ארכיון יומי: 22 ביוני 2024


" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.  

את אחי אני מבקש

 

משהותו של המספר לצד אימו בימי החול הוא למֵד כי היא אישה עצובה. מסקנה זו עולה לאחר שהוא שומע את שירתה החרישית של אימו שנשמעת לאוזניו כקינה, וגם הוא מבחין שמדי פעם הייתה מנגבת את עיניה, לאות שבכתה. הוא שואל אותה "מה יש לך אמא?" ועל שאלתו הישירה היא עונה: "אין לי כלום. רק את גורלי אני מבכה. גורלי וגורלכם שנולדתם לפורענות ולחיי עוני, חיי הגלות המרים שאין להם סוף" (כלפון, 1988 ,עמ' 8) .המספר מודה שתשובתה הפליאה אותו וכי התפלא על שגילה באימו צד רגיש ושביר, שהרי הוא מכירּה כמי שלעיתים מפליאה בו את מכותיה עד שהוא מייחל בליבו למותה (שם). ניכר פער בין דבריה הנשגבים, המסמלים את היהודי המבכה את מקומו בבירא עמיקתא שבגלות, ובין הרגשות שהיא מבטאת כלפי ילדיה בחיי השגרה בשעת כעס.

מדבריה של האם למד המספר כי חייו בארץ הולדתו שאינה ארץ מולדתו, וחיי היהודים, בני משפחתו וכלל יהודי הקהילה, כרוכים בסבל ובעצב. ידיעתו זו מתקשרת לרצונם של הילדים להאזין לסיפורים מפי האם משום שבאלו הם מוצאים "נחמה ועידוד מגורל הגלות" (שם, עמ' 9.(

ערב הגשמתו של המספר את תוכניתו הציונית לעלות לארץ ישראל קוראת לו אימו לשיחה. בשיחה זו עולים בין השניים נושאים אישיים, לרוב מצידו של הבן שמבקש ללבן עניינים אישיים למיניהם שנוגעים לנפש ולצרכים פיזיולוגיים אישיים, עניינים משפחתיים שנוגעים ליחסה של האם כלפי אחיו ואחיותיו ועניינים אידאולוגיים וקהילתיים. "אמא אמרה לי כמה שהיא תתגעגע אליי. שמעתי ממנה שיחה מלב כן, אוהב ורחמן ]…[ דברים חיוביים עליי כפי שלא שמעתי מעולם (כלפון, 2012 , עמ' 123). שלום מנצל את רגעי הכנות ושואל את אימו לחינוך הנוקשה שנקטה כלפיו וכלפי אחיו ואחותו: "אז למה את אף פעם לא מחבקת או מנשקת אותי? בגלל זה חשבתי שאת לא אוהבת אותי. את כאילו כועסת עליי כל הזמן" (שם, עמ' 124 .) האם נרעשת מדבריו ומזכירה לו שבעת שהיה חולה שכבה על הרצפה ליד מיטתו בבית החולים ולא משה ממנו עד שהבריא (שם, שם). הבן מבקש ממנה לדאוג לאחיו עם נסיעתו וגם שתראה מעט אהבה כלפי אחותו: "היא ילדה טובה ועוזרת לך ואת תמיד קשה אליה ומעמיסה עליה יותר מדי…" (שם, עמ' 130). נראה ששיחה כנה מעין זו לא הייתה מתאפשרת בנוכחות אב המשפחה ובנוכחות אחיו של הגיבור, שהיו פורצים בוויכוחים זה עם עופרה מצוב-כהן בין השורות – תש"פ – כרך 4 100 זה לנוכח השאלות הנוקבות ששואל המספר.

הנושאים שעולים ביוזמת הבן כאמור, מקבילים במידה רבה לתאוריית מדרג הצרכים של מאסלו. בבסיס הפירמידה שהציע אברהם מאסלו ממוקמים הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים (רעב, צמא, שינה), מעל שלב זה נמצא הצורך בביטחון בקיום הפיזי, בשלב שמעליו ממוקמים הצרכים להשתייכות, "להיות מקובל ונאהב", בשלב שמעליו נמצא הצורך ב"כבוד והערכה" ובשלב הגבוה ביותר הנמצא בראש הפירמידה, מציין מאסלו את הצורך ב"מימוש העצמי" (זיו וזיו, 2010 ,עמ (24-25  נראה שהגיבור מבקש ללבן עם אימו את העניינים הנוגעים לצרכים בסיסיים אלו. הוא מבקש לעזוב את הוריו ואת אחיו כשליבו נקי מכעסים ומתהיות על הרגלים כאלה ואחרים של אם המשפחה, ורק לאחר שליבן את העניינים בינו לבין אימו, הוא יודע שיוכל לעזוב את הבית ולהקדיש את מרצו למימושו העצמי, לעלייה לארץ ישראל.

