדָבְרֵיכֶם לָמָּה. הֹלְכִים
חֲשֵׁכִים דֶּרֶךְ לֹא–נְגֹהָה:
אֱמֶת בְּפִיהָ עָנְתָה אֲהוּבָה. אַהֲבַת הַשֵּׁם עַזָּה וְגַם רַבָּה.
"מַיִם "רַבִּים "לֹא יְכַבּוּ הָאַהֲבָה. וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ:
בַּיִת וָהוֹן אִם יִתֵּן אִישׁ וּמְחוֹזוֹ. בְּחִבַּת הָאֵל בּוֹז לֹא
יָבוּזוּ. "תּוֹרַת "אֱמֶת "בָּהּ. חֲסִידִים יַעֲלֹזוּ. אַשְׁרֵי הַחוֹסָה בְּצֵל כְּנָפֶיהָ:
בָּחוּר הוּא דּוֹדִי כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. הוּא אָדוֹן לָנוּ אֲנַחְנוּ
עֲבָדִים. "לֹא "כְּעַם "אֲשֶׁר רָדַף רוּחַ קָדִים. כָּל הַיּוֹם כָּזָב וְדִבְרֵי גְּבֹהָה:
יָשְׁבוּ לְדוּנָהּ כְּסִיל בָּעַר נָבָל. בְּחֶרֶב דָּנוּ לָהּ בְּדִין
מְבֻלְבָּל. "יְחִידָה "כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל. וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ:
חֶרֶב עַל צַוָּארָהּ נִתְּנָה. יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ עָלְתָה לִמְקוֹם
עֶדְנָה. "לַחֲזוֹת "בַּנֹּעַם פְּנֵי שְׁכִינָה. בְּבֵית אָבִיהָ
כִּנְעוּרֶיהָ:
צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקַּמְתֵּנוּ. מִצְרַיִם זֵדִים רֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ.
"כִּי "עָלֶיךָ "כָּל–הַיּוֹם הֹרַגְנוּ. עַל הַתּוֹרָה וְעַל
מַצּוֹתֶיהָ:
יַעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֵךְ. דָּמָהּ שֶׁל רִיבָה זֹאת אֲמָתְךָ.
שֶׁמָּסְרָה עַצְמָהּ עַל קְדֵשָׁתְךָ. וּזְכֹר זְכוּתָהּ לִבְנִי
קְהָלִיהָ:
רַנְּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶם. אַתֶּם וּבְנֵיכֶם נָשֵׁיכֶם טַפְּכֶם.
"אֲשֶׁר "צַדֶּקֶת זֹאת עָמְדָה מִכֶּם. בְּדוֹר יָתוֹם זֶה
יגִּיעוּ מַעֲשֶׂיהָ:
אַל חַי רְאֵה יַד עַמְּךָ כִּי–מַטֶּה. וְחֹן עַל
שְׁאֵרִית–הַפְּלִיטָה. "כִּי "יִשְׂרָאֵל הוּא אַף–עַל–פִּי
שֶׁחָטָא. וְתִגְזַר–אֹמֶר לְצָרָה דַּיֵּהָ:
פירוש אברהם יגל
אשר קדשה ־ מסרה נפשה על קידוש ה׳. הרוגים עשרה – כלו׳ זכתה לעמוד בשורה עם עשרה הרוגי מלכות, וחנה ושבעה בניה. להעיד שקר – כלו׳ קשרו קשר להעיד עליה עדות שקר. המירה – (הה׳ ־ בצירה) כלו׳ שאמרה להמיר דתה לדת האיסלם, דת ההבל. פתוה ־ פיתו אותה בכל מיני דברים שתסכים להמיר דתה. נבחר לך איש – נבחר לך חתן מהגויים. במספר שני חדשים – כלומר חדשים, והמה מפתים אותה. למה – טעות בניקוד (וצ״ל למה) ופירושו לכלום כמו ונחנו מה וכן הוא על משקל השיר. לא נגהה -לא מוארה. ומחוזו ־ וכל אשר לו בגבולו. לא יבוזו ־ ט״ס וצ״ל לו יבוזו, ככתוב בשה״ש בוז יבוזו לו. בצל כנפיה – זו תוה״ק. רוח קדים – דת הגויים. ודברי גבהה ־ דברי גאוה. כסיל וכו. השופט שדן אותה למקום עדנה – לגן עדן. בבית אביה כנעוריה – בעולם הנשמות. מצרים – (טעות בניקוד, וצ״ל מצרים) ל׳ צר ואויב, כלומר מאויבים. ריבה ־ נערה. עמדה מכם ־ שזכיתם להעמיד כזו צדקת. בדור יתום ־ יתום מצדיקים. מטה ־ נחלשה. דיה מספיק, ולא תוסיף.
יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
La famille L’khihel- Ben Aouizer
La famille L’khihel est une famille noble et distinguée, qui descend de la famille Ben Ako. Elle figure dans l' Epitre généalogique de Fès (Cf. Fès véhakhaméha> vol. 1, p. 138).
Rabbi Yaâkov Marciano (surnommé L’khihel)
Cet homme valeureux s'est forgé une excellente réputation, car il joignit son hospitalité légendaire à une grande pieté. Le nom de ses enfants est :
Rafael-Yosscf-Itshac-Chlomo-David-Freha
Rabbi Rafael Marciano L’khihel
Malgré son dur labeur, cet être fut toujours présent à la prière. Il demeura sensible à la condition des pauvres et prit soin des dépouilles des morts. Le prénom de ses enfants fut :
Eliahou-Hayim-Chemtov-Saadia-Alisa
Rabbi Yossef Marciano L’khihel
Ce rabbin cumula un nombre impressionnant de vertus qui toutes ne le cédèrent en rien à sa dévotion. Il rendit hommage à la Torah et aux rabbins. Ses enfants furent :
Itshac -Yaâkov-Aouïcha -Maha
Rabbi Itshac Marciano L’khihel
Cet homme au cœur pur et raffiné fut victime d*un meurtre, avant même d'avoir pu laisser de progéniture.
Rabbi Chlomo Marciano L’khihel
Cet être accomplit les bonnes œuvres avec grand zèle, ne ménageant ni sa santé ni son argent. I.e nom de ses enfants fut :
Yaâkov-Rahel-Aouïcha
Rabbi David Marciano L’khihel
Cet homme fut étranger au mal. Il fut bon, droit, tolérant ce généreux. Ses enfants sont :
Chalom-Juliette
La famille Ben Aouizer
Le nom illustre de la famille Ben Aouïzer apparaît dans le mandat conféré à l’émissaire de Jérusalem, Rabbi Avrahain Z.TS.L. Au XIX׳ siècle, cette famille s’est rendue dans un premier temps à Taza et à Fès, puis par la suite à Tétouan et à Tanger.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Ben Aouïzer)
Cet homme fut l’arbre prolifique et majestueux qui donna naissance aux ramifications de la famille. Grandiose et patriarcal, il rayonna de sainteté. Son fils s’appelle :
David
Rabbi David Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut un être de grande envergure. Il fut un notable distingué, un trésorier scrupuleux et actif dans bien des domaines. Scs enfants se nomment :
Elazar (surnommé Aouïzcr)-Yaâkov (surnomme Ako)-Ben (surnommé L’chguer)-Avraham (surnommé Bibi)-David (surnommé Alouga) 7
Rabbi Elazar Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin incarna l’image du doyen vénérable. Scs enfants se nomment :
Mordekhaï-Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne cachait derrière sa grande modestie un art de vivre à nul autre pareil. Ses enfants s’appellent :
Aharon-David
Rabbi Yosscf Marciano Ben Aouïzer
Cet etre juste et équitable fut vaillant, entreprenant et prodigue. Son fils sec nomme :
Chmouel
Rabbi David Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin fut humble et modeste. Le nom de ses enfants est :
Mordékhaï-Freha-S’Itana -Miryam
Rabbi Chmouel Marciano Ben Aouïzer
La présence de cette personne passa quasi inaperçue tant elle fut effacée. Son fils se nomme :
Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne fut ennemi de l’oisiveté. Malgré ses responsabilités, il n’oublia jamais les pauvres. Ses enfants s’appellent :
David -Dîna-Rahel-Hassiba-Mazal-Tov
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut fidèle à D-ieu et dévouée envers ses frères. Il n’usurpa point sa bonne renommée. Le nom de son fils est :
Chmoucl
Rabbi Chmoucl Marciano Ben Aouïzcr
Cet homme sage et lucide, fut membre du Conseil et trésorier de la communauté de Fès. Son hospitalité fut notoire. Ses enfants s'appellent :
Pinhas-Tsion-Yossef-Saïda-Alice
Rabbi Tsion Marciano Ben Aouizer
Cette personne n'a laissé aucune progéniture.
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouizer
Cet etre eut l'âme charitaAble et le coeur sur la train. Ses enfants se nomment :
Chmouel-Tsion-Eva
Rabbi Pinhas Marciano Ben Aouizer
Ce rabbin fut un homme de culture. Erudit en Torah, il rédigea et corrigea des articles. Toutefois, il consacra le plus clair de son temps à la pédagogie. Ses enfants s'appellent :
Eliahou-Itshac-Chmouel-Esther -Hanna-Myriam-Jacqueline-Marcelle
La famille L’khihel– Ben Aouizer
Page 233
02/01/2024
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
נספח
א. מי שהיו לו שתי נשים ומתה אחת מהן, היאך תהיה דין חלוקתם כפי התקנה.
כתב מוהר״ר מנחם סירירו זלה״ה וז״ל, נוסחת שאלה שהשיב מהר״ר סעדיה אבן דנאן להחכם כה״ר משה ן' חמו נר״ו על ענין מי שהיה נשוי שתי נשים וכתובתן למנהג קהלות המגורשים, ומתה האחרונה בחיי הבעל והראשונה, היאך יהיה דין חלוקתם כפי התקנה.
תשובה לא נמצאת תקנה ע״ז, ומסתברא לי שיחלוקו כמו שחולקין כשמת הבעל והניח שתי נשים ויורשים שחייבים באבלו, שהתקינו שיחלוקו הנכסים על זה הדרך שכל מה שימצא מעזבונו בין קרקע בין טלטל וכל מאי דמתקרי נכסי, יחלק לעשרה חלקים ותטול הא׳ הואיל וכתובתה קדמה ד׳ חלקים, וששה חלקים הנשארים, תטול הב׳ ג׳ חלקים, ויורשיו ג׳ חלקים, וכן נ״ל לדון בנ״ד וטעמא כי אעפ״י שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ״מ דין בעל חוב מוקדם יש לה.
וכבר ידעת מה שפסק הש״ע ח״מ ק״ד סעיף א׳ וז״ל מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנין שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין טלטל, ואפי׳ אם הגיע זמן פרעון המאוחר קודם וכו׳, ולזה גם שלא הגיע זמן כתובת הא׳ ליגבות לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, אין כח לשניה לגבות כתובתה לפי שהגיע זמנה, ועוד כי נדוניית הא׳ אינה משועבדת לשום בעל חוב וכ״ש לכתובת אשה, וה״ה לסבלונות שפסק לה הבעל, כדאיתא בטור חו״מ סי׳ צ״ז ס״ט (וכ״ה בשו״ע שם סעיף ל״ב) וז״ל אבל מה שהכניסה לו בין נ״מי' בין נצ״ב (נכסי צאן ברזל) אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או משעה שפסק הבעל לה בשעת נישואין, ע״כ.
ואפי׳ הנכסים שאינם מנדונייתה אלא ממה שפסק לה אלא שהם של בעל ואפי׳ לא נתברר בעדים שאותם המטלטלים היו בידו קודם שנשא השניה דמחזיקינן להו כלוה ולוה ואח״כ קנה, דקי״ל דיחלוקו, הדין נותן שכל מה שתפסה תחת ידיה שזכתה בהם, ולא יורע כחה מפני שעדין לא הגיע זמן כתובתה ליגבות, וק״ו הוא אם בעל חוב מאוחר שהורע כחו בפני בעל חוב מוקדם שכשבאין לגבות שניהם, בעל חוב מוקדם קודם אפי׳ לא הגיע זמנו, אמרינן ראם קדם וגבה בנכסים שאינם ידועים אם קנה אותם הלוה קודם שלוה מהמלוה הב׳ שכבר נשתעבד לראשון שקנה אותם אחר שלוה מהשני ונשתעבדו לשניהם, ומה שגבה גבה, בעל חוב מוקדם שיפה כחו לא כל שכן.
