יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית-חסן-בק ביפו
פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
בימי ממשלת חסן-בק ביפו * דרישתו כסף ו“קבלותיו” על הכסף * דרישתו כלי זין מהישוב היהודי * אכזריותו ועריצותו * בהא-אלדין * ידו החזקה * סדריו * בואו של בני מאיר נתין צרפתי * חזרתו אל האניה * מצוקת התושבים * בנין המסגד בנוה-שלום * שחרור התימנים מחובת הצבא * קורות ברזל ממחסנו [ממחסננו] לבנין המסגד הערבי * בין בהא-אלדין וחסן-בק * נסיונותי לעשות פרוד ביניהם * תוצאות הפירוד לטובת הישוב
בחודש אב שנת 1914 הוכרזה המלחמה העולמית ונמשכה כשש שנים. בין הארצות שסבלו ממלחמה זו היתה גם ארצנו שבה התנגשו הצבא התורכי עם צבאות ההסכמה. יותר מכל הערים סבלה כידוע יפו ממושלה העריץ חסן ביק ששרירות לבו עברה כל גבול. תחת שלטון זה נאנק הישוב מרוב סבלו שהגדיש את הסאה. עד שהממשלה התורכית גרשה את תושבי יפו לדרום ולצפון הארץ. פעולות המושל הזה, מעשי התועבה ויחסו הפראי לישוב היפואי ישארו לדראון עולם בהתפתחות העיר יפו. אציין פה כמה מהדברים כהויתם שנשתמרו בזכרוני והמפיצות אור על התנהגותו הבלתי אנושית של מושל אכזר זה.
ימים אחדים אחרי בואו ליפו קרא לאספה אחדים מנכבדי העיר: מושלמים, נוצרים ויהודים, בערך ארבעים נפש במספר. מהיהודים הוזמן הרב ב"צ עוזיאל, דיזנגוף ואנכי, הוא נאם לפני הנאספים נאום שאת תמציתו הנני רושם פה.
"כידוע לכם הוכרזה המלחמה העולמית בין ארצות אדירות וארצנו גם היא נמצאת בתוך החזית. כפי שהנכם רואים הצבא נוסע יום יום להחזית ובעוד זמן מה תתרוקן העיר מחיל המשמר ובהיות ואי אפשר להשאיר עיר שלמה בלי משמר צבא וביחוד בימות המלחמה, באתי הנה לשרת אתכם ולשמור על בטחון התושבים. רצוני הוא שהכל יתנהג בסדר בשביל הבטחון הצבורי ואני מציע לפניכם לארגן קבוצות נוער מצעירי התושבים שבעיר בתור שומרים על שלום העיר ותושביה ואני בטוח שתסכימו לכך. רק שאלתי מכם היא, אם לעשות בגדים לצעירים אלה כבגדי אנשי הצבא או להשאיר את כל אחד ואחד מהם בבגדיו הוא, אלא לחבשם חגורה ולסמן עליה את תפקידו. אחדים מהנאספים השיבו שרצוי יותר לעשות לצעירים מלבושים מיוחדים בכדי שיכירם כל איש בתור חיל המשמר אחרת לא יהיה כל סדר ומשמעת. וחסן ביק אמר: שמח אני לשמוע מכם דברים נכונים אולם כסף אין לממשלה ולא נוכל גם לדרוש מאתה תקציב לזה מפני שהיא מוציאה יום יום סכומים ענקים על החזקת הצבא ולכבוד רב יחשב לתושבים אם יטפלו בעצמם בשאלה זאת. כתום דבריו קם אחד מראשי הערבים עומאר-אל-ביטר ראש עירית יפו ואמר:
"אדוני הקומנדנט, יעשה נא חשבון כמה צעירים נצרכים למשמר ולחלק את הוצאות דמי הבגדים הדרושים להם על שלשת חלקי הישוב בארץ: המושלמים, הנוצרים והיהודים. וכן היה. הקומנדנט העריך את הסכום הכללי לחמש מאות לירות. הסכום הזה נחלק לשלשה חלקים, והוטל על הא' דיזנגוף ועל כותב הטורים האלה להמציא עד למחרתו את השליש. הא' בירותי בשם הנוצרים, הא' עומר אל ביטר בשם המושלמים והא' דיזנגוף בשם היהודים ענו להקומנדנט בחיוב".
