מורשת יהדות מרוקו

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, במחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ^׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ^׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כA

4. השימוש בכל ספרי הפסק והשו"ת

חכמי הספרדים בתשובותיהם ובפסקיהם השתמשו בכל אוצר התשובות והפסקים, שעמד לרשותם. הם השתדלו להגיע למרב מקורות הפסק שנכתבו במרוצת הדורות בפזורה היהודית, ספרדים ואשכנזים כולל חכמי תקופתם ואפילו אלה המוחזקים לתלמידיהם, וזה משום שסברו כי ניתן ללמוד מכל אדם, לפעמים הפוסק יכול לגלות רעיון או מקור אצל חכם אחרון או צעיר ממנו שלא חשב עליו. בתשובות חכמי מרוקו של המאה ה19־ מצטטים מתשובות חכמי אשכנז שחיו בתקופה זו, כמו ר^, משה סופר [=החת"ם סופר] ואחרים. לעומת זאת דרך חכמי אשכנז בתשובותיהם לעיין בעיקר במקור התלמודי ופחות בספרי הראשונים ומעט בספרות האחרונים המפורסמים של בני ארצם. כלומר כמעט הם לא מזכירים בפסקיהם מדברי האחרונים של חכמי הפזורה הספרדית.

5. כושר ההכרעה

חכמי הפזורה הספרדית מתשובותיהם ופסקיהם ניכרת גדולתם בהוראה ובכושר הכרעתם. כמעט בכל נושא שדנו בו פסקו את ההלכה לפי שיקול דעתם בצורה חדה, מותר או אסור, חייב או זכאי. הם ראו חובה לעצמם לפסוק ולהכריע בין הדעות ולא להשאיר הדבר תלוי במחלוקת. במיוחד בבעיות השכיחות, כדי שלא תראה התורה כשתי תורות.

דומה כי שאיפה זו להגיע להכרעה, הייתה אחת הסיבות למה שקהילות ספרדיות מקדמת דנא קבלו עליהם לפסוק כרב מפורסם בכל ענייניהם. כמו התקנה שקבלו בעיר טולידו בשנת 1305: ׳הסכימו הקהל ישמרם צורם שלא ידונו בעיר הזאת שום דיון בעולם בשום עניין בעולם אלא על דעת רבינו משה [=בן מימון] ז״ל׳. ובאותה שנה תיקנו תקנה דומה גם בעיר טודילה. ועד למאה הט״ו כן היה המנהג באלג׳יריה, במרוקו, במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. סמוך לפטירתו של הרא״ש בשנת 1341, ריעננו בטולידו התקנה הנזכרת לפסוק כהרמב״ם, והוסיפו לה סייג שבמקום שהרא״ש חולק על הרמב״ם יש לפסוק כמו הרא״ש (ראה יצחק זאב כהנא, מחקרים בספרות השאלות ותשובות). ובדור שלאחר הגירוש כותב ר׳ יוסף בן לב, בתשובה: "רוב הדברים של אסור והתר נהגו על פי הרא״ש כי הוא אחרון הפוסקים שבספרד" (ח״ב סימן יג). ובמארוקו, רגיל היה בפיהם של חכמי המגורשים הפתגם, כי ״אל כל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ (תקנות פאס, סימן ב).

כאמור, המגמה של חכמי ספרד הייתה להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע כחכם פלוני או כחיבור אלמוני. למרות שזו הכרעה טכנית ולא עניינית, ועל פי ההיגיון היה נראה כי הכרעת ההלכה בחילוקי הדעות שבין חכמי ההלכה בכל נושא ונושא, צריכה שתיעשה על ידי הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות ובדרך של משא ומתן עיוני. היא נבעה מתוך ההכרה בקושי הגדול העומד בפני החכם הפוסק להתמודד בתוך ים ההלכה בין השיטות והדעות, שהרי הראשונים ביססו כל אחד את דעתו על מקורות וראיות, וקיים קושי גדול לפני הפוסק להכריע ביניהם משיקול דעתו. גם לו היה מסוגל לדון ולהכריע מסברתו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, כדי שיוכל להכריע כדיעה מסוימת, דבר שלא יאפשר לו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים שיבואו לפניו בזמן סביר (ראה הקדמת הבית יוסף, לטור או"ח).

