מורשת יהדות מרוקו

פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין

משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.

העיר צפרו

צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:

בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.

במאה הי״ט חלה אצל יהודי מרוקו התעוררות גדולה לעלות להתיישב בארץ ישראל. הד לתופעה זו מוצאים בנושאים שנדונו לפני הרמ״א, בדיון בפלוגתות אלו אנו מגלים את יחסם ההם של חכמי מארוקו למצוות ישוב ארץ ישראל. הרמ״א דן בענין תשלום מזונות לאלמנה שעומדת לעלות לארץ ישראל, ורוצה לקחת את בתה עמה, ותובעת שיתנו לה את כספי מזונות  הבת. המשפחה התנגדה לעליית הבת משום סכנת דרכים וטענה שאם הדין ירשה שתקה הבת עמה, תפסיד את המזונות לבת. הרמ״א דוחה טענת סכנת דרכים, על סמך המציאות שאנו רואים הרבה עולים ומגיעים בשלום. נוסף לכך האמונה הקיימת שישתמר מצוה ש"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהי ח, ה), ופסק שיכולה להעלות אתה את בתה הקטנה. ופסק שעל המשפחה לתת לה דמי המזונות לשנה מראש מדי שנה, כולל גם ההוצאות לדרך. ומנמק שבעליית האלמנה והבת לישראל הם עושים נחת רוח למנוח אבי הבת.

וכל שכן בנדון זה שנפשם איותה לשכון כבוד בארצנו, פשיטה דאמדינן דעת המצוה דבהכי ניחא ליה וקרינן ביה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹכֲלְנָה שָׁנָה בְּשָׁנָה, [דברים טו, כ] ובודאי שיתעדן בעולם הגמול שממונו במקום קדוש יאכל… היה נראה שמשום ישוב ארץ ישראל יכולה לתבוע מזונות שנה בשנה לפחות. המורם מזה דבנדון דידן דלא ברי היזקא, ועינינו הרואות שרוב העולים מהבא להתם אין שום פגע רע כיון דאיכא מצוה מגינה ומצילה… ואם כן צריך האפוטרופוס לתת בידם הוצאת הדרך כי רב הוא באין אומר ואין דברים. הרמ״א היה בין חכמי מארוקו הבודדים שזכו לערוך את יצירותיהם מראש ועד סוף, כתב להם מבואות והכינם לדפוס. כנראה מחוסר אמצעים לא זכה להוציא את מחשבתו לפועל ולהדפיס את ספריו בחייו, ויתכן שגם שמרוב חסידותו וענוותנותו לא רצה להדפיסם בחייו. זכותו עמדה לו וכמעט כל יצירתו יצאה לאור בשנים האחרונות וחלקה זכתה למספר מהדורות וגם למהדורות מוארות. יהי רצון שזכותו תגן על כלל ישראל, על ארץ ישראל ועל חיילי צבא הגנה לישראל, אכי״ר.

ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-יצירתו וחיבוריו

עמוד 12