נמצא לפי זה כל מה שתחת יד הראשונה בין מנדונייתה בין ממה שפסק לה הבעל בין ממה שקנה קודם שנשא השניה בין ממה שקנה אחר שנשאה, הכל משועבד לכתובתה ואין השניה גובה ממנו, ולא נשאר ממה לגבות השניה כ״א נדונייתה ומה שקנה הבעל אחר שנשאה והוא תחת ידה, אמנם מה שאינו תחת ידה ולא תחת יד הראשונה הוא משועבד לשתיהן, ולכן נטיתי לבי לעשות כדמות פשרה שיחלקו הכל על דרך התקנה הנז', לפי שנחשוב כאילו מת הבעל כמו שהוא הדין בעיקר התקנה של כתובת הקהלות המגורשים ישצ״ו, כי מן הדין הבעל יורש את אשתו אלא שאנו חושבים כאלו מת הבעל וזכתה היא או יורשיה במחצית הכל מכח כתובתה, ע״כ. וזאת התשובה היתה ע״י אני הסופר
וחתום כמהר״מ סירירו זלה״ה__
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
נספח א' תקנה מט
עמוד תמ
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי
על ישיבתו של נבונאיד בתימא כבר נודע ממגילת ״נבונאיד־כורש׳׳, שהוצאה לאוד ע״י ט. ג. פינצ׳ס בשנת 1882 א, ואילו עכשיו הועמדו לרשותנו פרטים חדשים וחשובים. נביא איפוא כאן כמה קטעים מתוך האסטילות הנזכרות:
א) באסטילד. של נבונאיד ־H, טור ו, שורות 14—27: ״המלך, שזורז על־ידי חלום, ציווה לעמו לגשת לשיקומו של מקדש הירח בחרן, אולם הם [אנשי בבל] סירבו. סכסוכים פנימיים, וכן דבר ורעב, השתררו בערי בבל…
אולם אנוכי נחבאתי הדחק מבבל עירי, בדרך לתימא (Tema), דדנו (Dadänu), פדככו (Padakku), ח׳ברא (Hibrä), ידיע (Iadihu), עד יתרב. עשר שנים סובבתי בתוכן ולבבל עירי לא נכנסתי — במצוות סין־ ננר, שמש, אישתר, אד (הדד) ונרגל״.
ב) בטור ו, שורה 45, עד טור 11, שורה 9: ״העם, תושבי ערב, שנשקם… לפי פקודת אלוהי הירח נרגל שבר את נשקם וכולם השתחוו לרגלי״.
ג) ובטור 11, שורות 9—14 : ״העם מילא את פקודתי להתרחק ממסילות רחוקות ומדרכים סגורות, בהן עברתי. [כעבור] עשר שנים בא הזמן המיועד, שקבע ננר מלך האלים. היום הי״ז בחודש תשרי, ביום בו הבטיח סין את התגלותו…
שיבתי מגלותי לא באה אלא…״.
ד) בטור ווו, שורות 3—6: ״בשעת לילה חלומות יבחלו עד אשד דבר… נשלמה השנה, הגיע העידן המיועד, מתימא [שבתי], לבבל עיר ממלכתי נכנסתי״.
ה) וב־ווו, שורות 14—17 : ״בעושר ובשפע לעמי במסילות הדחוקות הפיצותי מסביב וברוב פאר והדר עשיתי דרכי לארצי… עד כאן״.
נעיין בשמות נאות־המדבר, בהם התבצר נבונאיד והושיב את חייליו:
בראש וראשונה: תימא — Tema, מרכזו של נבונאיד, בצפונה של חג׳אז, וסמוך לה דדן — Dadänu. שני מקומות אלה ידועים לנו יפה מן המקרא, ואסתפק כאן בהבאת שני קטעים, המרמזים על המאורעות הנדונים. בישעיהו (כא: יג—טז): — ״משא בערב, ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד! כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה ומפני כבד מלחמה. כי כה אמר אדני אלי: בעוד שנה כשני שכיר, וכלה כל כבוד קדר״. ובירמיהו (פרק כה, פסוקים כ, כב, כד): ״ואת כל הערב, ואת כל מלכי ארץ העוץ… את דדן ואת תימא ואת בוז… ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר…״. ונשווה באיוב: ״ארץ עוץ״, ״אליפז התימני״ ו״אליהוא הבוזי״ — כולם מתושבי נאות־המדבר בערב.
אשר לדדן מזכיר הפרופ׳ גאד את אל־עולא, מקום, הנמצא במרחק של 70 מיל מדרום לתימא, ואת פדככו, היא פדך של זמננו, מדרום לתימא ומצפון לח׳יבר, שניים־שלושה ימי־מעבר בגמלים. היא ידועה מתולדות מלחמות מוחמד כמקום־מושב קבוע של אחד משבטי־ישראל, שקיימו קשרים עם אנשי ח'יבר. אין ספק בדבר ש־HIBRA היא ח׳יבר, שאנשיה הצטיינו בגבורתם במלחמתם במוחמד בשנים 6—7 להג׳רה.
כאן המקום להזכיר את המסורת העברית העממית, המייחסת את J,יבר לחבר, אבי שוכו משבט יהודה (דהי״א ד, יח), או לחבר הקיני, מבני חובב חותן משה, שנפרד מקין (שופטים ד, יא). לפי מסורת ידועה, התיישבו יהודים בח'יבר סמוך לכיבושה של ירושלים על־ידי נבוכדנאצר.
מתוך המדיה
המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת, בינואר שנת 587 (או דצמבר 589) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז, יוני 586 לפנה"ס בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר, אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.
לבסוף יש לציין שני מקומות נוספים: ידיע, שהוא מחוז בין פדך לח׳יבר, ויתרב, היא אל־מדינה, המרכז היהודי החשוב ביותר עד מוחמד. זוהי הנקודה הדרומית, שאליה הגיע נבונאיד בכיבושיו בערב. המרחק בין תימא ליתרב הוא 250 קילומטרים בקו האויר, ורחבו של פם־הכיבוש הוא כ־100 קילומטר.
נבונאיד היה מלך בבל, משנת 556 לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס. הוא היה המלך הבבלי השישי, ואחד לפני האחרון, של התקופה הנאו בבלית.
לאחר שובו של נבונאיד לבבל בירתו השאיר בכל נאות המדבר הנזכרים חיל־מצב קבוע. הפרופ׳ גאד אומר בצדק, כי קשה להניח, שהיו אלה חיילים בבליים! מסתבר, שהם היו מבני העמים הנכבשים, היינו, מאנשי אכד וארץ ח׳תי, וחלק גדול מהם היו משבויי יהודה שישבו בבבל או שהוגלו ישר לכאן מארץ־מולדתם. שיטה זו של הפקדת בטחון המדינה בידי מתישבים־חיילים יהודיים היתה נהוגה גם אצל מלכי פרס, יורשיהם של שליטי בבל. למשל, יישובו של חיל־המצב היהודי ביֵב שבמצרים העליונה. ואמנם מטעים המחבר, שכל המקומות הנזכרים אצל נבונאיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מקומות־יישובם של שבטי היהודים בתקופה הסמוכה להופעת מוחמד.
המתישבים החדשים נהנו בימי־קדם, ממש כבתקופת הכיבוש של האיסלאם, הן מהקרקע הפוריה והן מדרכי המסחר (״ארחות תימא״) המפותחות, ונטלו חלק חשוב במסחר שבין סוריה לבין ״ערב המאושרת״. בבואו של נבונאיד לתימא ולדדן הסתייע בצבא, שגייס מהמחוזות המערביים של בבל ולא מקרב ילידי הסביבה. בהתקפתו על תימא ועל שאר נאות־ המדבר השתתף, כאמור, מספר רב של יהודים, כלוחמים וכמתישבים.
כאן יש להזכיר את ייסודן של המושבות הצבאיות היהודיות, ״חילא יהודיא״, ביֵב, בדרומה של מצרים, מול סְוֵנה, שאף הן הוקמו סמוך לאותו פרק זמן, תהילה תחת השלטון המצרי ולאחר־מכן תחת שלטון מלכי פרס, שכבשו את מצרים, ורוב מפקדיהם נושאים שמות בבליים ופרסיים.
ראיה נוספת ליישובם הקדום של יהודים באותה תקופה בצפונה של ערב יש למצוא, לדעתי, בס׳ איוב שלנו. ספר זה מלא תיאורים נפלאים של טבע המדבר ומנהגי תושביו הנודדים, תיאורים, שהם פרי עטו של תושב רגיל בתנאי המדבר, אם באדום או במדין, ואולי של אחד מבני השבטים היהודיים, שישבו במחיצתם של ערבים בצפונו של חצי האי ערב. עובדה זו משמשת חיזוק לסברה על קדמותו של הישוב היהודי בערב, ששרשיו נעוצים, לפחות, בתקופת גלות בבל.
על ס׳ איוב ועל לשונו אעמוד ביתר פרטות בפרק הבא.
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז– קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו
ב. דוגמת מכתב המלצה לראשי הקהילות ונכבדיהן
הועד הכללי לעדת הספרדים בירושלם.
ירושלם ח״י תמוז תרפ״ב לכבוד מעלת הגביר הנכבד סי׳ יצחק אביחצירה יצ״ו
בעי״ת פאס
גביר נכבד,
בפעם הראשונה, אחרי שמונה שנים של תלאות וצרות רבות, היתה לנו האפשרות הטובה לשלח אל מחוז כבודו את מעלת הרב הגדול ר׳ אברהם פינטו יצ״ו לתאר לכם את המצב הקשה של עדתנו בעיר הקדש ירושלים אשר אלפי נפשות רבנים, עניים, יתומים ואלמנות מוטלות עלינו ואין לאל ידנו לבוא לעזרתם; כי אהה! רב התרבו לדאבוננו, הזקוקים לתמיכה מפאת המלחמה ומאירופא ורוסיה החרבות אין פרוטת נדבה מגיעה משם. נשענים אנו לנדיבות לבם של אחינו במערב פנימי אשר עוד מימי הרמב״ן ז״ל קבועה אצלם נדבות ירושת״ו.
אנו תקוה כי כבודו בטוב לבו ובאהבתו לארץ הקדש, יעזר בידי הרב השד״ר אשר עזב את ביתו וארצו וכתת רגליו עדיכם, להצליחו בשליחותו לקבץ נדבה הגונה לפי צרך השעה אשר שאר מקורות העדה נתדלדלו לגמרי ועניינו רבו ובעד כל אלו השנים אשר לא דרכה כף רגל שדרנ״ו אצלכם.
ואנו תפלה וברכה כי אלקי ציון וירושלים ישלם לב׳ כחסדו עם אחיו העניים שבעיה״ק ויזכה לחיים ארכים הוא וכל בני ביתו בעשר ואשר וכל טוב ועיניו תחזינה את ירושלים הבנויה בעתירת החותמים בברכת ציון ובכבוד רב
ראש הרבנים בעיה״ק נשיא העדה
[חתימת] הצעיר חיים משה אלישר ס״ט
חותמת
הערות המחבר:
סניור — אדון בניגוד לרב.
יצחק אביחצירא- איש עשיר בעל בתים ומקנה. ביתו בפאם שימש אכסניה לשליחים מארץ ישראל. נפטר בתרצ״א — עדות נכדו, אליהו אביחצירה, תושב ירושלים.
בעיר תהלה.
משה אלישר-בנו בכורו של הרב יעקב שאול אלישר (היש״א ברכה). נולד בירושלים בשנת תר״ד. ונפטר בה בשנת תרפ״ד. בשנים תרע״ט—תרפ״א כיהן כרב ראשי לעדת הספרדים עם התואר ״ראשון לציון״ — ראה גאון, ב, עט׳ 59—60.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
עמוד 179
פירוט החצרות ברחבי העיר מכנאס.אוצר המכתבים כרך א'
קח
פירוט החצרות ברחבי העיר מכנאס.אוצר המכתבים כרך א'
ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום, קח נא ידידי, מה שהשיגה ידי, והנני מתחיל משער האלמללא״ח (כך נקרא מקום משכן היהודים בכללותו), הפתח הוא בנוי בנין חזק בכפה כמין קשת, ולו דלתיים ובריח חזקים מאד, והוא עומד לצד מערב, ובצדו מימין לפנים יש עוד פתח כמוהו בכפתו ושעריו ובריחיו, שהיה מבוא לרחוב גדול שהיה מלא חנויות ורפתים ובתי תבן ופחמין ועצים, ובתים ועליות לדירה, ושם היו מוכרים בשר ודגים וכל מין ירק, וזה מעט בשנים שנפל הכל מזוקן ונעשה תל עפר, ועתה הוא סגור לא יפתח. ובצדו, יש בית הסוהר קטן, שם הרבנים אוסרים את החוטאים נגד הדת ע״פ הממשלה, אשר הפקידה שם ישמעאלי אחד ממשרתיה, להיות יושב שוער שם כל היום וכל הלילה בכלי זיינו, ויש עוד שנים אחרים, כל ,אחד משמר שבוע, ויש להם צו מהמושל, לקיים דברי הרבנים, לאסור ולהתיר, וסמוך לו שש חנויות של מוכרי תבלין וקופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי קטן נקרא בשם מבוי העניים, כי יש בסופו חצר גדולה, דרים בה הרבה עניים, וגם כל עובר אוחר עני מתאכסן שם בשני בתים מיוחדים מהקהל לכך, ומביאים להם מהקופה ארוחתם בבקר ובערב, יש בו שלוש חצרות עוד מצד ימין, נקראים בשם ״חצר צאייג״ ״חצר בנימין״ ״חצר בן ידיר״, שמות משפחות שהיו דרים בהם מקדם. יש בו עוד משמאל, ביתהבד לשעוה של דבורים, ותולמ״ד.