לכן בהכירם מציאות סבוכה זו שלפניה ניצב החכם הפוסק, העדיפו להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע על פי חיבור של חכם מפורסם, ובכך להקל על מערכת ההלכה לענות על שאלות ובעיות המתעוררות בחיי היום יום בצורה החלטית ובזמן סביר.

מסוף המאה ה16־ כאשר פשטה להלכה סמכותו של ספר ה׳שולחן ערוך׳ שחיבר ר׳ יוסף קארו, כל הפזורה הספרדית קבלה עליה לפסוק כמעט בכל העניינים כדעת ה׳שולחן ערוך. הם קבלו עליהם את דעתו והכרעתו אפילו נגד אלף פוסקים, גם בדיני ממונות. ובכך נתנו הנחיה והכוונה לדיינים ולרבנים, חסכו מהם ההתלבטות להכריע בין הדעות השונות. ובכלל זה גם שחררו את המשפט העברי מכבלי טענת ׳קים לי׳. כלומר, בנושא השנוי במחלוקת יכול היה הנתבע להיתלות בסברת הפוסק הנוחה לו, ובכך להדוף את תביעת התובע.

יתירה מכך, מסורת בפי ר׳ חיים אבולעפיה (מחכמי איזמיר וממחדשי הישוב היהודי בטבריה במאה ה-18) שעל דרך קביעת הכרעתו של ר׳ יוסף קארו הסכימו כמאתיים רבנים. ודבר זה רמוז בתואר ׳מרן׳ שמכנים בו בפזורה הספרדית את רבי יוסף קארו, שזה ראשי תיבות מ׳אתיים רבנים נסמך (ברכי יוסף, חו״מ, סימן כה אות כס). כלומר, מי שפוסק כמו השולחן ערוך, אינו נסמך רק על רבי יוסף קארו, אלא הוא סומך על מאתים חכמים גדולים שהסכימו לדעת השולחן ערוך. לעומת זאת חכמי אשכנז התנגדו לקביעת הלכה מראש כפלוני או כחיבור אלמוני, כי בכך הם ראו שלילת חופש ההוראה והכרעת הדין מתוך שיקול דעת של הרב הפוסק. הם הוסיפו לזה מספר טיעונים: לדעתם זה מנוגד גם לכללי ההלכה שהרי

׳הלכתא כבתראי׳; ההקלות למיניהם על הרב הפוסק, גורמות להזנחת הלימוד ולעצלות העיון, ויתירה מכך השימוש בספרות הפסקים גורם להטעיה עצמית, שנדמה לפוסק שמבין הדברים לעומקם ולאשורם; הכרעת ההלכה הקולקטיבית שנועדה להביא להאחדת הפסיקה, סותרת את אופי ההלכה ומהותה שהיא פלורליסטית מטבעה ובנויה על ריבוי דעות. ר׳ יהודה ליווא ב׳׳ר בצלאל (מהר״ל מפראג חי בשנים 1609-1525), הביע התנגדות חריפה לפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים, לדעתו עדיף לפסוק הלכה מתוך מקורות התלמוד כי אז הוא פוסק לפי הבנתו ושיקול דעתו, גם אם יטעה בדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וזה יותר טוב ממה שיפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים ולא ידע טעם הדבר, כי זה נראה כמו עוור שהולך בדרך (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק סז). גישתו זו הפוכה ומנוגדת לסברת ר׳ יוסף אבן מיגאש שהבאנו לעיל (סעיף 1), המעדיף פסק לא נכון המבוסס על ספר הלכות, אשר הלכותיו מובנות וברורות לפוסק ושבו מצויה המסקנה בלבד, מן החיפוש אחר הפסק הנכון לפי מקורות התלמוד. כי לדעתו בדורנו לא ניתן להגיע לפסק נכון דרך העיון התלמודי, כפי שהרחבנו לעיל בדבריו.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 15