ארכיון חודשי: מאי 2024


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

 

מימון עצמי: ר׳ רפאל משה אלבאז שנפטר בשנת 1896 השאיר בצוואתו סכום כסף להדפסת ספריו ׳הלכה למשה׳, 'עדן מקדם׳ ויעטרת פז׳(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 248). הראשון הודפס בירושלים בתרס״א, ושני האחרים בפאס בת״ש.

עקב המחסור בספרים ומחירם הגבוה עודדו חכמים את הנוהג, שהנפטרים יכתבו בצוואתם שחלק מהכסף שהם משאירים יוקדש לרכישת ספרים לתלמידי חכמים. אשה בצפרו על ערש דווי ציוותה בשנת תקכ״ו(1766) שחלק מכספה יוקדש לרכישת ספרי תלמוד ומדרשים, לפי החלטתו של חכם, ובצוואה שהכתבה בתקמ״ד(1784) נאמר שסכום מסוים מיועד לספרי קודש(שם, מסי 295,207).

לפי מקור מתחילת המאה ה־19 הובאו עשרה ארגזים של ספרים מליוורנו למוגדור. במכתבו של ר יעקב בן ראובן אבן צור בשנת תקס״ד (1804) בו אישר קבלת ספר, באה לידי ביטוי התשוקה לספר נוכח המחסור, וגורלם של ספרים העוברים מיד ליד. בין השאר הוא כותב:

וביען שבמדינה זו כשיודעים שיש ביד איזה תלמיד חכם שום ספר מחודש באים להשאילו גדולים וקטנים עד יהיה לשנים עשר קרעים וקונטרסיו מתפוררים, לכן יביאנו אלי מעלת כבודו בחשאי כמגילת סתרים. (שם, מם׳ 631)

 

בשנת תקע״ב (1812) קנה הדיין שלמה אביטבול בצפרו ספרים ממעות הקדש שהקדיש יהודי, ובאותה שנה מצויה רשימה של 71 ספרים שנמצאים בידי יורשיו של ר׳ דוד בוטבול. הספרים כוללים פירושים למקרא, מסכתות התלמוד, הלכה, שו"ת, דרושים, ספרי קבלה ומוסר וגם הערוך – מילון תלמודי, ו'קורא הדורות׳ – כרוניקה עד אמצע המאה ה־17 שחיבר ר׳ דוד קונפורטי. הרשימה מעידה על ההתעניינות הרחבה של החכם בנושאים שונים ביהדות(שם מסי 424).

בשנת תרכ״ז(1867) כתב ר׳ אליהו בן הרוש שיש בידו כספי הקדש שהבעלים הקדישום לשם רכישת ׳תלמוד גדול לת״ח ללמוד בוי וקנה מכסף זה חמישה עשר עותקים של גמרות נפרדות, ׳ובמקומינו זה הם נעדרי המציאות', כלומר מציאותם היא נדירה. הכותב מבקש את הנמען להשיג לו גמרות נוספות אף כאלה שכבר למדו בהם ׳ובלבד שלא יהיה קרוע׳, ואם ימצא תלמוד שלם, הוא ימכור את הגמרות הנפרדות(שם, מסי 499). בשנת תרל״ו(1876) כתב דוד משאש לר' מסעוד עובדיה וביקש לשלוח לו את 'שם הגדולים׳ לחיד״א(שם, מם׳ 461).

ספר על דיני טרפות היה מבוקש, כי דן בדינים הדרושים לשוחטים. הנ״ל כתב בתר״ם (1880) שר' ש׳ טולידאנו שלח עם בנו את הספר 'זכור לאברהם׳ של ר׳ אברהם אנקאווא (על דיני טרפות), ירושלים תקצ״ח, ליוורנו תקצ״ט, ומבקשו שישלח לו שניים־שלושה עותקים נוספים כדי למוכרם ולהרוויח, וכן מבו שאם ימצא ספר חדש בשוק ישלחנו אליו והרווח יתחלק ביניהם(שם, מסי 496). התלמוד השלם היה יקר ובמקור משנת תרל״ט(1879) מדובר על עותק משותף לשני חכמים (שם, מסי 497).

 

לערים הפנימיות במרוקו הגיעו פחות ספרים שהודפסו מעבר לים, ועוד פחות לכפרים. והדבר הגביל את החכמים לעיין במקורות שונים. באיגרת מר' יעקב אביחצירא שפעל בתפילאלת (נפטר ב־1880), הוא הזכיר את האיגרות בהן ביקש לקנות בשבילו ספרים(שם, מסי 656).

חכמי פאס פנו לכי״ח, החל בשנות ה־80 של המאה ה־19, בבקשה שישלחו להם ספרים. ר׳ רפאל אבן צור הודה לכי״ח בנובמבר 1889 על ששלחו לו את הספרים 'פחד יצחק׳ ותרגומו הערבי של רס״ג לספר איוב. ר׳ שלמה אבן דנאן קיבל מהם את 'ספר האורה, לרש״י, ובינואר 1906 כתב להם מכתב תודה.

ב־1911 נשלחו על ידי כי״ח ארבעה ספרים במתנה לר' שלום אזולאי, שכיהן בתור רבה של קהילת צפרו, ואלה הם: פירושים על יחזקאל, על תרי עשר, על מסכת מועד קטן, וסידור רש״י. תשע שנים לאחר מכן נשלחו אליו פירוש על ספר יחזקאל ועל מסכת משקין. הפעם היה זה כאות תודה על עזרתו להשגת דמי חבר לכי״ח על ידי אנשי קהילתו(עובדיה, יצפרוי, מסי 251).

 

אספנים: היו חכמים שאספו כתבי יד וספרים מודפסים. בפאס היתה למשפחת הצרפתי ספרייה חשובה, שטופחה על ידי ר׳ אבנר ישראל הצרפתי(1827־1885). הספרייה של משפחת אבן צור נמכרה על ידי המשפחה ב־1965 לאספן דוד קלגסבלד, שפרסם קטלוג שלה ב־1980.

בבעלותו של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו (1843־1902) היו כ־2,500 ספרים, שאוכסנו בבית הכנסת של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו, הידוע בכינוי יצלא דסוק׳, ברחוב הראשי של המלאח. בית הכנסת הועלה באש בפרעות על ידי המוסלמים ב־1912. הספרייה שוקמה ונתרמה על ידי ר׳ חיים דוד סירירו(1884־1968) לישיבת ׳פורת יוסף׳ בירושלים.

אספן חשוב היה ר׳ יוסף בן נאיים, שלאחר פטירתו ב־1961 נמכרו הספרים על ידי יורשיו לספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק. ב־1965 נשרף חלק מהאוסף. במכנאס היו אוספי ספרים של משפחות בירדוגו, טולידאנו, עמאר ומשאש. גם בצפרו, טנגייר ותיטואן היו ספריות של משפחות חכמים, ומהם שהועברו

לירושלים.

באסרו חג שבועות או ביום אחר בחודש סיון היו נוהגים לגנוז ספרי דפוס שבלו כמו ספרי תורה, כביטוי של כבוד לאות העברית הכתובה. את הטקס היו מלווים בשירים ופיוטים, עד בית העלמין. את שקי ׳השמות׳ העמידו למכירה למטרות של צדקה. אחרי הטמנתם באדמה ערכו סעודה(יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ נ).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

עמוד 139

La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano

Rabbi Yaacov Toledano

Rabbi Yossef Toledano, un des descendants du Maharit, n’etait vraiment pas riche, mais, avec le peu qu’il possedait, il louait une ‘maison’ de deux pieces, l’une pour lui et les siens, et l’autre, pour y loger un Talmid ‘hakham demuni; ceci, « afin que ses enfants cotoient continuellement un erudit plein de Tora et s’inspirent de ses voies ». C’etait la son voeu le plus cher.

Ses aspirations se realiserent et ses prieres furent pleinement exaucees. Son fils, Rabbi Yaacov, ne en Tichrei 5626 (1866), appele du nom de son prestigieux grand pere, absorba a pleins poumons l’amour de la Tora et la crainte de D. qui regnaient chez eux, et devint un jeune homme repute a Meknes. Rabbi Yaacov s’investit et se perfectionna dans 1’etude au sein d’un groupe d’eleves de son age avides de connaissances, parmi lesquels Rabbi Elicha Attia et Rabbi Yaacov ben Moche Toledano.

Sa renommee d’eleve assidu  et perseverant parviendra aux oreilles de Rabbi Yechoua Soudry, lui-meme originaire d'une famille remarquable d’erudits remplis de crainte de D.. Rabbi Yechoua avait beau jouir d’une grande prosperite, il savait que 1'argent n’etait qu’un moyen et non une finalite. Il avait eleve ses enfants dans 1’amour de la Tora et de ceux qui se consacrent a son etude. Son fils aine, Rabbi Aharon, un cousin de Rabbi Baroukh, etait un Talmid ‘hakham dont la signature figure aux cotes des autres rabbanim de Meknes. Sa fille Sim’ha avait epouse Chalom Amar, qui allait devenir plus tard le beau-pere de Rabbi Baroukh. II cherchait a present un parti pour ‘Hana, sa fille, et etait bien decide a fixer son choix sur un jeune homme capable, le jour venu, de maitriser la halakha et de statuer, et qui s’appliquerait toute sa vie a 1’etude. Le jeune Yaacov Toledano, qui se vouait assidument a l’etude et se distinguait par sa piete en meme temps que par ses qualites humaines, repondait a ces exigences, et Rabbi Yechoua le choisit pour gendre. Au mariage, celebre le 18 Sivan 5641 (1881), on sentait dans l’air qu’il s’agissait d’une alliance entre grands…

Rabbi Yaacov et la rabbanith ‘Hana auront quatre fils et une fille : Rabbi Baroukh, ne en 5650 (1890), Rabbi Yits’hak, ne en 5652, Rabbi ‘Hayim, ne deux plus tard, Rabbi 'Habib, ne en 5656 puis une fille, Esther, nee en 5658. Elle epousera plus tard Rabbi Yamin Elkrieff, et leurs enfants seront des erudits qui propageront la Tora autour d’eux.

Rabbi Yechoua va entretenir son gendre de nombreuses annees pour lui permettre de se consacrer a 1’etude. Plus tard, il entretiendra de meme son petit-fils, Rabbi Baroukh Toledano, a ses debuts a tout le moins, afin que la Tora demeure dans la famille sans jamais faillir.

Les qualites d’etude de Rabbi Yaacov ne passent pas inaperpues et on lui demande bientot de faire partie du maamad, assemblee composee de rabbanim, dayanim et erudits ainsi que de quelques autres personnalites respectables, responsables des affaires communautaires. Lorsque Rabbi Yaacov recoit sa semikha de dayan en 5664 (1904), on parle deja de lui comme l’un des futurs dirigeants spirituels de la communaute de Meknes. De son cote cependant, Rabbi Yaacov trouve toujours de bons pretextes pour fuir les honneurs.

C’est dans une telle rnaison que grandira Rabbi Baroukh, et c’est chez son pere qu’il puisera a la fois les qualites spirituelles, les fondements de l’etude, l’approche des problemes de halakha et les criteres pour les trancher et, bien entendu, la tradition des usages et coutumes propres a la famille remontant a la Castille et encore bien avant.

En plus de l’influence de ses parents, Rabbi Baroukh refletera aussi l’atmosphere du « mellah d’autrefois » celui d’avant l’arrivee des Francais : les Anciens de Meknes verront en lui comme un pur produit de ce que le mellah de jadis avait de meilleur.

Si le mellah apparaissait, sur le plan materiel, comme un endroit pauvre et peu attirant, quelle richesse il recelait en spiritualite, quelle purete et quelle grandeur s’abritaient entre ses murs ! Pour les Juifs de Meknes, aux yeux desquels ce monde ci ne representait que 1’antichambre de la vie du monde eternel, quelle importance que l’antichambre soit simple ou luxueuse ? Lessentiel n’etait-il pas le bagage que l’homme accumule au cours de son existence ? N’est-ce pas a cela qu’il doit consacrer tous ses efforts ? Si, pendant ce parcours, on parvenait a gagner quelques sous, ne devait-on pas, de toute evidence, les investir dans une mitsva ou financer .un lieu d’etude

Cette facon si authentiquement juive de ressentir les choses explique qu’en depit de la simplicite legendaire qui caracterisait Meknes, la ville attirait des collecteurs de tseddaka du monde entier – Talmud- Tora de Tiberiade, futures mariees sans le sou de Yerouchalayim, lieux d’etude de Salonique et de Bagdad… Tous beneficiaient de la main largement ouverte des Juifs de Meknes qui, sans se poser de questions, ne demandaient a personne pourquoi les necessiteux affluaient chez eux. De toute evidence, lorsqu'une main leur etait tendue pour un besoin sacre, il fallait donner ce qu’on pouvait.

Les Juifs de Meknes avaient particulierement a coeur de fonder des lieux de priere et d etude. II n’y avait pas moins de dix-neuf batei kenesseth differents dans l’enceinte du vieux mellah, comme si chaque famille aspirait a avoir son oratoire ; si elle n’en avait pas les moyens, elle s’efforgait d’en acquerir au moins une partie. II y avait aussi le tsalath Tovi et le tsalath Ab'Hakim, au non! de Rabbi Yaacov Berdugo, d’une des families d’exiles d’Espagne. II y avait le tsalath Levia, en souvenir du miracle qui s’y etait produit lorsque Rabbi Chemouel Benoua'ich en avait chasse une lionne. II y avait tant de batei kenesseth a Meknes qu’on en arriva a un point ou les rabbanim de la ville interdirent d’en batir de nouveaux sans l’accord de la communaute.

Ces synagogues etaient d’aspect exterieur simple par suite d’un decret royal interdisant aux Juifs d’avoir des lieux de cube somptueux. Mais les lampes a huile qui y brulaient jusqu’a tard dans la nuit temoignaient de l’amour de l’etude des habitants du mellah, qui demeuraient dans leurs batei kenesseth bien apres les heures de la priere.

 

La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh ToledanoMeknes- Rabbi Yaacov Toledano

Page 46

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו

יהדות-מרוקו

בוקר יום חמישי כ׳׳ח בחשוון תש״ג(8 בנובמבר 1942). קולות ירי בבוקרו של יום היו הפתעה מוחלטת. יהודי העיר קזבלנקה שהיו במתח מתמיד לקראת הפוגרום המתוכנן ל־15 לחודש, חששו כי לגיון הלוחמים הקדימו את יום הדין. אולם זו הייתה תחילתו של 'מבצע לפיד׳, תחת פיקודו של הגנרל אייזנהאואר, שלמעשה הוביל את מבצע התקפה ראשון של בעלות הברית מאז תחילת המלחמה, כנגד הנאצים ושותפיהם. הייתה זו פעולה משולבת, כשבו זמנית נחתו הכוחות בהפתעה בחופי מרוקו ואלג׳יריה. ואילו את תוניסיה, למרות שהייתה בסכנה מיידית יותר, כיבושה נדחה בשל כך שהכוחות האמריקניים לא היו מיומנים דיים לפעולה בהיקף כזה.

כחלק מההכנה למבצע זה, נציגו של נשיא ארצות הברית תזוולט באלג׳יר, הקונסול הכללי רוברט מרפי, ניסה לאתר מסייעים מהאוכלוסייה המקומית שתשתף פעולה עם הכוחות, ויעבירו להם מידע מודיעיני חשוב שיסייע להם לקראת הפלישה. כחלק ממאמץ זה, ניסה מרפי לגייס בזהירות את הגנרל נוגס, הנציב הצרפתי העליון במרוקו, בזכרו את התנגדותו בזמנו לשביתת הנשק, בניגוד לעמדת וישי. אולם הוא נתקל בקיר אטום, שכן הוא התיישר עם מדיניותו של המרשל פטן ונשבע לו אמונים. הוא עדיין האמין בניצחון גרמניה במלחמה.

הקונסול הכללי האמריקאי הגיע לרבאט, בניסיון אחרון לגייס את הגנרל נוגס. ״תיארתי בפניו בצורה החיה ביותר את כוחה הבלתי מוגבל של ארצות הברית, היכולה לנהל מלחמה בכל החזיתות בו זמנית", יספר מרפי לימים, ״ואז העזתי לשאול אותו אם יקבל בברכה נחיתה של חמש מאות אלף חיילים אמריקאים מצוידים היטב במטוסים, במשוריינים ובאוניות מלחמה״. אלא שנוגס התפרץ לעברו וצעק: ״אל תחשבו לנסות! אם תעשו כך אפעיל נגדכם את כל כוח האש שברשותי. זה מאוחר מדי, צרפת אינה יכולה עוד לחזור ולקחת חלק במלחמה הזאת. אם מרוקו תהפוך לשדה קרב, היא תהיה אבודה עבור צרפת״.

מרפי לא הרפה, והמשיך לחפש דרכים לעקוף את הנציב הכללי העיקש. הוא הצליח לגייס מספר קצינים ומפקחים בראשות הגנרל בטואר, מפקד חיל המצב בקזבלנקה. הם הופקדו על שיבוש ההתנגדות הצרפתית שתגיע בעקבות הופעת הצי האמריקאית העצומה מול נמל קזבלנקה. בלילה שקדם להשתלטות, השתלט הגנרל בטואר על הנציבות הכללית ברבאט, כמתוכנן, אך הוא נמנע מלעצור את הנציב הכללי נוגס והסתפק במעצר בית בארמונו. הגנרל בטואר העביר לנוגס מסר המודיע על נחיתת כוח עצום של חיילים אמריקאים, והתקרבות של מאות כלי שיט כבדים מול חופי קזבלנקה. תקוותו הייתה שמול כוח כזה יוותר נוגס על נאמנותו לממשלת וישי ויעמוד בראש ההתקוממות כנגדם.

אלא שהגנרל נוגס לא קיבל משירותי המודיעין שלו כל התראה על הצי האמריקני המתקרב, וגם מפקד חיל הים שעמו שוחח בטלפון, הכחיש בתוקף כל נוכחות של אוניות מלחמה אמריקניות מול חופי קזבלנקה. התברר שהאמריקנים אכן לא עדכנו את בטואר על שינוי בתכנית. הם התחילו את הנחיתה ברבאט ולא בקזבלנקה, ועל כן לא נראתה כל אונייה מול חופי קזבלנקה. בעקבות כך הורה נוגס לעצור את בטואר וחבריו, ומאחר שלא היו מוכנים לתפיסה בכוח של הפיקוד ולשפיכות דמים, הם לא גילו כל התנגדות. הם הועמדו למשפט שדה באשמת בגידה ונידונו למוות. רק בהתערבותו התקיפה של הקונסול מרפי לא הוצאו להורג.