יחסם של הילדים כלפי דור הסבים המייצגים זיקות לעולם התוכן הפילוסופי היהודי הקשר של הילדים לאם ורחישת הכבוד כלפיה עשוי להאיר על הקשר של המספר איתה כילד ובאמצעותה אף על הקשר העמוק יותר של המספר לדור המבוגרים ובמיוחד לדור הסבים והסבתות. בסיפור השני בקובץ "הזקן וההר" (כלפון, 1988 ,עמ' 15-23 ,)בא לידי ביטוי הקשר של המספר כילד עם סבתו, שאותה הוא מכנה במילים המציינות שגב והדר, כך למשל, "טהורה" ו"תמה", "צדקת" ו"חסידה". הודות לסבתו פוגש הגיבור את אחיה החכם, המקובל חביבי אליהו, שהוגה בתורה ונודע בידיעותיו הרחבות בתרבות ישראל. המספר נוהג לבוא לביתו של האח של סבתו, אצלו  הוא לומד תורה ונבחן בתנ"ך. בהגיעו לגיל בר מצווה, מבקר המספר את אחיה של סבתו ומתעניין בלימודיו העתידיים של המספר בבית הספר 'אליאנס' שהציע לימודים במגוון תחומי ידע של ההשכלה הכללית. ביקור זה ספוג בתכנים רוחניים-מיסטיים שלהם זיקה הדוקה לאופי ההשכלה של הגיבור ולאוריינטציה הציוניות שלו כנער ובהמשך חייו.

כך למשל בביקוריו של המספר-הנער אצל חביבי אליהו, נוהג זה האחרון לבחון את המספר כשהוא מפנה אליו שאלות רבות המנוסחות באופן שיגרום לנער להשיב בלא חשש. כנער היטיב לענות על השאלות ובמהלך השיחה הוא זוכה לשבחים על תשובותיו, בסגנון מליצי-פיגורטיבי: "הגדי נעשה "טוב! חייך, 10 תיש בן קרניים" (שם, עמ' 16" ,)אה! עילוי! תלמיד חכם! ברא כרעה דאבוה", שפתיים יישקו!" (כלפון, 1988 ,עמ' 17 ,)בסיום השיחה מברך אליהו את המספר: "יישר כוחך בני! יהי אלוהים עימך ויובילך בנתיבות החכמה, הדעת ויראת שמים. עוד נכונו לך הצלחות. עלה בכוחך זה והצלח." ולאחותו, סבתו של המספר הוא אומר בנוכחות המספר-נכדה: "זה הקטן גדול יהיה" (שם(.

בהמשך התבגרותו של המספר כנער, ניכרת השפעתו המבורכת של חביבי אליהו עליו. כך למשל כשהוריו של כלפון פונים לחביבי אליהו כדי שישמש כמתווך בינם ובין בנם ויניא אותו מהצטרפות כחבר פעיל ב"ארגון הנוער הציוני של העיר". לדברי המספר, מטרתה של תנועת הנוער הייתה להיות בין הראשונים במאבק עלייה ב' מצפון אפריקה ובפעילותם להראות לאנגליה ולאומות העולם את הזדהותם של יהודי צפון אפריקה עם יהודי אירופה, "שארית הפליטה" (כלפון, 1988 ,עמ' 18) .בנם המספר משוחח עם החכם על פעילותו הציונית בארגון ועל האידאולוגיה של ארגון הנוער וזיקותיה ליהדות, וכן על דרכיה של גאולת העם היהודי. דבריו של המספר מושתתים על תיאור פעילותו השגורה בארגון ועל הזיקות לרעיונות אידאולוגיים שמאופיינים בחתירה להגשמה. נראה כי על אף המתח הרב שבגינו נקרא הנער לשיחה עם חביבי אליהו, גם המספר הנער וגם הרבי החכם מנהלים שיח חכמים, פילוסופי ומכבד. זה מעלה טענה והאחר משיב לו, על פי הפסוק בספר ישעיה "בעתה אחישנה", והם דנים במשמעויות של הביטוי גם על פי פרשנויות של חכמים )כלפון, 1988 , שם). בסופה של השיחה מודה חביבי אליהו שהמספר גבר עליו בטיעוניו והוא נותן את ברכתו לארגון הנוער הציוני: "נתת שמחה בלבי, בני, וגברת עליי ברצונך זה. לך בכוחך זה ויהי אלוהים עמך!" (כלפון, 1988 ,עמ' 20.)
הערת המחברת: .האח היה אלמן ואחותו, סבתו של המספר, דאגה לשרת את אחיה "באהבה ובמסירות". האח מבטיח לאחותו שבבוא הזמן ייקח אותה איתו לארץ ישראל והבטחה זו הפיחה בה תקווה. ברם, היא אינה זוכה לעלות לארץ ישראל ונפטרת בדמי ימיה, בעוד שאחיה, חביבי אליהו, עולה ארצה "ונפטר בירושלים בשיבה טובה" )כלפון, 2012 ,עמ' 52.) 
בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהַּ: הבן דומה לאביב. על משמעות ניב זה ראה ממן, תשס"ח [המחברת]

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.  

