ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

רמ״א – האיש, המנהיג והדיין

חינוך

הרב משה עמאר

בתקופה הקדומה בכל ארצות העולם היה מקובל שחינוך הילדים והלימודים זה נושא פרטי ועניינו האישי של כל אחד, וזה היווה נטל כספי על המשפחה. כי השלטונות לא דאגו למוסדות חינוך ולא למורים. לכן מי שהיתה לו יכולת שילם עבור חינוך בניו ולימודם. כזה היה המצב אצל הגויים בכלל עד למאה הי״ט. בארצות האיסלאם כזה היה המצב עד למאה הכ', רק מיעוט קטן זכו לחינוך כל שהו בעוד מרבית האוכלוסיה אנשים ונשים לא ידעו קרוא וכתוב.

לעומת זאת אצל העם היהודי שחלק ניכר מאורח חייו מחייב לדעת לקרוא הן להתפלל והן לברכות הנהנין וכו' בנוסף קיימת מצות עשה בתורה ללמוד תורה וללמדה לבנים כמו שכתוב: 'ושננתם לבניך ודברת בם (דבי ו, ז); לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). לכן עם כל הקשיים שבדבר גם קהילות קטנות דאגו למורה שילמד את כלל הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקיים אורח חיים יהודי, כמובן שהורי הילדים השתתפו בהוצאות לפי יכולתם. ולמעשה רוב ניכר של ילדי היהודים בימי הביניים ידעו קרוא וכתוב. חינוך זה כלל רק בנים, כי בנות לא מחוייבות בתפילה ובתלמוד תורה, ומאחר שהחינוך היה נטל כבד, לא דאגו להן לחינוך פורמאלי כלל. גם אצל הבנים המדובר לחינוך עד לגילאי 10-12. ומכאן ואילך מי שיכל מימן לילדיו השכלה נרחבת יותר, בעוד מרבית הילדים נשארו ללא מסגרת חינוכית. חלקם הועסקו בפרוטות כשוליות אצל בעלי מלאכה ובכך גם עזרו להוריהם בכלכלת הבית, ורובם הסתובבו באפס מעשה.

ולכן כאשר חברת כי״ח הציעה את עזרתה לטפל בחינוכם של ילדי ישראל, למרות שהחינוך שלה היה בעיקרו השכלה כללית שיבטיח את פרנסת הילדים בעתיד, הוא לא כלל לימודי יהדות ברמה נאותה והיו תקופות שהנטיה היתה להרחיק הילדים מקיום המסורת היהודית. בכל זאת הקהילות קיבלו הצעותיה, כי עדיף שהילדים ילמדו השכלה כללית ומקצוע לפרנסתם מאשר להסתובב ברחובות באפס תקוה. גם מרבית הרבנים השלימו עם תוכנית הלימודים שהביאה כי״ח, כי היו מודעים למציאות העגומה, הם אף שרו שירי הלל לכי״ח על תרומתה הגדולה. גם הרמ״א כששמע שחברת כי״ח עומדת להקים בתי ספר במארוקו ללמד בהם את ילדי היהודים, התלהב מהרעיון ואף תלה בו תקוות שזה ישפר את מעמדם ותדמיתם של היהודים בעיני הגויים. וגם הוא חיבר שיר למעלת ראשי החברה.

פעילותו למען הקהילה

הרמ"א חי בתוך העם, חש בסבלם מעול הגלות הקשה וכאב את כאבם. את צערו זה ביטא בכל הזדמנות במיוחד בחלק גדול משיריו, בהם שילב בתיאורים קודרים את סבל הגלות, תוך הבעת אמונה ותפילה לגאולה שתבא במהרה. באחד מתיאוריו הוא כותב בחרוזים נאים:

רב החסד לכל קוראיך אנא ה' לישועתך קוינו כל היום כלה שארי ולבבי.

הבט משמים וראה בעוני אמתך עדה קדושה לקהת לנהלה, עולליה הלכו שבי. דלונו

מאוד מפני גויים מפני לסטים, גוי עז פנים והוא כלבי.

זה רודה וזה מרדה שבו ויבוזו, עד מתי רשעים יעלוזו, זמותי נתקו מורשי לבבי.

ברוגז רחם תזכור, ה' שלח משיח לפי תומו, מדלג על ההרים דומה דודי לצבי.

ושבו בנים לגבולם,… והבית בהבנותו באבני חפץ וחומת אש סביב ולא יהל שם ערבי….

מספרים כי לרמ״א עצמו היו יחסים טובים עם נכבדי המוסלמים ובמיוחד עם חכמיהם. הוא השתדל לעזור לבני עמו להקל מעליהם עול הגלות הקשה, פנה במכתבים למנהיגי יהדות העולם ודרש את התערבותם לטובת אחיהם במארוקו. באחד המכתבים בשנת התרמ״ז (1887), פנה ליהדות אמריקה להפעיל את השפעתה במשרד החוץ על מנת להשיב את השגריר האמריקאי מר פיליף מאטיוס על כנו לשרת במארוקו, מאחר שהוא עזר רבות ליהודים. הוא מדגיש שאין בכל השגרירים אדם אחר המסוגל לעזור כמותו, ובמכתבו מתאר את סבלם של יהודי מארוקו. הוא פנה גם לחברת כי״ח וביקש עזרתה לפעול להקלת סיבלם של יהודי מרוקו, היה בין אלה שכתבו לחברת כי״ח פרטים על חיי היהודים בעיר צפרו. וכשהפניות לעזרה עשו רושם והגיעה משלחת מטעם ממשלת צרפת ביוזמת ראשי כי״ח, לבדוק מצבם של יהודי מרוקו ומעמדם, הוא כתב שיר לכבודם:

פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא רייפיבליך לשחר את פני המלך לטובת אחינו בני ישראל. גם צווה מאת החברה הקדושה הברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין עם בני ישראל הפזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם הלו הוא חיים בך שמול אשר על ידו שלחו מתם איש יודע ספר ולשון פראנסא לחנך את הנערים במתא פאס יע״א ללמדם כתב ולשון וחכמת המספר ה״ה שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א הוא ידידינו אור יקרות החה״ש כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

עמוד 7