כאשר סוף סוף, בבוקרו של יום, הופיעו האוניות האמריקניות מול נמל קזבלנקה, הן נתקלו בהתנגדות עזה של הצבא הצרפתי. נוגס הודיע לראש הממשלה לאוואל על ההתקפה האמריקנית וקיבל הוראה חד־משמעית: ״חובתך ברורה. הממשלה סומכת עליך. אתה חייב לדכא בכל הכוח כל ניסיון מרידה היום או בעתיד״. הייתה זו נחישות להוכיח להיטלר שעומדים הם בדיבורם, וכי בהתאם להסכם שביתת הנשק יגן הצבא הצרפתי על שלמותה של צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה.

מיד עם תחילת הקרבות נפלו פגזים על מתקני נמל קזבלנקה ועל בתי התושבים. מספר הפצועים וההרוגים היה רב, בהם יהודים. מאות חברי הקהילה מצאו מחסה זמני בבית הכנסת ובמשרדי ועד הקהילה. פחד רב אחז בקהילה היהודית, שלא הבינה את פשר התנגדות הכוחות הצרפתים לנחיתת המשחררים. בתחילה ניסה נוגס להרגיע את האוכלוסייה המבוהלת, שכוחות משולבים של אמריקנים ואנגלים ציפו למרד אך הוא דוכא סופית. במסגרת זו, נאסר קיומן של הפגנות והתכנסויות בשטח הציבורי, והוטלו עונשים כבדים על מפירי האיסור. כך גם הונהג עוצר לילי, ומשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוצר מחמיר יותר על היהודים. העוצר היה בתוקף מהשעה שמונה וחצי בערב עד חמש בבוקר בשכונות המוסלמיות, ואילו במלאח הוטל עוצר משבע וחצי בערב עד שמונה בבוקר.

מטוסים אמריקנים פיזרו עשרות אלפי כרוזים בצרפתית ובערבית מטעם מפקד הכוחות האמריקנים הגנרל אייזנהאואר, שנועדו להסביר את מטרות המבצע, ללא כל אזכור מיוחד לגורל הקהילה היהודית, הצמאה ביותר לשמוע את המסר המושיע. בכרוז נאמר כי ״אנו באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מכובשים הזוממים לשלול מכם את זכויותיכם לחופש הדת ולחופש לחיות את חייכם כרצונכם בשלום ובשלווה. איננו חפצים להזיק לכם במאומה״. אולם היה בכך כדי להרגיע ולו במעט את האווירה המתוחה ששררה בקהילה היהודית.

הקרבות נמשכו במלוא עוזם, וכך לאחר ימים ספורים התחילו האמריקנים לחדור לרבאט, והם התקרבו לקזבלנקה כאשר הצי האמריקני פתח בהרעשה כבדה ביותר על מתקני הנמל. פלישה זו של בעלות הברית לצפון אפריקה בשלהי חודש חשוון תש״ג(נובמבר 1942), הייתה אחד האירועים החשובים במלחמה. לא זו בלבד שהיטלר נחל לראשונה את התבוסה הצבאית הגדולה שלו, אלא שהפלישה גם פתחה חזית נוספת מכרעת שממנה התכוונו בעלות הברית לפתוח במערכה הקשה והארוכה על פני צפון אפריקה ומשם לתוך אירופה הכבושה. אלא שההגנה על היהודים מפני הרדיפות של שלטונות וישי לא הייתה כלולה בסדר היום של כוחות בעלות הברית.

כמובן שהיהודים היו השעיר לעזאזל. המחלקה לענייני פנים האשימה את האוכלוסייה היהודית כולה בגילוי עוינות כלפי הכוח הצרפתי. ״היהודים שהתאספו מעל חומות המלאח ובמרפסות הפונות לים בקזבלנקה וברבאט, עוקבים אחרי השתלשלות הקרבות", נכתב באחד הדו״חות, ”אחדים מקללים את הצרפתים גם כשמדובר בחיילים שנפצעו ומפונים לבית החולים. ההתלהבות הולכת וגדלה בשכונות היהודיות עם התקדמות הכוחות האמריקנים״.

עשרה ימים לאחר הפלישה, ביום ח׳ בכסלו תש״ג(17 בנובמבר 1942), הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט בשידור רדיו, לקול תשואותיהם של מתנגדי הנאצים בכל העולם, על כוונתו ״לבטל את כל החוקים והצווים שפרסמו ממשלות נאציות״. מילותיו של רוזוולט היו מרשימות, אך למעשה לא היה להן שום ערך. הבכירים האמריקנים בצפון אפריקה, הגנרל אייזנהאואר, והשליח האישי של רוזוולט לאזור, רוברט מרפי, העדיפו להעביר לאנשי משטר וישי המובסים את הטיפול בכל העניינים המקומיים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסהרדיפת היהודים במרוקו

עמוד 262

פרשת אחרי מות – אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת אחרי מות 

רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי / וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי 

פרשת אחרי מות פותחת באזכור מיתת נדב ואביהו בני אהרן 'בקרבתם לפני ה' וימותו', מכאן ואילך ניתנות הוראות מדויקות לכניסה אל הקודש 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'. רק לאחר תיאור סדר עבודת הכהן הגדול וסדר הפעולות לפרטיהן מגלה התורה (ויקרא טז, כט-ל) 'וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. כי על כן נקבעה פרשה זו לקריאת התורה ביום הכיפורים. התורה אינה מפרטת  את כל הפעולות, התפילות והעבודות. פירוט מלא של סדר העבודה החל מ'שבעה ימים קודם יום הכיפורים…' (משנה יומא א, א) ועד 'ויום טוב  היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש' (שם, ז, ד) בא במשנה במסכת יומא. דברי המשנה, התוספתא והתלמוד משמשים בסיס לתיאורי סדר העבודה בפיוטי העבודה לאורך הדורות. פיוטי העבודה הם בעלי מסורת ארוכה ביותר מאז ראשית הפיוט עד לפיוט האחרון שנכתב בידי שד"ל  במאה ה-יט. 

סדרי העבודה נתחבבו על כלל עדות ישראל ונתקבלו בכל המנהגים. פייטנים בכל הדורות השקיעו את כוח יצירתם לשכלל ולעצב במכלול יופי והוד את הפיוט הנדון. מלבד התיאור המפורט של סדר העבודה בבית המקדש הוסיפו הפייטנים לדורותיהם הקדמה הכוללת שבח לקב"ה ומתארת את בריאת העולם ואת תולדות העולם מאדם הראשון ועד לוי בן יעקב וממנו לאהרן הכהן ומכאן ואילך בא סדר העבודה עצמו. היקף הפיוטים, בעיקר בחלקו הראשון, אינו אחיד יש מאריכים ביותר ויש מקצרים ביותר.          

ראשון כותבי פיוטי העבודה הידוע לנו בשמו הוא יוסי בן יוסי, וכותבי פיוטי  עבודה לפניו לא נודעו בשמם. התבנית הקדומה נעדרת החרוז  נשארה דומיננטית בכל המרכזים ובכל הזמנים. אם כי היו לא מעט פייטנים שחידשו סממני צורה ותבנית והוסיפו חריזה, מילות קבע, שרשור וכיו"ב. 

לימים הוסיפו פיוטי רשות, כלומר פיוטים מקדימים, לסדרי העבודה. קהילות הספרדים נוהגות לומר שני פיוטי רשות, הראשון לרבי משה אבן עזרא והשני לרבי שלמה אבן גבירול, לקראת סדר העבודה. נציין כי שני הפייטנים כתבו את הרשויות הללו כמבוא לפיוטי עבודה שהם עצמם חיברו, והמתפללים אימצו רשויות אלה לסדר העבודה 'אתה כוננת עולם מראש', הנהוג בקהילות הספרדים זה למעלה מאלף שנה ונחשב לקדום מבין סדרי העבודה המפויטים.  

בחרנו להציג את הרשות לסדר העבודה של רשב"ג בזכות המוסיקליות המיוחדת שלו ומשחקי הלשון הרצופים הבאים בסופי הטורים.     

 

אֲרוֹמִמְךָ חִזְקִי וְחֶלְקִי 

בְּבוֹאִי בְּרֹב דָּבְקִי וְדָפְקִי  

גַּם בְּשָׁפְכִי זַעֲקִי וְצַעֲקִי 

בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי  

 

5          דְּרַשְׁתִּיךָ בְּשִׁמְשִׁי וְאַמְשִׁי 

הַאֲזִינָה לַחְשִׁי וְרַחְשִׁי  

וְהַעֲבֶר נָא יָקְשִׁי וּמוֹקְשִׁי 

שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי  

 

זְרֵה נָא עֲוֹן אָרְבִי וְעָקְבִי 

10        חֲבוֹשׁ מַחַץ עָלְבִי וְעָצְבִי  

טַהֵר סְגוֹר לִבִּי וְחֻבִּי 

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי  

 

יוֹם עָמְדִי בְּאַלְפִּי וְטַפִּי 

כְּבוֹשׁ יָהּ קְשִׁי עָרְפִּי וְאַכְפִּי  

15        לְךָ אֶפְרֹשׂ כַּפִּי וְאַפִּי 

וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי  

 

מִיּוֹם שְׁחוֹת בִּרְכִּי בְּפִרְכִּי 

נִשְׁבַּת תָּמִיד עֶרְכִּי וְנִסְכִּי  

שִׂבַּרְתִּי בְּחֶלְכִּי לְמַלְכִּי 

20        ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי  

 

עָגַמְתִּי בְלַחֲצִי וּמַחֲצִי 

פָּרוּךְ בְּיַד חוֹרְצִי וְקוֹרְצִי  

צִפִּיתִי לְאוֹמְצִי וְעוֹלְצִי 

כִּי הוּא יוֹצִיא  

 

25        קֻצַּץ חוּט שְׁבִיסִי וְצִיצִי 

רָחַק עֲסִיסִי וְדַם רְסִיסִי  

שָׁבַת מְגִיסִי וְסָר בְּסִיסִי 

אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי  

 

תַּתִּי שְׂפַת לִקְחִי כְּרִקְחִי 

30        שַׁתִּי עֲרֹךְ שִׁבְחִי כְּזִבְחִי  

שַׁדַּי שְׁעֵה שִׂיחִי כְּפִיחִי 

בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי  

 

לַמְּדֵנִי צוּר מְצוּדָתִי 

מִצְוַת עֲבוֹדָתִי וְדָתִי  

35        הָבֵן תְּעוּדָתִי עֲדָתִי 

אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי  

 

גֵּאֶה תְּמוֹךְ רַגְלִי וְדִגְלִי 

בְּצַלְעִי סְמֹךְ כִּשְׁלִי וְחֶשְׁלִי  

יָהּ קוֹמֵם נִפְלִי וְשִׁפְלִי 

40        סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְּטִי לִי  

 

רוֹמֵם בְּהוֹד סְעִיפִי סְחִיפִי 

וְהָשֵׁב לְרֹאשׁ מְנִיפִי צְנִיפִי  

לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי 

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי  

  1. ארוממך: על פי תה' ל, ב. חזקי: מקור כוחי, על פי תה' יח, ב. וחלקי: גורלי ונחלתי, על פי אי' ג, כד; תה' עג, כו. 2. בבואי… ודפקי: כאשר אדפוק על שעריך לדבוק בך. 3. בשפכי… וצעקי: על דרך: 'אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי', תה' קמב, ג, וראו גם תה' קב, א; תה' סב, ט. 4. בקראי… צדקי: על פי תה' ד, ב. 5. דרשתיך… אמשי: ביקשתיך ביום ובלילה. 6. האזינה… ורחשי: על דרך: 'הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי', תה' יז, א. 7. והעבר… ומוקשי: והסר את מכשולי, על דרך: 'הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ', שמ"ב כד, י. 8. שובה… נפשי: על פי תה' ו, ה. 9. זרה… ועקבי: השלך את עוונותי האורבים לי והעוקבים אחריי. ועקבי: לשון מארב או התחכמות, על דרך: 'וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם', בר' כז, לו ופירש"י: 'כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי'. 10. חבש… ועצבי: רפא את המכה שהכה בי אויבי. חבש מחץ: על דרך: 'בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא', יש' ל, כו (וראו גם איוב ה, יח). עלבי: המעליב אותי, על דרך: 'עלובין ואינן עולבין', בבלי שבת פח, ע"ב. ועצבי: על דרך: 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו', מל"א א, ו ופירש רד"ק שם: 'ולא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו'. 11-12. טהר… בקרבי: על דרך: 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי', תה' נא, יב. טהר… לבי: על דרך 'וטהר לבנו', מתוך התפילה לשבת ויו"ט. סגור לבי: על דרך: 'וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם', הו' יג, ח. וחבי: על דרך: 'לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי', איוב לא, לג. 13. יום… וטפי: כאשר אני ניצב בין הגדולים (ראשי העם) והקטנים. באלפי: על דרך: 'אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה', שו' ו, טו. וטפי: על דרך: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם… טַפְּכֶם', דב' כט, ט-י. 14. כבש: העלם, הסתר (ראו: מי' ז, יט ורד"ק על אתר). קשי ערפי: על דרך: 'וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם', יר' ז, כו. ואכפי: מלשון כפייה, נֶטֶל, על דרך: 'וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד', איוב לג, ז. 15. אפרש כפי: אתפלל, על דרך: 'וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה", שמ' ט, לג. ואפי: פניי, ונראה כי כוונת המשורר היא לנפילת אפיים, כשהיו הכוהנים והעם נופלים על פניהם ביום הכיפורים בעת שהכהן הגדול היה הוגה את השם המפורש. 16. ושפתי… פי: על פי תה' סג, ו. 17. מיום… בפרכי: מיום צאתי לגלות. שחות ברכי: השתחוויה. בפרכי: עבודת הפרך, כלומר ההשתעבדות לאומות בגלות. 18. נשבת: שבת, פסק. תמיד: עולת התמיד שהוקרבה בכל יום, על דרך: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד', דנ', יב, יא. ערכי: מערכת התמיד, על פי דה"ב ב, ג. ונסכי: נסכי המים והיין ששפכו על גבי המזבח בעת הקרבת הקורבנות, על דרך: 'עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ', במ' כח, י. 19. שברתי: קיוויתי, על פי תה' קיט, קסו. בחלכי: לשון עוני וחולשה, על דרך: 'עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ', תה' י, ח; י;יד. 20. ה'… חשכי: הקב"ה יאיר את אפלתי, על פי תה' יח, כט. 21. עגמתי: דאגתי ודאבתי, על דרך: 'עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן', איוב, ל, כה. לחצי ומחצי: המכות שהוכיתי בגלות. 22. פרוך… וקורצי: שבור ורצוץ ביד אויבי החותך אותי. חורצי: על דרך: 'אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ', וי' כב, כב.  וקורצי: על דרך: 'מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי', איוב, לג, ו. 23. צפיתי… ועולצי: ייחלתי לקב"ה המחזקני ומאמצני. 24. כי… יוציא: על פי תה' כה, טו. 25. קצץ… וציצי: נקרעו חוטי בגדי הכהונה, וזהו ביטוי לחורבן בית המקדש.  שביסי: שבכה לתכשיטי הראש, על דרך: 'הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים', יש' ג, יח. וציצי: הציץ שחבש הכהן הגדול על מצחו, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר', שמ' כח, לו. 26. רחק… רסיסי: יין הנסכים ונתזי הדם שהיזה הכהן מהקורבנות בטלו ואינם עוד. עסיסי: מיץ הפרי, כלומר היין. על דרך: 'וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס', עמ' ט, יג. ודם: על דרך: 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר', דב' לב, יד. רסיסי: על דרך: 'קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה', שה"ש ה, ב. 27. שבת… בסיסי: כלי הקודש פסקו מלשמש במקדש. מגיסי: הקערות, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו', שמ' כה, כט, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד מגסוהי'. בסיסי: הכיור בעל כן הנחושת, על דרך: 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת', שמ' ל, יח, ותרגם אונקלוס, שם: 'ותעביד כיורא דנחשא ובסיסיה דנחשא'. 28. אמרתי… מחסי: הקב"ה הוא מגני, על פי תה' קמב, ו. 29. תתי… כרקחי: תפילתי תהיה תחליף לקטורת, על דרך: 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב', תה' קמא, ב. תתי: נתתי, על דרך: 'וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף', שמ"ב כב, מא. 30. שתי… כזבחי: שמתי את עריכת השבחים לקב"ה במקום קורבן, על דרך: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', הו' יד, ג. שתי: שמתי, על דרך: 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ', תה' צ, ח. 31. שדי… כפיחי: פנייה לקב"ה שיקבל את תפילתי כמו את פיח הקורבנות. 32. בידך… רוחי: על פי תה' לא, ו. 33-34. למדני… ודתי: למד אותי את חוקיך ומצוותיך, על דרך: 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', תה' קיט, יב. צור מצודתי: האל המגן עליי כסלע וכמצודה. על דרך: 'הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת', תה' לא, ג; 'ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ', תה' יח, ג. עבודתי: עבודת יוה"כ. 35. הבן… עדתי: למד את תורתי לציבור. הבן: על דרך: 'דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי', תה' קיט, כז ועוד. תעודתי: תורתי, על דרך: 'לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה', יש' ח, כ. 36. ה'… תאותי: כל תשוקותיי גלויות לפניך, על פי תה' לח, י. 37. גאה: כינוי לקב"ה, על דרך: 'אָשִׁירָה לַה'כִּי גָאֹה גָּאָה', שמ' טו, א; 'יחיד גאה לעמך פנה' מתוך תפילת 'אנא בכוח'. תמוך… ודגלי: עזור לי בשעת צרה, על דרך: 'תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ', תה' יז, ה. 38. בצלעי… וחשלי: ובעת צרתי ושברי, כאשר אני כושל וחלש – תמוך בי. בצלעי: על דרך: 'וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ', תה' לה, טו. וחשלי: חולשתי, על דרך: 'וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ', דב' כה, יח. 40. סלעי… לי: על פי שמ"ב כב, ב. 41. סעיפי סחיפי: סף בית המקדש ולוחות הארז המצפים אותו, על דרך: 'הַסִּפִּים… נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ', יח' מא, טז. 42. והשב… צניפי: והשב לראשו של הכהן הגדול את מצנפתו. מניפי: כינוי לכהן הגדול המניף את הקרבנות, על דרך: 'הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", וי', ט, כא. צניפי: על דרך: 'יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ', זכ' ג, ה. 43. לעת… כצופי: כאשר אערוך את תפילתי הערבה כדבש. צפצופי: על דרך: 'הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים', יש' ח, יט. כצופי: על דרך: 'צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם', מש' טז, כד. 44. יהיו… פי: על פי תה' יט, טו. 

הפיוט שלפנינו הוא בן אחת עשרה מחרוזות באקרוסטיכון אלפביתי ובחתימה 'שלמה גבירול'. בכל מחרוזת ארבעה טורים, הטור הרביעי הוא סיומת מקראית. בארבע המחרוזות הראשונות  הדובר הוא שליח הציבור המבקש כי ה' יכפר על חטאיו ויקבל את תפילתו, אך דמות השליח מזדהה עם קהל עדתו ועם דמותה של כנסת ישראל. כך שהקורא ניצב בפני דמות דובר מתחלפת ומתגוונת תוך כדי דיבור. הנה הדובר בתור שליח מבקש 'גם בשפכי זעקי וצעקי / בקראי ענני אלהי צדקי', והנה הוא מייצג את עם ישראל הקובל על הגלות 'עגמתי בלחצי ומחצי / פרוך ביד חורצי וקורצי'. הדובר מבקש אפוא כי יצליח בשליחותו, וכי הקב"ה יסייע בידו, שלא ייכשל בדרכו ויכין לבו להנחיל תורה לקהל עדתו. ותוך כך הוא מקונן על עבודת המקדש כי איננה "רחק עסיסי ודם רסיסי', כלומר אין לנו לא ניסוך היין ולא הקרבת קרבנות ונתינת דמם על קיר המזבח.  

הרשות נכתבה, כאמור, כהקדמה לסדר העבודה המקיף 'אלהים אל ראשון ואחרון' שכתב רשב"ג, באקרוסטיכון אלפביתי כפול ארבע עשרה, ובחריזה מתגוונת א-ב, א-ב, המשתנה ממחרוזת למחרוזת. הטור הרביעי הוא סיומת מקראית ממין העניין, עוד זאת המחרוזות מתקשרות זו לזו בדרך השרשור, כלומר המילה המסיימת מחרוזת אחת היא המילה הפותחת את המחרוזת הבאה אחריה. 

עיקר כוחו וייחודו של שיר הרשות הוא בתבנית החריזה יוצאת הדופן. כל טור מסתיים ברצף של שתי מילים, בדרך כלל מילים נרדפות, פה ושם מילים מנוגדות או משלימות זו את זו. שתי המילים מעמידות בדרך כלל צימוד שונה אות והטכניקה המיוחדת הזו יוצרת לשון חידתית שהקורא נהנה לפענח. 'חזקי וחלקי' הוא הקב"ה, 'דבקי ודפקי' מתאר את דבקותו של הדובר הדופק על שערי תפילה, 'שמשי ואמשי' מציינים בוקר וערב. כנסת ישראל בגלות מצויה במצב 'לחצי ומחצי', כלומר 'לחוצים מחוצים', כמתואר בשיר אחר לרשב"ג (שביה עניה), והיא נתונה בידי 'חורצי וקורצי' הוא האויב הכורת אותי ופוגע בי. לסיום הוא מבקש לרומם את בית המקדש, ולהחזיר כבוד הכהן למקומו 'והשב  לראש מניפי צניפי', 'מניפי' הוא הכהן הגדול המניף חזה ושוק, 'צניפי' היא המצנפת לראשו המסמלת את כלל בגדי הכהונה ואת סדר העבודה בבית המקדש. הקצב המיוחד הנוצר מן הצימוד הרצוף יוצר תחושה של  מלאות ומיצוי העניין 'חזקי וחלקי', 'זעקי וצעקי' 'לחשי ורחשי', 'אלפי וטפי' וכו'.  

הסיומות המקראיות החותמות את המחרוזות הן מתוך פסוקים התומכים בתפילתו של הדובר כשליח ציבור, כך הפסוק החותם את המחרוזת הראשונה 'בקראי ענני אלהי צדקי' מתוך תהילים ד, ב, והמשכו 'חנני ושמע תפלתי', אף לשון הפסוק במחרוזת השנייה 'שובה ה' חלצה נפשי' מתוך תהלים ו, ה, הוא זעקת תפילה שהמשכה 'הושיעני למען חסדך' ולקראת סיום המזמור חש הדובר כי 'שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח'. הסיומת המקראית השלישית 'ורוח נכון חדש בקרבי' חלקו השני של הפסוק בתהלים נא,יב, הפותח 'לב טהור ברא לי אלהי'. סיומת זו עומדת כולה בעולמו של הפרט המבקש היטהרות, כפרה והתחדשות כדי להיות ראוי לקהל שהוא מייצג כשליח ציבור. 

מבחינה תחבירית כל מחרוזת בונה עניין שלם אחד אם בכיוון הפרט כעומד לעצמו במחרוזת השלישית, הן כשליח ציבור העומד בתפילה במחרוזת הרביעית וכמנחיל תורה לקהלו במחרוזת התשיעית, הן כנסת ישראל בגלותה במחרוזת השישית והן בגעגועי כנסת ישראל למקדש במחרוזת השביעית, ובבקשת הגאולה בשתי המחרוזות האחרונות. שני טורי הסיום 'לְעֵת עֲרֹךְ צִפְצוּפִי כְּצוּפִי / יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' מחזירים אותנו לשתי המחרוזת הראשונות המבקשות מן הקב"ה לקבל התפילה ברצון, ובונים מסגרת של 'סיים במה שפתח', ומחברים את פיוט הרשות ליעדו. 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Rationnement discriminatoire

Epreuves-et-liberation

L’exception espagnole

Si la France républicaine s’était retournée contre les Juifs, ne pouvait-on craindre le pire de l’Espagne nationaliste qui avait assis son régime sur l’aide militaire des pays de l’Axe ? Il n’en fut rien. Ni en matière de statut politique, ni en matière de ravitaillement, aucune discrimination particulière ne devait frapper les communautés juives de sa zone de protection — étendue également sur Tanger — pendant toute la période de la guerre. Même l’école de l’Alliance de Tétouan, la première fondée au Maroc en 1862, continua son enseignement en français alors que l’espagnol était redevenu la langue maternelle des Juifs de la ville.

Pourtant grandes avaient été leurs souffrances au cours des trois années de l’horrible guerre civile. Leurs élites avaient placé les plus grands espoirs dans l’avènement de la République en 1931 et le triomphe du Front Populaire en 1936. Nombreux avaient adhéré alors aux partis de gauche et d’extrême-gauche. Aussi quand le général Franco se servit du nord du Maroc comme d’un tremplin pour reconquérir l’Espagne, à la tête des nationalistes, les représailles n’avaient pas épargné les Juifs qui s’étaient identifiés au régime républicain. Malgré sa proximité idéologique avec le fascisme, le général Franco n’adopta jamais personnellement les thèses raciales du nazisme et du fascisme qui l’avaient aidé à triompher sur les Républicains. D’ailleurs, lui-même n’avait-il pas bénéficié, à ses débuts, de l’aide de la communauté juive ? Un rapport du ministère français des Affaires Etrangères le rappelait, expliquant comment les Israélites avaient été " invités " à faciliter le mouvement de Franco :

II est exact que les Israélites de Tétouan et de la zone espagnole ont soutenu à l’origine le mouvement du général Franco et cela, à l’instigation de Beidbeder, alors Haut-Commissaire. Ce ne fut nullement, comme on l’a dit, par idéalpolitique. La chose aurait été vraiment invraisemblable de la part d’Israélites. Beidbeder ayant besoin d’argent, et de beaucoup d’argent, eut I’idee d’imposer une contribution fort lourde sur la communautejuive de Tetouan, taxant ainsi les immeubles en ville et en tribu et les fortunes acquises dans le commerce. Grande emotion, on s’en doute, chez les interesses qui prirent peur. L’affolement est un element aussi courant que comprehensible dans le mellah.

C’estalors qu’intervint Benmaman, representant a Tetouan de I’importante banque israelite Hassan de Tanger, et en liaison avec son patron,pensant qu’en retour, il n’aurait pas a se repentir de ce geste. Bien au contraire, il proposa a Beidbeder de prendre a la charge de la banque le montant de la contribution demandee, ce qui fut fait. Cela valut les bonnes graces du Haut-Commissaire pour Bentnarnan et comme il etait President de la communaute, tous ses coreligionnaires revinrent en odeur de saintete… »

Au plus haut niveau par contre, rantisemitisme epidermique virulent des partisans des Phalanges s’etalait dans leur presse, et sur le terrain, leur sadisme antijuif se doublait de leur haine des Republicains, surtout pendant les premiers mois de l,insurrection. L’hebdomadaire anti franquiste de Tanger La Democracia, relatait ainsi leurs mefaits en novembre 1936 :

« Les groupes fascists parcourent les rues de Tetouan, Ceuta, Melilla, le revolver a la main, aux cris de : " Vous etes une race meprisable ", envahissant les demeures des Juifs, les obligeant a verser de fortes sommes, en faveur de " I’armee salvatrice ". Une dougaine de Phalangistes entrerent chez un negociant juif connu de Tetouan, M. Sicsu, et apres avoir pille sa maison, I’obligerent a ingurgiter une forte dose d’huile de ricin. Sa femme et ses enfants, ayant proteste contre un tel traitement, furent victimes de la meme sauvagerie…

  1. Larache, M. Cohen, un des plus fougueux militants du Parti communiste, etait un typographe experimente et un excellent propagandiste marxiste. Apres l’avoir incarcere, cinq jours durant, ils lui administrerent la bastonnade quotidienne, les fascistes qui savaient qu’il n’allait pas tarder a mourir, voulurent le voir expier dans d’horribles souffrances et dans ce but, lui firent des piqures de strychnine. Cohen mourut dans d’atroces contorsions. »

Cette atmosphere d’hostilite de la part des colonisateurs trouvait un terrain favorable dans la population musulmane de la zone, de tout temps plus attentive aux evenements de Palestine, comme s’en inquietait le President de la communaute de Larache en 1939 ? « Ce qui nous parait grave, ce sont les manifestations antijuives dans les milieux arabes. Cela fait quelquesjours que le secretaire du grand Mufti de Jerusalem est en tournee de propagande dans le Maroc espagnol, pour recueillir des fonds pour les Arabes de Palestine… »

Toutefois, l’Agence Telegraphique juive de Londres, ayant l’annee suivante (octobre 1937) publie une description assez apocalyptique de la situation des Juifs dans la zone nord, le directeur de l’ecole de l’Alliance de Tanger, M. Sagues, ecrivit a Paris que la situation etait deja assez dramatique pour n’avoir pas besoin d’etre exageree davantage. II faisait d’ailleurs etat d’une amelioration progressive :

« II est certain que les Israelites residant en zone espagnole vivent dans un etat d’insecurite et de terreur. Ceux qui ont pu quitter la zonepour se refugier a Tanger observent sur les incidents dont ils ont pu etre temoins un mutisme qui est lui-meme tres significatif. Ils demeurent terrorises meme a distance.

Nos coreligionnaires etaient, surtout au debut de la guerre, victimes des requites des Phalangistes, formations fascistes dont I’activite echappait a l'autorite du gouvernement nationaliste. Depuis quelque temps cependant, ces groupements ont ete places sous le controle ejfectif des autorites officielles.

La propagande allemande est tres active. Elle a reussi a troubler les relations tres cordiales qui existaient autrefois entre Israelites et Espagnols. Une vague d’antisemitisme a balaye la zone , mais cet antisemitisme n’a rien de comparable a la haine raciale du Troisieme Reich… On en veut surtout a leur fortune, a leurs biens, et la population, aussi bien arabe qu’espagnole, s’inspire de I’exemple donne par les autorites officielles qui jouent du moindre pretexte pour extorquer, soit aux communautes juives, soit individuellement aux Israelites aises, des contributions " volontaires " ou des amendes qui les conduisent a la ruine… Seuls les biens des Arabes sont respectes, mais on leur demande, par contre, des recrues pour se battre en Espagne. L'antisemitisme n’a donc qu’un caractere officiel et n’a que superficiellement entame les masses. Je le crois passager, il disparaitra avec la tourmente… »'

II en fut effectivement ainsi, comme le montra la premiere epreuve : l’occupation de Tanger par les troupes espagnoles, en juin 1940, et l’abolition de son statut international. Aucune mesure discriminatoire particuliere ne fut edictee contre la tres influente communaute juive de la ville qui comptait plus de 10.000 ames. Ni contre les quelque 1500 Juifs d’Europe centrale et des Balkans qui y avaient trouve refuge, au cours des deux dernieres annees. Si l’entree de nouveaux refugies fut pratiquement interdite, ce ne fut pas sur une base ethnique. L’ecole de l’Alliance Israelite Universelle, la plus ancienne du Maroc, apres celle de Tetouan, fondee en 1864, continua a fonctionner malgre la connotation tres antifrancaise de la nouvelle administration. Meme l’installation dans l’ancien batiment de l'Administration Internationale d’un grand consulat d’Allemagne, un veritable nid d’espions, ne perturba pas la vie de la communaute juive qui conserva de cette epoque un souvenir presque idyllique, si on se fonde par exemple sur le temoignage d’Aida Toledano-Pinto dans son autobiographic, Mon passe marocain .

«Je n ’oublie pas que nous avons vecu pendant la Seconde Guerre Mondiale sous un regime franquiste, neutre mais fasciste, au service des Allemands. Neanmoins, les Espagnols n’ont pas pour autant applique les lois antismites, ni en Espagne ni a Tanger, et ce, malgre les fortes pressions nazies.. .Le sort nous avait epargnes. La France n’etaitplus notre idole ? elle nous avait trahis… »

Les regimes s’effondraient, les peuples se soulevaient, mais Tanger restait immuable, epargnee par le sort, eloignee des massacres du nazisme, un havre de paix, un veritable paradis terrestre. Nous n ’avons souffert de rien. Au contraire des habitants du Maroc francais, nous avons meme eu le superflu, un afflux de produits ararrives de tous les coins du monde. Nous avons vecu, nous Juifs marocains tangerois, avec une insouciance honteuse devant toutes les horreurs de cette guerre qui vit six millions de Juifs extermines… »

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale Rationnement discriminatoire

Page 124

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- מדארלאן ועד ז'ירו

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

בבלידה, לדוגמה, שוחררו ראש הסניף המקומי של ה׳אקסיון פראנסייז׳(Action Française) וכן אחד ממפקדי ׳לגיון הלוחמים׳; באוראן הוענקו עיטורים לאוניות המלחמה שהתנגדו לנחיתת בעלות־הברית. אבל לא נערך טקס רשמי לכבוד שני פעילי המחתרת שנפלו בעת ׳כיבוש אלג׳יר׳, סרן פיאפור וסגן דרייפוס.

במארוקו, נכנסו האמריקנים לקזבלנקה ב־ 11 בנובמבר 1942, לאחר שלושה ימי קרבות מרים עם גיסות הגנראל נוגס. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, ובפרט משום שכבר כמה ימים קודם־לכן תכנן הסניף המקומי של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳ בגלוי פוגרום נגד תושבי ה׳מלאח׳, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר, תאריך שבועת האמונים של המליציות. כרזות אנטי־יהודיות כיסו את קירות הערים הגדולות, וב־8 בנובמבר פירסם ה׳ויג׳י מארוקיין׳(Vigie Marocaine) את הראשון בסידרת מאמרים אנטישמיים פרועים, שנועדו להכין את דעת־הקהל לאירועי ה־15 בנובמבר.

קל להבין אפוא את תחושת ההקלה העצומה של היהודים למקרא הודעתו של הנשיא רוזוולט, שהטילו בשמי קזבלנקה באלפי עותקים מטוסיהן של בעלות־הברית, בשעות הנחיתה הראשונות:

באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מן הכובשים השואפים לגזול מכם לחלוטין את זכויותיכם הריבוניות, את זכותכם לחופש הדת, את זכותכם לנהל את אורח־

חייכם בשלום.

אולם שעת האכזבות לא אחרה לבוא, בקזבלנקה כמו באלג׳יר: בהיותו מרוחק יחסית מן העיתונאים האנגלו־סאקסיים ואהוד ביותר על גנראל פטון, המשיך הגנראל נוגס לשלוט ב׳מאחז׳ שלו במארוקו כמו בימי וישי; זמן רב לאחר ה־ 11 בנובמבר שמר על קשרים הדוקים עם לאוואל, באמצעות שירותי הביון של ספרד.

דבר לא השתנה אפוא, לא במינהל ולא בנימת העיתונות, שהמשיכה לתקוף את היהודים, את הגוליסטים ואת אוהדיהן של בעלות־הברית, כאילו נמצאו האמריקנים מרחק של אלף מילין מן הארץ. בשואבם עידוד מיחס השלטונות, ערכו אנשי המליציות ו׳לגיון הלוחמים׳ פוגרום נגד יהודי קזבלנקה, שניות ספורות לאחר שנערך בעיר המצעד הראשון של הצבא האמריקני. התוקפים פלשו אל הרובע היהודי, חיללו בית־כנסת, הטרידו ושדדו אנשים רבים. מהומות כאלה התחוללו, במהלך הימים הבאים, בערים אחרות שבממלכה השריפית, בהשתתפותם הפעילה של אנשי השלטון, שוטרים, חיילים אירופים ומוסלמים (׳גום׳) ואזרחים מקומיים. לא רק התעמולה הגרמנית — שהחריפה את שידוריה אל עבר מארוקו — ואף לא דברי ההסתה והססמאות של ארגונים קיצוניים  הם שגרמו לשינוי בהתנהגות האוכלוסייה המוסלמית, שהוכיחה עד אז התאפקות רבה כלפי היהודים. בלי לגרוע ממשקלם של גורמים אלה, נקשרה החרפת היחסים בין יהודים למוסלמים במישרין לאווירה של חוסר־ודאות שפשטה במארוקו למחרת ה־ 11 בנובמבר. בדומה לימים שלאחר שביתת־הנשק ב־1940, לוותה צלילה מחודשת זו אל הבלתי־נודע במתחים אתניים שנדחקו זה זמן רב: בתור ׳סוכן׳ צרפתי או אמריקני כביכול, שימש היהודי שעיר לעזאזל על כל התסכולים שהיו מנת־חלקם בעבר השנוא, ומטרה מיועדת לפורקן אשליות ההווה המעורפל והלא־רצוי.

אופיים הרשמי של המהומות והפעולות האנטי־יהודיות לא היה מפליא פחות. לא פעם עצרה המשטרה יהודי והשליכה אותו לכלא מפני שהזמין לביתו חייל אמריקני או מפני ששוחח עמו ברחוב.

