מורשת יהדות מרוקו

פרק שני 1918

יעקב היה האיסטניסט הראשון בחברון. הוא נרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור והקפיד מעבר לסביר על כל פרט בלבושו ובמזון שהכניס לפיו. בכל בוקר היה מתמרק ומקדיש זמן רב להופעתו החיצונית. מורח את שיערו בג׳ל ברילנטין, השומר כל שערה במקומה למשך שבוע ימים, ומקצץ מעט את שפמו הדקיק, כמו רוב הגברים במשפחת בוגנים. על אצבעו המגושמת בלטה טבעת זהב, שעליה הוטבעה במכבש דמותו של המלך הספרדי אלפונסו ה־13 רכוב על סוס אצילי העומד על שתי רגליו האחוריות, ולידו מוטבע תאריך – 1914. את הטבעת המגושמת רכש בשוק אצל צורף ערבי. כדי להפיג את ריח העיזים וריח הפחם שדבקו בבגדיו במהלך שהותו בשוק היה מתיז על עצמו בושם מי קולון שקנה ממיסיונר גרמני בירושלים, ואלה הצילו אותו מריחות העשן והזוהמה. תמיד נמצא בסביבה גרמני, ספרדי או אנגלי שמכר את בשמיו או איבד בדרך מסתורית את חפציו. את רוב הפריטים שחיפש יעקב מצא אצל מוכרים מסוימים בשוק, שהתמחו במכירת תכשירים וחפצים מאירופה.

אִיסְטֵנִיסִים – אִסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

אנין טעם, קפדן בניקיון

אִיסְטֵנִיסִים – אִיסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

מעודן, אנין טעם

בעל דאגה מוגזמת לניקיון וסדר (א.פ)

בגילוי לב הודה כי כל הגינונים סייעו לו להרגיש נעלה, כפי שאהב, ונועדו לשוות לו מראה של איש עסקים מכובד. במהרה למד יעקב שלא כך היו פני הדברים והחל להבין את תרבות הסוחרים בארץ ואת הפער שיש בינו לבינם. יעקב תכנן להפיק רווחים מקניית סחורות באירופה והעברתן לחברון, כלומר לקנות בזול ולמכור ביוקר, אך אין זה פשוט. ישנם חוקים לא כתובים שאותם לומדים עם הזמן. הסוחרים רוצים שיתחשב בהם וימכור במחיר נמוך. לא תמיד קיבל את כל שכרו. כך היה יושב יעקב בפינת השוק ומתבונן בעוברים ושבים, מהרהר ומהרהר.

באחד הימים מכר יעקב את סוסתו, שעייפה מעבודת השדה איבדה ממרצה, ומאז הייתה עליו לנטל. הוא רצה להתנתק מעסקיו האזוטריים ותכנן להעביר סחורות ממדינה למדינה. הסוסה הייתה מעוברת ויעקב ביקש תשלום גם על הסייח שבבטנה. לאחר דין ודברים ויתר על התשלום בעבור הסייח, שעדיין לא נולד, בתנאי, שהסייח יועבר אליו בעתיד. למרבה הפלא הסכים הפלאח לעסקה ההוגנת, אולם לאחר ההמלטה ראה הפלאח כי טוב, וסירב להחזיר ליעקב את הסייח ולעמוד בהסכם. כשראה יעקב את עווית פניו המאיימת של הפלאח, הציע לו ללכת אל המוכתר כדי להתייעץ אתו בעניין. המוכתר שמע את הסיפור בקשב, הרים את ראשו ואמר לפלאח. ״יא אבני! לך ותתבע את כספך בחזרה. אם יוחזר לך כספך, הרי תוכל לקנות לך בהמה חדשה – וגם הרווחת את ימי האסיף והחריש.״

יעקב התייעץ עם החכם דן סלונים, אשר יעץ לו להחזיר לפלאח הערבי את כספו כדי להשכין שלום והוסיף – ״תרוויח שתי בהמות וגם את ימי כלכלתן עת ששהו אצל הפלאח.״ חשב יעקב וכך עשה. כך התנהלה שגרת החיים בחברון – חכמי העיר מצאו דרך פשרנית כדי למנוע מריבות וסכסוכים הרסניים. כל מה שניתן להפיק ממנו רווחים, ניצל עד תום, ללא היסוס, גם אם לפעמים רטן, רדה בסוחרים שבאו עימו במגע, אך מעולם לא הונה או ביזה אותם. יעקב למד על בשרו את כללי ההתנהגות המקובלים. העובדה שקרא בספרדית את הסיפור המפורסם ״מסעותיו של מרקו פולו״ סייעה לו לקבל השראה ולגבש תמונת עולם מסודרת לגבי המסחר בבדי משי. מזגו של יעקב, שלא ידע מנוח, הביא אותו לחפש כל דרך להבין את חוקי השוק הקפדניים, הבלתי כתובים, ששורטטו כל יום מחדש: שפת גוף, הסתרת כוונות, הפרזה במחיר, אמון ויושר שלא מפירים אותם לעולם – מילת כבוד היא הנכס היקר ביותר שיכול כל אדם לאמץ בעסקיו עם ערביי חברון וסביבתה – ותפקידם החשוב של חכמי העדות במניעת איבה. אולם במציאות היום יומית הענינים התנהלו אחרת… אחרי שנים של דיכוי היהודים בחברון הגיעה העת לשינוי, אך זה התמהמה לבוא. מרגע שהותר הרסן והשלטון הטורקי נחלש, צפו על פני השטח בעיות אחרות – הבריטים עדיין לא השליטו סדר בעיר, והמתח בין היהודים והמוסלמים רק הלך וגאה. ערביי השוק לא החזירו את חובותיהם והתמהמהו בתשלום עבור הסחורות שקיבלו. שיתוף הפעולה בין הצדדים בקסבה הלך והצטמצם לעסקה אחת או שתיים. הערבים ביקשו לוותר על חובם לסוחרים היהודים, ואלה לא ראו כל סיבה לוותר על כספם.