סמוך לו יש ד׳ חנויות מוכרי דגים ופירות, וסמוך להם מבוי גדול, נקרא בשם מבוי לברגא [מגדל בעברית], ע״ש מגדל גדול שיש בסופו שהיה עשוי לשמירת העיר בשנים קדמוניות. יש בו הרבה חצרות מימין ומשמאל, ואלה שמותם:
א׳, חצר אדהאבי״ן [צורפי זהב בעברית], שם היו דרים מקדם.
ב׳, חצר בן ארפפאס.
ג׳, חצר אברהם עטייא.
ר׳, חצר בן עמראן
ה׳, חצר חיים מאמאן.
ו', חצר היתום.
ז׳, חצר ברוך טולידאנו.
ח׳, חצר עטייא,
ט׳, חצר לוי קאבאליר.
יו״ד, חצר אולברנוסייא.
י״א, חצר מכלוף אדרעי.
י״ב, פאריינטי.
י״ג, חצר רבי שלמה מחפוזא ז״ל.
י״ד, חצר וואעיש.
ט״ו, חצר ד׳ עזוז ז״ל.
ט״ז, חצר רבי מוסי ז״ל.
י״ז, חצר לגראבלי.
י״ח, חצר עייסא.
י״ט, חצר ר׳ משה ן׳ וואעיש ז״ל.
ך, חצר מימונא.
כ״א, חצר ביטון.
כ״ב, חצר ששון.
כ״ג, חצר אסתר סמחון.
כ״ד, חצר מוסי.
כ״ה, חצר אסתר לגולא.
כ״ו, חצר לוי,
כ״ז, חצר צאייג.
כ״ח, חצר לכוואהנא [הכהנים].
כ״ט, חצר ביהכ״נ הקטנה.
ל׳, חצר רפאל טולידאנו.
ל״א, חצר ר׳ ראובן טולידאנו ז״ל.
סמוך לו יש שורה של חנויות, מוכרי פירות, ירקות, קצבים, ספרים, וסמוך להם מבוי מקוה טהרה. יש בו אלו החצרות:
א' חצר יצחק שישו.
ב׳, חצר אסקאייא.
ג' חצר מזור.
ד, חצר בן סמחון.
ה: חצר אלמעדא.
ו׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל.
ז׳, חצר ר׳ חיים משאש זצ״ל.
ח׳, חצר דוד עאטייא.
ט׳, חצר משד. עטאר.
יו״ד, חצר ראובן אסבאג.
י״א, חצר ר׳ שלמה בן הרוש ז״ל.
י״ב, חצר ר׳ אברהם הלחמי ז״ל.
י׳׳ג, חצר ימין ן׳ שטרית. י״ד, חצר ר׳ רפאל בירדוגוזצ׳יל.
ט״ו, חצר ר׳ אבא בירדוגו ז״ל.
סמוך לו יש ב׳ חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם, מבוי החכם, ונכחו מבוי קטן מפולש נקרא מבוי אלכראזין [רצענים בעברית]. יש בהם אלו החצרות:
א' חצר ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל.
בי, חצר אברהם אוחנא.
ג׳, חצר החכם.
ד׳, חצר ר׳ אלישע נחמני.
הי, חצר שלמה ן׳ שטרית.
ו', חצר מימון ן׳ הרוש.
ז׳, חצר אליהו ן׳ שטרית.
ח' חצר יוסף ן׳ שטרית.
ט׳, חצר יעקב ך הרוס.
יו״ד, חצר רבי רפאל טולידאנו ז״ל.
י״א, חצר אברהם ן׳ אשיך.
י״ב, חצר יוסף ן׳ אשיר.
י״ג, חצר מרדכי אטובי.
י״ד, חצר ר׳ מאיר בירדוגו ז״ל.
ט״ו, חצר יהודה אזוגי.
ט״ז, חצר שלמה עטייא.
סמוך לו, חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם מבוי לגנדור, ובכללו החצרות שבמבוי הרחב, הנקרא מבוי בתי כנסיות, ואלו הם:
א׳, חצר מנחם ן׳ עבו.
בי, חצר משה ן׳ לחסין.
ג' חצר חיים בוטבול.
ד' חצר יהודה עמאר.
ה׳, חצר ר׳ שלמה ן׳ הרוש ז״ל.
ו' חצר מימון עמאר.
ז׳, חצר ר׳ מתתיה בירדוגו ז״ל,
ח׳, חצר מרדכי עמאר.
ט', חצר ר׳ יוסף לוי.
י׳, חצר סאמנא.
י״א, חצר שלמה בווידיר.
י״ב, חצר ר׳ שמואל טולידאנו ישצ״ו.
י״ג, חצר ר׳ אברהם עמאר ז״ל.
י״ד, חצר ר׳ שמואל עמאר ז״ל.
ט״ו, חצר ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל.
ט״ז, חצר יהודה בווידיר.
י״ז, חצר אסולין.
י״ח, חצר ן׳ עמימיר.
י״ט, חצר ן׳ סמחון.
ך' חצר מכלוף עטייא.
כ״א, חצר אלבאז.
כ״ב, חצר ן׳ באגא.
כ״ג, חצר אלכפפארי.
כ״ד, חצר ן׳ סעדון.
כ״ה, חצר ן׳ זיתון.
כ״ו, חצר פחימאת.
כ״ז, חצר אסריקי.
כ״ח, חצר אלמסעאלי.
כ״ט, חצר ן׳ שלוש.
ל׳, חצר ן׳ אגריר.
ל״א, חצר יחייא אודאי.
ל״ב, חצר עמאר.
ל״ג, חצר פינטו.
ל״ד, חצר ן׳ חפי. הרבה מהם חרבות.
סמוך לו, הרבה חנויות מוכרי קמח וקצבים, וסמוך להם מבוי בן עטאר ז״ל. ואלה שמות החצרות שיש בו: א' חצר חביב דאנינו.
ב׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל.
ג' חצר מרדכי לובאטון.
ד' חצר אלעזר אטובי.
ה׳, חצר ר׳ חיים טולידאנו ז׳יל.
ו', חצר שמואל הלוי.
ז' חצר ר׳ אברהם עמאד ישצ״ו.
ח', חצר ן׳ אודיז.
ט׳, חצר ן׳ עאטייא.
יו״ד, חצר אלפילאלי. י״א, חצר ן׳ עמאר. י״ב, חצר ר׳ שלום משאש זצ״ל.
סמוך לו מבוי המערה, בכלל מבוי אלמטאמר [מגורות חטים בעברית], ויש קורים לו מבוי ר׳ אלישע ז״ל, לא ידעתי מי הוא. ואלה שמות החצרות שבהם: א׳, חצר ר׳ יעקב ן׳ סמחון ז״ל. ב' חצר יצחק וואקראט. ג׳, חצר אברהם בוטבול. ד׳, חצר ר׳ יעקב אדהאן ז״ל. ה', ן׳ הרוש. ו', חצר ר׳ אברהם חסין ז״ל. ז׳, חצר ן׳ עזרא. ח׳, חצר שמואל בירדוגו, ט׳, חצר ר יוסף כהן ז״ל. יו״ד, חצר למטאמר. י״א, חצר וואענונו. י״ב, חצר אדאלייא. י״ג, חצר לפראן, י״ד, חצר קשיש. ט״ו, חצר ן׳ שטרית. י״ד, חצר דוד״ טולידאנו. ט״ו, חצר אלעזר ן׳ הדוש. ט״ז, חצר ר׳ יוסף בירדוגו זצ״ל. י״ז, חצר ר׳ יוסף חלואה ז״ל. י״ח, חצר אבן צור. י״ט, חצר ר׳ דוד חלואה. ך, חצר יוסף בודוך. כ״א, חצר בן ארבאייבי. כ״ב, חצר שמחה אלכחאלא. כ״ג, חצר יהודה אלחפאף. כ״ד, חצר ן׳ זיתון. כ״ה, חצר ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל. זהו מחצית העיר לארכה, לימין הנכנס לעיר, במכתב אחר אפנה על שמאל בע״ה, ושלום.
היו״ם ס״ט
07/01/2024
תעודה מספר 45-בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-הסדרת שכר המלמדים והשוחטים.
תעודה מספר 45
בע״ה התקמ׳׳ג -1783
בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.
שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט
אהרן אפרייאט סיל״ט ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט
בה״ו
יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.
שאול ישועה ס״ט
תרגום
בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.
תעודה מספר 45–בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-הסדרת שכרהמלמדים והשוחטים.
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי-
אבני זכרון לקהילת מראקש
רבי יצחק דילויה השני נוסח מצבה: האי שופרא דבלי בארעא הלך החבל אחרי הדלי, ירא ה׳ מנעוריו ממשפחת רם בן אחי טוב. הח׳ הש׳ החזן הזקן הכשר זרע קודש חכם ובר אוריין, רבי יצחק נתבש״ם ד׳ בש׳ לחו׳ טבת תר׳׳ח לפ״ק (1888) .
רבי יצחק דלויה השלישי נוסח המצבה : מצבת קבורת החה״ש כמוה״ר יצחק דלויה, נלב״ע בן שבעים זב׳ לחודש טבת שנת התרע״ה (1915).
רבי אליהו דלויה מצבה הרוסה: נשאר תאריך תרצ״ז(1937).
רבי משה דלויה השני נוסח המצבה: עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתה טמון איש תם, ממשפחת רם. הוא האיש הנקרא משה דלויה ממשפחת הרב הקדוש כמוה״ר יצחק דלויה זצ״ל. נלב״ע יום הושענה רבה שנת תש״ב (1942).
רבי משה דנינו נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר״ר משה דנינו נלב״ע שנת תער״ב לפ״ק (1912).
רבי דוד דרעי נוסח מצבה קטנה: כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ המשכיל הנבון והחשוב כמה״ר דוד דרעי, משנת תקוי״ם (1796).
רבי שלמה דרעי דיין במראקש, חתום עם רבני דורו בפס״ד בשנת התרמ״א (1881 מל״ר, קיד טור ג.
רבי ברוך דרעי הא׳ נוסח המצבה: "חסידא קדישא ופרישא אחד מבני עליה הישרים השקדנים בעולם התורה ויראה ללא לאות, הח׳ הש׳ והכולל כמוהר״ר ברוך דרעי הראשון, נלב״ע ר״ח ניסן שנת סת״ר ((1900
רבי יעקב דרעי נוסח המצבה: ״אבן שיש מאירה עין תדמע, ועל כל אלה רפו ידיים עת נלקח הבחור רבי יעקב דרעי נין ונכד לח׳ הש׳ רבי אהרן דרעי. ומסטרא דנוקבא להרב הגדול סבא דמשפטים אדמו״ר יעקב סמאנה, נולד תרל״ד נלב״ע י׳ תמוז תרס״ו לפ״ק׳ (1906).