ברבאט כיתרה המשטרה את הרובע היהודי החל ב־12 בנובמבר: עשרות אנשים נעצרו ברחובות ונידונו במקום לעונשים עם עבודת־פרך, בעוד שבמשך כל ימי המצור(שבועות רבים) קיבלו חיילי ה׳גום׳ אוכל ולינה אצל תושבי הרובע, שחששו לחייהם. ׳יש מקום לשאול אם האמריקנים הם שנחתו במארוקו או שהיו אלה הגרמנים׳, נכתב באחד הדינים־וחשבונות על המאורעות האלה. גורל דומה היה מנת־חלקם של יהודי מכנאס ופאס. סגירת הרבעים היהודים הוצגה אמנם בתור אמצעי בטיחות למניעת פורענויות, אולם בעיני התושבים נחשב המעשה הטלת עונש קולקטיבי, פשוטו כמשמעו. הרי כי כן, רק מי שהצטיידו בתעודות־מעבר מיוחדות הורשו לצאת מן ה׳מלאח׳; מי ששכח לעשות כך, הובל הישר לבית־סוהר, ללא משפט.

מצבן של הקהילות הקטנות בפנים הארץ לא שפר יותר ממצבן של הערים הגדולות; בבני־מלאל הנהיג נציג הממשל משטר אכזרי במיוחד: לכל אירופי שהביע נכונות להתיישב בעיר הותר לבחור בין הבתים שבידי יהודים. הדייר האומלל נדרש לעזוב את מגוריו תוך 3 שעות עד 48 שעות, שאם לא כן נענש בעבודת־פרך. ׳זכות׳ זו ניתנה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור מבין החנויות של הסוחרים היהודים את אלה שרצו. שהות של 24 שעות ניתנה לבעליהן כדי לפנותן. כך הפכה קהילת בני־ מלאל, שמנתה 3,000 נפש, יעד להחרמות ולגזלות מכל הסוגים, כשהיא נתונה לחסדיהם של פקיד זה או אחר.

באירפוד, שבאיזור תפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו עוד בשנת,1918 ואילו באזילאל אולצה הקהילה לבצע עבודות־כפייה; בתנע׳יר, באיזור ורזאזאת, הכריח ראש הלשכה לענייני הילידם את היהודים ללבוש שחורים בלבד.

מעשים כאלה נמשכו זמן רב לאחר ביטול חוקי הגזע במארס 1943. ב־30 ביולי 1944, למשל, ערכו חיילי ה׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו, פעולת עונשין נגד הרובע היהודי בעיר, בעקבות דין־ודברים של מה בכך בין חייל מוסלמי לצעיר יהודי. אגב ניצול הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו חיילי ה׳גום׳ המוסלמים באוכלוסייה היהודית, ביום תשעה באב 1943. בתום ההסתערות, הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר־מכן כותר הרובע היהודי במשך ארבעה ימים. השמירה על הרובע הופקדה בידי התוקפים עצמם, אשר השלימו את מלאכת ההרס בכך שאסרו על יציאת התושבים מן הרובע ועל הבאת אספקה אליו.

לבד ממעשי אלימות אלה, שעליהם חיפה בעיקרו של דבר המינהל הצרפתי, שלא טוהר כמעט, סבלה האוכלוסייה היהודית במארוקו מחומרת הקיצוב במזון שנמשך עד לשנת 1945, על־פי הקריטריונים הגזעניים שקבע ממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו מדארלאן ועד ז'ירו

ליקוטים לפרשת אחרי מות מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת אחרי מות מאת יצחק פריאנטה

וידבר ה" אל משה אחרי מות שני בני  אהרון בקרבתם לפני ה" וימותו [טז/א] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יוסי: ביום הכיפורים תקנו חכמים לקרא פרשה זו, לכפר על ישראל בגלות. לפיכך סדר עבודת יום הכיפורים הובא בתורה סמוך למיתת בני אהרון, כדי שמיתתם של בני אהרון תכפר על ישראל. מכאן למדנו: כל אדם שייסורי קונו באים עליו. כפרה על חטאיו הם. וכל מי שמצטער על ייסורי הצדיקים. מסלקים את חטאיו מן העולם. ועל כן ביום זה קורין " אחרי מות שני בני אהרון" שישמעו העם ויצטערו על אבדת הצדיקים ויתכפרו להם עוונותיהם .וכל המצטער על אבדת הצדיקים או מוריד דמעות עליהם הקב"ה מכריז עליו ואומר: וסר עוונך ולטאתך תכופר. ולא עוד, אלא שלא ימותו בניו בימיו. ועליו נאמר יראה זרע יאריך ימים. אמר רבי חיה: בוא וראה- בני אהרון, לא נמצאו כמותם בישראל חוץ ממשה ואהרון. והם נקראו אצילי בני ישראל. ועל שטעו לפני המלך הקדוש- מתו. וכי רצה הקב"ה לאבד אותם? והרי שנינו בסוד המשנה. שהקב"ה עושה חסד לכול, אפילו את רשעי עולם אינו רוצה לאבד. ואותם צדיקי אמת. היעלה על דעתך שהם אבדו מן העולם? זכותם, היכן היא? זכות אביהם. היכן היא? וכן זכותו של משה: ואיך אבדו?- אלא, כך למדנו מן המאור הקדוש[רבי שמעון] שחס הקב"ה על כבודם ונשרפו גופותיהם מבפנים. ונשמותיהם לא אבדו. וכבר העמדנוהו [ שהתגלגלו נשמותיהם בפנחס] ובוא וראה : עד שלא מתו בני אהרון. כבר נאמר: ואלעזר בן אהרון לקח לו ותלד לו את פנחס נקרא שמו פנחס [שהוא שני שמות פן -חס כנגד נדב ואביהו]  שהיה עתיד להיות כבר היה [מה שעתיד להתקלקל כבר תוקן ].

אחרי מות שני בני אהרון [טז-א]  בזוהר הקדוש מובא כי נדב ואביהוא בני אהרון היו גדולים במעלתם ושקולים כנגד 70 הסנהדרין, שכן זכו הם להיות משמשים לפני משה אבינו והתעלו על ידו, לפיכך הייתה מיתתם כפרה על כל ישראל. עד כאן תוכן דבריו. הגאון רבי יהודה גזפאן, מחכמי תימן, מצא רמז לדברי הזוהר הקדוש בלשון הפסוק, שכן סופי התיבות של המילים " שני בני אהרון" עולים בגימטרייה 70 , ללמדך על מעלתם של שני בני אהרון. שהיו שקולים כנגד 70 סנהדרין. 

אחרי מות שני בני אהרון. אומר הזוהר הקדוש שנדב ואביהו התגלגלו בפנחס על כן מזכיר עליו הכתוב בן אהרון ועל כן מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו כי נתגלגלו בפנחס. ולמדנו בסוד המשנה, שבשם פנחס יש שני שמות שהם זוג, פן-חס והרי נאמר "י " קטנה בין האותיות דפנחס, כזה, "פינחס" כי"י" זו כוללת שנים יחד, וזה הוא סוד הדבר, וכבר למדנו פירוש, פן-חס, הם כנגד נדב ואביהו וה "י" מתקנת אותם  ומחבר אותם כאחד. רבי אלעזר שאל את אביו [רבי שמעון בר יוחאי] אמר לו, והרי נדב ואביהו שנים הם ושנים היו, למה לא נתגלגלו בשני אנשים, אלא בפנחס בלבד. אמר לו, שני חצאי גוף היו, שהרי לא נשאו אשה, ומי שלא נשא אשה הוא פלג גופא, ומשום זה נכללו שניהם באחד.

עוד מאמר סוד עליון  מהזוהר הקדוש ספר "מתוק מדבש" פרשת פנחס [דף-ריז ע"א] אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אביו בני סוד עליון יש כאן, שהוא סוד העיבור, וכך היה ענין זה. כי בשעה שנדב ואביהו נסתלקו מן העולם לא היו יכולים להתכסות ולהתעלם תחת כנפי השכינה הקדושה הנקראת סלע הקדוש, מה הוא הטעם, ואמר לפי שכתוב ובנים לא היו להם ועל ידי שלא קיימו מצות פריה ורביה שהמעיטו דמותו של המלך ב"ה , לכן השכינה לא קיבלה את נשמתם כשמתו ונתעברו בפנחס כדמפרש ואזיל. תדע שכן הוא שנעברו בו בסוד העיבור שהרי הם היו ראוים לשמש בכהונה גדולה אם בחייהם היו להם בנים, לכן עתה שנתעברו בפנחס הוא ירש את גדולתם שנעשה כהן גדול אחר מות אביו. וממשיך ואמר ובשעה שקנא פנחס על ברית קודש במעשה של זמרי בן סלוא ונכנס בתוך כמה המונים של שבט שמעון, והרג את זמרי וכזבי והעלה והרים את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל. כשראה פנחס את שבט שמעון שבאו אחיו להרוג אותו, מחמת הפחד פרחה נשמתו ממנו. ואז ב" הנשמות של נדב ואביהו שהיו ערומות בלי לבוש, ובלא מקום מנוחה, נתקרבו בנשמתו של פנחס ונכללו השלוש נשמות יחד. וחזרה נשמתו בגופו, כלולה רוחו בהכללות ב" רוחות ונתחזקו ונתתקנו בו אז הרויח וירש פנחס את מקומם שיהיה כהן גדול. כמו שהם היו ראוים להיות כהנים גדולים אם בחייהם היו להם בנים מה שלא היה ראוי להיות לפני זה רק כהן הדיות. ועל פנחס נאמר שלא נאבד ולא מת גופו, ולא אבד את רוחו בשעה שיצאה ופרחה ממנו, אלא חזרה אליו, ומש"כ ואפה ישרים נכחדו היינו אלו הם בני אהרן, כי לולא אותו החטא של הקרבת הקטרת באש זרה היו ישרים וצדיקים  גדולים, לכן לא נכחדו אלא חזרו לעולם בסוד העיבור בפנחס. ועל ידו תיקנו את מצות פריה ורביה מה שאבדו בחייהם. כי כשפנחס הוליד בנים נחשב להם כאילו הם הולידו.

וידבר ה" אל משה אחרי מות שני בני אהרון [טז-א] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו המסע אל האמת צפונות בתורה מספרת על מותם הפתאומי של שנים מבניו של אהרון, כאשר ניגשו לעבוד במשכן ונענשו על שלא נהגו כראוי. בדברי חז"ל [מדרש רבה, ויקרא פרשה יב] מוסברת סיבת ענישתם של בני אהרון בכך שנכנסו לעבודת המשכן כאשר הם שתויי יין, על אף האיסור שבדבר. והנה התורה רומזת לנו הסבר זה בפסוק " אחרי  מות שני בני אהרן " סופי תיבות: "יין" דוקא. לומר שסופם וקיצם היה מחמת היין

ויאמר ה" אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת [טז/ב] אומר ילקוט שמעון ורק אחרי ציווי ה" אפשר לבוא אל הקודש, השאלה נשאלת: הרי הקב"ה צופה עתידות וידוע ששני בני אהרן נדב ואביהו יקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ויכנסו למקדש ללא רשות אז למה  לא ציווה לפני כן שלא יכנסו למקדש. וכאן כוונתם לשם שמים ורצו לתקן עוונות שאירעו לאבות כמו שאמר התנא [באבות] ארבעה אבות נזיקין כלומר בשביל ארבע עוונות אנו בגלות וכל זמן יש מקטרגים:  א עוון אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגרם מיתה בעולם. ב עוון מכירת יוסף, בא גלות מצרים ג עוון העגל במעמד סיני פסקה זוהמתם וכאן שוב חזרה. ד עוון מתלוננים מרגלים שאמרו לשון הרע. ארבעה אבות נזיקין- השור/הבור/המבעה/וההבער. השור כנגד עגל תבנית שור אוכל עשב, הבור עוון מכירת יוסף- וישליכו אותו הבורה המבעה זה שן שאדם הראשון אכל מעץ הדעת וכסס בשיניו, ההבער- זה עוון מרגלים ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה הכעיסו את ה" ואלו העונות שרצו שני בני אהרון לתקן אך זה לא רצון ה" יתברך ולכן הם נענשו מתו, ארבעה אבות כנגד [נרגן] נפש/רוח/נשמה/גן כתוב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. הזוהר הקדוש אומר: אמר רבי חזקיה אם תאמר שכל הגופים של העולם יעמדו ויתעוררו מעפר, אותם גופים שיטעו בנשמה אחת מה תהא עליה [מהם]? אמר רבי יוסי אותם גופים שלא זכו ולא הצליחו הרי הם כלא היו, וכשם שהיו עץ יבש בעולם ההוא, כך גם באותו זמן, והגוף האחרון שניטע והצליח לשלח שורשיו כראוי יעמד, ועליו נאמר " והיה כעץ שתול" והיה עלהו רענן שעשה פירות לשלח שורשים והצליח כראוי ועל אותו גוף ראשון שלא עשה פירות ולא שלח שורשים ולא זכה ולא הצליח כתוב עליו " והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב" אמר רבי יצחק: עתיד הקב"ה להעיר עליהם על אותם גופים רוחות אחרים, ואם זוכים בהם יעמדו בעולם כראוי, ואם לאו יהיו אפר תחת כפות רגליהם של הצדיקים, שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקצו. והכל העומד והוצב לפני הקב"ה וכולם במניין יהיו, וידענו שהם באים בגלגול כדי לתקן וזהו שכתוב " אחרי מות שני בני אהרן " כלומר אפילו שמתו, הצדיקים במיתתם קרויים חיים, אחרי מות דייקא אפילו הכי שני בני אהרן כאלו לא מתו בקרבתם לפני ה" הם חיים אבל מה שכתוב וימותו זה לפני בני ישראל .

ויאמר  ה" אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש [טז-ב] אומר הזוהר הקדוש אמר רבי אבא: כדי לפרש פסוק זה אמר רבי אבא הקדים ואמר, כי יש זמנים לפני הקב"ה למצוא בהם שעת רצון,שאז הזמן מסוגל למצוא ולהמשיך ברכות, ולבקש בקשות, כלומר שהזמן מסוגל לקבלת התפלות, ויש זמנים שלא ימצא בהם עת רצון, ואז אין הברכות מזדמנות, ועוד שמתעוררים דינים קשים בעולם, ויש זמן שהדין תלוי באמצע, כלומר פעם הרחמים מתגברים ופעם הדינים מתגברים. מפרש ואמר בא וראה, כי יש זמנים בשנה שיש בהם שעת רצון, והם חדשי אדר – ניסן – אייר – סיון, ויש זמנים בשנה שהדין נמצא ומתעורר, והם חדשי  תמוז – אב – טבת – שבט, ויש זמנים בשנה שהדין נמצא ותלוי באמצע, והם חדש  אלול – תשרי – חשון – כסלו . וכן יש זמנים בחדש שמתעורר ונמצא בהם עת רצון, והיינו בחצי ראשון של בחדש שאז היא שעת רצון מחמת מלוי הירח, ויש זמנים בחדש שהדינים נמצאים ותלויים על הכל, והיינו בחצי חדש השני שהיא שעת הדין מחמת מיעוט היריח. וכן יש זמנים בשבוע ששעת רצון נמצאת בהם, והם ימי א – ג – ד – ו – [ שהם נגד חסד , תפארת, נצח, יסוד] ויש זמנים בשבוע שהדינים נמצאים ומתעוררים בעולם, והם ימי ב – וה [שהם נגד גבורה, והוד] ויש זמנים ביום ששעת רצון נמצא בעולם, והעולם הוא בהמתקה, והיינו מחצות הלילה עד חצות היום, ויש זמנים ביום שהדינים תלוים ונמצאים, והיינו מחצות היום והלאה עד חצות הלילה, וכן אפילו השעה נחלקת לרחמים ולדין, יש רגע של התעוררות טובה ורחמים, ויש רגע של התעוררות כעס ודין. 

בזאת יבא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת לאיל לעולה [טז/ג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם דרשו חז"ל שקול המשכן כנגד בריאת העולם. בבריאת העולם כתוב [ישעיה מ] הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת, ובמשכן כתוב [שמות כו] ועשית יריעות עזים. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ויהי מבדיל בין מים למים, ובמשכן כתיב [שמות כו] והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש  ובין קדשי הקדשים. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ועוף יעופף, ובמשכן כתיב [שמות כה] והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ויברא אלוהים את האדם, ובמשכן כתיב [שמות כח] ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו. במה הייתה גדולה מעלתו של אהרון הכהן גדול, שכל המעלות הגדולות וכל השבח הזה היה שהקב"ה היה משרה שכינתו על פיו במקדש, ואף על פי שהיה הוא העובד במקדש ונקרא כהן גדול מיוחד לעבודת האל הגדול, מכל מקום לא היה יכול להיכנס לקודש הקדשים אלא ביום כיפור ארבעה פעמים בלבד. והנה אהרון כהן גדול. לפני עבודתו בבית המקדש, היה צריך לעשות הקדמות גדולות. והוא שיקריב קרבנות תחילה. שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש. והיה צריך לזכיות רבות שיכנסו עמו. וכן אמרו חז"ל שכשהיה נכנס כהן גדול לקדש קדשים. חבילות חבילות של מצוות היו בידו , כמו שנאמר בזאת יבאו אהרן אל הקדש , הן בזכות הקרבנות כמו שכתוב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים , בזכות התורה כתוב בה [דברים ד] וזאת התורה, בזכות המילה כתוב בה [בראשית יז] זאת בריתי אשר תשמרו, בזכות שבת שנאמר בה [ישעיה נו] אשרי אנוש יעשה זאת, דהיינו שמירת שבת. בזכות ירושלים כתוב בה זאת ירושלים בתוך הגויים, בזכות השבטים שנאמר [בראשית מט] וזאת אשר דיבר להם אביהם, בזכות יהודה שנאמר [דברים לג] וזאת ליהודה. בזכות ישראל כתוב[ שה"ש ז] זאת דמתה לתמר, בזכות התרומה כתוב [יחזקאל מה] זאת התרומה, בזכות המעשרות כתוב [מלאכי ג] ובחנוני נא בזאת.

כותונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם [טז/ד] אומר שמנה לחמו למה הזכיר קודש אצל הכתונת, והלא כל הבגדים היו משל הקודש, וכן אמר אחר כך על כולם  בגד קודש הם. אלא שבא ללמדנו שצריך קדוש ידיים  ורגלים קודם הפשט הבגדים ואחר הלבישה, וטבילה ביניהם, לכן אמר קודש בתחילה אצל הכתונת, שהיא בגד ראשון  שלובש, וקודש בסוף אצל מצנפת שלובש אותה באחרונה, ואמר ורחץ במים את בשרו ולבשם, שצריך טבילה קודם שילבשם.

