מורשת יהדות מרוקו

קברי צדיקים במרוקו, כמעט בכל ישוב במרוקו קבור צדיק, המכונה לעיתים ״מול לבלאד״, כלומר, אדון העיר. יששכר בן עמי חקר בצורה מקיפה את נושא קברי הצדיקים וספר שש מאות ושישה עשר קדושים. הקברים מפוזרים ברחבי מרוקו, ובייחוד בהרי האטלס. שירים ופיוטים רבים חוברו לכבוד הקדושים.

ועל כן, סוזן בתי, נערה חכמה את בוודאי מבינה כעת מדוע עלייך לצאת עם הורייך לקברו של הרב שהוא בעצם סבא שלך ושחובתך לכבדו על שום כך!"

…סיפור מרתק זה אכן שכנע אותי לחלוטין, שבתי מייד לבית הוריי ולהפתעתם, צייתנית וללא כל ויכוח נוסף בנושא… למחרת היום, יצאנו לדרך ל״אוריקה״

אוטובוס ישן הסיע אותנו בדרך הררית מפותלת ומשובשת להחריד, עד לעמק האוריקה. במשך שעות הנסיעה הארוכות שנדמה היה שאין להן סוף, גרם לי ריח הדלק שנפלט מהאגזוז ופרץ דרך החלונות השבורים בחלקם, לבחילות ולהקאות איומות, עד שבקושי נותר בי כוח לנשום. הקץ לסבלי הגיע רק לאחר הגעתנו לאתר. התחלנו בטיפוס רגלי אל ראש ההר. להפתעתי, נגלתה לנגד עיני פינת חמד המשרה אווירה פסטורלית מדהימה. המים הזורמים בנחל שליד הקבר היו צלולים ביותר, ובבואתו של העץ הבודד שעמד שם, השתקפה שוב ושוב עד לאופק. הרוח הקרירה שנשבה במקום, ליטפה את פניי ושכנעה אותי שהעליה למקום הקדוש הזה אכן הייתה כדאית הרבה יותר מנסיעה לקייטנה שבמוגדור.

Rien ne sert de courir, il faut partir a point

אין טעם לרוץ, יש לצאת בזמן

הגענו לבית גדול בראש ההר. יהודים רבים ישבו והתפללו בפתחו. גברים וילדים קטנים התקבצו יחד, מאוחדים באמונתם. הגברים חבשו לראשם ״תרבוש״ בצבע שחור דהוי המוכתם בשומן ידיהם, אותו הסירו מעל ראשם רק בעת :גירוד הקרקפת או לפני השינה. הם לבשו חולצת ״ תְשַׁמִר ״, כותונת לבנה ארוכה, המבצבצת מבעד לצווארון הפתוח של ה״ דְזְ'לִיבָּה ״, שצבעה שחור וחום והרכוסה בכפתורים, ״ אְלְ עְקָאד ״, לכל אורכה. היו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, שעסקו ברקימת כפתורים בצבעיב שונים, אותם מכרו לתופרות של ה״ פַרָאזִיוֹת" וה"דְז'לִבּוֹת". הנשים למדו עוד בילדותן, שלב אחר שלב, את מלאכת הרקמה של כפתורים. תחילה עיצבו הן את בסיס הכפתור עי ידי ליפוף חוטי צמר גסים סביב לשיפוד מתכת, אל מולדי. הן הרטיבו את אצבעותיהן במי סבון, ובזריזות, מבלי לנתק את מבטן ממספרות הסיפורים שמשגיחות על מלאכתן, הניחו את בסיס הכפתור לייבוש בתוך קערת נצרים. למחרת, הגיע השלב הבא והוא רקימת הכפתור עצמו. ניסיתי ללמוד מלאכת אומנות זו, אך ללא הצלחה מרובה. לכל סיבוב של חוט הרקמה הייתה משמעות, ובכל שבוע לומדים שלב חדש. לעתים נעשתה העבודה בשרשרת וכל אחת מהמשתתפות ביצעה את השלב שהיא כבר ידעה. מעט מאוד נשים ידעו לבצע את כל השלבים.