רבי ברוך דרעי הב׳ נוסח המצבה:
״בוציגא חסידא קדישא ופרישא סבא דמשפטים מהאריות בחבורה / סוד תורתו לכל נגלה / ויישק וגם דלוה דלה מימיו נאמנים. הרב הגדול, רב העיר. תלמידיו יבואו ויגידו, ענוותן כהלל. הרב המהולל, כמוה״ר ברוך דרעי: נתבש״מ ביום ב׳ בשבת׳ ש׳ התרפ״ח 19281)
קינת חגי דרעי ז״ל על בנו שטבע בימה של מוגדור
מצבה בעלת שפה של טיח לה מסביב כעין מסגרת. מצבת שיש שחור מכריזה:
אל תנודו לי/ אל תפריעוני ממנוחתי – האת עלי עובר כי ממעציבה אל תנחמוני:
ורק מותי למצר ארחיבה / הן בעזרתו חי-חי עלי אדמות- ועוד חיו נגעו נפשי באיבה:
רדפוני גלי הים עד מות עתר לי- מכאוב ומריבה רגעי יגון וימי עמל היו לי- בלילות אשכב למעציבה:
יעדו עלי עת עלה המוות בגרזנו- וכרת בן ארזיי שם חטיבה את גוזלי טרף לקח לעיני, בצור נחצבה / לסלע בא- על מה לעד לא בא:
והנער לא הרחק מחול ים אבד, ומשם אני בא- ועל זה בצלו חמדתי ואיישבה/ ובעד זה הקימותי מצבה:
כי דמו משוך בדמי – עד אין קץ אהבה / ולו אשא- עד אשר משכני אעזובה:
בחודש זיו לאלף השישי ימי המועד בו שתיתי כוס יגונים-
ומבעד לחגי נדבה: חגי דרעי מגולת מראכש, ושבט יהודה לעד לא יסור ש׳
תרצ״א (1931).
אות ו
- רבי אברהם בן ואעיש להלן נוסח המצבה: חי במאה הרביעית, שמש במשרת ׳נגיד׳ במראקש בש׳ שס׳׳ו. והוא ששלח את הרב אברהם בר בנחמן אבוזגלו לקנות כלים יקרים למלך מויניציה.( ראה להלן בר נחמן המכונה אבוזגלו. גם ראה רבני המאה הרביעית פרק א׳, בספרי ב״ד מצאתי בבירור שבן ועיש הוא כנוי ושם משפחה הוא בוזאגלו).
רבי יחיא ויזמן נוסח המצבה: אחד מבני חברתו של רבי יצחק דילויה, נתבש״מ בשנת תנ״ו (1696), יש אגרת ניחומים ׳בלשון לימודים׳ שנשלחה מחכמי פאס לרבי יצחק דלויה, כתוב: רבי יחיא ויזמאן מו״ץ בעיר מראקש, שימש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ורבי אברהם בן מאמן. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו, וגם דלוה דלה בחכמת הקבלה. (פאס וחכמיה, מכתב קס״ד, עמוד (242).
- רבי יוסף ויזמאן נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכו׳ בר אבהן ובר אוריין והוא מזומן לשכון ליד באבא יהודה ויזמאן, כמוה״ר יוסף ויזמאן, בן הח׳ הש׳ והכו׳ יהודה ויזמאן. נתבש״מ ביום ש״ק כ׳ אב ש׳ פור״ת יוסף (1926). (משפחת חכמים ׳מתרודנת׳ עיירה מרכזית בעמק הסוס, נראה שהשתקעה במראקש מתחילת המאה התשע עשרה.)
רבי יעקב ויזמאן נוסח המצבה: המו״ץ הח׳ הש׳ והכולל כהר״ר יעקב ויזמאן, אשרי מי שבא ותלמודו בידו. הרב הגדול בן לרב הדיין המצוין כמוה״ר אברהם ויזמאן, זרע קודש המיומן נטע נעמן כמוה״ר יעקב ויזמאן, נתבש״מ י׳ אדר תשכ״ו(1966), בשיבה טובה. רבי יעקב הרביץ תורה לילדי ישראל, ורבים מההורים נהרו אליו עם ילדיהם, זכה להעמיד תלמידים. בשעות הערב היתד. לו קביעות לימוד עם הרבנים רבי לעזיז לוק, רבי אהרן אבוזגלו, ורבי יעקב חזוט זצ״ל.
רבי אברהם ויזמאן נוסח המצבה: נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ, צנצנת המן/ נטע נעמן/ ממשפחת באבא יהודה ראובן ויזמאן. בן לאו״ץ הח׳ הש׳ והכולל ענוותן כהלל, כמוה״ר יעקב ויזמאן, וימת אברהם יום ו׳ ח׳ באדר תשי״ד ליצירה ( 1954).
רבי יעקב ועקנין נוסח המצבה: עד הגל ועדה המצבה שתחתה טמון כהר״ר יעקב ועקנין, נלב״ע ב׳ לחודש אבר״ח שנת ורצ״ת (1936).
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–
עמוד קלז
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)
RABBI RAPHAËL BERDUGO (1747 -1822)
Signataire en premier et le plus souvent initiateur de ces taqanot spécifiques à la communauté de Meknès, il fut sans conteste la figure la plus marquante de tout ce demi -siècle et sans doute la plus grande sommité rabbinique de l'histoire de la communauté. Surnommé l'ange Raphaël, il est le fils de rabbi Mordekhay dit Hamartbitz, et petit fils par sa mère de rabbi Moshé Berdugo, surnommé Roch Masbir. Président du tribunal et chef charismatique de la communauté, il lui laissa pour message l'importance suprême des études sacrées. Alors qu'il était à l'agonie, entouré de tous les rabbins et notables de la ville, il délia de son serment de secret un de ses compagnons d'études, rabbi Yossef Maimran et lui demanda de raconter ce qu'il avait vu telle nuit. Rabbi Yossef raconta alors comment une nuit, n'arrivant pas à résoudre une question de Halakha particulièrement ardue, il avait osé malgré l'heure très tardive, se rendre chez rabbi Raphaël pour solliciter ses lumières. Il le trouva plongé dans l'étude, une ficelle enserrant ses cheveux reliée à un clou dans le mur. Il lui expliqua que de cette manière s'il venait à s'endormir involontairement, la ficelle lui tirerait les cheveux et le réveillerait. Pour plus de précautions, il avait disposé à ses pieds un bac plein d'eau afin que s'il venait à s'assoupir, son pied plonge dans l'eau et le réveille. Il lui avait interdit de raconter ce qu'il avait vu, de crainte que cela ne soit interprété comme une manière de se mettre en valeur, mais maintenant qu'il était à l'article de la mort et ne pouvait plus en tirer aucune gloire, il avait voulu donner cela en exemple pour que "vous adonniez toujours nuit et jour à l'étude de la Torah sans jamais vous décourager, car elle est la source de notre vie… ".
Loin de se cantonner dans sa fonction du président du tribunal, il intervint avec énergie dans tous les domaines de la vie communautaire – des questions proprement religieuses aux problèmes sociaux et économiques. Dans son souci d'un code de conduite de la vie communautaire, il entreprit la mise à jour de la compilation des Taqanot des Sages de Castille adoptées à Fès entre 1493 et 1753, compilation qui devait servir de base à leur impression pour la première fois par rabbi Abraham Encaoua de Salé dan son livre Kérem Hémer (Livourne, 1871). Cette source de réglementation tarie, il donna une impulsion décisive à l'autonomie de la communauté en inaugurant le Livre des Taqanot de Meknès, qui devait regrouper les taqanot adoptés dans la ville de 1750 à 1820, dont au moins un tiers prises à son initiative. Ce recueil a servi de base à la publication par le docteur Maury Amar de Paris des deux volumineux tomes des Taqanot hakhmé Meknès (Jérusalem 1999 – 2010) qui nous ont servi de précieuse source dans ce livre. Dans ces taqanot, et ses livres, rabbi Raphaël puisait son audace exceptionnelle dans sa forte personnalité, son extrême érudition reconnue de tous, bien au -delà de Meknès, et dans son souci du bien public.
C'est ainsi par exemple que mettre fin aux dommages causés par les bêtes errantes dans les rues du mellah, il avait fait adopter en 1796 une taqana qui, pour pouvoir poursuivre plus efficacement les propriétaires négligents, faisait une entorse aux règles traditionnelles en matière de témoignage 🙂
" On ne connaît que trop les désagréments causés par les bêtes errantes qui pénètrent dans les maisons et les cours causant toutes sortes de dommages, délits qui restent le plus souvent impunis, faute de témoins autres que les femmes. Aussi, avons -nous décrété que l'auteur du dommage pourra être condamné à réparer, même sur la base d'un seul témoin (alors que la loi en exige ordinairement deux), ou celui d'une femme (dont le témoignage n'est pas valable au tribunal rabbinique) ou même d'un enfant (dont normalement le témoignage ne peut être retenu), s'il est suffisamment éveillé. Même si leur témoignage n'est pas clair et sans équivoque, le juge sera habilité à prononcer la réparation s'il est convaincu qu'il y a eu effectivement dommage. Jusqu'au paiement de la réparation, la bête responsable restera saisie et en cas de refus de réparation, il sera possible de se payer sur elle en la vendant au plus offrant. Car il n'est que justice que ceux qui négligent de surveiller leurs bêtes, en supportent les conséquences..
Autre taqana à caractère éminemment social, celle adoptée suivante, en 1797 et qui allait devenir la norme, protégeant les locataires. Pour être plus facilement compréhensible, elle fut rédigée en judéo -arabe. Adaptée au calendrier hébraïque, elle tenait compte du fait que dans la société juive traditionnelle l'année économique commençait au printemps, au lendemain de Pessah :
"A dater de ce jour, le propriétaire d'une maison ne peut en expulser le locataire avant la fin de l'année (qui commence au début du mois de Iyar (avril -mai) et se termine au mois de Iyar de l'année suivante); que ce soit pour la louer à un autre, soit même pour y habiter lui -même. Il sera de même interdit d'augmenter le loyer au cours de cette période. Même si le contrat stipule une location pour six mois, il ne pourra l'expulser avant le premier jour du mois de Iyar… "
Pour rendre plus compréhensibles les actes de divorce, il y introduisit une traduction en judéo -arabe. Dans le même souci pédagogique, il mit à jour la traduction en arabe des textes sacrés, en premier lieu le Pentateuque, qui avait subi au fil des siècles de graves altérations. Cette version écrite devait prendre le relais de la traduction orale, shrh connue, "afin de corriger les erreurs transmises par les maîtres.
Ce livre permettra au mélamed d'éviter la transmis sion d'interprétations erronées au mélamed d'éviter la transmis
ou tordues. " Effectivement le livre Lashon limoudim, bien que non imprimé, fut désormais entre les mains de tous les enseignants de la ville, recopié à la main à toutes les générations. Ce n'est qu'en 2001 que le livre, avec un grand appareil critique scientifique, a été publié par le président de l'Académie de la Langue Hébraïque, Moshé Bar Asher.
Paradoxalement la communauté en tant qu'organisme, bien qu'elle n'ait d'autre idéal que la perpétuation de la tradition, ne prenait pas en charge l'éducation religieuse primaire des enfants mâles – les femmes en étant exemptées – sachant pouvoir compter sur la vigilance des parents qui trouvaient toujours un mélamed pour préparer leurs fils à la vie religieuse. N'ayant pas de responsabilité directe dans l'éducation, il fallait toutefois lever les éventuels obstacles à son développement. Dans l'extrême promiscuité du mellah, le bruit des élèves récitant à haute voix les versets pouvait être une gêne certaine pour les voisins – mais il fallait qu'ils la supportent. C'est le sens de taqana qu'il édicta en 1798 :: " Les voisins ne peuvent interdire aux maîtres de donner des cours aux jeunes enfants dans leur domicile. Toutefois, pour ne pas leur donner des causes de plaintes; ces derniers devront surveiller en permanence leurs élèves. Ils doivent également s'engager à rembourser tous les dégâts éventuels que leurs pupilles pourraient causer dans la cour commune…"
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)
Page 122
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר
להשיג אצל מר אשר כנפו
הנייד: 054-7339293
מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.
אשר כנפו
איש חינוך שהתמסר לכתיבה. הוא עורך, משורר וסופר. הוא מייסדו ועורכו של ברית – כתב העת הדו־לשוני של יהודי מרוקו, ממנו יצאו עד כה 40 גיליונות. ספריו שיצאו בהוצאת בימת קדם: התינוק מאופדאן, רומן 2000; חתונה במוגדור, אלבום כתובות 2004; הפייטן השתקן ומספד הסיפורים, רומן פיקרסקי 2006; חזן בבית המרחץ, מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו 2009; תה עם נענע, ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו 2014; הכינור ואני, ממואר 2016; גשם נדבות, קובץ סיפורים 2019; נשימתו האחרונה, רומן 2022. כן יצאו לאור בהוצאת אות ברית קודש יכי״ן, משנתו החינוכית של ד׳ יוסף כנאפו וספר שיריו מהן אותן מילים…
ד״ר שלום אלדרד(אדרי)
יליד דבאט שבמרוקו, עלה ארצה עם ה1רי1 בשנת 1956. שירת בצנחנים בתפקיד פיקודי, נשוי 1אב לחמישה ילדים וסב לי״א נכדים. כל חייו התמסר לעבודה חינוכית כמדריך וקומונר בבני עקיבא, כמורה מחנך ומנהל בית ספר. כיהן במפקח מחוזי מסעם משרד החינוך במחוז דרום. ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת בר אילן, חוקר תרבות ומורשת רוחנית של יהדות צפון אפריקה. פרסם 2 ספדי מחקר בשם ׳קול זמרה׳ בנושא פיוטים, ה1צ׳ יד יקותיאל, ירושלים תשפ״ב, זוכה פרס הקרן ע״ש רנה זניסים גאון לשנת תשפ״ד, כן פרסם מאמרים בכתב העת ׳ברית' ובספר ׳׳כי״ן' בעריכת הסופר אשד כנפו. ב-1972 הדליק משואה ביום העצמאות, כנציג של ההתיישמת החדשה(כתושב די-זהב שבמרחב שלמה, שהיה מיוזמי הקמתו).