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה  [ טז/ה] אומר שמנה לחמו ג קורבנות בעד ישראל, ושבעה דברים בעדו, ומשלו הם באים, ואלו הן : פר/ואיל/כתונת/מכנסים/אבנט/ומצנפת/וקטורת משל ציבור. יחדיו עשרה דברים, כנגד יום הכפורים שהוא בחודש השביעי בעושר לחודש, והוא בא לכפר בעד כל קהל ישראל שנמצאו בהם עשר המיני יוחסין המנויים בריש דקדושין, והם כהני/לויי/ישראלי/גרי/וחרורי/ממזרי/נתיני/שתוקי/ואסופי. וכן חשב במדרש רבה גם כן עשרה דברים שנקראו [זאת] שבזכותם נכנס הכהן גדול לבית קודש הקדשים ביום הכיפורים ואלו הן: זכות התורה וזאת התורה בזכות המילה זאת בריתי בזכות שבת בזכות ירושלים בזכות השבטים בזכות יהודה בזכות ישראל בזכות תרומה בזכות המעשרות בזכות קרבנות יקח שני שעירי עזים סופי תיבות [חיים] שצריך שיהיו שני השעירים שווים מחיים במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחת.

ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה" וגורל אחד לעזאזל [טז/ח] אומר רבינו בחיי ומעתה יתגלה לנו מכל זה השעיר המשתלח למי הוא משתלח? ומה שמו ומה ארצו? וכל מקומות ממשלתו? כי הם מקומות השיממון והחורבן כי הוא שר המדבר, וכל המלחמות והמהומות וכל מכת חרב והרג ואבדן ישתרגו מאצילות כוחו, וכל שולפי חרב בעמים ימשכו כוח ממנו, והוא המקבל השעיר הזה, כי העיזים והשעירים מהבהמות בחלקו, ומהאומות זרעו של עשו שנקרא שעיר, שנאמר [בראשית כז] הן עשו אחי איש שעיר, גם אומתו נקראת שעיר, שנאמר [במדבר כד] והיה ירשה שעיר אויביו, וכן בחלקו השדים המשטינים והמזיקים הנקראים שעירים, שנאמר [ישעיה יג] ושעירים ירקדו שם, ואמרו במדרש שהקב"ה  הפילו ולכת שלו מן השמים , והיה אוחז בכנפיו של מיכאל להורידו עמו ופלטו הקב"ה, ולכך נקרא מיכאל פליט.

ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר הוא, ואנכי איש חלק [בראשית כז-יא] אומר הזוהר הקדוש ספר מתוק מדבש פרשת אחרי מות [מד עא צז] פירוש על מה שאמר יעקב ואנכי איש חלק, היינו אני איש שקבלתי חלק אחד משני השעירים, ונשאר חלק אחד לעשו, כי הכהן חלק את השעירים אחד לחלקו של עשו, ואחד לחלקו של הקב"ה, ושאל למה נתן שעיר אחד לחלקו של עשו, והשיב כדי שהשעיר ישא על כתפיו את כל עונות של יעקב  דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם מלת עונותם היא נוטריקון עונות-תם פירוש עונות של יעקב הנקרא איש תם .

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכול חטאותיכם לפני ה" תטהרו [טז/ל] אומר רבינו בחיי הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכיפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה", והוא שדרשו רבותינו עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. וכשהיה כהן גדול מתוודה ביום הכיפורים היה אומר הכתוב הזה בתפלתו , והשם שהיה מזכיר בכתוב הזה הוא שם בן [מ"ב], ולכך אנו אומרים בתפילתנו ביום הכיפורים לפני ה" תטהרו , כלומר לפני שם בן [מ"ב] וכן דעת מורי הר"ש. וכן עקר, כי יום הכיפורים יום רחמים בדין, והשם הזה שבע תיבות, כל תיבה ותיבה בה ששה אותיות, הששה תיבות מדת רחמים  והשביעית מידת הדין, וכהן גדול היה צריך להתחנן אל הדין. וידוע כי השם של [מ"ב] זה בו נברא העולם, והוא יוצא מבראשית וניקודו ידוע, והוא נחקר ממידת הגבורה, ושלוש אותיות ראשונות הן הן שלוש אותיות ראשונות של אלפ"א בית"א, ללמדך כי בשישה ימים נברא העולם לשש קצוות בששה חותמות, וכמו שביארתי בסדר בראשית בפסוק יום השישי והתיבה השביעית תחילתה שי"ן שפרושה אש, וזהו שי"ן שהיא מדת הדין , ומשפט תיבה זו להיותה מנוקדת בשורו"ק ונחתם בה השם כולו, כי כן תמצאנה רמוזה בחתימת פרשה זו. הוא שסמך מיד שבת שבתון היא הקו"ף היא קודש קבוע והוא רוח הקודש, וזהו שאמר ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש, הוא"ו בכתוב שלאחריו וכיפר את מקדש הקודש, וחתימת הפרשה כאשר ציווה ה" את משה. וכן אמרו במסכת יומא [פרק טרף בקלפי לט] תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן השם בו ביום, שלושה בווידוי ראשון , ושלושה בווידוי שני, ושלושה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות  וכן תמצא בפרשה זו עשר פעמים השם המיוחד מן ויאמר ה" אל משה עד תשלום הפרשה. והדעה הראשונה היא העיקר אצלנו, כי השם של [מ"ב] היה מזכיר וכמו שהזכרתי למעלה, ומזה אנו אומרים בנוסח אותה תפילה וכשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא היה נקרא בקדושה אלא מתוך המחשבה וכך אמרו חכמי המרכבה, אין שמותיו של הקב"ה נקראים בקדושה אלא מתוך מורשי ליבו של אדם, והכוונה להם לומר שאילו יוצאים בשפתיו הנה הם מתפשטים באוויר בא לידי טומאה ונמצא שם שמים מתחלל, ולפיכך היה הכהן מבליע, היה מתחיל להזכירו בהוצאת שפתים ואחר כך משלימו בבליעתו

'אחרי מות'- הרב משה אסולין שמיר.

סוד מיתת נשיקת הצדיקים בכלל,

ונדב ואביהוא בפרט,

לאור פרשת: 'אחרי מות',

 

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן,

 בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז, א).

 

קירבתם הגדולה של נדב ואביהוא לפני ה':

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש,

                     ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

סוד מיתת נשיקת נדב ואביהוא:

"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות,

חביבות,  חשיקות, מתיקות"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

את פרשת "אחרי מות",  אנו קוראים נקרא בע"ה פעם נוספת – ביום הכיפורים.

בשחרית של יום הכיפורים – אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז. פס' א-לד), ובמנחה, קוראים את פרשת העריות (ויקרא יח פס' א-ל), דבר המסביר את חשיבותה.

 

הפרשה מבורכת ב- כ"ח מצוות. ב' מצוות עשה, ו- כ"ו מצוות לא תעשה.

הפרשה פותחת באזכור מות נדב ואביהוא "בני אהרן, בקרבתם לפני יהוה", כדי להזכיר ולהזהיר את הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט, לנהוג בקדושה בבית המקדש, בהתאם לציווים דלהלן:

 

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (פס' ב). אסור לכהן הדיוט להיכנס לקודש הקודשים בכל ימות השנה, ולכהן הגדול, מותר רק ביום הכיפורים עד ד' פעמים, וכן אסור להיכנס להיכל ללא מטרה. אח"כ מצות עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שנאמר: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבואו לכפר בקדש עד צאתו. וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז). הכהן הגדול פעל לבדו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואיש לא ראה את מעשיו. המדרש אומר: "בשעה שהיה רוח הקודש שרוי על הכהן הגדולהיו פניו בוערות כלפידים" (ויק"ר כא, יב).

 

"תפארת שמשון" לומד מכך, שרק מתוך זה שהכהן הגדול עשה את עבודתו בצנעה, הוא זכה לקיים את המצוה בשלמותה. אם היו אנשים אחרים משקיפים על מעשיו, היה מתגנב אצלו 'מעט' גאוה על תפקידו הרם, דבר שהיה עלול לפגום בעבודתו הקדושה.

 

הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת מכות מסביר, שהעושה מצוה אחת בשלמותה, זוכה לגן עדן, לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות, כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (פ. אבות ו, יא), כדי שנוכל להתמקד ולהתחבר למצוה אחת הקרובה לליבנו, ואותה נשתדל לקיים בשלמות ובצניעות כמו עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

שאר המצוות עוסקות בפרשת איסורי עריות, אותה קוראים במנחה.

 

הדרכים לדבקות באור עליון והשגת כוחות רוחניים,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

לאור מיתתם של נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני יהוה".

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן {נדב ואביהוא} – בקרבתם לפני יהוה וימותו" (ויקרא טז, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מקדיש תילי תילים של פירושים קבליים לפרשת מותם של נדב ואביהוא, תוך שימוש בסגנון פיוטי נשגב, כגון: "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות… ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה: 'ובחרת בחיים' – בית המודעתויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 רבנו רומז בסוף דבריו, שזכה לסגל לעצמו חיים רוחניים המשקפים דבקות באור עליון ובתורתו.

 

את הפסקה הנ"ל העוסקת בנתיבות החכמה האלוקית והדבקות באור עליון , ניסו רבים וטובים להאיר, אבל כידוע, "דברי רבנו-אוה"ח-הק' בלתי מושגים – רק ברוח הקודש" כדברי "הערבי נחל" בפרשתנו (ד"ה 'בקרבתם').

לאור הנאמר לעיל, ננסה בדחילו ורחימו לאחוז בשיפולי גלימת דברי קדשו, כפי שעולים ממעט בינתנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס למות נדב ואביהוא (ויקרא ט"ז, א'), שזכו למות מיתת נשיקה, וכך לשונו הטהור: "נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה  {דבקות באור עליון} שבה מתים הצדיקים. אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם {ריבוי האור, בא מצד ה' יתברך}, כמסופר בגמרא (בבא בתרא יז ע"א) על מרים הנביאה, רבי עקיבא וכו'.

 

נדב ואביהוא לעומת זאת, נתקרבו לה'. כלומר, הם קירבו עצמם לאור האלוקי, וכאשר הרגישו במיתתם, מרוב חיבתם לה'לא הפסיקו את תהליך ההתחברות לאור האלוקי, והיו מוכנים למות מתוך "דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות", המהוות דרגות רוחניות בהתקרבות לקב"ה.

שבע הדרגות הנ"ל, מסמלות כנראה את שבע הספירות, ובעצם הם זכו לדרגה הגבוהה במעלה סולם הספירות, ורק אז פרחה נשמתם, בבחינת הכתוב: "בקרבתם לפני יהוה וימותו", לאחר שהקב"ה הראה להם את נועם השכינה, וכך זכו להחזיר את נשמתם הטהורה למקורה ולשורשה, דרך דביקות באור העליון.

 

 

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל…" (ויקרא טז א).

"השכל" = דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי.

10 דרגות בדבקות אלוקית.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל,

 שהשכלת ההשכל, תשכיל השכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל,

שמושכל מושלל ההשכל. וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל:

שהמשכיל מושכל ממושכל בלתי מושכל מהשכל

 והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו,

 

 ואז, מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה:

 ובחרת בחיים – בית המודעת  בית בפתח}, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי!

ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 

השורש ש, כ, ל חוזר בצורות שונות בדברי קודשו עשרים פעם. הוא מבטא את דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי בבחינת דברי דניאל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע – ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב, ג). דניאל קושר בין המשכילים לזהר הרקיע = אורות עליונים.

הזהר הק' (וארא כג ע"א) מפרש את הפסוק כך: "והמשכילים יזהירו – מאן אינון משכילים? אלא דא הוא ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכלין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים". פירוש: המשכילים הם החכמים המתבוננים בחכמה פנימית, אותה לא ניתן לבטא בפה, ותלויה בעיקר בקדושה וטהרה, דרכן האדם מתחבר לאלוקיו, ומתעלה לשכל העליון {קודשא בריך הוא}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בסוף דבריו: "ברוך אלהים חיים {אור החיים} אשר סיגל סגולה לסגולתו". בדבריו,  רבנו רומז שזכה לסגל לעצמו את אותה קדושה עילאית. אשריו ואשרי חלקו.

בפירוש הנ"ל, מונה רבנו עשר דרכים רוחניות לעלייתה של הנפש השכלית במעלות הסולם המלאכי האלוקי, היות והנשמה היא חלק אלוקי ממעל השואפת להתחבר לצור מחצבתה כדברי המהר"ל (אגד' בכורות עמ' קכג).

 

להלן פירוש קצר לתחילת פירוש רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן" = רבנו מודיע = דעת = ע"פ רוח הקודש למתבונן = לחוקר, "בפנימיות השכלת המושכל" =  את הדרך להשגת המהות הפנימית של אור ה' יתברך, ובכך הוא זוכה להידבק באור עליון. ההשגות הנ"ל לא יכולות לבוא דרך השכל האנושי, אלא רק ע"י קדושה וטהרה, דרכן הוא מושך את השפע האלוקי מהעולמות העליונים.

 

להבנת דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, יש להקדים את דברי בעל "הערבי נחל" על רבנו-אוה"ח-הק':

"ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחילת דבריו מובנים למעיין קצת". לכן, ההסבר יהיה כללי ביותר.

חבל הנשמה נקרא מושכל כדברי בעל הקונטרס "שבעה עיניים". כאשר האדם זוכה להארה אלוקית, איננו יכול להבינה מבחינה שכלית, כמסופר לגבי שאול המלך כאשר צלחה עליו רוח אלוקים, והתנבא בפני "חבל נביאים", כפי שהבטיח לו שמואל הנביא, לאחר שמשח אותו למלך על ישראל (שמואל א, י).

 

היכולת לעשות מופתים בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא תוצאה של עליה במעלות הקודש והידבקות באור עליון עד שימאס בתפקידי שררה להם קורא רבנו-אוה"ח-הק': "ואז מותריו יהיו עיטורי מלכים וכסאם".

הביטוי 'עיטורי מלכים' מבוסס על הכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). כלומר, הצדיק הנמצא בקרבת אלוקים, ימאס בכיסאות מלכים = בתפקידי שררה כמו שר, היות ושום תפקיד לא ישתווה לדרגה הרוחנית כעבד ה' בה הוא נמצא, בבחינת: "ואני קרבת אלהים – לי טוב" (תה' עג כח). שם השכל לא פועל.

 

כדי להבין את דבריו, ניתן להדגים זאת בדוגמה הבאה: מציעים לך לבחור בין מישרת ראש ממשלת מדינת ישראל, לבין ההצעה לעסוק בתורה יומם וליל, ולהיות עבד ה' הזוכה להארה אלוקית, במה תבחר?

לדעת רבנו-אוה"ח-הק', ההצעה השנייה היא הטובה ביותר. שנזכה אמן סלה ועד.

 

הרמב"ן: "ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת… וכן ידוע לבעלי הקבלה שמחשבת האדם היא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים, ויש במחשבה להתפשט ולהתעלות, ולהגיע עד מקום מוצאה, ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכת משם, ונעשים היא והוא דבר אחד…

 

ואותו האור העליון נמשך למטה בכוח המחשבה שמושכת אותו למטה, ונמצאת שכינה למטה… וכך היו החסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים, ומושכים מאור עליון למטה… ותבין ממנו סוד גדול בעניין "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כי זה הסוד, שלא הייתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון" (איגרת הקודש בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שלג).

רבותינו אומרים על יעקב אבינו שהצליח לנצח את המלאך – שרו של עשיו, בגלל דבקותו בקב"ה, פרט לרגע מסוים. באותו רגע, המלאך הצליח לפגוע בכף ירך יעקב, ולכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. 

פועל יוצא מדברי רבותינו הק' הנ"ל: רק ע"י טהרת המחשבה יכולים אנו למשוך אלינו רסיסים מאור עליון.

 

הרמ"ק = רבנו משה קורדוברו רבו של האר"י הק' כותב שהביטוי "שכל" מכיל דרגות שונות בעולם הספירות כמו ספירת החכמה, יסוד או כתר וכו' (אור נערב, דף סט).

 

השל"ה הק' – רבי ישעיה הורוויץ ע"ה כותב על ההשגות בלימוד חכמת הקבלה.

וכדברי קודשו: "דע, כמו שאמר הפס': 'אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו' (תהלים צא יד), הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימה פתי. ומי שלא ראה אור החכמה זו, לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו, וענייני התארים הנזכרים בתורה, הנעלמים מחכמי הפילוסופים.

אשרי עין ראתה כל אלה. ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה, פורש מהחיים הנצחיים והרוחניים" (שני לוחות הברית. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

לאור פשט הפס' ניתן לומר, שהקב"ה ישגב וירומם את אלה העוסקים בהבנת החכמה הפנימית של שמות הקב"ה.

 

בעל הספר "עבודת הקודש" (כט, ע"א) אומר: "עיקר עבודת המשכילים… לייחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו, ולכלול בו כל המעלות, ולייחדם במחשבתו עד אין סוף".

 

 

 

 

"יש חיים לחיים – 'ובחרת ב-חיים'…

"ויברך ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא טז א).

 

"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי:

ראיתי בני עליה והן {והמה} מועטים" (סוכה מה ע"ב).

 

"ויפח באפיו – נשמת חיים" (בר' ב ז). הקב"ה נפח בגוף האדם את הנשמה, בבחינת 'נשמת חיים', ובאמצעותה העניק לנו מעט מזעיר מכוח עליון. דבר זה מסביר, שישנן תכונות אצל האדם "הדומות" לבוראו.

כדוגמא, ניתן לציין, כשם שהקב"ה יצר את העולם בחכמתו כי רבה, כך יכול האדם לפתח את העולם. כשם שהבורא נצחי, כך הנשמה נצחית, ותמשיך לחיות גם אחרי מות האדם. לכן, האדם נברא 'בצלם אלוקים' – כצל ההולך אחרי השכינה.

 

"ונתתי משכני בתוככם – ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו י"א(.  למרות הסתירה בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח – בכל זאת האדם יכול לנתב את דרכו בין שני הכוחות הסותרים הללו. כל זה אצל האדם הרגיל.

לעומת זאת אצל יחידי סגולה ו"בני עליה", הם יכולים להתעלות באור העליון מתוך התלהטות, מסירות והתקדשות, בבחינת דברי הרשב"י: "וראיתי בני עליה והמה מועטים" – ואז הם זוכים לנשמה נוספת, התומכת בתהעלותם באור עליון.