עמוד 101

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

קודם שניכנס לטרקלין נעיר את שימת הלב לכך שבדברנו על ״תרומת חכמי מרוקו לפיתוח המשפט הציבורי״ איננו מתכוונים לומר שתרומה זו נעשתה באופן שיטתי, וקל וחומר, שאין היא ״מדברת״ בלשון המשפט הציבורי דהאידנא, לשון של ״זכויות אדם״ וכיוצ״ב.

זאת ועוד: לא רק הדעות אינן שוות אלא גם הזמן והמקום.

אינה דומה תקנה שנתקנה על ידי יוצאי מגורשי ספרד במאה הט״ז או הי״ז לתקנה שנתקנה בתקופת השלטון הצרפתי או לזו שנתקנה על ידי מועצת הרבנים במאה הכ׳, כתגובה על ״רוחות החופש והדרור״ שהחלו מנשבות בעוז גם בחצרות בית קהילת יהודי מרוקו.

והוא הדין למקום: אינו דומה הרקע להתקנת תקנה שתוקנה בקהילה העתיקה של פאס, בתקופה שבה הדין המוסלמי – על ״גזרות עומר״ שבו – שלט ברמה שלטון ללא מיצרים, לרקע התקנת תקנה בטיטואן וטאנג׳יר שתחת ההשפעה הספרדית, בקזבלנקה שתחת ההשפעה הצרפתית או בקהילות מוגאדור (אצווירה), טאנג׳יר ואחרות שרוחה של אירופה בכלל ושל אנגליה בפרט שרתה עליהן בעת החדשה.

ביטוי, מאלף מכמה בחינות, לשינוי העצום שחל בקזבלנקה במאה ה-20 בכל הנוגע לצניעות הנשים, ניתן בתשובתו של הרב משה מלכה (לימים, רבה הראשי של פתח תקווה), בשו״ת מקוה המים, חלק א, אבן העזר, סימן סו. אגב דיונו בצורך שנוצר, לדעתו, לשינוי החלטת מועצת הרבנים בעניין הטלת ״עונש גוף (!) וממון על אותם [=בחורים] שיעזו לפגוע בכבודן של בנות ישראל הכשרות״, ומחייבת אותם לישא אותן או לפצותן, קורא הרב מלכה לביטול התקנה בעקבות השינוי העצום שחל, לדעתו, בהתנהגות בנות העיר הצעירות. וכך הוא מתאר את המצב בקזבלנקה בימיו: ״אך בינתיים הזמנים נשתנו ויחד אתם גם בני אדם. רוח הזמן המודרני הנושב ברחובות קזא היפהפייה, חלוני הראווה המלאים תענוגי בנות האדם, כל מיני תמרוקים ותלבושות חצאיות, הצגות קולנועיות וסרטים מלוכלכים תדיריים, כל זה קוסם ביופיו לבנות הזמן. הן עוזבות את חדרי הוריהן ובתי מגוריהן ונקשרות לרחוב כבחבלי כישוף. כל שעותיהן הפנויות של יום הרי הן מוקדשות לטיול ושחייה ושל לילה לרקועים ולקול נוע. הן רודפות בלי שום היסוס, וללא כל נקיפת לב אחרי הבחורים כשהן לבושות למחצה וממורקות כפליים, מבלי להרגיש שום דופי ולא שום חוסר נימוס בכך, ׳הן יוזמות עליהם עלילות רשע׳, זורקות להם רשפי אש ושורפות אותם בדברי חשק ושלהבת התאווה עד אשר מפילות אותם בפח יוקשים ולמחר שוחקות הן לאידם בשעה שהם מועמדים לראווה באולם המשפט בפני הקהל ונחקרים על ידי חברי בית הדין בקפדנות חמורה כרוצחי נפש. ובמקום הנזיפה שהיו ראויות לקבל על אשר חיללו כבוד אביהן וכבוד משפחתן, על אשר פרצו את גדר הצניעות היהדותית להימשך אחרי שרירות לבן להיסתר עם בחורים אשר לא ידעו תמול שלשום לשם פריצות, הרי הן זוכות לתשומת לב רבה, ולהגנה מיוחדת מצד כל חברי בית הדין הפועלים ברוח התקנה, והן נפטרות מאולם המשפט כשהן מלאות מרץ ועידוד. העונש הוטל אמנם על הנאשם, אך במקום שכל הבחורים ישמעו וייראו הרי הבחורות תשמענה ותשמחנה״. כאמור, תשובה זו ראויה לעיון מכמה היבטים ועוד חזון למועד לדון בה. על ״רוח הזמן״ והשלכותיה במשנתו של הרב מלכה, ראו גם במחקרו של שלי מלכה, ״משנתו ההלכתית של הרב משה מלכה ז״ל – מסורות באתגר הזמן; בין תמורה לשימור״, עבודת מוסמך, רמת-גן תשע״ה, ושם בעמ׳ 96-95 השלכות ״רוח הזמן״ על הצורך בחגיגת בת מצווה כהלכתה. על ״רוח הזמן״ והכרסום בשמירת המצוות למן שלהי המאה הי״ט עקב החילון ורוחות ה׳מודרנה׳ והשלכותיהם, ראו גם: בשן, יהדות מרוקו (לעיל הערה 2), עמ׳ 271-263; בשן, בתי הדין (להלן, הערה 102), עמ׳ 263-262, והערה 6 שם; מישל אביטבול, ״תהליכי חילון בין יהודי המזרח״, זמן יהודי חדש, מ׳ ברינקר, ירמיהו יובל וישראל ברטל (עורכים), תל-אביב 2007, כרך א, עמ׳ 280; אבריאל בר לב ואח׳ (עורכים), 2013, תהליכי חילון בתרבות היהודית, במאמרים שונים; דוד משה ביטון, ״לעשות המודרניסם בטהרה עם הדת״: תגובתם ההלכתית של חכמי יהדות מרוקו לאתגרי הזמן בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי.