מצדו השני של פתח הבית, התכנסו הנשים המאמינות כשהן לבושות בשמלות פרחוניות בצבעים כהים, נעלי ״סרביל׳ רקומות זהב או כסף לרגליהן, ושיערן אסוף בתוך ״פולר (מטפחת) צבעוני. הבדלי המעמדות ניכרו בצעיף העשיר המעוטר בחוטי משי ארוכים עד המותניים אצל חלקן, לעומת הצעיף הבלוי שידע ימים טובים יותר ושאיבד מזמן את צבעו המקורי אצל הנשים האחרות. הגברים בפניהם החתומות נראו כדמויות שיצאו היישר מסיפורי הנביאים שבתנ״ך עם מבט זועם וזקן לבן או אפרפר. לתדהמתי גיליתי שחלק מילדיהם המתבגרים היו לבושים כמעט כמותם.

נשאבתי לתוך האווירה הקסומה שממש שבתה אותי לתוכה קסמה נוצר גם על שום שהיה זה מקום קבורתו של סבי וגב משום קדושת המקום. נזכרתי בארכימדס שהצליח לפתור או בעיית הנפח בעת שהיה באמבטיה, ומרוב התלהבות יצה בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק ״איאוריקה!״ (מצאתי! הרגשתי שגם אני כמוהו, חווה גילוי פורץ דרך מקום קדוש זה לפתע הבנתי מדוע כל כך הרבה אנשים נמשכים אליו. ביראת כבוד נכנסנו לבית שבו קבור סבי, או ליתר דיוק אבי שושלת בל־חנס, רבי שלמה בל-חנס. כל בני משפחתי הניחו כיסוי ראש ופנו שמאלה לכיוון החדר שבו נמצא הקבר. אינני יכולה לתאר במילים את הרגשות שהציפוני בעת הביקור, הם בוודאי ילווני עוד הרבה שנים. מודה אני להוריי על שהתעקשו להביאני לשם, וגם לסבתי על שניאותה לשתפני בסיפור המשכנע על המקום הקדוש הזה. אחרי ביקור זה לא החמצתי אף הזדמנות וחזרתי וביקרתי במקום עוד ועוד.

פולחן הקדושים היה, עד לתחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עניין איש׳ ומקומי. קדושים רבים היו מוכרים רק לתושבי הכפר הסמוך אליהם. הסיבה היתה בעיקר קשיי תחבורה. משנות השלושים של המאה העשרים חל שינוי בכל מרוקו בעניין זה. קהילות החלו לפתח את המקומות הקדושים, וריבוי המבקרים בהם הביא הכנסות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. עם הזמן הוקמו ועדים ליד קברים קדושים שהורכבו מנשיא, פקידים וגזבר. הועד היה אחראי לארגון ההילולות. (הילולה היא מילה בארמית, שפירושה ״חג כלולות״). לרוב התקיימו שתי הילולות, האחת בל״ג בעומר, והשניה לאחר סוכות. בשבוע ההילולה היה הוועד אחראי גם לסדר במקום, לבניית כביש גישה אל הקבר, למכירה של מצוות, נרות וכוסות ולחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים. הפקידים נהגו לדווח לציבור על הכנסות והוצאות השנה שעברה בכתב. לעיתים הייתה כרוכה העבודה במאמץ ובתסכול רבים. כך למשל כותב יצחק אלמליח, ששימש כפקיד אחראי בקברו של ר׳ דוד הלו׳: ״אינני יכול לתאר בפיכם את הטרחה ואובדן הזמן והכסף שאיבדתי.. ברצוני להודע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים.. מרוב צער שיש לי״.

ועד הקהילה בעיר דמנאת, נרעש מהחלטתו, שיגר מכתב לדיין ר׳ שאול אבן דנאן על מנת שהלה ידבר על ליבו של אלמליח לחזור בו מהתפטרותו, שכן ״איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו״, ואם יתפטר יינזקו היתומים, העניים והחכמים״, והסיבה היחידה שהוא מבקש להתפטר היא ״ששני אנשים רעים… מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום״.

יש הקושרים את תופעת העלייה לקברי צדיקים עם מנהגים פגאניים שנשתרשו ביהדות ובאסלאם. אחרים רואים בתופעה היהודית של פולחן קברי הצדיקים ביטוי להשפעה של הקבלה הצפתית שהתפתחה במאה ה-16, לפיה במותו של הצדיק, מתאחדת נשמתו באופן מיסטי עם האל, והוא יכול לשמש מליץ יושר לחסידיו. מעדויות של יהודים אנו למדים אודות מסורות המספרות על משרתים מוסלמיים הנלווים לקדושים יהודים. כמו כן, מרובות האזהרות כלפי מוסלמים על מנת שיכבדו את הקברים ואת הצדיקים הקבורים בהם.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 39