 

 בראש פרשת בחקותי (ויקרא טז א) אומר רבנו-אור-החיים-הק':

 "בסוד נשמה לנשמתו, ואז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים" (דב' ל יט) – ב' המודעת". {האות ב' במילה 'בחיים'  בפתח, כמו ה' הידיעה}. כלומר, יש אפשרות  לאדם להתעלות מבחינה רוחנית, וכשישיג השגה אחת, יגלה שיש השגה נוספת למעלה ממנה, וההשגה ההיא – היא בבחינת "סוד נשמה לנשמתו". וכן הלאה.

 

המילה 'בחיים' רומזת לחיים האמתיים, וכן לקב"ה שהוא חי לעולם.

לאחר שיגלה את ההשגות הרוחניות, שום תפקיד בכיר בעולם, לא ישווה להשגותיו הרוחניות, בבחינת דברי קדשו: "אז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים", ב' המודעות (דב' ל יט). כלומר, ההשגות האנושיות הן בבחינת "עיטור מלכים וכיסאם", בהשוואה לתפקיד המלך.

 

ניתן גם להסביר את עניין "בסוד נשמה לנשמתו… ובחרת בחיים", כאשר אדם זוכה לנשמה יתירה המתחברת לנשמת האדם, בבחינת ב' חיים = ב' נשמות.

זה גם מסביר מדוע נאמר בפס': "ויפח באפיו נשמת חיים" – חיים – בלשון רבים, ולא 'נשמה חיה'.

את דברי קדשו הוא חותם בביטוי: "ויברך –  ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו". כלומר, רבנו זכה לדרגות רוחניות גבוהות, בבחינת "נשמה לנשמתו" וכו'

 

האדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה – בנו בכורו של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה, שהיה מלומד בנסים ופעל ישועות למען כלל ישראל, מסביר את דברי רבי שמעון בר יוחאי שהובאו לעיל: 'בן עליה' הוא צדיק תמים שאינו מפסיק לעלות ולהתעלות. עבודתו אינה יודעת נפילות וירידות, וכל ימיו ממש הוא אוחז בעליה מתמדת. זהו 'בן עליה', אבל כמוהו, ישנם מעטים בלבד.

 

עוד יש להעמיק בכוונת המאמר: אין אדם יכול להיות 'בן עליה', אלא אם כן הוא ממעט עצמו.

זאת ועוד: ככל שאדם מתעלה יותר – כך עליו למעט עצמו יותר ויותר. עד כמה חשובה מידת הענוה.

(מעובד ע"פ 'אוצר פניני החסידות" לחג הפסח תשע"ח. יז בניסן. יומא דהילולא של רבי מאיר אביחצירא ע"ה).

 

בשמו של המלוב"ן רבי מאיר אביחצירא ע"ה נאמר: שזקנו המלוב"ן, האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא ע"ה,

הוא ניצוץ רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם עוסקים בתורת הנגלה ותורת הנסתר. רבנו ה"אביר יעקב" מפשט את תורת הנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "פיתוחי חותם" על התורה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת "כבוד אלהים – הסתר דבר" (משלי כה ב), כפי שזה בא לידי ביטוי בפירושו לתורה "אור החיים", ולפרשתנו בפרט.

 

 

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אני יהוה אלהיכם:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו,

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו,

ובחוקותיהם – לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

הסכנה שבעריות, והיכולת לשלוט עליהן,

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

"כשיסכים איש ישראל להידבק בה' אלוהיו – ישלוט בטבעו…

בבחינת: 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

שמירת העיניים, טהרת הלב והמחשבה, וקדושת הברית,

ערובה להתקדשות והתקרבות לבורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  קושר בין הפס' הראשון בפרשת העריות, לפס' האחרון החותם אותה.

הפס' הפותח את פרשת העריות: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ח"י, ב).

הפס' החותם את העריות: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ח"י, ל). מצרים וכנען היו שטופות בעריות.

 

על כך כותב רבנו: "ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה 'אל תטמאו בכל אלה – כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם' (ח"י, כד). הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען – הוא מעשה עריות, ובזה נבוא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא, כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו, הן מצוות שיכול האדם לעמוד בהן, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהן לעשותן, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין {ולא תתורו… ואחרי עיניכם}, ומרחק בחינת החושב" {"ולא תתורו אחרי לבבכם}.

 

בהמשך, רבנו מביא דוגמאות מרב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א), ורבי מתיא בן חרש (תנחומא חקת, סימן א), שלמרות היותם קדושי עליון, יצר העריות לא פסח גם עליהם, לכן רבנו מציע: "כשיסכים איש ישראל להידבק  בה' אלהיו – ישלוט בטבעו…, {היות} והקב"ה משרה אור שכינתו באדם, בסוד 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), ומצד זה, יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר, 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט). הכוונה שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאווה, לעשות רצונו יתברך".

 

רבנו ממשיך ואומר: לכן הפס' מסתיים במילים :"ואמרת אליהם – אני יהוה אלהיכם' – לייחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומרי בריתו – והיא הדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר בפס' 'ואמרת".

המילה 'ואמרת' בפס',  רומזת לרוממות, לה זוכה השומר על ברית קודש.

 

הזהר הק' מרחיב את היריעה בנושא שמירת הברית, ונביא כאן רק את התמצית.

"ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד ח"י). האבות ויוסף הצדיק, זכו לגדולה, בגלל שמירת ברית קודש – "שמא קדישא אתרשים ביה בבר נש" {השם הק' הוי-ה רשום באות הברית של האדם"}. וכל הזוכה לשמור בריתו – כאלו קיים את התורה כולה, וזוכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כמו יוסף הצדיק, ששמר על בריתו (זהר ויקרא כרך ג', דף יג ע"ב – יד ע"א).

 

 

"ודבר ידוע שכל האיברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים – והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלום, ואם הלב חסר עמו – הכל חסר. ודרשו רז"ל: רחמנא 'ליבא בעי'. ואמרו במדרש: 'תנה בני לבך לי – אי את יהיב לי לבך ועיניך – ידע אנא דאת דילי. ואי לא – לית את דילי… הלב והעיניים הם שורש גדול לקרבת אלוקים, או להתרחק ממנו – כי הן סרסורי העבירות… 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם' (במדבר ט"ו). לימדך הכתוב הזה, כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו – יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו, כבא על אישה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים".

רבנו מפרש את הפס' הסמוך: "כי שוחה עמוקה זונה.  ובאר צרה נכריה" (משלי כג, כז). "בא להורות: כי המתקרב אל פתח ביתה – לא ינקה מן המכשול, כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק. וכן יקרה לאשר יתור אחרי לבו ועיניו, שלא ינקה ממכשול עוון…".

רבנו מסיים את דבריו: "וכן מצאנו שהרחיקה התורה מאוד מידת הזנות,

כי הוא היה עוון הכנענים יושבי הארץ…".

 

 

"ושמרתם את משמרתי,

לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם,

ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ויקרא י"ח ל).

 

איך נשמרים מעריות – לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הפס' הנ"ל חותם את פרשתנו, ואת פרשת העריות, והוא מדבר על עשיית סייגים למצוות התורה, בבחינת: 'ושמרתם את משמרתי', כדי שלא נגיע לעשיית אותן תועבות שנעשו ע"י הגויים לפנינו בארץ, ועקב כך הקיאה אותם הארץ, בבחינת הכתוב: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' (ויקרא ח"י כ"ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושמרתם את משמרתי… ולא תטמאו בהם": "יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבוא להיכשל בתיעוב, והוא אמרו 'ושמרתם את משמרתי' {כפילות – ושמרתם, משמרתי}. פירוש – משמרת הגדר {"ועשו סיג לתורה". פרקי אבות}. והטעם, {המשך הפס'} 'לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם', אפילו בשוגג".

 

למרות שהחיוב הוא על מזיד, רבנו מדגיש שגם בעשיית עבירה בשוגג, רושם החטא שורה על החוטא, וגורם "לפירוד בין ישראל והשכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים", את דבריו, רבנו מבסס ע"פ הפס' בישעיה: "והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" ( ד, ג).

 

הפרק בישעיה, דן בגאולת אנשי קודש הזוכים לחיים, בגלל קדושתם וצדקותם, לכך רמז רבנו בפירושו.

רבנו משתמש בשני תארים: "קדוש וחיים". אדם המושלל מכל הכיעור של הטומאות ואפילו בשוגג, ודבק בקדוש ברוך הוא שהוא אלוקים חיים, יקרא קדוש, ויזכה להיגאל.

 

הפס' הנ"ל, סוגר מעגל עם הפס' הראשון הפותח את פרשת העריות, ועליו הרחבנו את היריעה לעיל: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

 

משמעות הרצף בין הפרשות

 "אחרי מות, קדושים, אמור".

 

"אמר רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי:

הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב).

 

רצף הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", הפך לביטוי המפורסם: "אחרי מות – קדושים אמור".

כלומר, "אחרי מות" האדם, "קדושים" "אמור" עליו. תספר בשבחו כפי שאכן זה קורה. השאלה היא, הייתכן הדבר? התשובה לכך היא שייתכן וגם יתכן, היות ואחרי מותו של האדם אנחנו שוקלים את אישיותו של הנפטר מזוויות שונות בבחינת "והוי דן את – כל האדם – לכף זכות". אנחנו מסתכלים על "כל האדם", וכך יש לנהוג בבחינת "עין טובה" מידתו של רבי אליעזר הגדול (פרקי אבות ב, יג) – לראות את הטוב שבזולת.

זוהי גם מידת רבי מאיר בעל הנס, עליו הרחבנו במקומות רבים בספר. דוגמא: {לעולם אנו נקראים בנים ולא עבדים}.

כמובן שאסור לספר על הנפטר דברי שבח לא נכונים. אחרת, יבואו חשבון מן השמים עם המספיד.

 

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לגבי "הרוגי מלכות" שנהרגו ע"י גוים, כמו חללי צה"ל עליהם אמרו חכמים: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כדברי רב יוסף המספר לאביו רבי יהושע בן לוי לאחר שהתעורר מגסיסה {מוות קליני}: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה, ותחתונים למעלה… {הגאונים מסבירים שהכוונה  לכמה מגדולי הדור שישבו למטה בעולם האמת, ותלמידיהם זכו למעלה גבוהה מהם},

 ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם… כגון הרוגי לוד…"שנהרגו למען כלל ישראל {כגון פפוס ולוליינוס שקיבלו עליהם את האחריות למות בת הקיסר, כדי שלא יהרגו כלל היהודים}.

יש הקושרים את נושא "הרוגי מלכות", לתלמידי רבי עקיבא שהיו שותפים למרד בר כוכבא במצוות רבם, כדברי רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, הקורא לזה "שמדא".

 

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה, מביא את הגמרא (ר"ה כג ע"א) האומרת: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה. שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחושת, ותחת האבנים ברזל. ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה' (ישעיה ס יז). תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים? עליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי, ויהוה שוכן בציון" (יואל ד כא). פירוש: ה' ינקום באויבינו.

 הקב"ה ישפיע עלינו מטובו יתברך בגאולה, וינקום בגוים ששפכו את דמנו, במלחמת גוג ומגוג (המלבי"ם).

הפרק דן בגאולה: "קומי אורי כי בא אורך… אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס).

בגאולה, הקב"ה יביא עלינו דברים טובים במקום הדברים הרעים שהיו מנת חלקנו. במקום נחושת, נקבל זהב וכו'.

 

בפירושו של אהלי יעקב (עמוד מו ע"ב) אומר על הפיוט לימים נוראים: "כובש עוונות – לובש צדקות" – לקב"ה יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצוירים כל הרוגי מלכות, וכל אותם שמסרו נפשם על קידוש ה'. כאשר מקטרגים על ישראל, הקב"ה מסתכל על אותן נשמות, וכובש ומוחל עוונות עמו ישראל.

 

רבי יהושע בן לוי שואל את בנו רב יוסף: "ואנן היכי התם" = {אנחנו, מה מצבנו בעולם האמת}? תשובתו: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם = {כמו שאנו כאן עוסקים בתורה, כך נהיה שם} ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן – ותלמודו בידו" (פסחים נ ע"א). מסר חשוב: נלמד תורה עד שתהיה מונחת באופן ברור  – בכף ידנו.

 

מעניין מאוד שהפרשיות הנ"ל נקראות לרוב במי הספירה בהם מציינים את מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, 6,000,000 חללי השואה, ומעל ל- 24,000 חללי מערכות ישראל, מאז קום המדינה.

לאור האמור לעיל – יש לברך את רבני בתי הכסת הרבים המברכים מידי שבת בשבתו, את כוחות הביטחון של מדינת ישראל, על כך שהם מוסרים את נפשם ביבשה, באוויר ובים, מול ים האויבים הרבים המקיפים אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה בשלווה, ולחיות בארץ קדשנו באין מפריע.

כמו כן, בימי האזכרה לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, עלינו ללמוד פרקי משניות לע"נ הטהורה.

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, היה מברך את בחורי הישיבות, ואח"כ את החיילים, וכך אכן צריך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ט, ע"ב) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם הוא אפיקורוס.

מיהו אפיקורוס? רב יוסף אמר: כגון, אלו האומרים איזו תועלת יש לנו מאלו שלומדים תורה, הרי לעצמם הם לומדים ושונים. אמר לו אביי: מי שאומר כן, הוא גם כופר במה שכתוב בתורה, שהרי נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

 

הרה"ג רבי משה פרנקו תלמיד רבנו-אוה"ח-הק', מביא בספרו "מאור החיים" (עמ' ח"י), את דברי רבנו על השכינה:

וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי ורבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי = "וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות,

שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכיסא כבודו שמשם באים כל הנשמות הבאים בזה העולם. והאור הזה הוא הוא שיש עמנו בגלות הזה המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזה הארה עצמה, בא בכל יום ומשתחווה לבוראו, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו וכו'".

 

תפילת רבנו-אוה"ח-הק' על גאולת השכינה,

 אותה ראוי לקרוא כל יום.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – השכינה תחזור לאיתנה הראשון, ושם ה' יהיה שלם.

כלומר, רבנו מבדיל בין בורא עולם לבין השכינה שהיא באה מכוחו, והיא נחשבת לשלוחה ולגילוי של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, כמו קרני השמש, הבאים מכוחה של השמש.

כאשר רבנו כתב לאחד מתלמידיו פתק ברכה לפרנסה טובה, ובקשו לשים אותו בכותל המערבי, הוא כתב: לכבוד השכינה הקדושה. יוצא שיש הבדל בין בורא עולם לשכינה הקדושה.

 

המקובל הרב יהודה פתייה ע"ה מסביר את ההבדל בין השכינה לקודשא בריך הוא.

את הקב"ה הוא מדמה לשמש, בבחינת 'כי שמש ומגן  – יהוה אלהים' (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, בבחינת: "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו).

זריחת אורו יתברך ע"י קרני השמש, היא בארץ מתחת, בבחינת: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

לזריחה הנ"ל, קוראים רבותינו – שכינה, היות והיא שוכנת בעולמנו בתוך עם ישראל, בבחינת: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כל זה מסביר לדעת הרב את תפילת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה" אותה אומרים רבים וטובים לפני עשיית מצוה. אנחנו מתפללים לה' שע"י עשיית אותה מצוה, ישתלם שם הוי-ה ברוך הוא, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרים מן שם הוי-ה, כתוצאה ממלחמת עמלק, שנאמר: 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז טז), ויהיה ה' שלם. עמלק מסמל את היצר הרע.

כמו שהעננים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מבדילים בינינו לבין אלוקינו, בבחינת: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט ב).

 

באמירת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא וכו'" לפני עשיית מצוה, אנחנו מבקשים שיסתלקו ענני העוונות המפסיקים בין הקב"ה ובין אור פניו הנקרא שכינה, ככתוב: "יהוה באור פניך יהלכון" (תהלים פט, טז), ויתייחד אור פניו השוכן אתנו, עם עיקר אורו שלמעלה, ויהיה הכל קשר אחד מעולם העליון עם הארץ מתחת, וע"י כך, תעלה תפילתנו על יחוד י"ה ב- ו"ה, שהייתה על שבועת עמלק. ("מנחת יהודה, עמ' 73 – 74. מעובד ע"פ "בהדרת קודש – מבוא לחכמת הקבלה", עמ' קצה – קצו). יוצא שע"י קיום מצוה ועוד מצוה, אנחנו מייחדים את שמו יתברך, ומקרבים בכך את הגאולה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור-החיים" על התורה.

 

"גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' – בחלום,

והתגשמותה כבר למחרת עם שחר.

 

עם ישראל זכה לצדיקים אמתיים קדושי עליון, והשאלה המתבקשת היא: איך זוכים להימנות על אותם בני עליה הדבקים בעבודת ה' וזוכים לעשות מופתים כמו הרשב"י בזמנו, דרך חסידים ואנשי מעשה לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק', הלא הוא רבנו-חיים-בן-עטר, היה מלומד בנסים, ורבים נושעו על ידו בחייו וגם אחרי מותו, ובכללם עבדכם הנאמן כותב שורות אלו, שאושפז בבי"ח "לניאדו" בנתניה בפתאומיות וללא כל אזהרה או מחלה מוקדמת, למחרת העלייה לציונו הק' בהר הזיתים בירושלים ביום ההילולה, כמידי שנה בשנה.

 

בביה"ח, הרופאים לא ידעו לאבחן את המחלה. בערבים, הייתי מגיע לחום  40 מעלות, כאשר פתרון הרופאים היה: מקלחת קרה. לכאבים העזים שליוו את אשפוזי, הרופאים הציעו לי כדורי אקמול. הייתה לי ירידה משמעותית במשקל, היות ולא יכולתי לאכול. בקרב המשפחה, רבנים וחברים, הייתה דאגה רבה למצבי שהלך והחמיר.

 

במוצש"ק, אחרי שבועיים לאשפוזי,

חלמתי והנה רבנו-אור-החיים-הק' נעמד ליד מיטתי, מימין לראשי.

 ואומר ג' פעמים: "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

 

 

זה היה הלילה הראשון בו הצלחתי לישון.

בביקור הרופאים למחרת נאמר לי: "יש לנו הפתעה בשבילך: בדיקות הדם מהבוקר – מראות שאתה בריא", והמחלה נעלמה כאילו לא הייתה. אכן  למחרת שוחררתי הביתה.

לרופאים המופתעים מהשינוי הקיצוני לטובה במצבי הרפואי, סיפרתי שרבנו-אור-החיים-הק' ברך אותי בחלום, בברכת "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר". אחד הרופאים אף סיפר באותו מעמד, שגם הוא זכה להשתתף בהילולת רבנו-אוה"ח-הק' בירושלים, שהתקיימה שבועיים קודם לכן, בה גם אני זכיתי להשתתף.