מציאות החיים השונה במקומות השונים משליכה גם על תוכן התקנות ועל החומר המשפטי. תרבות החיים בקהילות הגדולות שבערי החוף ובמרחק לא גדול מהן (דוגמת פאס, מכנאס, סלא, קזבלנקה, רבאט) העיירות הסמוכות להן (כגון צפרו), יצרה אתגרים והולידה צרכים שונים מאלה שניצבו בפני קהילות קטנות ומרוחקות בהרי האטלס.

לנוכח זאת, לצד הראייה הכוללת, ממבט-על, של ״הקהילות היהודיות במרוקו״,יש מקום לעיון פרטני במציאות החיים של כל קהילה וקהילה, בזמן, במקום ובתרבות החיים המיוחדים לה. וטרם דיברנו בצורך לנסות ולמקם את מרוקו היהודית – על השווה והשונה שבה – במכלול הרחב של המרחב הצפון אפריקאי (אלג׳יר, תוניס, לוב ומצרים) ואולי של הים התיכון בכלל..

יש גם ליתן את הדעת להשפעתם של אנשים וחכמים שנדדו מקהילה לקהילה והביאו עימם את מנהגיהם ואת אורחות חייהם למקום החדש שאליו עברו.

יתר על כן: אין צריך לומר שכמו בכל נושא בעולמו של המשפט העברי, גם בתחום הסדרת המשפט הציבורי, הנושא דנן, ״אין כל הדעות שוות״. המחלוקת וריבוי הדעות האופייניים למערכת ההלכה כולה, יפים גם לענייננו.

הערה: ואין צריך לומר שחלק מן החכמים נדדו לא רק ברחבי מרוקו, אלא גם בקהילות אחרות חוצה לה. כך, למשל, נדד מהר״י בן סאמון מפאס למכנאס, לטיטואן, לגיברלטר, לארג׳יל ולליוורנו, וכמוהו רבים. ניעותם (מוביליות) הרבה של חכמים ממקום למקום מצריכה זהירות בניתוח ״מגמות״ או ״מאפיינים״ שמבקשים לייחס למיקום גיאוגרפי מסוים.

יש מחכמי ההלכה שפיתחו את הלכות המשפט הציבורי ״בהתאם לזמן ולמקום״, וכך רוחות ה׳מודרנה׳ והדמוקרטיה שהחלו מנשבות בעולם ו׳מהפכת זכויות האדם׳ הותירו את רישומן על פסיקתם, על שיש מי שיכנה אותם חכמי הלכה ׳אקטיביסטים׳. לעומתם, חכמי הלכה אחרים נמנעו מלתת, ובמודע, ביטוי ממשי בפסיקתם לשינויים ולתמורות – החברתיים, הכלכליים והמשפטים – שחלו בעולם, ופסיקתם נותרה בעינה, כמייצגת עמדה ׳שמרנית׳ המסורתית׳ כמקדמת דנא. עמוד 92

לבי במזרח כרך ב

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 92

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יוני 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר