חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

מאיר נהוראי שטרית

מבוכות תש״ ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נידלדלו ומצבו הלך ונידרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת החומר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948 והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השיך הערבי. הימים ימי אביב ומצב־רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אגשים מאושרים מהם עלי אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכגסת. הוא התקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן, וכשפניו סמוקים מילמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו.

מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה ? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים להוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקי במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר המים שברחבת העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד־אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי יום חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת התיבה כשהוא נשען על צדו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם והמתינו בציפייה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים.

באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי ניענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותי, הגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח קמה מדינת ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״.

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב הגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת ישראל, לבניינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא וזקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובניינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מלה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט על־אודות הבשורה הרשמית, אשר הגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת ישראל, ומישהו קרא מפינת בית־הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המלים הידהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות היתה גדולת וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת ערבית התנהלה כבימי חג, ולאחריה יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השיח׳ ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שנאת הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהיתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים היתד. פלסטין והציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם הכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדעותיו ומרוחק משמחת חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דכאון אישי. שמחת היהודים על תקומת ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של האחר. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי העסקים מקרב היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנס וקזבלנקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה ועל השמועות על-אודות ההתארגנות ליציאת מצרים שנייה ממרוקו.

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מיד לישראל . בעייתם של יהודי מרוקו לא היתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי העלייה האומללים והמסכנים, אשר הגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו שציפו לכך בכליון־עיגיים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים הערבים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל ? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפליה לרעה.

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 140