למחרתו קבצנו את הכסף בין המוסדות הכספיים שלנו והלכנו למסור לחסן ביק את הסכום נגד קבלה רשמית, אבל הוא קבל את הכסף בלי תודה ובלי כל קבלה. דרשתי ממנו קבלה והוא הוציא מכיסו את כרטיס הבקור שלו ורשם עליו מלים שעד היום לא ברור לי פרושן: “קבלתי סך זה שהייתם חייבים”. מורגז היה באותה השעה וקבלה רשמית לא יכולנו להשיג ממנו ונאמר ללכת, והנה הוא קורא אותנו ומבקשנו לשבת ולהקשיב לדבריו. שמח הוא שתודה לאל אנו מארגנים את המשמר אבל בקשתו מאתנו להמציא לו אקדחים וגם משקפות שתוכלו להשיג אצל יהודים ולתת לנו כדי לזין בהם את המיליציה. אמרנו לו שכלי זין אינם בנמצא אצל היהודים אבל משקפות אולי נוכל להמציא לו אם נמצא כאלו. אז קפץ ממקומו כנשוך נחש לא רק משקפות הנני מבקש מכם כי אם כלי זין הנחוצים ביותר לצעירי המיליציה. אמרנו לו שוב, שכלי זין אין אצלנו וממילא לא נוכל להמציאם. חסן ביק התקצף וענה בזעף: “מצא תמצאו. מחר עליכם להביא מאלה המינים שאני מסמן לכם” ועזב אותנו לנפשנו ועשה את עצמו שהוא עסוק וטרוד. יצאנו ממנו והלכנו לאחדים מהיהודים לבקשם שיעזרו לנו למלא אחרי פקודת הקומנדנט. עברו שני ימים ואנו לא השגנו את המבוקש ושוטר בא לחפש אחרינו ודורש תשובה חיובית. התחלנו לחפש ברצינות רבה, אספנו בקושי רב רובים אחדים ותריסר אקדוחים ממינים שונים וגם משקפות אחדות שקבלנום במתנה מאחינו, מלבד משקפות אחדות מצוינות שנדב אותן ה' ברלין, ששוין עלה למאות פרנקים ושמחנו שעלה בידינו לשרת את הממשלה והקומנדנט ובלבד להפטר מדרישות נפרזות שלו. שמנו את כל החפצים שאספנו במזודה ונסענו אל הקומנדנט.
כשהופענו במשרד המושל מצאנו אתו את הסוחר הערבי הנכבד יוסף עשור. הוא קרא לשוטר שיפתח את המזודה ויסדר את החפצים על שלחנו. חסן ביק נגש בעצמו ובדק את האקדחים וכשמצא ביניהם שני אקדחים מהמין הפשוט זרק אותם בקצף לאחת מפנות החדר בקראו בזעם: “אתם באים ללעוג ממני, הנה עשיתם לי משחק ילדים ותביאו לי אקדחים שתינוקות משתעשעים בהם ואת האקדחים המשובחים החבאתם והשארתם אצלכם. דיזנגוף ואני נבהלנו מאד למראה פניו הזועפים ולא ידענו מה לענות לעריץ זה. רק אני רמזתי לערבי הנכבד שישב לצדו שהבין כונתי והתערב בדבר בפנותו לחסן ביק: “אנשים אלה נכבדים וחשובים ואולי לא הבינו מבוקשך” ועוד דברי שדול ופיוס. אז נרגע במקצת ופנה לערבי: יודע אני שאנשים אלה נכבדים וישרים הם אך לא אוכל להסכים שיעשו צחוק ממני. ואלינו אמר: “אני מבקש מכם להכריז לכל היהודים שביפו ותל-אביב כי כל מי שיש לו אקדח מחויב הוא להביא אותו אליכם ובמשך עשרים וארבע שעות תביאו את האקדחים הנה לחדר זה, ומי שלא ישמע לפקודה זו הממשלה תערוך חפושים וכל מי שימצא אצלנו אקדח יענש בכל חומר הדין”. על יסוד כל זה הכרזנו הכרזה רשמית לכל הישוב העברי ביפו ותל-אביב והודענו לאחינו היהודים את פקודת העריץ האכזר ובאותו ערך [ערב] נאספו בערך כמאה וחמשים אקדחים מכל המינים לבית הא' דיזנגוף. בבקר שלח לקרוא אותי הא' דיזנגוף. כשבאתי אליו מצאתי אותו מסדר את האקדחים למיניהם בסדר טוב. אני התחלתי להתאונן על מעשהו, הלא חסן בק יחשוב שיש לנו בית חרושת לנשק ואנו הבאנו לו אחדים מכל מין. עלינו למסור לו האקדחים מעורבים כשם שקיבלנו אותם. הא' דיזנגוף הרגיש באמיתות דברי וחדל לסדר את האקדחים. שמנו אותם בלי סדר בתוך שקים והטענו על עגלה ונסענו לקישלה (קסרקטין). מפקד הצבא הרשה לקבל אותנו, כשנכנסנו לאולמו מצאנו בו מלא אנשים ואת חסן בק עסוק. חכינו שעות אחדות ובינתים סמרו שערות ראשנו לראות כיצד חסן בק מתיחס בעריצות לקהל. הוא שלח לקרוא אחרי הא' בירותי. כשהתיצב לפניו דבר ורעד, וחסן בק הסתער עליו בחרופים וגדופים כנמר טורף, באותו זמן שאפילו פחה ירושלים לא העיז לדבר כדברים האלה עם הא' בירותי, כי היה מכבדו. ובחוצפה ובעזות כזו דבר גם עם נכבדים אחרים. כשראינו זאת הבינונו מי הוא האיש שעלינו לבוא אתו במו”מ. התחלנו לחשוב מה עלינו לעשות יאוש עז תקף אותנו. חפצנו להתיעץ ביננו לבין עצמנו כיצד עלינו להתנהג, לדבר עמו בטון אמיץ בלי כל פחד או להרתע מפניו. הבטנו איש על רעהו והנה לא יכולנו להוציא הגה מפינו. כשאני לעצמי החלטתי שעלינו לדבר עמו באומץ מבלי כל התרפסות. רמזתי להא' דיזנגוף על דבר מחשבתי והוא עודד אותי בשפתים נעות.
חסן ביק השאיר אותנו לאחרונה ובהיות והשעה היתה שעת צהרים אמר לנו: אני אשאיר אתכם לאחר הצהרים או [אז] תחכו לי. ענינו לו: אנו לא בקשנו ממך מאומה אלא אתה בקשת מאתנו אקדחים והבאנום אליך. מן הבקר אנו מחכים, אם כ' הביק רעב וחפץ לאכול גם אנו רעבים כי הלא צהרים לכל בן אדם. הנה האקדחים שמצאנו אצל היהודים מונחים בשקים ולכן אנו נלך כי אין לך צורך בנו משום שבזה גמרנו את התפקיד שהטלת עלינו. הוא הקשיב לדברינו ואמר “אני אעשה כרצונכם לא אסעד לפניכם, נשב לשעה קלה ונראה מה שהבאתם ואחר כך נלך לאכול”. הוא פתח את השקים וכשמצא ששה אקדחים ממין אחד צעק בזעם: הלא אמרתם שאין ליהודים אקדחים הנה אני רואה שיש לכם בית חרושת לאקדחים מצאתי ששה אקדחים ממין אחד. אז קמתי ואמרתי בקול רם: צריך שהביק יבין פעם אחת שדיזנגוף ואנכי מדברים דברי אמת ולא הרגלנו לדבר שקרים, ואין אנו פוחדים כדי שנצטרך לשקר דברינו הם דברי אמת ומעתה ולהבא צריך הביק לדעת זאת. וספרתי לו את כל מה שראיתי בבקר כשנכנסתי לדיזנגוף וראיתיו מסדר את האקדחים והתאוננתי עליו שאחר כך יחשוד בנו הביק. אז צחק העריץ ואמר: ובכן, אתם אומרים שדבריכם הם דברי אמת? השיבונו לו: אין אנו יודעים שטה אחרת. – אם כן, אמר המושל, הגידו לי האמת, המחסנים הגדולים הנמצאים מתחת למשרד האפ“ק והמחסנים הנמצאים במקום פלוני ואלמוני למי הם שיכים? ענינו, להאפ”ק, מלבד המחסנים הריקים עם המפתחות שלהם השיכים לבעלים הממושכנים אצל אפ“ק. אחרי זה מסר לנו קבוצת מפתחות ובקש אותנו למסרם לאפ”ק ונפרדנו בשלום ופנים צוחקות.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
43%
כתיבת תגובה