שמי וחבורתו קראו להתכנס ולטקס עצה בהקדם האפשרי. ההשכלה שרכש בחברת עזרה בירושלים הקנתה לו מעמד מכובד, ואנשים הטו אוזן לדבריו. שמי אזר אומץ ויחד עם יעקב חי בוגנים ואבישר הצטרף לאגודת צעירים שהתגבשה במרתף בחברון. שמי, שהיה מנהיג מלידה, זכה במשרה רשמית בחסות המנהיגים של קהילת הספרדים בעיר. בין יתר תפקידיו נתמנה כחבר במג׳לס בלדי, מועצה מקומית שבה חברים נכבדי העיר. מעמדו זה הביאו לעסוק בענייני הציבור היהודי, אולם עם עזיבת הצעירים את חברון – נותר עם תואר כבוד בלבד. עתה, עם התחדשות האירועים, ביקש להנהיג את החבורה שעוד נותרה בעיר. קסטל הצורפים – שמי, גוזלן ואבישר, שנחשפו לפעילות הציונית – הביאו את הרוח הלוחמנית. אחרי שזכו במאבקם על הנהלת חברת עזרה, מאבק על הזכות ללמוד בשפה העברית, יעקב וחבריו ביקשו להעתיק זאת גם לחברון.

רובע קאזאזין המה אדם, בו התנהלה רקמת החיים הפועמת של אנשי חברון, על פני השטח וגם מתחתיו. במרתף אפלולי ומפויח במאפייתו של אימרמן האש בטאבון דעכה ונחנקה לקראת כניסת השבת. קומץ של יהודים, בהם יעקב חי בוגנים, התיישבו על לוחות העץ המכוסים בפלומה של קמח שנערם עליהם כמו שלג צחור. כבר בתחילת המפגש נשמעו קולות המלחמה. חמתם של הצעירים בערה בשל הרצח המזעזע של סוחר יהודי מירושלים. הם קראו למושל הבריטי לתגבר את השוטרים כדי להרתיע את התנכלות הבדואים המגיעים מן הכפרים הסמוכים ומתיישבים ליד החרת [שכונת פחונים.] בחושות ובצריפי פח. אז התערער השקט ורבו מעשי השוד והביזה, מבחינתם הגיעו מים עד נפש. חבורה נזעמת של כמה בעלי חנויות בשוק ביקשו מיעקב להיות להם לפה מול השלטון הבריטי – דלות לשונם בשפה האנגלית והעיסוק הבלתי נלאה בפרנסתם לא אפשרו להם להשמיע את מחאתם באופן משביע רצון והם חששו שזכויותיהם ייפגעו. כיוון שהיה רהוט ובקיא בחוק, כך האמינו, החליטו שיעקב הוא האדם המתאים למשימה זו. ״כדאי הדבר!״ החליטו פה אחד.

״עדיף אדם כמוך, עם קשרים טובים ומאור פנים, על פני אחרים שייצגנו.״ בעודו מקשיב לדבריהם ליד קיר הארובה, במרכז החדר, ישב יעקב בוגנים עם חבריו מאגודת נהוראי, חבורת צעירים תוססים אשר התכוונו להכניס רוח חדשה ומודרנית ואפילו מעט מהפכנית לעיר חברון. זקן שישב לידו לא חדל לחרף ולגדף, רעש והמולה מילאו את החדר המפויח, הרוחות להטו. הזקן מבית משפחת הורוביץ דיבר מדם ליבו וקבע – האנגלים לא עושים דבר.

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 21

מאיר נהוראי שטרית

מבוכות תש״ ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נידלדלו ומצבו הלך ונידרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת החומר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948 והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השיך הערבי. הימים ימי אביב ומצב־רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אגשים מאושרים מהם עלי אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכגסת. הוא התקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן, וכשפניו סמוקים מילמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו.

מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה ? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים להוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקי במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר המים שברחבת העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד־אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי יום חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת התיבה כשהוא נשען על צדו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם והמתינו בציפייה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים.

באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי ניענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותי, הגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח קמה מדינת ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״.

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב הגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת ישראל, לבניינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא וזקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובניינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מלה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט על־אודות הבשורה הרשמית, אשר הגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת ישראל, ומישהו קרא מפינת בית־הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המלים הידהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות היתה גדולת וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת ערבית התנהלה כבימי חג, ולאחריה יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השיח׳ ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שנאת הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהיתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים היתד. פלסטין והציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם הכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדעותיו ומרוחק משמחת חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דכאון אישי. שמחת היהודים על תקומת ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של האחר. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי העסקים מקרב היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנס וקזבלנקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה ועל השמועות על-אודות ההתארגנות ליציאת מצרים שנייה ממרוקו.

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מיד לישראל . בעייתם של יהודי מרוקו לא היתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי העלייה האומללים והמסכנים, אשר הגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו שציפו לכך בכליון־עיגיים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים הערבים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל ? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפליה לרעה.

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 140