בפתח הספר
מאת
יצחק גורמזאנד גורן
בטרם אגלה את עיני הקוראים על מה הספר שלפנינו, אזדרז ואומר על מה הוא לא! אף שהוא עוסק בקברים מאי-שם במרוקו, זה אינו ספר על הילולות בקברי צדיקים. על מה הספר הזה, אם כן?
זהו ספר על ציוויליזציה. בין דפיו, קהילה יהודית שלמה – זו של העיר מוגדור במרוקו – קמה לתחייה דווקא ממצבות מתיה. ״התחיינה העצמות האלה?״ כן, בזכות מפעל האדירים של הסופר אשר כנפו והחוקר ד״ר שלום אלדר.
כמו בציוויליזציות עתיקות, גם זו שלפנינו עלתה מתוך חפירה ארכיאולוגית, וככל שנחשפו סודותיה אל אור השמש, כן גדלה הפתעת החופרים כאשר החלו לפענח את החקוק על מצבות האבן. מה שנתגלה לעיניהם לא היו כיתובי קבורה סטנדרטיים נוסח פ״נ ותנצב״ה, אלא… שירה נשגבה. ובעברית!
עברית רהוטה ועשירה, שבמיטבה מתכתבת בכבוד עם שירת ספרד. מצד אחר, מאחר שמדובר במה שנקרא בלעז epitaph – כלומר בכתובות זיכרון על מצבות, הרי לא נצפה שבמאות המצבות המיוצגות בספר יהיו הכיתובים שיקופים פסיכולוגיים של הנפטרים. מצד אחר, לא אחת מוצאים אנו התייחסות לחייהם ולנסיבות מותם. אין להתפלא שהאבנים האילמות מדברות בשבח המתים. דבר זה צפוי כמו בשירי השבח שכתבו משוררי ספרד המהוללים. הפלא הוא דווקא בגילויי המקוריות שניתן למצוא בדברי השירה, בהקשרים הספרותיים המעניינים, בשיבוצי הפסוקים ואף בווריאציות עליהם, לא רק מתוך המקורות הרגילים כמו התנ״ך, המשנה, התלמוד והפוסקים, אלא גם מיצירות שונות של רבנים לאורך דורות, מה שמצביע על כך שהייתה לכותבים גישה לארון ספרים יהודי עשיר ומגוון.
לכן בשירת המצבות שרובה ככולה בשפת עבר, נגלה עולם תרבותי שלם. וזאת יש לזכור, שמוגדור היא עיר קטנה עד בינונית בקצה מרוקו על האוקיינוס האטלנטי. אין היא נמנית עם הערים הגדולות כגון פאם, מקנס, מראכש, קזבלנקה או רבאט. עם זאת, יהדות מוגדור היא מיקרוקוסמוס ליהדות מרוקו, ודי במתגלה בארבע מאות וחמישים המצבות שבספר זה כדי להסיק שבאותן קהילות במרוקו הייתה התפוצצות של תרבות ולא רק יהודית או צרפתית, אלא גם עברית!
איך יכלו הללו שקלטו את עולי מרוקו בישראל לשער את הדבר הזה? איך יכלו לדעת איזה אוצרות תרבות נשאו איתם יהודים אלה מהגולה שסומנו כ״יהדות מצוקה״ במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – זוכו בכינויים שנימנע כאן מלחזור עליהם.
וגם אנו, יש להודות, וכן רבים מיהודי מרוקו עצמם, לא היינו יודעים דבר על אותו עולם תת קרקעי אילולי פועלם של אלה שחשפו אותו בפנינו. לכן יאה ההשוואה עם ציוויליזציות עתיקות, שאוצרות התרבות שצפנו בקרבן נחשפו בזכותן של חפירות בלתי נלאות.
גם במקרה שלנו, כל אותה שירה שנחקקה באבן לאורך יותר ממאתיים שנה הייתה נעלמת אל הנשייה כאילו נכתבה בחול, אילולי קם אותו ארכיאולוג חובב שכמעט במו ידיו חשף את המצבות מתוך החול שנצטבר עליהן או מסבך צמחיית הפרא שהשתלטה על בית העלמין.
והארכיאולוג החובב הזה הוא לא אחר מאשר יליד מוגדור, אשר כנפו.
ונשאלת השאלה מה מריץ אדם המתקרב לגיל שמונים להתרוצץ בין בתי העלמין של עיר הולדתו, כדי לגאול בעמל רב מאות מצבות מן ההזנחה והשכחה?
במבוא לספר מתוארת בפרוטרוט המלאכה הסיזיפית של גאולת המצבות על מנת לגלות את צפונותיהן. תחילה לא ידע אשר כנפו למה לצפות, אך ככל שנתגלו לו דברי השירה, הוא מיהר ליטול פנקס ושרבט בו את מה שהצליח לפענח. וכל אותו זמן, השמש קופחת מעל לראשו והזמן אוזל והולך. מה שתוכנן כשהות קצרה מתארך לחודש, ומאחר שגם זה אינו מספיק, הוא חוזר למוגדור שבע פעמים נוספות ובכל פעם שוהה שם ימים רבים כדי לגאול את המילים מתוך האבן. אפשר רק לשער את כמות העבודה ואת ההשקעה הכספית שהתלוותה לכך.
בביקוריו בבתי העלמין של מוגדור, מילא אשר כנפו ארבעה פנקסים עבי כרס בשירים מתוך אלף מצבות שחשפו. כן, אלף! מתוכן תיבחרנה כחמש מאות שיהוו את תוכנו של הספר הזה.
ככל שהבשילה באשר כנפו ההכרה שלפניו פרויקט מונומנטלי, הוא גייס למשימה את ד״ר שלום אלדר, מומחה לשירת משוררי מרוקו ושירת ספרד. עכשיו כבר לא היה לבדו. תחילה סייע אלדר במלאכה הכמעט בלתי אפשרית של פענוח השירים וחילוצם מתוך האבן. כמו כן השתתף עם כנפו בכתיבת הטקסטים הנלווים למצבות ובניקודם של השירים והוסיף להם ביאורים. גם מכספו לא חסך, אם זה בטיסה למוגדור, אם זה בהשתתפות בהוצאות לאנשי מקצוע שונים שנזקקו לסיועם, ואם זה בנסיעות כמעט יומיומיות מביתו בקריית מלאכי לביתו של אשר כנפו – וזאת לאורך יותר משבע שנים.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano- Une ville assiegee
ניתן להשיג בצרפת-בחנויות ספרי הקודש יהודים
ובארץ : -אצל המחבר 03-6180103
וכן בירושלים: בחנות ספרים "אור החיים" חבקוק 2 ירושלים
או ברחוב הפסגה 45 ירושלים
בנתניה : רחוב משה הס 18
או באתרhttps://www.sifreiorhachaim.co.il/
La nuit du sèder de cette année- là, les habitants de Meknès la passent à implorer D. de les protéger. Il est hors de question de sortir du mellah pour les besoins de la fête, et donc les marchands arabes ont apporté les produits nécessaires à la porte du mellah. À l’aube du second jour de ‘Hol hamoèd, un Chabbath, les craintes se réalisent : une foule de rebelles excités vient assiéger la ville et, après un bref combat, parvient à s’y infiltrer. La « ville aux cents minarets », comme on appelle Meknès, tombe entre leurs mains.
C’est une mêlée ensanglantée. Les insurgés détruisent et pillent tout ce qui leur tombe sous la main, s'attaquant aussi bien aux Juifs qu'aux citadins musulmans. Grossis par la pègre de la ville avide de participer au pillage, ils entreprennent de saccager systématiquement les trois cents boutiques juives de la ville, situées en dehors du mellah dans les quartiers commerçants musulmans. Ils s’emparent de tout, même des portes et des dalles des boutiques. Non contents de s’approprier les biens, ces barbares veulent aussi s’en prendre à la vie. Dans les ruelles du mellah, ce ne sont que pleurs et hurlements et, dans les batei kenesseth, on entend le son poignant du chofar, les prières invoquant les treize Attributs de Miséricorde, des seli’hoth et les supplications pour que D. révoque les mauvais édits.
Le lendemain, en pleine prière du matin de ‘Hol hamoèd, des coups d’artillerie se font entendre. Le bruit est infernal et les balles fusent. Les fidèles, obligés de se disperser, vont chercher abri là où ils peuvent, parfois dans de vieilles maisons qui s’écroulent peu après. Un jeune homme, Yehocboua Parienti, atteint par une balle, trouve la mort, Hachem yikom damo.
Un groupe de Berbères masqués s’approche des portes du mellah pour les briser de leurs haches. Mais, du haut des murs du mellah, un tir de feu les surprend : une poignée de Juifs tente de défendre la place avec quelques fusils qu'ils savaient parfaitement manier. Les Berbères reculent, en laissant six morts derrière eux, mais ils ne tardent pas à revenir à la charge, accompagnés de renforts.
Le sixième jour de ‘Hol hamoèd, les munitions, dans le mellah, sont sur le point d'être épuisées. On demande à tous d’apporter leurs ustensiles de cuivre et en plomb aux différents orfèvres pour qu’ils en fassent des balles. Les Berbères reviennent sans cesse vers les murailles, mais on parvient à les repousser. Au mellah, ceux qui n’ont pas d’armes se réunissent pour prier et invoquer la miséricorde divine.
En ces moments de terreur et d'angoisse, Rabbi ‘Hayim Messas était sorti sur la place publique, face à la panique générale, pour implorer le Maître du monde d’avoir pitié d’un peuple démuni et misérable, et l’épargner ! Rabbi ‘Hayim était un véritable saint et on lui attribuait de nombreux miracles. Son visage rayonnant et sa barbe immaculée le faisaient ressembler à un ange. Poussant un gémissement venu du fond du cœur, il s’était laissé tomber face contre terre en invitant la foule à se repentir ; « Mes très chers frères, les avait-il exhortés, repentons-nous de tout notre cœur ! Peut-être D. nous sauvera-t-Il et ne périrons-nous pas ! »
« Chema Israël, écoute Israël, HaChem est notre D., HaChem est Un » avait poursuivi Rabbi ‘Hayim, afin que tous répètent après lui. Puis il avait entonné le psaume 20, si souvent récité par le peuple juif : « D. t’exaucera en temps de détresse… » à voix haute, verset après verset, et l’assemblée avait répété après lui, le visage couvert de larmes.
Et tout à coup, cela avait été le miracle ! Une panique soudaine s’était emparée des assaillants qui se dispersèrent en désordre. Plus tard, les Juifs de Meknès raconteraient qu’en fait, Rabbi ‘Hayim Messas avait donné sa vie pour eux… Car, relativement peu après ces événements – environ un an plus tard – Rabbi ‘Hayim avait soudain rendu l’âme, le huit Tamouz 5664 (1904).
Et une fois de plus, D. ayant entendu les prières, il y a une fuite précipitée des rebelles. Peu après, on entend des cris de joie provenant du palais. Un nouveau roi vient sans doute d’être nommé et il s’empresse de ramener l’ordre. Un messager est bientôt dépêché au mellah : le nouveau souverain a besoin d’un sceau, et nul n’égale les orfèvres juifs pour fabriquer de superbes sceaux d’or fin…
Telle était la vie des Juifs de Meknès : presque sans transition, après avoir voulu les faire disparaître, on les appelle à l’aide…
Après la fin des combats, le mellah peut évaluer la mesure des dégâts. Les boutiques incendiées brûlent encore et les ruines barrent le passage, mais on se console en pensant au nombre peu élevé de victimes.
Le danger n’est cependant pas encore écarté. On évite de se déplacer en cette période trouble, mais un mois après Pessa’h, un Juif porteur de mauvaises nouvelles arrive de Fès. Il est venu prévenir ses frères que les troubles ne vont pas tarder à reprendre, selon certaines sources, à cause des Allemands. Selon d’autres, un Musulman extrémiste cherche à soulever le Sud du pays. Le soulagement ressenti à l’issue de Pessa’h s’avère avoir été prématuré.
