כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.

מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו

״בטרם אחזיר את נשמתי לבורא, אדע שילדיי וצאצאיי יעלו לארץ ישראל כדי לקבל את פניו של המשיח. ביום שצאצאי יתייצבו למעמד הזה?! גם רוחי ונשמתי יהיו איתם,״ היה אומר. הם היו מוציאים את ספר התורה בשירה ובפיוט, ויעקב היה מניפו ונושא אותו לתיבה. בסיום הצום נהג להכניס את עניי העיר לסעודת שבירת הצום בבית הכנסת בתטואן, מספר להם על תוכניותיו ועל צוואתו, ומבקש מהם שיתפללו שיעקב יצליח במשימתו. משנסתלק מן העולם, לא היה ספק בתטואן שיעקב יקיים את צוואתו – כך האמינו כולם. מיום מותו לא נח יעקב ולא ידע שינה ערבה מהי. עניין הצוואה לא הרפה ממנו. אביו הופיע בחלומותיו, לבוש גלימה לבנה ובידו הצוואה, והיה מטיח בו האשמות.

״מעשיך יוליכוני היישר לגיהינום,״ פונה אליו ושואל ״כיצד ייתכן שבן ישמוט מידי אביו את משאלתו האחת והיחידה?״ על כן בכה ובכה בחלום, התפלש בעפר וקרע את בגדיו, עד שיעקב התעורר מזיע, חרד ומיוסר. באותו הלילה נשבע יעקב שלא ידחה עוד את הפלגתו – עליו לעלות ולהתיישב בחברון, לקבל את פני משיח. עד שלא הניח את כף רגלו על סיפון האונייה לא הרפה ולא חדל אביו, עמרם בוגנים, לבוא אל תוך שנתו, עד שיעקב לא יכול היה עוד לדחות את נסיעתו, למרות המיסים הכבדים שגבו הטורקים בבית המכס ביפו מכל הבאים בשערי הארץ.

לאחר ימים רבים ותלאות בים הסוער הניח יעקב את כפות רגליו הרצוצות בשערי העיר חברון בסתיו 1902, בימים שבהם שררה מגפת הכולרה הקשה ביותר שידעה הארץ תחת שלטון הטורקים. בשל סכנות המגפה והמוות שהיא המיטה על האזרחים, לא היה זה דבר פשוט. עד סוף העשור שיירי המגפה עוד נתנו אותותיהם, והביאו להאטה בפעילות הכלכלית. כסף הפסיק לזרום בצינורות הבנקים במשך שנים. אליעזר סלונים, מנהל בנק אפ״ק, לא הניח ליעקב ודרש שיחזיר את הלוואותיו, והזכיר לו את סכום הכסף העומד כמשכון, שהניח בבנק. מאז עברו שנים ויעקב נותר ספון בביתו, אך ניצל את שהותו בעיר כדי לחדש את קשריו עם הסוחרים, קשרים אשר הביאוהו לעסוק בחלפנות כספים ובמסחר של כלי בית. בשנת 1913 הגיעה התפנית. יעקב חבר לשני רוכשי אדמות מירושלים שהציעו לו לקנות חלקה ביפו. העסקאות היו מבטיחות והיו אמורות להעשיר את נכסיו של יעקב. אולם באותה שנה בדיוק חוקקו הטורקים את חוק הקרקעות האוסר על נתינים שאינם אזרחים עות׳מאניים לרכוש אדמות. התוכנית ירדה לטמיון ויעקב נותר עם חובות רבים.

”איני חפץ להחזיק בכעס או בטרוניה כלפיך על שלא סייעת לי. איני מוצא מרגוע לנפשי בשעת דחק, מגפה ומשבר כלכלי, למרות שאת צוואת אבינו זכרונו לברכה קיימתי. אין צורך שגם אתה תלקה בסבל ובתלאות הפוקדים רבים מבתיה של העיר, סבל שאני חווה מדי יום. נסתתמו כמעט כל אפשרויות המסחר עבורי. בשווקים בין הסמטאות הצפופות רובצת מחלת הכולרה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לעזוב את ביתך בתטואן, הישאר במקומך ואל תתפתה! לשווא תעבור את תלאות הדרך ולא תמצא נחמה.״

בעודו כותב את המכתב לאחיו יהודה זלגו דמעות מעיניו של יעקב. לא היה זה דבר קל שבקלים, להכניס לתוך מספר שורות במכתב זה ולסכם את כל רצונותיו העזים ואת תשוקותיו עד עתה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי