מורשת יהדות מרוקו

מדגם משתי תקנות ראשונות

כאמור אדריכלה של ״מועצת הרבנים במרוקו״ והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש״ז (1947) על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות

התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: ״שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות״.

ר׳ שאול אבן דנאן ז״ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: ״עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים […] ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…״. הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: ״יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם״. רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע״ד הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! רבותי הגדולים! בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוה״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את העניינים הע[ו]מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז..

העניין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי' קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי' קע״ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור רבותינו הרא' והאחרונים, מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם. ובכן רבותי, מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן, גן נעול מעין חתום. ואם פגעה בהן מידת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.

וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק לגרוע או להוסיף.

אלו הן התקנות שהוחלטו על עניין הנז״ל:

א.הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.

ב.הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה.

ג.הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.

ד.לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי.

ה.ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פר׳. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳. ההשערה תהיה עפ״י הדברים האלה והמה:

ערך המטבע בימים ההם.

הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

הפגם. לפי המשחית והנשחתה.

ו. אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז', ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו ידוע וישלם רביע מסך הקנס הנז'. ואם דיימא מעלמא, יהיה הדבר עפ"י הדין.

ז.ההכחשה בכל הבז׳ תחייב שבועה בנק״ח, [בנקיטת חפץ.] אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח.אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו, רק בהודאתו כמשפט הברור.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

הרכב בתי הדין

עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף את כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א׳ כותב לבדו, מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שי״ל יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה, כך היה סדר המשפט נמשך והולך עד בא הצרפתים כדלהלן.

מינוי הדיינים

היה על פי הדיינים גדולי הדור שבכל עיר ועיר אחר שידעו ידיעה והכרה ברורה שהדיין ראוי לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו בריוח, אזי מסמיכים אותו בלי שום בחינה ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, ונושא את שתי כותרות רב ודיין כאחד, ואז הוא מוכר אצל הממשלה להוציא משפטיו לפועל, הרב היה דן בכל העניינים, אה״ע וחו׳׳מ, נישואין וגטין, מורדת וחליצה, וכל ענייני כשרות, שחיטה וטריפות תערובות ויין נסך, תמיד עשו תקנות לתועלת הקהל, שהיה כחם כה ב׳׳ד יפה כהלכה למשה מסיני, כגון תקנות חכמי קאסט־ ילייא להמגורשים, תקנת הבחירה למוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו במקנס, ואחריו נמשכו קהלות פאס וצפרו (עי׳ שופדי״ע חאה״ע סי׳ כו׳ ומש״י סי׳ רס״ט), עד הדור האחרון מועצת הרבנות יסדו כמה תקנות טובות לטובת הקהל, לך נא ראה שש מחברות מלאים זיו(אני הצעיר הייתי א' מהמועצה) וכולם אושרו ע״י הממשלה.

באופן שבכל הדורות היו היהודים בקרב המחנה עושים דיניהם ומנהגיהם בענייני קדש וחול, ואיש לא עמד בפניהם לדעת מה זה ועל מה זה, ומשפטי התורה והדת נתקיימו במילואם.

עד בא ממשלת צרפת למרוקו ואז הגבילה את מספר הדיינים, ויסדה בתי דינים של שלש בכל הערים הגדולות שישפטו רק בענייני אישות ונחלות דוקא, ובערים הקטנות, הושיבה רב אחד, שיהיה בא כח הבית הדין הסמוכה לו, וישפוט למי שירצה לקבל את משפטו, ואז הפסיד גם הזכות של חיקו״ד, ומי שלא ירצה ילך ישר לביה״ד הסמוך.

ולמעלה מכל זה, הושיבה ביה״ד הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, ואחריהם אין שום ערעור אחר, רק הוצאה לפועל עי׳ הממשלה.

גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה.

גם הגבילה מספר סופרי בית הדין, שטרות, משכו׳ מכירה, נוסח כתובות וכיוצא, ע״י בחינה שלימה בהלכות השייכים, עדות, שטרות ועוד.

גם צריכים להעתיק כל שטר בפנקס מיוחד חתום ע״י הממשלה, שישארו למזכרת, למי שאבד שטרו וכיוצא לקחת העתקים.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

וגם הדייגים בכל עיר וגם בבה״ד הגבוה חובתם להעתיק כל המשפטים בפנקס מיוחד, והיה בזה תועלת גדולה.

גם בימים האחרונים חידשה הממשלה למי שרוצה לקבל כושר הדיינות, לעבור בכור המבחן אצל בי׳׳ד הגבוה בכל ענייני אישות ונחלות והתקנות ואז היה מוכשר להתמנות עי׳ הממשלה לדיין גם סדרה בכל עיר את ועד הקהלה, שיהיה נבחר עי׳ הבחירות של הקהל שנעשים לפני פקיד הממשלה או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה, והכל נעשה בסדר ומשטר נכון, עד צאת מלכות צרפת ממרוקו.

אז חלו שינויים בסדר המשפט, שביטלו בית דין של שלש, רק בכל עיר ישפוט דיין א׳ לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע״פ רצונה, לדיינים שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד מזמן לזמן, כפי המצטרך (אני הצעיר שמשתי תמיד כראב״ד לערעורים, כמעט בכל הערים), וכך מתנהג הענין עד היום.

ועל העתיד הממשלה דואגת מה יהיה ממשפט העברים כיון שכולם עלו לארץ ולארצות אחרות והנשארים נער יכתבם, כולם זקנים באים בימים, ומי ימלא מקומם, בנתים משתמשת גם בזקנים בלי לעשות להם פנסייה ועד עתה לא מצאה פתרון לזה, ה׳ יתקנם ויתקננו בעצה טובה מלפניו, וירים דגל התורה והדת בכל מקום בעולם בארץ ובחוצה לארץ, וישיב שופטינו כבראשונה ויחדש ימינו כקדם, אמן.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

453