La veille de Chavouoth, Meknès se remplit à nouveau d’une foule de Berbères et autres tribus du désert. Les portes du mellah sont de nouveau attaquées. Le bruit court que des forces françaises sont en route pour Meknès, et de nombreux Musulmans affluent vers la ville pour la protéger contre l’envahisseur chrétien. Le mellah suit ces préparatifs belliqueux avec appréhension, car tous sont bien conscients que leur vie sera en danger, quelle que soit l’issue des combats. Pour mettre toutes les chances de leur côté, les Berbères font appel à des sorciers et autres thaumaturges dans l’espoir qu’ils sauront neutraliser les armes sophistiquées des Européens. Aux vingt portes de la ville, on peut assister à d’étranges rituels et voir, entre autres, comment on sacrifie journellement une poule noire pour conjurer le danger à l'approche des troupes françaises, appelées en renfort par le sultan de Fès, Moulay Abdelaziz.
A l’intérieur du mellah, on redouble de précautions. Des sentinelles ont été placées sur les toits pour donner l’alerte en cas d'urgence. La nuit de Chavouoth, les Juifs du mellah, qui récitent le tikoun, ne cessent d’entendre, dans le lointain, les Berbères excités se préparant à l’assaut. « Nous nous occuperons d’abord des Européens, ont-ils promis, puis nous reviendrons régler votre compte ! »
Le jeudi douze Sivan, au matin, les guetteurs aperçoivent un vaste mouvement à l’horizon. On entend comme un grondement de tonnerre et des détonations retentissent. La nouvelle se répand à Meknès qu’il s’agit d’une explosion de joie des Musulmans face à la défaite des Français. Les habitants juifs, tendus, restent ainsi dans l’attente durant des heures, se demandant si les descendants d’Ismaël mettront leurs menaces à exécution ou si, au contraire, ce sont les Européens qui l’emporteront. Des nouvelles contradictoires se succèdent et personne ne sait que penser !
À trois heures de l’après-midi, des troupes bien ordonnées de cavaliers montés sur de puissants coursiers font soudain leur apparition. Leurs uniformes impeccables ne laissent pas le moindre doute : les Français l’ont emporté.
Il s’avère que quelques-uns des soldats français sont Juifs. Après avoir chaleureusement salué leurs frères barricadés dans le rnellah, ils leur crient, moitié en français, moitié en arabe, qu’ils sont venus les délivrer :
« Ouvrez ! crient-ils, ouvrez les portes ! Tout danger est écarté ! »
Cela faisait trois mois que les Juifs de Meknès étaient assiégés et que leur vie était en suspens. Ils allaient enfin pouvoir respirer et profiter de la lumière du soleil. À travers les nuages de poussière enveloppant le rnellah, les soldats français leur sont apparus comme des anges du salut.
« Pour les Juifs, ce fut la lumière et la joie… »… « et la ville de Meknès était en liesse ! » rapportera un témoin, paraphrasant le verset du livre d’Esther. Le Chabbath après-midi, les chefs de l’armée française, montés sur leurs puissants chevaux, pénètrent dans le rnellah et sont reçus par les Juifs avec joie et acclamation. Grande est la joie et « le calme revint dans le pays ».
Cette première rencontre entre les Juifs de Meknès et les soldats français – qui aspireront à prendre, quelques années plus tard, tout le Maroc sous leur protection – fut un moment historique important. Désormais, le judaïsme marocain va devoir affronter des bouleversements matériels et spirituels lourds de conséquences…
Le tout jeune avrèkh, Baroukh Tolédano, est l’un des nombreux Juifs de Meknès sortis pour accueillir les Français. Comprenait-il déjà, en observant d’un regard perspicace les nouveaux dirigeants parlant une langue inconnue, les tournants qu’allait connaître le judaïsme marocain au cours des années à venir, et le rôle central qu’il aurait à jouer dans les combats qu’il faudrait mener ?
Une nouvelle ère avait commencé pour le judaïsme marocain.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano– Une ville assiegee
Page 33
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
אחרי שלמה, רחבעם בנו רצה להיות מלך: ״וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו״ העם דרש בתמורה שרחבעם יקל את המסים. רחבעם סרב והתחצף עליהם. מה עשה העם, אם כן? הוא אמר לרחבעם: ״מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאהליך ישראל״ והעם המליך עליו מלך אחר, את ירבעם. כך התחילה מלכות ישראל נפרדת ממלכות יהודה. הכוח להמליך הוא בידי העם, לא המפלגה ולא קומץ אנשים במפלגה. כל זמן ששיטת הבחירות לא תשתנה, גם קלקול המידות המוסריות של השלטון לא ישתנה, ובסופו של דבר המפלגות יאבדו את אמון העם, יאבדו מכוחם, יתפוררו ויקרסו. בדומה לכך בהנהגת הצבא, הפרקליטות, בתי המשפט ועוד. צריכים להיות חופשיים ממניעים מפלגתיים ופוליטיים, שאם לא כן, מאבדים את אמון העם. רוב התלמידים קמו עליי וטענו שאני לא מבין, שדרך המפלגות היא הדרך הטובה לעשות מה שטוב לעם. המנהיגים יודעים מה רצוי לעם. ״אולי״, עניתי, ״אבל אל תקראו לזה דמוקרטיה״. ידידיי במפלגה לא היו מרוצים מעמדותיי ויעצו לי לחדול לכתוב ולדבר על האפליה, עם רמז ברור שבדרך זו אין לי, ולא תהיה לי, כל אפשרות להתקדם בחיים בארץ. זה היה גורלם של כל פעילי העדות במפלגות – הם הכחישו שיש אפליה. זה אמנם לא מה שהאמינו בו, אבל זה מה שהם היו חייבים להגיד כדי לשמור על עבודתם, וכתוצאה מכך האמינו לבסוף בשקרים של עצמם. נוצר פחד של ממש להביע דעה עצמאית. הלזה קוראים דמוקרטיה? בישיבות המפלגה אמרתי שאם יתמידו באפליית הספרדים, יבוא יום ויבעטו בהם. אף אחד לא הקשיב לי ואני נענשתי על כך. יהודי מרוקו הגיעו להישגים גדולים על אף כל האפליות, אבל הם עדיין רחוקים מלתפוס את מקומם בצמרת המפלגות, במערכות הבנקים, המשפט ועוד. הגזענים הגדולים ביותר למרבה הצער הם דווקא הדתיים. זה מה שמפליא. האפליה קיימת. אם היא לא גלויה – היא תמיד מתחת לפני השטח. חיה ובועטת. מפלים חלק גדול מהעם, דוחקים אותו לשוליים במקום לעזור לו להתפתח ולתרום לחיזוק המדינה. מה לא הלעיזו על עולי מרוקו, עם עליית הסלקציה שבה ראש משפחה שעבר את גיל 35 נקרא קשיש ולא נתנו לו לעלות. יהדות זו הוציאה מתוכה מלומדים בכל השטחים, מחדשי הדקדוק העברי, פוסקים ידועים, מקובלים, סופרים ומשוררים, ואלה נהיו כעת לחוכא ואיטלולא. עד כדי כך בוטה הגזענות, שד״ר שיבא הכריז כי יהודי מרוקו סובלים גנטית בשכלם ולא יצלחו לכלום, שטוב למדינה בלעדיהם. חברי הסוכנות והממשלה ובראשם הגזענים ללא פשרה כמו יוספטל ואשכול, חזרו על זה. אדם מעיירת פיתוח בדרום שעלה בגיל שנה עם הוריו ממרוקו – זרקו את משפחתו ל״נתיבות״ ואחר כך ל״יבנה״. שני מקומות בדרום שלא היה בהם כדי לעודד, לא לחינוך ולא למצוינות. והנה ״המפגר הגנטי בשכלו״ הזה סיים בגרות בגיל 15, נכנס לאוניברסיטה בגיל זה ולמד שם מיקרוביולוגיה וביו כימיה. הוא היה סרן בצבא ועבד בהוראה כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. העירייה ביבנה, בראשות המפד״ל, סירבה לקבל תרומה של יהודי מאנגליה בסך 1.5 מיליון דולר כדי להקים מועדון ספורט, מפני שהמפד״ל התנתה את זה בהקמת שתי בריכות שחייה – אחת לגברים ואחת לנשים. איש זה וחבריו נרתמו לפעולה וקידמו את פועלה של העיר. ברשימת מפלגת העבודה לא רצו אותו. הוא הלך לליכוד, נבחר לראש המועצה וחולל מהפכה בעיר במהלך שתי קדנציות. לאחר מכן הגיע להישגים מרשימים בכנסת ובממשלה כשר מוערך. לא רע בשביל מפגר ממרוקו! כמוהו יש רבים שהגיעו להישגים גדולים, למרות שבאו מאותם יישובים נידחים ולמרות האפליה והדיכוי. עילויים רבים אחרים יצאו משם. הם נאבקו בעוני, בכו, סבלו, התענו והצליחו להקים קהילות מפוארות עם בנים ובנות שהגיעו למצוינות. היו עוד רבים שהגיעו להישגים גדולים למרות כל הקשיים שנערמו בדרכם. מי שיקרא איך התבטאו מנהיגי העם האשכנזים בישיבות סגורות בממשלה ובסוכנות על יהודי מרוקו, יקבל הלם וחלחלה. היה זלזול גמור ביכולתם כבני אדם וכיהודים. ביזו אותם, לעגו להם והעליבו אותם. הייתה שם גזענות, שנאה ובורות. מי שרוצה לגלות כיצד התבטאו מנהיגי העם נגד עולי מרוקו מהמפלגות השונות, שיקרא את ספרו המצוין של חיים מלכה [הסלקציה] או את מחקריו של ד״ר יגאל בן־נון מאוניברסיטה בפריז, צרפת. לפי ד״ר בן-נון, ד״ר שיבא הזהיר שהעלאת יהדי מרוקו עלולה לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד! אחרי ביקורו במרוקו, בהזמנתו של ינאי אבידוב, במטרה לרכך את התנגדותו לעליית יהודי מרוקו, כאילו הוא היה הממשלה והסוכנות, אמר: ״העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים״. בנושא זה לא היו צדיקים או מליצי יושר. משה שרת היה נגד עליית יהודי מרוקו, כי לפי דעתו הם מפגרים ולא יצלחו לעזור בהקמת המדינה. הגרוע מכל הוא שהייתה הכללה לפיה כל עולי מרוקו לא טובים ולא יצלחו לכלום. זו הייתה גם דעתו של בן-גוריון. כולם דאגו שלא ייווצר, חלילה, רוב ספרדי בארץ. אפילו שאמרו להם – אחרי שאירעו פוגרומים בהם נהרגו עשרות יהודים – כי יהודי מרוקו עומדים בפני כליה, לא ריככו את עמדתם.
זה הזכיר לי את ועידת אביאן בעניין יהודי אירופה (EVIAN) שכינס הנשיא רוזוולט בשנת 1938. הבריטים עמדו על כך שעניין ארץ ישראל לא יוזכר בדיונים. ויצמן ביקש להופיע בוועידה זו ונתקל בסירוב מצד הנשיאות האמריקנית של הוועידה. נציגים של האומות שנכחו בוועידה טענו בזה אחר זה שהם לא יכולים לקלוט פליטים יהודים. הרפובליקה הדומיניקנית הקטנה הייתה היחידה שהסכימה לקלוט מספר פליטים. כך נסללה הדרך בפני הנאצים להשמיד את היהודים. הלוא אי אפשר להתמיד בעמדה זו כלפי חלק גדול מהעם מבלי לסכן את עתידו ואת חוסנו המוסרי של העם כולו לטווח ארוך. הם חיבלו בשניים ואף שלושה דורות של עולי מרוקו. בשנת 1952 חזרו למרוקו 1,130 עולים מפאת האפליה האיומה. הם העדיפו לחזור לחיות עם מוסלמים מאשר לחיות עם אחיהם, או מה שחשבו לאחיהם ונהפכו לאויביהם. הם העדיפו לחזור למרוקו מאשר להישאר בארץ ולהתנוון בחיי הספר בלא חינוך ועבודה. אלה שחזרו למרוקו, כמו גם אלה שהיגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית – עשרות אלפים מהם הצליחו והצטיינו בהישגים במדע, בכלכלה ובשאר תחומים. אין אוניברסיטה בצרפת, בקנדה ובארצות הברית שלא נמנים עמה פרופסורים יוצאי מרוקו. רק בארץ הכשילו אותם. מי מפסיד? ובכן, העם כולו מפסיד! אני מכיר ילדה שלמדה בתיכון בירושלים כשמשפחתה הייתה עוד במעברה. חודש לפני בחינות הבגרות, המנהל זרק אותה מבית הספר בתואנה מופרכת. היא סיימה את לימודי התיכון בכוחות עצמה, נרשמה לאוניברסיטה העברית והוציאה תואר ראשון, בעזרת בעלה היהודי מארצות הברית. היא נסעה לארצות הברית והוציאה תואר שני ואף דוקטורט מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. עד לפטירתה ללא עת הייתה פרופסורית במשך כשלושים שנה וזכתה לפרסום עולמי.
