שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ אַנְשֵׁי חֶסֶד
פרק א
רַבָּנִים
אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ
אַנְשֵׁי חֶסֶד
רַבָּנִים
בפרק הראשון של חיבור זה כללנו שלוש קטגוריות של מצבות:
רבנים
אוהבי תורה ולומדיה
אנשי חסד.
בפרק הרבנים כללנו כתובות של רבנים שפעלו בעיר כדיינים, כגון רבי חיים פינטו, רבי יוסף אבולעאפיא, רבי אברהם בן שושן, רבי מסעוד כנאפו, רבי דוד כנאפו, רבי אברהם צאבח.
כללנו גם רבנים הידועים בזכות חיבוריהם התורניים כמו רבי יוסף כנאפו, רבי יעקב כהן, רבי יצחק קוריאט ורבנים שהרביצו תורה בישיבות כמו רבי יעקב ביבאס, רבי דוד בן עטר ורבי מסעוד תאמצות.
ליד כל שם של נפטר או נפטרת מצוינים שמות תואר. לגברים הר׳ או כה״ר או כמוהר״ר. אצל הנשים לרוב כתוב: מרת, אנו כתבנו בדיוק מה שכתוב על המצבה.
כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּלְעָפְיָא – סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא
חַיִּים אֲבוּלְעָפְיָא
כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר – יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ
כמה"ר יַעֲקֹב אַבְרָמוֹבִית – מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע
כה"ר אֵלִיָּהוּ ן' וָאלִיד – אַתְּיָּא פְּקִידָה עיה"ק יְרוּשָׁלַיִם
כהר"ר אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ – לָמַד וְלִמֵּד מִתּוֹרָתוֹ
כמוהר"ר אַבְרָהָם בֶּן סוֹסָאן – אוּרִים וְתוּמִים אַבִּיר הָרוֹעִים
כמוהר"ר דָּוִד בֶּן־עַטָר – מִזְרָק טָהוֹר
כה"ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר
כמוהר"ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה
כמוה"ר יוֹסֵף הַכֹּהֵן – שָׂמִים קַדְרוּת שָׂמוּ לְבוּשָׁם
כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן – מָרַגְלִיתָא דְּשַׁפִיר
כמוהר"ר דָּוִד כְנָאפוֹ – כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת
כמוהר"ר יוֹסֵף כְנָאפוֹ – פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים
כמוהר"ר מַסְעוּד כְנָאפוֹ – קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה
כמה"ר יוֹסֵף מִזְרָחִי – יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק
כהר"ר שִׁמְעוֹן מְלוּל – הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת כָּלוּל
כה"ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי – דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
כמוה"ר מסְעוּד קְדוֹשִׁים – לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִיבּוּתָא
כמה"ר יִצְחָק קוֹרְיָאט – אוֹר עֵינֵינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ
כמה"ר מֵאִיר קוֹרְקוֹם – הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים
כמה"ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה – מִמִּשְׁפַּחַת רָם מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת
כמוה"ר מַסְעוּד תַּאמְצוֹת – גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת
כמוהר"ר מֵאִיר זַעְפְרָאנִי – בְּכֶתֶר תּוֹרָה נִכְתַּר
