הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר-סיום המאמר

תקנה בדבר פיצוי והחזר הוצאות וקנס

כאמור לעיל, בשעת השידוכין נהגו הצדדים לחזק את קיומם בהטלת קנס על החוזר בו. אולם היו רבים שלא קבעו קנסות לחוזר, סיכמו את התנאים ביניהם בעל פה מתוך אמון, מאחר שהם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה התעלמו ודחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. באותם המקרים שבהם פורקו השידוכין באו לתבוע עלבונם על הפגיעה הכספית והבושה שגרם להם הצד המפר. אף שבית הדין הכיר בצדקת תביעתם לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים אשר סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה ממונית הנגבית בבית דין. גם במקרים שבהם סוכם על תשלום קנס למי שיפר את השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקנין מעכשיו לפי כללי דיני הקניין אינה תקפה, וזה משום שהתחייבות זו לוקה בפגם אסמכתה, ולכן אינה מחייבת. גם התביעה לנזק ההוצאות הרבות שנגרמו להם שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממשה, כי היה צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ובשעת מעשה לא העלו על דעתם שייגררו למציאות זו, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, לכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הכרת המציאות בהוצאות שנהגו להוציא בממוצע בשידוכין.

הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה במקום מבודד לחוד. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את יישום הבטחת הנישואין. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך.

אולם במאה העשרים, כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת ואת המנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. בהתחלה ראו בני הדור הצעיר בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה, שהם נישאים זה לזה מתוך חירות ואהבה ובלא לחץ חיצוני, לכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש הבטחות ליישום הנישואין, כפי שכותב רבי שאול אבן דנאן: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [=הרב יעקב אבן צור] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״.⁷⁸ אם כי מעטים בשעת השידוכין המשיכו להתחייב בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

אולם מרחק הזמן שבין השידוכין לנישואין שהלך וגדל, המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם לכך שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, ועימהן גדלה תחושת העוול אצל הנערות והוריהן, והדבר דרש את תיקונו. רבי שאול אבן דנאן העלה את הנושא לדיון:

רבותי! הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי' ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז, וכמ״ש במ״א.

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות.ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינה בנות ישראל מופקרות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.

ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יוכלו לבא בברית הנשואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם. בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.

איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה ראוי לתקן הדבר. וזהו הוא מה שנתקן על העניין הנז׳:

א.מיום השדוכין ע״ת [עד תום, תשךום] ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הכל יהיה עפ״י הדין. ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳⁸⁴ עד סך חמשה עשר אלף פר׳. ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.

ב.גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.

ג.תשלום זה של ח״נ [חצי נזק.] יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.

דיון בסעיפי התקנה

כפי שרבי שאול מתאר, המניע לצורך בתיקון המצב היה המציאות החברתית המודרנית, אשר נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה. הבנות לעומת זאת, שחשבו לתומן רק על נישואין, מגלות לאחר ציפייה והמתנה שלא הייתה לחתן כל כוונה להתחתן, או שהוא זנח את כלתו באחרת. כך נגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שלא ניתן לתקנו. ואם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה ׳אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים׳. דברים אלה נאמרו כביקורת קשה של רבי שאול על התנהגותן של הבנות במרוקו באותה התקופה.

רבי שאול מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה. ואכן לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם של קנס קבוע החל מידית עם השידוכין על הצד המפר, אלא הוא מציע להגביל תקופת ההיכרות לשישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת השידוכין, יתנהל הדיון בבית הדין על פי ההלכה הנהוגה. כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ושבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס, ולא, תידון רק תביעת החזרת הסבלונות ופיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם

לכלה פיצוי כספי על עוגמת הנפש ועל הבושה, וזה בנוסף לפיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו כפי מה שהיה בדורות הקודמים, סכום אחיד וקבוע, אלא נקבע בתקנה בין סכום מקסימום למינימום ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה לגופו, כפי ראות עיני הדיינים.

התקנה מקנה עדיפות לאשה על פני הגבר, בקובעה ׳ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין׳. כי מתקניה יצאו מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם. וכשראו במרוצת הזמן שהסכומים אינם מרתיעים, הגדילו אותם פי כמה.