לפי הסטטיסטיקה, כל החולים הכרוניים והמפגרים בשכלם בארץ היו, למרבה הפלא, עולים אשכנזים, מפני שלהם לא עשו סלקציה. הנורא ביותר היה שאפילו עולים שנולדו וגדלו בצרפת, כמו היהודים הצרפתים מאלג׳יריה, נחשבו כעולים ״מפגרים״. אפילו מנהלי חשבונות מוסמכים, פקידי בנקים מוכשרים – לכולם נתנו רק עבודות דחק בכבישים וביערות.
ישבתי בוועדות שחילקו את הבתים הנטושים בירושלים. וילה יפה נתנו למשפחה אשכנזית, ובניין עלוב או מרתף – למשפחה ממרוקו. האנשים בוועדה לא ידעו שאני ממרוקו ויכולתי לשמוע שנאה ובוז היוצאים מפיהם, כלפי יהודי מרוקו. כאב לי עד מאוד לשמוע יחס כזה ליהודים אחים. בלבי תמיד יקדה אהבה לעם ישראל באשר הוא, ומעולם לא הבנתי מדוע האשכנזים, ובעיקר יהודי פולין, שנאו כל כך את יהודי המזרח. לפעמים שאלתי בוועדה מדוע קיימת אפליה כזו והתשובה הייתה תמיד: ״וכי במרוקו חיו טוב יותר!?״ הם פשוט חשבו שמרוקו זה כפר אחד גדול ומפגר. לא ידעו שהיו ערים מודרניות יותר מאשר בארץ, עמן נמנו אנשים משכילים. בעברי הכרתי אדם אמיד, סוחר מצליח שחי בעושר במרוקו. עם בואו לירושלים נתנו לו מרתף במוסררה, שלא היה ראוי לדור בו. הוא היה אדם מכובד, חכם ויודע תורה. כל מה שקיבל כדי לפרנס את משפחתו, היה עבודת דחק בכבישים. הייתי מבקר אצלו ולבי כאב יחד עם לבו. הוא איבד את טעם החיים והבין שאין לו שום עתיד או תקווה לשיפור במצבו. אפילו פרנסה בדוחק לא עלתה בידו. תוך זמן קצר הוא מת משברון לב. לא כל כך משום המצב הכלכלי, כמו משום היחס המשפיל לו זכה. זה מה שמוטט את לבו. הוא איבד את כבודו האנושי ואת זוהרו. לא היה לו יותר בשביל מה לחיות.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
עמוד 346
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.
שקדתי על לימודיי וכתבתי עבודת גמר על ברל כצנלסון – אותו מצאתי איש מעניין, בעל שאר-רוח, ליברלי בדעותיו, יהודי עם נשמה טובה ובעל מצפון אנושי. הוא הזכיר לי את השד״רים ממרוקו -שכן הצטייר בעיניי איש קדוש מארץ הקודש. אם כצנלסון היה קורא היום את ״דבר״ שקורא למקופח ״פרובוקאטור״, ואשר מסית לאפליה גזעית ושנאת חינם נגד עולי מרוקו, ודאי היה מתקומם. בימיו, איש מתנועת הפועלים לא היה מעז להתנהג ברדידות מוסרית, כמו זו הרווחת כיום. תנועת הפועלים היום הפכה למעוז של חבורת קרייריסטים השולטים בה ברודנים ללא רחם. שולטים בה כמו היה זה רכושם הפרטי, להרחיק ולקרב לפי רצונם. על זה נאמר: ״כי השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים״. השוחד בארץ הוא למעשה הכוח שהקהה את שיפוטם להקל ראש בצדקת החלשים שעליהם צריך להגן ואשר זכאים לפרנסה בכבוד. כצנלסון הקים את מפעלי הפועלים במטרה להקל על החלשים את סבלם ולחזק את מעמדם הכלכלי. הוא לבטח לא היה נותן יד לצעד מקומם כמו שלילת זכויות העלייה והעבודה מיהודים תמימים.
המשכתי להתריע על האפליה נגד עולי מרוקו, אשר מונעת את עלייתם בניגוד לחוק השבות, ואשר שמה אותם ללעג ללא כל בושה. אמנם לא חייבים לאהוב – אבל אסור לשנוא, להטיל דופי, להעליב ולבוז להם. המשכתי להשתתף בדיונים של החוג הרעיוני המרכזי שהתקיים בבית- ברל; המשכתי להיות פעיל בוועדות שונות של המפלגה; המשכתי לנאום ולכתוב מעל דפי העיתונות על יהודי מרוקו, העברתי הרצאה על ברל כצנלסון בכנס לזכרו ב״אהלו״ שבעמק הירדן, ועוד. בשלב מאוחר יותר, ולאחר הכנה מקצועית, הייתי מוכן ומזומן לצאת בשליחות לאלג׳יריה, על תקן מורה לעברית בבתי הספר היהודיים במקום. אי לכך, עזבתי את המכון שבו למדתי ונסעתי לירושלים להתכונן לנסיעה. הסוכנות הוציאה לי דרכון והכל סודר. ואולם, בשבוע האחרון לפני נסיעתי קראו לי מטעם הסוכנות והודיעו שכל התכנית בוטלה. סירבתי לחזור למכון, שכן כבר נערכה לי מסיבת פרידה. נשארתי אפוא בירושלים. והנה, שוב הגלגל חוזר כמו פעם. עם כל הקשרים וההשפעה שלי כפעיל במפלגה, ומזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה בירושלים, אני לא יכול להשיג עבודה. בושה וחרפה! מקץ כמה ימים בחוסר מעש ובביקורים בלשכה – שם אני מכיר את כל העובדים – שוב פנה אליי ידיד, שהיה אחד הפקידים בלשכה, ואמר לי: ״לעת עתה לא תקבל עבודה, הם רוצים לרכך אותך. בינתיים שב בשקט״. הוא לא אמר מפורשות את המילים ״הם רוצים לשבור אותך כדי שתלמד ללכת בתלם ותפסיק לצעוק בדבר האפליה״. הוא יעץ לי ללכת למזכירות המפלגה ולדבר אתם. קבעתי פגישה והלכתי. בקיצור ובלי להאריך במילים, לא מצאתי אוזן קשבת לבעייתי. ציניות ניכרה בפניהם, התנכרות וגסות רוח, ואלה הרי היו ידידיי. הבנתי שלא סלחו לי על עזיבתי את המפלגה, וקראתי להם ״כנופיית בריונים״. איך, לכל הרוחות, מקץ שנים רבות כל כך של פעילות, אין לנו אף נציג במזכירות, במועצת הפועלים או למעשה בכל מוסד אחר? יצאתי מהפגישה בהרגשה שאין לי יותר מה לעשות עם האנשים האלה. פניתי למחלקה לחינוך של הסוכנות וביקשתי לדעת מדוע ביטלו את שליחותי ברגע האחרון ומדוע הסבו לי בושת פנים. אמרתי להם: ״אינני שולל את זכותכם לאשר או לבטל את השליחות שלי, אבל מדוע ברגע האחרון? האין זאת זכותי לדעת מדוע ביטלתם? הלוא שני מוסדות אחרים התעניינו בי ואתם נאבקתם שדווקא המחלקה שלכם תשלח אותי. למה ביטלתם?״ לאחר שיחה ארוכה, כל מה שהצלחתי לדלות ממנהל המחלקה היה זה: הם חושבים שלא אצליח בעבודה זו. ״באמת? וגיליתם את זה רק ברגע האחרון? אני אגיד לכם, ממילא אין לי עבודה וכפי הנראה לא אקבל עבודה לזמן מה. אני נוסע באופן עצמאי לאלג׳יר ואוכיח לכם את טעותכם״. ניסו להניא אותי מצעד זה, ״אתה לא תצליח להגיע לשם בכלל״, אמרו לי. ״עוד נראה״, עניתי.
הודעתי לידידיי שאני עוזב את הארץ. השמועה פשטה חיש קל, ודבר עזיבתי הגיע למזכירות המפלגה. הוזמנתי לפגישה. בפגישה ניסו להטיף לי מוסר בדבר כך שאני עושה טעות גדולה וכו'. אמרתי להם: ״אתם רוצים לשבור אותי נפשית? איזו תועלת תצמח לכם מכך? שאני אהיה פעיל ממושמע ומציית ולא ׳אעשה בעיות׳? הזהו המושג שלכם על מוסר? בשביל לעבוד אני צריך להכיר לכם טובה ולציית לתכתיבים בנפש שבורה? אם אשאר באווירה כזו, אמות מדיכאון. אני לא צריך אתכם כדי להתפרנס. בושה שכך אתם רואים את תפקידכם כמנהיגי המפלגה״. משסיימתי לומר את דבריי אלו יצאתי בטריקת דלת.
הדרכון שהוציאה לי הסוכנות כבר היה בידי. קיבלתי מינוי כעיתונאי ב״דבר״, ב״מעריב״, בסוכנות סט״א בניו יורק ובלונדון, ויצאתי לדרך. בשליחותי הראשונה כסופר ״דבר״ ליוויתי את הנשיא יצחק בן־צבי בנסיעתו לבקר במחנות העולים בצרפת. באנייה ״תיאודור הרצל״ שבה נסענו, ניגשתי לרחל ינאית, אשת הנשיא, והזכרתי לה שהייתי חניך שלה בחוות הנוער בתלפיות בירושלים. כמה שמחה לראותי, ואף שוחחה עם הנשיא על כך. ״תראה״, אמרה לו, ״חניך שלי נוסע אתנו כסופר ׳דבר׳. האין זה עולם קטן?״ היא הזמינה אותי לבקר אותם באנייה ולבלות במחיצתם. בהגיענו למרסיי, המתינו לנו עשר מכוניות שרד ואני נסעתי לבדי באחת מהן. נערכה לנו קבלת פנים בקונסוליה הישראלית, שם פגשתי את חיים צרפתי שהיה שכני במרוקו. למעשה, גדלנו יחד באותו הרחוב. חיים לא חזר מנסיעתו האחרונה שבה מילא את מקומו של חבר שלא יכול היה לנסוע. חיים היה צריך לחזור לארץ ולהתחתן, אבל הוא לא חזר מנסיעה זו וטבע בים עם העולים באנייה ״אגוז״. במרסיי נפרדתי מהנשיא ומרעייתו ונסעתי לפריז לארגן את נסיעתי לאלג׳יר.
בפריז ניגשתי למשרדי ״אליאנס״ – שם שמחו לקבל אותי(שהרי הייתי בוגר הסמינר למורים של ״אליאנס״ בקזבלנקה) ואף הציעו לי עבודה כמורה באלג׳יר. מקץ זמן מה לשהותי בפריז, קיבלתי ויזת כניסה לאלג׳יר ונסעתי לשם. נציג ״אליאנס״ באלג׳יריה, שהוא גם מנהל ״תלמוד תורה״ באלג׳יר, היה מורה שלי ב״אליאנס״ במרוקו ויחד היינו פעילים מאוד בתנועה הציונית בפאס. הוא קיבל אותי בשדה התעופה ושמח מאוד לקראתי. הוא סידר לי מראש אכסניה זמנית ומקץ שבוע כבר החילותי לעבוד. עשיתי חיל בעבודתי ותוך שלושה חודשים כבר הייתי מרצה להיסטוריה יהודית בבית ספר ״אורט״, מורה בכיר בבית ספר תיכון על שם הרמב״ם, ומורה באולפני ערב למבוגרים. כמו כן הייתי מזכיר המחלקה לחינוך עברי, עוזר במחלקת העלייה, (לשם שלחו שליח שלא ידע מילה בצרפתית ואני עזרתי לו), עזרתי במחלקה הכלכלית, והייתי עמום בעבודה, נוסף על עבודתי העיתונאית.