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ אַנְשֵׁי חֶסֶד
עמוד 39
ליקוטים לפרשת משפטים-יצחק פריאנטה
| יצחק פריאנטה |
בס"ד
ליקוטים לפרשת משפטים
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם[כא/א] אומר אהבת חיים פרשה זו פרשת משפטים כאמור היא סוף וסיום פרשיות לתקון שובבים, כי כבר ישראל זכו ויצאו ממצרים וכבר פסקה הזוהמה במעמד הר סיני, והנה תורת המשפטים בא ללמדנו תורת החיים ותורת הקיום של איש הישראלי בעולם השקר הזה. הסיום מסתיים ב- משפטים לומר כוח על הכול יש דין ויש דין, ואין מידו מציל, וכי תמיד משפט ה" אמת צדקו יחדו . מילת " משפטים" צופנת בחובה אזהרה ועצה גדולה, " משפטים" פרושה מוצא שפתי פיכם טהור יהיה. והמם הוא עומד מן הצד משקיף על הריבוי והתוצאות, כי עקר תלוי ועומד על בסיס מאמר החכם מכול האדם, שאמר " כל עמל אדם לפיהו", שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. עוד משפטים רומז מבוא שפתי פיכם טהור יהיה, וה מם כאמור הוא המם הריבויים, עיגול המכיל בקרבו את כל תוצאות המשפט. לכן תורתנו הקדושה את עניני אכלה ועניני מוצא שפתים הינו המוצא והמבוא של הפה קשרה והסמיכה זה בזה, ותלתה את כל קדושת איש הישראלי בפסוקים אלו, כמו שנאמר " ואנשי קודש תהיו לי אזי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו, ובסמוך לא תשא שמע שווא, כי הא בהא תליה, כמו דברי הרמב"ם שאמר עקר כל תחלואי הגוף מוצאם ומקורם על ידי ריבוי המאכלים הבלתי נאותים התלויים בפה, על אחת כמה וכמה משחיתי הנשמה הם הדברים התלויים בפה כי הפה הוא הראי של מחשבה והנשמה.
ואלה המשפטים אומר ילקוט שמעון יש במילים ראשי תיבות ואלה : וחייב אדם לחקור הדין, המשפטים: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט, תמיד יש עדיפות לדיינים להציע פשרה בין שני בעלי דין. ואם אין ראיות והוכחות על הדבר, אזי ה" ישפוט ואין בית דין יכול לפסוק על ידי פשרה. והנסתרות לשם. מעשה: באדם אחד בזמנו של רבי יצחק מברדיטשוב, אדם זה הלך ליריד וקנה 400 חביות של שמן זית, והוא תכנן למכור אותם בחוץ לארץ, רק מה היה צריך לארגן ספינה בשביל מסחר זה ייקח לו קצת זמן, היה לו חבר שביקש ממנו טובה ואמר לו ידידי היקר, לך יש שטח גדול בבית, תשמור לי את החביות השמן, ובעוד ארבעה ימים אבוא לקחת אותם ממך. עברו 3 ימים והנה, קרא אסון שנפטר לבית עולמו בעל השטח שהופקד אצלו השמן. המפקיד בא לקחת ביום הרביעי את השמן, והנה הבנים של הנפטר, מעכבים ולא מוסרים את החביות השמן, כי אין עם מי לדבר, וכך הורע מזלו של בעל השמן, מה יעשה? הלך לבית הדין והגיש בפני הדיינים את הבעיה שהם ישפטו את הדין לכך. אמרו לו בית הדין, אין לך עדים ואין לך שטר, הכול יישאר בבית היתומים וידך על התחתונה. הלך המפקיד לרבי יצחק מברדיטשוב והתחיל לבכות לפניו על רוע מזלו, לא הייתה תשובה לרבי יצחק, מה עשה? הלך לבית הכנסת והתחיל לבכות, ומה יעשה בנידון שלפניו. ובלילה בא אליו זקן בחלום הלילה, והודיעו כי בגלגול שעבר, המפקיד לקח לו 400 חביות שמן, ועכשיו גלגלו מהשמיים, שלא יהיה לו, לא עדים ולא שטר, וכך הדיון הסתיים על ידי גילוי משמים. והנ"ל קבל עליו את הדין.
והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם [כא/ו] אומר רבינו בחיי וחזר ופרש והגישו אל הדלת או אל המזוזה , כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים, על המקוף ועל שתי המזוזות, שבו יצאו ישראל
– מ ש פ ט י ם –
מעבדות לחרות. לכך ורצע אדוניו את אוזנו. ויוצא דם ממנו, והכול מדה כנגד מדה. ואף על פי שאון הוצאת הדם מן האוזן מעכב, שהרי אם נקב את אוזנו בסם יצאה, מכול מקום רוב הנרצעים אינם בסם ודם יוצא מהם. ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגי" [ת], כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות 400 שנה של מצרים. ואמרו במדרש והגישו אל הדלת. אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חופשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח ויש להבין עוד כי יש במלה דלת סוד ועל כן נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת, וכן מצאנו במשנה תורה[דברים טו] ונתת באוזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להיכנס בבית כי אם בדלת, ולשון דלת מלשון אות [דל"ת] של פסוק שמע שהיא כנסת ישראל , והוא השער לה" אשר צדיקים יבואו בו. ומה שאמר אל המזוזה בג" [אדני] הוא מספר הכינוי וזה מבואר , והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קודש באדנות חול, לעל כן באה המצווה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים, ויכירו הכול כי לה" הארץ ומלואה.
ורפא ירפא [כא/יט] אומר רבינו בחיי ואמר רק שבטו ייתן ורפא ירפא, ולא אמר שבתו ורפואתו ייתן. להגיד שייתן השכר לרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שייתן לו השכר והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא אותו, על כל פנים, כן כתב הרמב"ן ורפא ירפא. כל רפואה בבשר ודם לא מצאנו בכל הכתובים כי אם בדגש וכן [ירמה נא] רפאנו את בבל ולא נרפתה, אבל הקב"ה מצאנו ברפא והוא שכתוב רפאני ה" וארפא וכתיב [תהילים קמז[ הרופא לשבורי לב [הושע יד]ארפא משובתם. [בראשית כ] וירפא אלוהים את אבימלך, [שמות טו] כי אני ה" רופאך. והטעם בזב כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה" היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ומה שאמרו חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא [כא/יט] אומר שמנה לחמו אם יקום הפסוק מתחיל ומסים [באל"ף], לומר לך שכול המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא, ועוד שאף על פי שהקב"ה לבדו הוא רופא כל בשר והוא ימחץ והוא ירפא, מכול מקום נתן הקב"ה רשות גם לרופא לרפא, והוא יתברך שולח את רפואתו על ידי הרופא, אך אל ישי האדם בטחונו ברופא, כי אם בהקב"ה לבדו שהוא ימחץ והוא ירפא, ואם הרופא משתדל לרפא אותו ולקיימו, הרי הוא כאילו קיים עולם מלא, שכול המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ורפא אותיות [רופא] ירפא, שניתן רשות לרופא לרפא.
עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל [כא/כד] אומר שמנה לחמו עין שן יד רגל ראשי תיבות [עשיר] , כי מי שיש לו אברים הללו בשלימות הרי זה נקרא עשיר, וזה שאמרו[אבות פד/מא] איזהו עשיר השמח בחלקו, וחלקו הוא הבריאות בפנימיות גופו במזגו, והם חום/לח/קר/ויבש ראשי תיבות [חלקו] , אם הוא בריא באבריו החיצונים והם ענים- שנים- ידיים- רגלים וגם כן בריא בפנימיות גופו שכול חלקי היסודות שבמזג גופו הם כולם במזג שווה,
– מ ש פ ט י ם –
אז הוא [עשיר] נקרא ויוכל לשמוח [בחלקו]. וזה שאמר אחר כך כוויה –פצע-חבורה , כוויה היא חום, פצע היא לח שמוציאה ליחה, חבורה היא לפעמים על ידי קור ולפעמים על ידי יבש. ואם גורם היזק לחברו או חולי באחת מאבריו החיצונים, או באחת מיסודותיו הפנימים, אזי חייב לשלם לו כפי פסק הדיינים, לכן היו צריכים הדיינים להיות בקיאים בחוכמת הטבע להבין עד כמה גרם החולי מן המכה,
.וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור [כא/לג]אומר ילקוט שמעון על פסוק זה מפרש : רבי יעקב אבוחצירא זי"ע בספרו מחשוף הלבן שפסוק זה מרמז על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו למצרים, ועל העונש שנענשו עליו גלגול נשמות עשרה הרוגי מלכות. 800 שנה הנחש הקדמוני עומד ומקטרג לפני הקב"ה על עוון מכירת יוסף עד ימי עשרה הרוגי מלכות. הקב"ה שלח קיסר רומי, והוציא נשמות עשרת השבטים מגן עדן, ונתנם בגופי עשרה הרוגי מלכות לקבל צער הריגה, על שמכרו את יוסף. זה שכתוב: בא לרמוז לנו שהשבטים החשיבו אותם לאיש אחד, שנאמר " וכי יפתח איש בור" בור– זה מצרים שמכרוהו למצרים. ולא יכסנו שהיו צריכים לבטל ולהתחרט על מה שמכרוהו, ויכלו אחרי שבוע ימים לפדותו. " ונפל שמה שור או חמור" שור זה- יוסף [בכור שורו] חמור – זה חכם [יששכר חמור גרם] כלומר שהיה מלא חכמה כמו יששכר " בעל הבור ישלם"- האחים שהם מכרו אותו למצרים לעליהם לשלם את החוב, " כסף ישיב לבעליו" כסף זה- יוסף, "ישיב לבעליו" כלומר חייבים להחזירו שלם לקב"ה, " והמת יהיה לו" לבעל הבור שהם השבטים, הם יקבלו צער בהריגת עשרה הרוגי מלכות.
אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא אומר אור החמה יש לפרש בדרך רמז על האדם שאינו מתעורר לחזור בתשובה רק בשני ימים של ראש השנה ויום כפור, להיותו מפחד שמא יגזור עליו עניות או מחלות או כיוב..ובעבור הימים הללו יחזור לסורו. לזה אומר הפסוק: אך- לשון מיעוט אם יום- זה יום הכפורים או יומיים- של ראש השנה יעמוד האדם להתפלל ולשוב בתשובה ואחר כך יחזור לסורו, לא יוקם- אין תשובתו קיימת ומקובלת. היות ואינו חוזר בתשובה ממעקי לבו, אלא מפחד ורעדה על כספו שמא ייכתב בספר עניות ודלות ויחסר לחמו. לכן תשובה כזאת אין לה שום ערך, היות ועיקר התשובה היא החרטה כידוע ואפשר לפרש על פי שאמרו חז"ל שלא נגזר על ישראל להיות בגלות כ"א באלף החמישי שהוא בספירת הוד שהיא כידוע הספירה החמישית, ותיבת [הוד] נהפך [דו"ה], ומה שניתוסף גלות גם באלף השישי הוא כדי לצרפם ולזככם ולטהרם כמו שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף. וזהו שאמר : אך אם יום- שהוא אלף החמישי או יומיים- שנמשכו בגלות גם באלף השישי, יעמוד- כלומר, יעמדו באמונתם ולא יתייאשו, כי זה ודאי לא כדי להתנקם בהם אלא לצרפם – כי כספו הוא, וכתיב וצרפתים כצרוף את הכסף..
כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה [כב/ה] אומר שמנה לחמו "כי תצא אש "סופי תיבות [איש] "ומצאה קוצים ונאכל גדיש" סופי תיבות [שלמה] גדיש או הקמה אותיות [הוא גי המקדש] ובגי" וזהו המקדש " ישלם המבעיר את הבערה" ראשי תיבות [אהיה] רומז למה שאמרו חז"ל ששני בתי המקדש
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Les révélations du Zohar
Haddaji Ibtissam'
Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps
Résumé :
Il semble très présomptueux d’aborder la thématique de la mort et l’Au-delà parfois, en revanche, dans la religion juive il n'y a aucun problème à se poser des questions, bien que les Sages recommandent toujours la prudence avant d’enseigner ou prononcer les principes ou les fondements de la Torah. Quelle est la raison de cette mise en garde ? Peut-on essayer d’aborder ce sujet qui est au cœur des préoccupations de tout être humain quelle que soit sa foi ?
Si les rabbins juifs n’avaient pas ouvert le chemin d’une réflexion poussée, nous ne serions pas aujourd’hui en train de nous poser ces interrogations, sachant que cela demande la bonne maîtrise des notions de la tradition juive pour plus de justesse et respect envers les Sages, mais aussi en impliquant le Corps, l’Ame et ce qui annonce le Zohar, ou Livre de la splendeur, le classique de la mystique juive, le plus achevé de la Kabbale qui nous amène à partir de nos doutes et nos hypothèses vers la vérité divine.
Mots clés : la Mort, l’Âme, le Corps, la Torah, le Zohar, l’Au-delà, le Divin
Introduction
Quand le corps physique meurt, le désir qui subsiste est appelé en hébreu « rochem », (capable souvenir ou réminiscence), une sorte de code qui inclut tout ce dont une personne est composée, une sorte d’ADN spirituel transmis de génération en génération. C’est la particule à partir de laquelle nous développons finalement une Ame.
La mort met fin au processus vital dans un corps humain, elle amène vers le chemin de ‘l’au-delà’ qui peut paraître audacieux ou encore prétentieux, en judaïsme on n’interdit aucun questionnement sur le sujet, les sages ou les Hakhamim ont recommandé toujours la prudence avant de prononcer une vérité absolue de la Torah « on ne doit pas enseigner l’œuvre de la Création du Monde en public »' mais encore la Mishna Haguiga (11, b) qui précise : pas plus que deux personnes, mais alors pourquoi cette recommandation ? Nous avons quand même pu avoir une partie de la réponse qui réside dans l’importance d’une interprétation directe et authentique des lois, des secrets de la Torah ou d’une manière générale, aux doctrines ésotériques liées à cela.
Dans le cas contraire les conséquences seront de vrais dégâts qui diminuent la qualité du vrai contenu qui doit être dévoilé dans un cercle très restreint des individus capables de saisir la valeur réelle de la sagesse, et qui appréhendent la vérité divine en toute fidélité et force spirituelle à travers l’histoire du Judaïsme.
L’au-delà ?
Traiter et aborder l’au-delà peut apporter des réponses aux préoccupations des êtres humains de confession juive ou autres, mais sans une mauvaise interprétation des lois sacrées de la tradition juive et surtout il faut être un connaisseur des notions spécifiques à cette tradition afin de tenir en compte ce que les anciens Maîtres ont déjà expliqué ou encore chez les kabbalistes qui insistent sur l’investissement dans l’évolution spirituelle et la correction de l’Âme ont pu y rester comme si étant en vie, ont enlevé une chemise afin de la laver pour se débarrasser de leurs vêtements sales. Ce qui entre en intersection dans cette approche, c’est le besoin d’avoir une Âme développée avant la mort pour pouvoir la connecter après au monde divin sous plusieurs formes, d’une incarnation à l’autre.
« Dans notre monde, il n ’existe pas de nouvelles Ames, faites comme les corps le sont, seulement des Ames qui s’incarnent, ainsi une même génération existe depuis la création du monde jusqu ’à sa fin… ».
Comme nous pouvons le constater, c'est que grâce à ce système spirituel de la Kabbale qui nous connecte, on peut ouvrir à notre environnement et à notre entourage non seulement un équilibre parfait, mais encore l’affirmation d’une raison d’existence des vivants reliée à cet équilibre qui est citée dans la Kabbale – le bonheur intérieur sans se déconnecter du monde matériel.
Une telle sagesse que procure la Kabbale ne peux que nous motiver à faire un voyage pour la découverte de l’Âme pendant notre vivant et après aussi, s’ajoutent les écrits du Zohar sur la mort qui donne des réponses à ceux qui s’interrogent encore sur le sens de leur vie.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Page 46