 

 במהלך החלום גם חלמתי שראש ישיבת "אור התורה והתשובה" הרה"ג אשר דדון שליט"א – שביקר אצלי בשבת, ביקש בחלום מרבנו-אור-החיים-הק' שיתפלל על הדוד שלו השוכב במצב אנוש. תשובת רבנו הייתה: "באתי רק בשביל משה שמיר".

את החלום פרסמתי בעלון "אור החיים" הק' בעריכת הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א, חתנו של הרה"ג יעקב יוסף ע"ה, ומחבר "ילקוט אור החיים המבואר", בו נעזרתי בתחילת דרכי בלימוד תורת "אור החיים".

ראש הישיבה – הרב אשר דדון שליט"א שקרא את העלון, התקשר אלי ואמר לי: "החלום שלך הוא אמתי, היות והדוד שלי אותו הזכרת בחלום, אכן היה חולה אנוש באותה שבת, אבל נפטר. לכן ענה לך רבנו-אור-החיים-הק' שהוא בא רק בשבילך, היות וידע שהדוד שלי ימות, כפי שאכן קרה, ולכן לא ברך אותו, וברך רק אותך.

 

על חלום שכזה יאמר: "חלום טוב – חלום שלום".

למחרת, אכן שוחררתי בריא ושלם,

דבר שגרם לי להתחבר לצדיק, ולהתמסר לתורתו,

"תורת אלוקים – חיים אמת".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" הקורם עור וגידים לפני ה',

ויהיה מוצלח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה וב"ב ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Les rares fonctionnaires et agents des institutions publiques, qui avaient pu echapper a la precedente vague d'epuration, etaient maintenant vises par l'article 8 qui stipulait:

Les fonctionnaires juifs marocains vises par les articles 3 et 4 du dahir du 30 octobre 1940, relatif au Statut des Juifs, sont consideres comme ayant cesse leurs fonctions a dater du 1er janvier 1941. Les fonctionnaires ou agents qui sont atteints par les nouvelles interdictions cesseront leurs fonctions dans le delai de deux mois, a compter de la publication du present dahir.

Par contre, amendement de taille arrache par les negociateurs du Makhzen, et garantissant de fait la poursuite des activites normales de la grande majorite des juifs marocains, l'article 3 leur concedait le libre exercice des professions artisanales ainsi que le commerce de detail – c'est-a-dire les deux secteurs vitaux de l'economie juive traditionnelle, comme le reconnaissait le Commissariat aux Affaires Juives lui-meme:

Les articles 3,4 et 5 ont ete specialement rediges a la demande du Makhzen. Ils s'appliquent aux juifs marocains soumis au principe d'allegeance perpetuelle auquel le Makhzen est attache. Les Juifs conservent la liberte artisanale et restent commergants detaillants; mais ils subissent les memes interdictions et en plus celle de faire commerce d'argent, meme s'ils n'en font pas leur profession habituelle. C'est une sorte de revolution dans le pays. Mais le Makhzen a voulu allier son desir de proteger l,indigene musulman avec l'application de la loi coranique. Desormais les Marocains qui auront besoin d'argent, s'adresseront a un organisme specialement cree a cet effet – la Caisse Agricole professionnelle mutuelle. Quant aux sanctions contre les eventuels contrevenants, elles conservent la meme severite que dans la loi francaise: 

Sans prejudice pour le Commissaire du gouvernement ou I'autorite qu'il deleguera a cet effet, de prononcer I'internement dans un camp special et de punir d'une amende de 500 a 1000 francs, ou de 6 mois a 2 ans de prison, celui qui se sera livre, ou tente de se livrer, a une activite qui lui est interdite; il pourra requerir une amende de 1000 a 20.000francs et de 1 a 5 ans de prison tout juif qui se sera soustrait, ou tente de se soustraire, aux interdictions visees a l'alinea precedent au moyen de declarations mensongeres ou de manoeuvres frauduleuses. Le tribunal peut en outre ordonner la fermeture de l'etablissement.

Mais c'est le dahir d'accompagnement ordonnant le recensement des personnes et la declaration des biens juifs, dans un delai imperatif de deux mois, qui devait semer la panique, vecu, comme le premier pas vers la spoliation si ce n'est plus grave encore. Comme pour justifier les alarmes les plus pessimistes, la Residence annonce la visite, en Afrique du Nord, du responsable de la stricte application de la nouvelle legislation, le Commissaire aux Affaires Juives, Xavier Vallat en personne. 

La visite du bourreau

Accompagne de ses deux plus proches collaborateurs du Commissariat, Xavier Vallat atterrit a Rabat le 18 aout, chaleureusement accueilli par la presse franfaise locale. La Vigie Marocaine connu pour son ardent petainisme, rendait ainsi compte de sa premiere joumee de visite:

Dans le courant de I'apres-midi, une seance de travail a reuni a la Residence generale M. Xavier Vallat et ses collaborateurs, le general Nogues et les principaux fonctionnaires qui ont pris part a I'elaboration du Statut des Juifs au Maroc.

Puis M. Xavier Vallat et le general Nogues, accompagnes de hautes personnalites, se sont rendus au plais imperial pour etre recus en audience solennelle par S.M. le sultan. Le cortege officiel fut accueilli dans la cour du palais avec le ceremonial d'usage, puis M. Xavier Vallat et le general Mendigal, commandant de l'armee de I'Air en Afrique du Nord, furent presentes a Sa Majeste qui s'entretint cordialement avec eux par le truchement de si Mammeri. L'audience terminee, le cortege regagna la Residence ou le general Nogues a offert un dejeuner en l'honneur de ses hotes. 

Aucune mention dans les comptes-rendus officiels, de la tension qui caracterisa cette audience, comme le revelera le chef du Protocole aux membres de la delegation juive conviee en 1944 a la fete du Trone "S.M. le sultan fut le seul au cours de cette reunion a s'opposer a I'application au Maroc des lois antisemites de Vichy; grace a Sa haute sollicitude il a su eviter le pire". Le rapport confidentiel des Services de Renseignements franqais devait noter que Xavier Vallat avait pu se rendre compte de l'impopularite des mesures anti-juives en Afrique du Nord, particulierement au Maroc. C'est ce qui peut expliquer la moderation du ton de ses declarations en se rendant le lendemain a Fes ou il s'evertua a rassurer la communaute juive comme le rapportait La Vigie Marocaine:

Le haut Commissaire, le general Lascroux, Chef de la Region, le pacha et leur suite se sont aussitot rendus au mellah ou ils sont descendus de voiture Place du Commerce.

La, S.E. le pacha a presente a M. Xavier Vallat, les grands rabbins, les membres du comite de la communaute israelite et les notables de la Section israelite du Medjless el Baladi.

On parcourt ensuite le mellah au milieu d'une nombreuse affluence de population. Au Bord du mellah ou sont les locaux des institutions israelites, S.E. le pacha conduisit le haut Commissaire a la salle de reunion. La, M. Xavier Vallat a fait aux notables rassembles I'allocution suivante que nous resumons:

"Je suis venu voir dans le cadre de votre communaute, cadre que vous avez si bien conserve et je vous en felicite. Il s'agit comme vous le savez de mettre au point, ici comme ailleurs, les mesures a prendre, non pour vous persecutes mais pour eliminer, de certains compartiments de notre vie economique, les juifs qui ont deborde dans notre vie politique. Ce n'est du reste generalement pas le cas au Maroc ou les juifs sont restes dans leur cadre traditionnel. D'accord avec Sa Majeste, j'ai etudie hier les mesures a appliquer dans le sens de cette politique de defense, mesures qui seront humaines et equitables. Soyez assures, que par ailleurs, vous conserverez dans le domaine culturel et spirituel toute la protection qui est dans nos traditions."

Le capitaine Berthon, des Affaires Musulmanes, a traduit cette allocution en arabe, puis M. Hamou, au nom des notables Israelites, a repondu en quelques mots exprimant la confiance des juifs dans la France, et declarant aussi que les juifs marocains ne s'etaient jamais immisces dans la politique franqaise, restes comme ils I'etaient loyaux sujets de Sa majeste, et que, dans ces conditions, ils demandaient que les mesures envisagees soient les plus favorables possible.

Derriere la moderation du ton Xavier Valalt n'avait pas cache a ses interlocuteurs sa determination que le Maroc ne soit pas en reste dans 1'application stricte, bien que n'excluant pas au besoin une certaine souplesse opportuniste, de la politique d'exclusion progressive des juifs de la vie economique et sociale. II quittait le pays convaincu de les en avoir en fin de compte convaincus:

En foulant la terre africaine, j'ai eu la satisfaction d'apprendre que des dahirs avaient resolu pour une large partie les problemes poses au Maroc par la question juive. II est encourageant pour nous de penser que S.M. le sultan a songe a resoudre ces problemes delicats dans le meme esprit que le gouvernement du marechal.

J'ai meme eu I'heureuse surprise de constater que dans le domaine economique, il precisait deja ce qui est dans notre pensee pour la metropole mais qui n'a pas encore ete reglemente par decret. Pour les juifs franqais etablis au Maroc, le Commissariat prendra en ce qui les concerne des mesures strides calquees qu'dictera I'Etat frangais toutes les fois que les circonstances seront identiques. Pour les sujets marocains, S.M. dans l'audience qu'Elle a bien voulu m'accorder, m'a confirme ce que signifiait deja les dahirs revetus de son sceau, a savoir qu'ils les maintiennent fermement dans les limites ou ils peuvent etre utiles, sans devenir nuisibles. Je repars ainsi completement rassure quant a l'avenir du Maroc. Le prestige de Sa Majeste, 1'autorite du general Nogues et la volonte inebranlable du marechal Petain nous garantis sent le maintien de l'integrite et de l'independance de notre empire nord-africain.

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Page56

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

רדיפה והצלה

פרק שלישי

תקנון היהודים

ביוני 1940 היו כפי שראינו המתיישבים הצרפתיים בצפון אפריקה עדיין מלאי התלהבות להמשיך במלחמה למען כבודה של צרפת, ונחושים להוות דוגמה ומופת לאחיהם ״המתנוונים״ במטרופולין. אולם תוך מספר שבועות הפכו לחסידים המושבעים ביותר של ״המהפכה הלאומית״ שהנהיג המשטר החדש, שעלה לשלטון בזכות שביתת הנשק, ולאדוקים ביותר בפולחן המושיע הקשיש – ראש המדינה המרשל פטן. תרומתו של פטן לניצחון במלחמת העולם הראשונה גרפה הערצה הכללית. אולם במושבה הצרפתית במרוקו נוסף לה ממד מיוחד – הכרת תודה על תפקידו המכריע בדיכוי מרד הריף בהנהגת עבדל קרים, אשר במחצית השנייה של שנות העשרים העמיד בסכנה את המשך קיומו של הפרוטקטורט.

למרות שהמרשל פטן קידש את התבוסה, התחזק תהליך ההזדהות עם המשטר החדש בקרב המתיישבים הצרפתים בצפון אפריקה. הגורם העיקרי לכך היה אירוע טראומטי – השמדת צי המלחמה הצרפתי שעגן בנמל מרס אל-קביר שבמערב אלג׳יריה, ב-3 ביולי 1940 על ידי האנגלים, כדי למנוע את נפילתו האפשרית בידי הגרמנים. זאת למרות ההתחייבות החגיגית של צרפת לא לתת מקום לאפשרות כזו. בדיעבד, הצדיקה בעיניהם ״הבגידה״ של אנגליה את הסירוב של ממשלת צרפת להמשיך להילחם לצדה ואת חתימת שביתת הנשק. ברם, להזדהות הזו היו גם סיבות עמוקות יותר, הקשורות למהות המשטר הקולוניאלי שערכיו חפפו במידה רבה את אלה של ״המהפכה הלאומית״. וכך כותב האנתרופולוג והמדינאי הצרפתי הימני המפורסם ז'אק סוסטיל (:(Jacques Soustei/e

״אלמלא הייתה קיימת המהפכה הלאומית, ראוי היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון אפריקה הצרפתית הייתה קרקע פורייה לתעמולת המרשל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות ושופעת ראשי שבטים ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה, שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות סיסמאות ענק, דיוקנים עצומים של הדיקטטור הטוב, ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה רבים ללגיון הפטניסטי, ואחר כך למיליציות (SOL. Service d'Ordre Legionnaire),וצעדו לצליל שירי הלכת המקובלים״.

מתבוסה לשיתוף פעולה

פטן עלה לשלטון במסגרת התהליך הפרלמנטרי הסדיר של חוקת הרפובליקה השלישית, אולם אישור בקשתו באסיפה הלאומית, ב-10 ביולי 1940, לקבל את מלוא הסמכויות חתם את התאבדותה של הרפובליקה ואת לידתה של ״המהפכה הלאומית״. בהכרזתו על שביתת הנשק טען המרשל פטן שהוא נטול כל אמביציה אישית או פוליטית, וכי הוא רק מקריב את עצמו כדי להקל על סבל העם הצרפתי. אולם למעשה הוא היה נחוש לנצל את התבוסה כדי להגשים חלום ישן של סילוק הדמוקרטיה וייסוד משטר חדש – המהפכה הלאומית. במקום להסתפק במנדט שקיבל לניהול השוטף של המדינה עד לסיום המלחמה, הוא חתר לשנות מן היסוד את החברה הצרפתית, ולכוון את ההיסטוריה של צרפת לאפיק אחר. חוגי הימין הקיצוניים יותר תפסו פיקוד בממשלה החדשה תחת חסותו. בעיניהם נתפסה התבוסה כהזדמנות היסטורית בלתי חוזרת, ברוכה כמעט, לנקום בדמוקרטיה השנואה, האחראית להתנוונות החברה הצרפתית ולשפל שאליו הגיעה. את הסכנה הגדולה ביותר הם ראו לא בנאציזם ובפשיז אלא בקומוניזם הבינלאומי, ועל כן היו מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה, שהיו משוכנעים בניצחונה המלא והקרוב. כך, הם סברו, יבטיחו לצרפת מקום נכבד באירופה העתידית שלאחר המלחמה בהנהגתה של גרמניה. על פי ראייה זו, אימוץ של משטר אוטוריטארי ברוח הנאציזם והפשיזם על ידי צרפת – מבלי חלילה להעתיקו לכל תחום – נתפס ככלי נוסף לזכות באהדה יתרה של ברלין, בהקלות בתנאי הכיבוש בהווה, ובמעמד משופר עם חתימת הסכם השלום. פטן עתיד היה לומר זאת במפורש להיטלר בפגישתם הראשונה ״הוא קיווה שהשליט יהיה יותר רחמן לאלה שהואילו לשנות כיוון״.

המפנה הברור והפומבי הראשון בכיוון זה, שאי אפשר היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר –Montoire בצרפת ב־24 באוקטובר 1940. בצאתו מהפגישה הכריז המרשל לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״. פטן לא התחייב במקום על ממדיו של שיתוף הפעולה ותנאיו, אבל התחמק מהדרישה הגרמנית לקבל מספר שדות תעופה צבאיים במרוקו הצרפתית. היטלר לא התעקש, הוא הגיע למסקנה שאכן הפתרון הטוב ביותר הוא להשאיר לצרפתים להגן על מושבותיה באפריקה נגד כל ניסיון פלישה זר, קרי של אנגליה, ולא להסתבך בים התיכון.

השינוי באווירה

המרשל פטן לא היה חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. פרופסור אנדרה אלבז נזכר: ״בגיל שלוש הייתי לכמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. כל בוקר לפני הכניסה לכיתה היינו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן. אולם זה לא נמשך זמן רב״.

מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. הסימן הראשון היה ביטול חוק ״מרצ׳נדאו״ מ-26 באוגוסט 1939, הנקרא על שם יוזמו, ציר האספה הלאומית מרצ׳נדאו (Marchandeau). חוק זה האוסר על הסתה לשנאה דתית וגזעית והמעניש בחומרה את העבריינים, הצליח בזמנו לרסן את המסע האנטישמי הרחב בעיתונות, שהיה ארסי במיוחד באלג׳יריה. הסימנים הראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה גם הפעם עיר הגבול אוז׳דה, שבה התיישבו צרפתים רבים ילידי אלג׳יריה, שהביאו עמם את מסורת השנאה היוקדת ליהודים:

״אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, ביולי 1940 הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים והכריזו ״עסק של יהודים – עסק של נצלנים״, ״לקנות אצל יהודים זה לרושש את המסחר הצרפתי״, ״לתלות יהודי על כל שן זאת סיסמתי, יהודי ואחר כך בונה חופשי״.

גם הפעם, וביתר שאת, הוטל מחיר השמירה על הסדר הציבור על היהודים, כפי שדיווח ראש העיר לנציבות:

״עלי לציין שהרחוב הראשי של העיר מתמלא בנוער יהודי. בשחצנותו, בלבושו הפרוע ובשמחתו הרועשת, הוא המקור לקטטות, הן עם חיילים מרוקאים והן עם חיילים צרפתים שחזרו מהחזית, או עם אזרחים צרפתים שאבדו קרובים במלחמה. על כן נתתי הוראה לאסור על היהודים, ועל בני הנוער בפרט, להתאסף, במיוחד במוצאי שבת, בשדרות מרשל Bugeaud. הטלתי איסור מוחלט על הקבצנים היהודים לקבץ נדבות ברחובות, וכאשר הדבר התחייב, הוריתי על גירוש הצעירים היהודים מהאזור הספרדי שהתנהגותם אינה נאותה״.

ב-18 באוגוסט דיווחה המשטרה במכנאם: ״בדיקות המלאי שנערכו אתמול על ידי השלטונות האזוריים במללאח התקבלו בסיפוק על ידי הילידים המוסלמים, למרות שבדרך כלל לא העלו דבר. במספר חוגים שבהם רווחים רגשות אנטישמיים אומרים שהיעדר התפיסות אינו אומר דבר, משום שליהודים מקומות מחבוא סודיים בעיר ומחוצה לה החסינים מכל ניסיון חיפוש״.