נרשמתי וקיבלתי תעודת עיתונאי ממחלקת ההסברה של ממשלת צרפת במקום. במאי 1958 אורגנה באלג׳יריה מהפכת הגנרלים שהפילה את הרפובליקה הרביעית והביאה את דה-גול לשלטון. הייתי במסיבת העיתונאים הראשונה עם דה-גול באלג׳יר ועד היום אני שומר הזמנה מיוחדת זו. פרסמתי בקביעות מאמרים ב״דבר״, ב״מעריב״ ובסוכנות סט״א היהודית בלונדון ובניו יורק – שם היו מרוצים עד מאוד מעבודתי. כתבתי גם בצרפתית לעיתון היהודי שהופיע במונטריאול, קנדה. כתבתי מאמרים שהופיעו ב״מחברת״, ביטאון חברת כי״ח בארץ לענייני חינוך ותרבות, ספרות ומחקר, בעריכת אברהם אלמאליח, יהודי יקר, שאותו הכרתי בארץ והתיידדנו. סיפורי ״הזקן וההר שבספרו העיר״ הופיעו במוסף הספרותי של ״דבר״ ב-20.11.53. סיפור זה הופיע ב״אורות״ והגיע לצפון־אפריקה. פנו אליי אנשים שדיברו עברית, קיבלו ירחון זה ובו קראו את סיפורי שעשה עליהם רושם גדול. בפנייתם אליי ציינו כי הם שמחים מאוד להכיר אותי. כתבתי למחלקה זו בעניין בית הספר התיכון הרמב״ם בו לימדתי, וביקשתי שישלחו לי ספרים לבית הספר. המחלקה שלחה שני מורים שלימדו ב״תלמוד תורה״ והיו צריכים ללמד באולפן לעברית בערב. היו לנו כמאה תלמידים מבוגרים, ביניהם מנהיגי הקהילה. התלמידים חולקו לשלוש כיתות. התחלתי ללמד ואט אט הבחנתי שמספר התלמידים בכיתתי הלך וגדל. תלמידים עזבו את הכיתות האחרות והצטרפו לכיתתי. בסוף החודש כל התלמידים משתי הכיתות האחרות היו בכיתתי. מנהל המרכז היהודי בא ושאל אותי אם לא מפריע לי לנהל כיתה כל כך גדולה. עניתי שלא. שאלתי את המורים האחרים איך הם מלמדים. רציתי לדעת מדוע התלמידים בורחים מהם. אז התברר לי שבמקום להתרכז בשיחה בעברית היו נותנים להם כללי דקדוק שלא עזרו להם לדבר, בזמן שאצלי התחילו מיד לדבר בעברית בשיחה חיה. רכשתי את הניסיון הזה עוד בירושלים באולפנים של העולים, בהם לימדתי באמצעות הספר ״אלף מילים״. המורים השליחים היו מחוסרי עבודה, חוץ מפעמיים בשבוע, בימי ה׳ ו-א׳, אז לימדו ב״תלמוד תורה״.
ככה נמשך המצב שנה אחר שנה. עבודתי נחלה הצלחה גדולה בכל השטחים. בשנה הרביעית לעבודתי הגיע אלינו מארצו, הברית ד״ר עזריאל איזנברג, סגן נשיא משרד החינוך היהודי בניו יורק. הוא הגיע במטרה לבדוק כיצד הדברים מתנהלים, ולכתוב דו״ח על החינוך העברי בצפון־אפריקה. הוא בא ל״תלמוד תורה״ והמנהל הביא אותו לכיתתי. כך הכרנו ודיברנו. הוא הגיע ל״אורט״ וגם לבית הספר הרמב״ם, לכיתתי. כמו כן ביקר באולפנים בהם לימדתי יום יום. בביקור האחרון כבר התיידדנו. נפגשנו לארוחת ערב, וניהלנו שיחה ארוכה. הוא התרשם כל כך מעבודתי עד כי הציע לי לבוא ולעבוד אצלם בהוראה. ואולם, לא הייתי מעוניין. הוא השאיר אצלי את כרטיס הביקור שלו ואמר: ״אם פעם תשנה את דעתך תכתוב לי״. אחרי חמש שנים, לפני עצמאות אלג׳יריה, קרא לי המנהל של שר ההסברה, איתו הייתי מיודד, והעניק לי שני כרטיסי טיסה, לי ולאשתי. אשתי, שהכרתי בארץ, הצטרפה אליי לאלג׳יר ושם התחתנו. מנהל שר ההסברה יעץ לי לעזוב עוד באותו היום וגילה לי מה שהיה אז עדיין סודי – שלמחרת יוכרז על עצמאות אלג׳יריה. אני הייתי ב״רשימה השחורה״, כיוון שכתבתי נגד העצמאות. לכן, באותו יום עזבתי לפריז. ניסיתי לגשש במוסדות החינוך היהודיים בצרפת עם ההמלצות המצוינות שהיו בידי, אבל לא אהבתי את מצב החינוך העברי ואת מעמד המורה העברי שם, שלא זכה להערכה רבה. כתבתי לד״ר איזנברג וביקשתי עבודה במקום קטן שבו אוכל גם לעבוד וגם לכתוב. תוך שבועיים קיבלתי חוזה עבודה עם משכורת טובה, כמורה בכיר בבית ספר תיכון עברי במרכז קנדה. כך הגעתי לקהילה נפלאה, כשברשותי ויזת עבודה לשנה. הגעתי לקהילה שהיא לדעתי המאורגנת ביותר והיהודית ביותר מכל הקהילות בעולם. מתחילים ללמד שם חינוך עברי מהגן, וממשיכים בבית ספר עממי ובית ספר תיכון. הייתי מורה בכיר לכיתות גמר בתיכון. השתמשנו באותם ספרים לאותן כיתות כמו בארץ. התלמידים דיברו עברית שוטפת. מרגע בואי ראיינו אותי בעיתונות המקומית והיהודית, כיוון שהגעתי מאלג׳יריה. ארץ זו הופיעה לפרקים בחדשות, והייתה חרדה לקהילה היהודית. הופעתי בעמוד הראשון בעיתון היומי והייתי מבוקש – להופיע ולהרצות על מצב הקהילה היהודית שם. חשתי כאילו הגעתי לפלנטה אחרת. עזבתי אחריי מדינה בוערת מטרור ואילו פה מצויים היו השקט והשלווה, הביטחון והשפע. מעולם לא פגשתי יהודים טובים כל כך, נדיבים, שופעים אהבה, חן וחסד. השראה אנושית מעולה שררה על יהודים אלו. ואולם, זה נפגם במעט כאשר פגשתי בפולני שירד מהארץ והביא עמו את ״חיידק השנאה״ ללא גבול כלפי הספרדים. שנאה של מוח רקוב אשר ישיבתו בקרב אנשים נפלאים (שמנדיבותם נהנה) לא הקהתה את שנאתו.
מקץ שנה ביקשו ממני להישאר וכך זה נמשך משנה לשנה, עד אשר הציעו לי ויזת מהגר שקיבלתי במקום, וכך התגלגלו השנים. הניסיונות מצד הסוכנות לחבל בעבודתי לא פסקו אפילו כעת. המורים בבית הספר כתבו לסוכנות שאני לא שליח וכי לא ראוי שאשאר שם. מנהל בית הספר קרא לי למשרדו והראה לי מכתב מהמחלקה לחינוך של הסוכנות, בו דרשו לפטר אותי. ״מה הם חושבים הטיפשים האלה?״, אמר לי, ״שהם ינהלו לנו את בית הספר?״ הוא אמר שאני מצליח בעבודתי ושום סוכנות לא תזיז אותי מפה. לא לדאוג. אותם שליחים שהתלוננו עלי, שבאו על חשבון הסוכנות, נסעו לארץ בתום שליחותם על חשבון הסוכנות, חזרו באופן עצמאי ועד היום הם נמצאים שם על דעת עצמם. עם הזמן קיבלתי את משרת המנהל החינוכי של הקהילה במערב קנדה, והייתי למורה ומנהל בית ספר עברי, מלמד באוניברסיטה עברית ויהדות ופעיל מאוד בקרב יהדות קנדה. כשהרב שלנו עזב, ביקשו אותי למלא את מקומו. היו כל כך מרוצים בקהילה, שתפקידי זה נמשך חמש שנים, עד שעזבתי. במלחמת ששת הימים ניהלתי את המגבית המאוחדת בעירי במשך חמש השנים הבאות. עבדתי ללא לאות במסע הסברה ואיסוף תרומות למען ישראל. בעיתונות המקומית היו כתבות רבות על פעילותי הציבורית. הייתי הכתובת בכל מה שנוגע לישראל ועמדתי בקשר עם השגרירות באוטווה. כרועה רוחני של הקהילה הייתי מעורב כחבר בוועדה הבין־דתית והרצאותיי בנושא היהדות וישראל זכו לביקוש גדול. כל פעילותי הייתה בהתנדבות. כמו כן הייתי חבר הנהלת הקונסרבטוריום, לה הייתה שלוחה באוניברסיטה, ואשר שם שימשתי כיו״ר שתי ועדות במשך שנים רבות.
ב-16.5.69 קיבלתי בשדה התעופה, עם משלחת מהקהילה, את השגריר אפרים עברון ורעייתו וארגנתי לו מסיבת עיתונאים, ראיון בטלוויזיה, ומסיבה אצל מושל הפרובינציה. בדומה לכך עשיתי כאשר ביקר אצלנו הרב הראשי לישראל, הרב גורן ורעייתו ועוד. פרשתי מכל עבודה במשכורת ובמשך שלושים שנה עסקתי בפעילות ציבורית למען ישראל ולמען יהדות קנדה.
באחד הביקורים שלי בארץ, הוזמנתי לראיון בקול-ישראל כאורח השבוע בשידור התכנית בצרפתית ב-16.4.82. הודות לריאיון זה נוצר קשר עם ידידים ותיקים רבים שלא ראיתי זה שנים. הייתי סגן נשיא למערב קנדה של הסתדרות ציוני קנדה, חבר הוועד הפועל של המגבית היהודית המאוחדת בקנדה ועוד.
הייתי חבר המערכת מקנדה של ״ניב״, ביטאון הספרות העברית הצעירה באמריקה, שיצא על ידי ״הנוער העברי״ ליד ההסתדרות העברית באמריקה. תרמתי מאמרים כחבר המערכת בשנים 1966-1963. נסעתי עם משלחות יהדות קנדה לכינוסים בארץ. פעילות זו נמשכה עד אשר החלטתי שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל נחלת אבותיי ולאחיי ובני עמי.
תם ונשלם המעגל.
אחרית דבר.
אנשים רבים שואלים אותי: ״מדוע חזרת לארץ?״ אכן, קשה להם להבין הכיצד זה אדם עוזב את המקום הכי יפה בעולם, הכי נוח, הכי מתורבת וחוזר לארץ. להלן הסבר קצר שיבהיר במעט את הזיקה העמוקה שלי לארץ ישראל, ואת הקשר העמוק לנחלת אבותיי, קשר שדבר לא יוכל להתירו:
השם ׳פוני׳ מופיע בספר במדבר כ״ו, כ״ג לשבט יששכר. במשפחתי מופיעים שמות תנ״כיים כמו ׳צרויה׳ ו׳שרביט׳. סבתי מצד אבי היא בת לשושלת רבנים, משפחת אבוטבול או אביטבול המתייחסים לפרץ בן יהודה.( ראה ד. עבדיה, קהלת צפרו, כרך ד, תולדות הרבנים עמוד מב). היו משפחות שהתייחסו לצדוק הכהן ולשבט בנימין. השורשים שלנו יונקים עוד מימי בית ראשון ושני. יהודים גאים ששמרו, דרך עלייה בלתי פוסקת במשך הדורות, על קשר ישיר והדוק עם ארץ ישראל. עבורנו, לעלות לארץ, זה לחזור הביתה. לכן אני חזרתי, מאחר ורק בארץ אני מרגיש בבית. העושר החומרי אינו תחליף לעושר הרוחני שאני חש בארץ. פה אני מרגיש את משב רוח ההיסטוריה של עמי בכל מקום, ומזדהה איתו. העבר המשותף שלנו כעם מאחד אותי עם כל אחד ולכן הקרבה שבלב, כמו הקרבה שבנפש. אני יכול לחיות את יהדותי בשלמות רק בארץ ישראל, ללא סייגים, פחד או מגבלות. בחו״ל אני חי את יהדותי בבית או בבית הכנסת. זו יהדות חלקית, מתפשרת כמו בהיחבא. פה, לעומת זאת, היא בכל מקום: רואים אותה, שומעים אותה ומרגישים אותה. לחוות את השבת באווירה יהודית שלמה – אפשר רק בארץ ישראל ולא יכול להיות לה תחליף באף מקום בחו״ל. זהו סיפרלו רוחני עילאי. אני מלא בכל הווייתי ונשמתי תרבות יהודית ואהבת עם ישראל שבאים על סיפוקם בצורה מושלמת רק בישראל. זו הסיבה בעטיה חזרתי לארץ, כדי להיות יהודי מאושר ולחיות בין בני עמי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.