תקנה זו יושמה בפועל בבתי הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

ההדים בעולם היהודי מכינוסי מועצת הרבנים

כינוסי מועצת הרבנים וההחלטות שהתקבלו בהם עוררו הד בעולם היהודי שראו בזה חידוש. קהילות שונות ביקשו פרטים והעתקים מהחוברות. בסיפוק רב הודיע רבי שאול על כך למועצה בכינוס הרביעי:

הרבנות הראשית בא״י כבדה אותנו בדרישת חומר הלכתי ותקנתי בעניני ירושת הבת.⁸⁸ נעתרנו לבקשתה, ונתקשרנו גם מצדנו עמה בדברים אחרים.

רבנות הראשית של ג׳רבא בקשה ממנו לשלוח לה קונטרסי מועצות שהדפסנו, בעבור שגם הם מקוים לקבוע מועצת רבנים לכל מדינת תוניסיה, הרי שאספותינו והחלטותינו עושות רושם וגם מפעילות בקרב מדינות אחרות.

לאחר שנת התשט״ו (1955) פסקו כינוסי הרבנים, וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. ייתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים הייתה העצמאות שקיבלה מרוקו, והחשש פן יסתכלו השלטונות על כינוסי הרבנים כמסווה לכינוסים ציוניים. מה גם שלאחר שנה זו גברה עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו ואיתן גם הבעיות הלכו והתמעטו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים. ובסך הכול היו שישה כינוסים ופורסמו שש חוברות.

התקנות מלמדות על תפקוד החכמים בתקופות משבר

השימוש בתקנות אצל חכמי מרוקו הוא עתיק יומין ומתועד כבר במשך תקופה ארוכה ורצופה, החל משנת הרנ״ד ועד לשנת התשט״ו (1956-1494).⁹³ תקנות מועצת הרבנים במרוקו, הן למעשה התקנות האחרונות כרונולוגית, שהגיעו לידינו מכל קהילות ישראל, בארץ ובגולה. יושמו הלכה למעשה, והן היו רציפות, מגוונות ונועזות יותר מ׳תקנות חכמים׳ ו׳תקנות קהל׳ שנתקבלו בקהילות אחרות בדורות עברו.

תקנות מועצת הרבנים במרוקו ופעילותה הברוכה של המועצה, מוכיחים מעל לכל ספק, כי חכמי מרוקו חיו בתוך בני קהילתם, גם כאשר אלו הלכו והתרחקו מהקפדה בשמירת המצוות בדורות האחרונים. כמשרתי ציבור הקרובים לקהלם חשו בפרצות שנבעו בחומת היהדות והצניעות, היו מודעים לאחריות המוטלת עליהם בתפקידם כדברי העם וכמנהיגיו הרוחניים, והם לא התחמקו מאחריות זו. הם יזמו דיון בבעיות שנוצרו במציאות תרבותית דינמית, ותיקנו תקנות מועילות לפתרון הבעיות במסגרת ההלכה. וזאת, בטרם יחוש הציבור בחומרת הבעיות וידרוש את פתרונן, או ימצא לו פתרון משלו בדרך הנוגדת את ההלכה. בכך הוכיחו ויישמו חכמי מרוקו את הדינמיות של ההלכה ואת זיקתה למציאות, בהיענותה המתמדת לצורכי השעה ובהתחשבות בהם. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של ר׳ יהושע פלק כץ, מגדולי הפוסקים במאה השש עשרה, שפירש מאמר חז״ל: ״כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל ונעשה שותף להקב״ה״ (סנהדרין ז ע״א). ומפרש הצורך בתוספת ״לאמיתו״:

כלומר, המילה ״לאמיתו״ באה ללמד שעל הדיין להוציא את פסק דינו בהתחשב בתנאי המקום והזמן, אף אם אין זה תואם דין תורה ממש. ורק דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב״ה ומשרה שכינה בישראל.

סיכום

תקנות מועצת הרבנים במרוקו, מנהיגותו וההנהגתו של רבי שאול אבן דנאן בדרכי הדיון וקבלת ההחלטות, יכולים לשמש דוגמה ומופת לדרך פעילותו התקינה של מוסד הרבנות בכל מקום ושל העומד בראשו. במיוחד בארץ ישראל שבה נקבצו שבטי ישראל מארבע כנפות תבל, יכולים להוות חיקוי להתנהלות הלכתית בדרכי ההתמודדות עם הרבגוניות ועם הבעיות המתעוררות בחיים המודרניים. שכן תורתנו תורת חיים, באמצעותה ניתן למצוא פתרון כמעט לכל הבעיות המתעוררות בשימוש נבון בכלים שההלכה העמידה לרשות החכמים, כי ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ (משלי ג, יז).

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר-סיום המאמר