בליל ה-12 בספטמבר 1940, ניפצו פעילי מפלגת הימין הקיצוני (Parti Populaire Francais – ppf} חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה. אולם התפרעויות כאלה, בתקופת מעבר כה עדינה, לא עלו בקנה אחד עם מדיניות השלטונות שחששו לסדר הציבורי, כפי שהתריע הגנרל נוגס בעצמו בדיווח:

״בלילה שעבר שברו בני נוער את חלונות הראווה של חמש חנויות יהודיות באבנים הנושאות את הכתובת ppf, שהיו ממילא סגורות בצו מנהלי בעוון העלאת מחירים בלתי חוקית של חלק ממוצריהם. נוסף לכך הם הדביקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן! יחי דוריו!׳. אני פטור מלהדגיש את חומרת הסכנה של מעשים כאלה הנראים כהתגרות של ממש, ואשר הישנותם יכולה להתדרדר לאי סדרים חמורים. בכל מקרה הוריתי כבר הבוקר למפקד האזור לקרוא לראש מפלגת ppf במרוקו. הזהרתי אותו כי במקרה של הפגנות ומהומות בעתיד, נראה בו אחראי אישי לפגיעה באינטרסים הבסיסיים של הפרוטקטורט״.

ב-20 בספטמבר 1940, נידון צעיר יהודי במרקש למאסר של 15 יום על שקילל בפומבי חייל מוסלמי של הצבא הצרפתי. במקביל נמסר שהאוכלוסייה האירופית ״קיבלה בשביעות רצון מופגנת את הרשעתם של 13 סוחרים יהודים בגין העלאת מחירים אסורה״.

באותו יום, התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המללאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. בדיווחו ניסה לשווא המפקח האזרחי להפחית בחומרת התקרית:

״קצין זוטר בלגיון הזרים המשרת במרפאת חיל-המצב, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המללאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה. התקרית הסתיימה תוך זמן קצר, הודות לפעולה המהירה של המשטרה וסיורי הצבא הסדירים. במשך כל המהומה לא הייתה למרבה המזל כל התערבות של האוכלוסייה המוסלמית. הפורעים נעצרו במקום. לסיכום, התקרית לא הייתה יותר מאשר הפרת משמעת מצד מספר מצומצם של חיילים מיחידות שונות. עם זאת אני ממשיך בחקירה כדי לבדוק אם היה תכנון מראש, ואם לקצין הזוטר האחראי היו קשרים עם הגורמים הצרפתים הקיצוניים אשר ערכו לאחרונה הפגנות אנטישמיות״.

למרות ניסיון ההרגעה, נמשך המתח בבירה האינטלקטואלית של המדינה במשך מספר שבועות, בעוד שברקע מהלכות שמועות עקשניות על התפרצות אנטי יהודית קרובה, העלולה לשמש תירוץ לפלישת כוחות ספרדיים לגבול הצפוני של אזור החסות הצרפתי.

ריבוי התקריות עם חיילים החוזרים מהחזית, באווירה של מתח נפיץ ומסוכן, הניעו את השלטונות לשקול הרחקה של ריכוזי חיילים מוסלמים המשרתים בצבא הצרפתי ממרכזי הערים, כדי למנוע התנגשויות עם האוכלוסייה היהודית. במקביל, הבהירו השלטונות למובילי התסיסה והפעולות נגד היהודים, שהם לא ישלימו עם המצב, ושהם נחושים לשמור בכל מחיר על הסדר הציבורי. עברה שעתן של היוזמות הפרטיות וההתפרעויות הספונטניות: עכשיו האנטישמיות היא משימה לאומית ב־דיהן הבלעדיות של השלטונות הרשמיים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

עמוד 79

            Aida Pinto-Mon passe marocain

            Mon passe marocain
Aida Pinto

Ce recit d'une vie qui embrasse pres d'un siecle d'histoire familiale et communautaire celle des Juifs marocains de Tanger au XXe siecle – aurait pu raconter I'histoire dune fracture terrible, celle d'une communaute implantee au Maroc depuis des siecles que les remous de I'Histoire poussent a I'exil et au deracinement, en Europe et ailleurs. S'il est vrai qu'un voile de nostalgie recouvre certaines pages, ces memoires sont inspirees par toute autre chose:

Elies respirent le grand souffle du bonheur et la grace d'une vie heureuse. Elies disent, avant tout, un grand merci a la Vie, et a tous ceux qui I'ont donnee: les parents, les proches, les amis, les enfants, l'entourage. Et comme le bonheur est contagieux, elles ont aussi le pouvoir de transmettre cet etat de grace aux autres: cest un bonheur rare de lire ce livre ou il fait bon etre en famille, au bord de I'eau par une merveilleuse journee d'ete; dans un jardin fleuri, a I'ombre d'une terrasse; ou encore devant une somptueuse table de fete familiale ou retentissent les voix des prieres millenaires.

Les gens heureux ont une histoire, la voici

Aida Pinto (1923-2004) a ecrit ses memoires "Mon passe marocain" dix ans apres son installation a Paris en 1967

 

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הדפום במרוקו במאה ה־16

הדפוס הגיע למרוקו יחסית מאוחר. בית דפוס עברי ראשון פעל בפאם בשנים 1515־1522. מכונת הדפוס הובאה מליסבון על ידי שמואל בן יצחק נדיבות ובנו יצחק. ניתן להניח ששמואל רכש את ניסיונו אצל אליעזר טולידאנו, שניהל דפוס בליסבון בשנים 1489־1492. המהדורות של דפוסי ליסבון 1489 ופאס דומות בצורת האותיות ובעיצוב העמודות.

בדפוס זה לא הודפסו חיבוריהם של חכמי מרוקו, אלא ספרים שהיה להם כנראה ביקוש בקרב למדנים. ואלה הספרים:

1-הספר הראשון שהודפס היה מסכת ראש השנה, הטקסט באותיות רש״י, ובגודל זהה לפירוש.

2-׳פירוש הברכות והתפילות׳ לר׳ דוד בן יוסף אבודרהם, רע״ז. שישה עותקים של ספר זה מצויים בספריות, שניים מהם שלמים.

3-מסכת עירובין באותיות מרובעות. מצוי עותק שלם.

4-מסכתחולין, ואולי גם חגיגה. (יש לשער שהודפסו יותר מסכתות.)

5-הלכות הרי״ף;

6-'ספר האזהרות׳ לר׳ יצחק בן ראובן, רפ״ב;

7-טור יורה דעה – מצויים ארבעה עותקים שלמים והחמישי כמעט שלם.

8-טור חושן משפט, ואולי משנה תורה לרמב"ם.

לא ברור מדוע נסגר בית הדפוס. מכל מקום, לאחר מכן היתה הפסקה בהדפסה מקומית עד סוף המאה ה־19.

עד שלא היה דפוס במרוקו היו יצירות החכמים נדפסות בחו״ל. בדרך כלל היה המחבר או יורשו נודד עם כתב היד לאחת הערים שבהם היה בית דפוס, ומבקש מתורמים לממן את הוצאות הדפוס, לאחר שקיבל המלצות מחכמי המקום. הספרים הראשונים הודפסו בוונציה, החל בשנת רפ״ב (1522), ולאחר מכן בערים אחרות בארצות שונות. היו ספרים שהודפסו בהדפסות חוזרות בכמה מקומות.

המספר הגדול ביותר של ספרים הודפס בירושלים עד ימינו, מהם ספרים שהודפסו לראשונה ואחרים הם צילום של הדפסות קודמות, או מהדורות חדשות. בנספח 2 בסוף ספר זה מובאת רשימת הספרים לפי הסדר הכרונולוגי של התחלת ההדפסה, וגם לפי מקומות ההדפסה.

 

׳חברת דובב שפתי ישנים'

הרב רפאל אהרן בן שמעון יליד סלא (1848־1928) עלה עם אביו דוד לירושלים ב־1854. הוא היה בנו של מייסד עדת המערבים בירושלים, והגיע לפאס בשליחות ועד העדה בתרמ״ז(1887). כאן מצא ׳ארגזים מלאים כתבי יד מלאי חכמה ודעת וחוקי אלקים והמה טרף לשיני עשי ועיניו זלגו דמעות, כפי שכתב. הוא לקח אתו כתב יד של סידור כמנהג ה'תושבים׳ והדפיסו בירושלים בדפוס של שמואל הלוי צוקרמן, בשם ׳אהבת הקדמונים׳ תרמ״ט, בסיועם של שלמה ושמואל הכהן מפאס. הוא הדפיס את הפיוטים לאחר שהגיה אותם על פי מה שהודפס בסידור ׳שפתי רננות׳, לפי מנהג טריפולי, ונציה תע״א, ושילב בהם שינויים בהשפעת קבלת האר״י. כפי שכתב, עד אז היה שליח הציבור מתפלל מתוך סידורים שנכתבו בכתב יד.

בשובו לפאס בשליחותו השנייה בתר״ן (1890), יזם בתמוז אותה שנה הקמת חברה בשם ׳דובב שפתי ישנים׳, שמטרתה להדפיס את יצירותיהם של חכמי פאם. כאן כינס אסיפה בעזרתו של ר׳ יצחק מאימראן וכתב 'כל משטרי החברה ותנאיה׳, כלומר תקנון. מספר החברים שהצטרפו לחברה ביום היווסדה היה 18, וכל אחד מהם הביא סכום מסוים לקרן. הספר הראשון שהודפס היה של משה אבן צור, ׳צלצלי שמעי, נא אמון תרנ״ב. מימן את ההדפסה החכם שלמה אבן צור שהיה מצאצאי המחבר, וכיהן בתור גזבר של החברה. באותה שנה הודפס שם חיבורו של יעב״ץ ;עת לכל חפץ׳, הצטרפו חברים נוספים, מהם 26 בפאם, 3 במכנאס ואחד בדבדו, ששמם הודפס בהקדמה לספר של יעב״ץ ׳משפט וצדקה ביעקב׳ חלק א, נא אמון תרנ"ד.

לפני שר' רפאל בן שמעון עזב את מרוקו הגיעה אליו פנייה מר' יום טוב ישראל ונשיאי הקהילה בקהיר לקבל את כהונת החכם של מצרים. תחילה דחה את ההזמנה לבסוף ניאות לקבלה ובשבט תרנ״א (1891) התמנה לתפקיד זה ולאחר שנתיים מונה על ידי הממשל בתור חכם באשי. רק לאחר כתשע שנים בתרס״ג (1903) הודפס החלק השני של ׳משפט וצדקה ביעקב׳ באלכסנדריה. הסיבה – ׳רוע המצב המדיני במארוקו כל בטחון החיים והרכוש והכבוד נהרס; כפי שכתב ר׳ רפאל בן שמעון בהקדמה לכרך זה. והכוונה למרידות השבטים והמהומות במרוקו מאז מותו של חסן הראשון(1894) בסוף המאה ה־19 ובשנים הראשונות של המאה ה־20, והמגפה בפאם, שבה נספו ראש החברה ר׳ רפאל אבן צור אב״ד פאס ובני משפחתו. התורמים להדפסה היו יהודים מטנגייר, מדבדו, מאלכסנדריה ומקהיר.

בין המסייעים לחברה היה ר׳ יוסף חיים בנו של אב״ד טנג'יר מרדכי בן ג־ו, שסייע בין השאר בהעברת הספרים מטנגייר לפאס.

ר׳ שלום משאש ור׳ יעקב בן שלמה בירדוגו, חבר בבית הדין בקזבלנקה (נפטר בתשי״ט), יסדו במכנאם את ׳חברת דובב שפתי ישנים׳ על פי התקדים של ר' רפאל  בן שמעון. הם הדפיסו תשעה ספרים. בהקדמה לספרו של ר׳ מימון בירדוגו, 'לב מבין׳, מכנאס תש״א, נזכרים שמותיהם של 65 חברי החברה שמימנו את ההדפסה,ביניהם תושבי קזבלנקה, סלא וצפרו, ובתמיכתן של ׳נשים צדקניות במקנאס׳,

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

עמוד 141

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

הסבר נוסף לגישת חכמי אשכנז ביחס לדברי הראשונים, עיקרה במפנה שחל בימי הביניים והייתה לנחלתם של החוגים המשכילים באירופה למן המאה הי"ב ואילך. היו שסברו כי למרות עליונותם הבלתי מעורערת של הקדמונים בכל התחומים – במעלות החוכמה, ברמה המוסרית, בידיעת הסודות, בקרבת אלוהים וכדומה – נודע ערך גם להישגים אינטלקטואליים בני הזמן, וכי אין מקום להנחה שהכול ידוע היה לראשונים, וממילא אין להסיק כי אם בם התעלמו מדבר, סימן הוא שדחוהו מחשיבות ואין כדאי לעסוק בו.  את ההסבר לאפשרות הזו הציגו הוגי הדעות של ימי הביניים בעזרת המשל המפורסם של "ננס הרוכב על גבי ענק ", לפיו, בני הקדם הענקים היו כולם, ועל כן אופק ראייתם רחב לאין שיעור, אך אנו – כלומר בנים של אותם ענקים קדמונים ואנו רוכבים על כתפיהם, וממילא רואים מעט הלאה מהם. בספרות ישראל מופיע משל זה לראשונה בתשובתו של רבי ישעיה די טרני, מחכמי איטליה נפטר סביב שנת 1250, שעה שנשאל איך הוא מעז לחלוק על רבי יצחק אלפאסי, בתשובתן כותב שהוא לא קיבל כל דבר שלא נראה בעיניו אף אם אמרו יהושע בן נון, וכנימוק לדבריו הביא משל זה משם פילוסופים נוכריים.

 

שיטה זו הרואה בדברי האחרונים תוקף וחוזק על דברי הראשונים, נתמכת בכלל ההילכתי ׳הלכתא כבתראי׳. כלומר, ההלכה כדברי האחרונים לעומת הראשונים. והרבה מחכמי אשכנז פירשו משמעות ׳אחרונים׳ כפשוטו, שחכמי כל דור ודור נחשבים אחרונים לעומת קודמיהם. בעוד חכמי ספרד פירשו כלל זה רק לגבי חכמי התלמוד (ראה תשובות ר׳ משה אלאשקר, סימנים נד, פד וצד).

גם הרא׳׳ש הגיב על דברי הראב׳׳ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון, ואומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (=של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש׳׳ס… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ (פסקי הרא״ש, סנהדרין פרק ד סימן ו). וחזר על הדברים בתשובותיו ביתר תוקף: ׳כי מי לנו גדול כרש״י שהאיר עיני הגולה בפירושו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו רבנו תם ורבנו יצחק וסתרו את דבריו. כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם׳(כלל נה, סימן י); ר׳ שלמה לוריא מחכמי מזרח אירופה, נפטר ב־1573, בעל אישיות תקיפה ועצמאית, בספריו מביע דעתו בתוקף נגד כל הפוסקים. בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: "לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מכל מקום התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו". ושם בהקדמתו למסכת חולין, ביקר קשות את הנגררים אחרי הפוסקים מבלי לבחון את פסקיהם אם הם מתאימים עם המקורות. ובחריפות רבה הוא יוצא נגד סמכותו של הרמב״ם ור״י קארו, ואחרים. וכן בתשובותיו (סימן צח) כותב: ׳ואם היה ר׳ שמעון בר יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה׳. ור׳ יעקב עמדין שפעל במחצית השנייה של המאה ה18־ בגרמניה נפטר 1776, מרבה להשיג על הראשונים בלשון בוטה. להלן דוגמה אחת מספרו ׳מור וקציעה׳ הוא כותב על ר׳ יוסף קארו שטעה טעות כפולה ושטעות זו טעו בה גם רשב׳׳א ורבינו ירוחם. ר׳ חיד״א כשמביא דבריו כותב ׳ונבהלתי מראות מפני היד שנשתלחה לכתוב כך על גדולי עולם שאין חכמי דורנו כדאים להיות תלמידיהם…׳. ומוכיח שהטעות היא של המשיג(מחזיק ברכה, סימן קע. וראה שם, סימנים רמד ותרצה).

 

  1. 3. התבססות על מקורות הפוסקים בלבד

מאפיין נוסף בדרך פסיקתם של חכמי הספרדים הנובע מיחס של כבוד לראשונים, ומקבלת דבריהם כמחייבים, והוא: שבדרך כלל נקודת המוצא לדיוניהם בתשובות, הם מקורות הפוסקים. הם נמנעים מלהתחיל את פסקיהם במקור ההלכה בתלמוד, ומדיון מפולפל בפירושה. ומתבססים רק על תשובותיהם של הראשונים. כמו תשובות הרשב״א, הר״ן, הרא״ש, ריב׳׳ש ורשב״ץ. דברי הראשונים הם בסיס לדיוני המשיבים בדורות הסמוכים לגירוש. ספרי התשובות של ר׳ יוסף בן לב, ר׳ שמואל די מדינא, ר׳ לוי בן חביב ור׳ משה די טראני, ועוד, משופעים בשימוש רב בתשובות אלו. ואם לפעמים מובא בהם גם מקור תלמודי, הרי הוא מלווה רק בפירושם של הראשונים ואין הם מעלים פירושים חדשים משלהם, אלא לעתים רחוקות. כלומר בדיוניהם מתרכזים בעיקר בפתרון הבעיה הנדונה, בלי לסטות לדון בנושאים צדדיים, כמו פירוש מקור או ויכוח על פירושו. מגמה זו של הסתמכות רק על דברי פוסקים, מתחזקת עוד יותר בספרות התשובות של חכמי הספרדים מהמאה ה71־ עד המאה ה־20. למשל בחיבוריו הרבים של ר׳ חיים פאלאג׳י, אין כמעט ציטוט מהתלמוד, רק מהשולחן ערוך ופוסקים אחרונים. ר׳ נחמן אבן סונבל ממגורשי ספרד שבאו לפאס (המאה ה-16), כותב בתשובה לר׳ צמח דוראן: "ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעל הטורים, כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד, כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה. ומן הפוסקים, הקרוב אלינו הוא אשר דברתי אליכם" (חוט המשולש א, סימן נו). וזו הדרך בה נקטו אף חכמי מארוקו כמו רבי יהודה בן עטר ור׳ יעקב בן צור, שניהם מחכמי פאס במאה הי׳׳ח, ואחרים. גם בכותבם תשובות ופסקים ארוכים, אין הם מביאים סוגיות מן התלמוד אלא לעתים רחוקות, וגם אז לא על מנת לפלפל בהן, אלא להראות בהן המקור לפרט מפרטי התשובה.

 

דרך זו שונה מדרכם של חכמי אשכנז, כי גישתם למקורות התלמודיים הייתה יסוד מוצק לפעולתם הפסקנית. הם פותחים את דיונם במקור התלמודי, תוך כדי דיונם מפלפלים בפירושו או בפירוש דברי התוספות במקום, ותוך הדיון בנושא המרכזי הם מסתעפים ודנים בנושאים קרובים או שוליים. דבר המאריך ומסרבל את התשובה לשאלה הנידונה. דעתם לא הייתה נוחה מהשיטה להסתמך רק על הגאונים והראשונים, גם כשאין חולקים להלכה על סברתם.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 13

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר