מורשת יהדות מרוקו

פרק י״ב

ר׳ דוד כותב על נצחון צה״ל במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר עלייתו ארצה:

" הקיץ הקץ על מושלך, קהיר ולעין כל נקלה

ובמפלתו סר צלך, ועננך נעלה

ועל חילך ודגלו, נתן צה"ל בקולו,

כמנור אורגים עמד לו, עד הכריעו ועלה"

במהלך עשר שנותיו בארץ, מבקר ר׳ דוד רבות בערים השונות וממשיך במסורת שאימץ לו בקזבלנקה וביתר ערי מרוקו ־ להמשיך ולהפיץ את הפיוט ולחזק את מנהג ״שירת הבקשות״. את הייעוד ואת השליחות שנטל עליו אין להחליף, גם אם מצב בריאותו לא תקין. לא אחת התקשה ר׳ דוד לתפקד. מחלת סוכרת ומחלת ריאות תקפוהו ביתר שאת בארץ, ולמרות הכול הוא המשיך במאמציו. הוא המשיך ליהנות מחייו בארץ, ביקר בקברות צדיקים, אצל בני משפחה ואצל תלמידיו ומכריו ממרוקו, אשר קיבלו אותו בשמחה רבה. ר׳ דוד השתתף באירועים שאליהם הוזמן ־ ערבי ״שירת הבקשות״ בערים שונות, מפגשים עם בני הקהילות השונות, השתתפות בתפילות ימים נוראים וכדומה.

השיר ״שיר מחושך״

כשנה לאחר הגיעו ארצה רואיין ר׳ דוד ע״י העתונאית עדית זרטל מעיתון ״דבר״. בראיון זה הוא קורא לפניה את השיר שכתב ״שיר מחושך״ ואשר טרם סיים. בשיר המובא להלן מבכה המשורר ר׳ דוד את מר גורלו על אבדן ראייתו:

השיר ״שיר מחושן״

אנוש נלאה נשוא תבל, אפוף יאוש ומר שיחה, הציקני בהבל פיו. ושת עלי באש קודחה (קודחת) הקולך זה, הקולך זה חסר בטחה?

ואיך תשמח בני אלי גיל ולא ארבה לך שמחה הלא אתה חשוך רואות

ואור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו, בעורון־עד כבר נדחה. מצורע־יום אשר נגע ועל מצחו שחין פרחה, ודל אבריו מחסר־כל ונפשו מעני שחה. הלא תקוה תפעם בם והיא להם כמבטיחה.

לדל כי יפת אלהים לרוקם חלדו בהצלחה ושחון כי יגל שפם באין מוגלה ואין ליחה ומה תקות מגשש קיר ובת עינו מקופחה. בעת רפו ידי רופאו והוא בקי והתמחה.

פרק י״ב

כאמור בשיר זה מתלונן על קשיי חייו של משורר שאיבד את מאור עיניו והוא ״אור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו״, החיים מעיקים עליו עקב כך ״אפוף יאוש ומר שיחה״ מאבד את שמחת חייו ״ואיך תשמח בני אלי גיל?״. השיר הלא גמור מסתיים באבדן התקוה כאשר הרופא מבשר לו כי פסו כל התקוות להשבת מאור עיניו של המשורר. גם בארץ נמנע ממנו טיפול רפואי לעיניו בגין מחלת הסוכרת, שממנה סבל.

האדם שבר׳ דוד

למרות קשייו הפיסיים, המשיך האדם שבו לבלוט ולאפיין אותו כיחיד ומיוחד מהסובבים אותו. הפרסום הרב לו זכה, השם שעשה לעצמו והכבוד הרב שחלקו לו בכל מקום אליו הגיע לא פגעו כהוא זה בתכונותיו. ר׳ דוד המשיך לשמור על צניעות ועל ענווה כאחד האדם. ״לא גבה לבו״ וידע להלך בין גדולי הקהילה ופרנסיה ובין השלטון. הוא ידע כל־כך להיות חלק מ״עמך״הפשוט אותו אהב ולו דאג.

יש לחזור ולהזכיר כי ר׳ דוד חי מתרומות, שקיבל מחסידיו ומתלמידיו הרבים. מתפללי בתי־הכנסת שבהם התפלל בקזבלנקה, בקהילות השונות במרוקו וגם בביקוריו השונים בערים רבות בארץ, נתנו ביד רחבה למי שהנעים את עיתותיהם בפיוט ובשירה. אך דוקא משום כך, משום הנתינה הזאת, ידע הוא לחלק ממה שקיבל גם לאחרים. על נדיבות ליבו מספר מר משה אוחיון:

"עם ישבנו בקזבלנקה בביתו של אחד הגבירים העשירי, כאשר שמעו אותו מפייט ונהנו משירתו, אמרו לו: "בן פורת יוסף". הוא לא נשמע מרוצה ואמר כי מהאוכל שיישאר מהשולחנות הערוכים על טוב, אפשר יהיה לכלכל ולעזור למשפחות עניות נוספות" אז, איל אהנה מדברי השבח שהינכם מרעיפים עלי ?" בו במקום, ביקש מהנוכחים, הגבירים העשירים, לארגן מגבית חודשית לצורכי מתן בסתר למשפחות הנזקקות, כך הדבר קרה במשך תקופה ארוכה"

29 להלן שני מקרים דומים.

א. בהזדמנות אחרת ערך שמשו מר משה אוחיון מגבית בדימונה. הוא נסע לקרית־ים לביתו של ר׳ דוד. בתום הפגישה מסר לו את הסכום שאסף. ר׳ דוד קיבל את הכסף ואמר לו כמסתודד: ״אשתי תקבל רק חלק מהסכום, חלק אחר אפריש לצדקה״. אמר ועשה.

ב. תלמידו הפיטן הידוע ניסים שושן סיפר לי כי הוא ופיטן אחר בשם אליהו חזוט נהגו לקבל סכומי כסף מר' דוד ולהעבירם לפיטנים ולנגנים מבוגרים שהזדקנו ולא היו יכולים להתפרנס. ר׳ דוד המשיך במתן בסתר.

המידענים שעימם שוחחתי ציינו גם את האדיקות והאהבה שלו ליהדות: ״חכם בתורה, תמיד היה לו ספר ביד, אדם שהעברית שלו היתה אמיתית״, אומר עליו ניסים שושן.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 159

נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

מָא עָאדִים קּוּדְרְכּ, יָיא רְבּבּ עָאדִים אַסְסָאן,

 מָה רַבָּה יְכָלְתְּךָ הָרִבּוֹן, עָצוּם הַכָּבוֹד וְהָאוֹן,

ווּלּלִּי ייְסְמְעוֹ ייִבְּקָּא טוּל עַמְרוֹ דַהְסָאן.

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ יִשָּׁאֵר כָּל יָמָיו בְּתִמָּהוֹן.

אילאה לילאהאת, מאליכ למאלכייא,

אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים,

סיד לסייאדא, מול למוואלייא.

אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים רִבּוֹן רִבּוֹנִים.

כולל מן טלע סאנו, ווכבר ווסתכבר,

וְכָל אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ נִשָּׂא, וְגָדַל וְהִתְגַּדָּל,

קדדאם כברתכ, קאל נתי כבר ווכבר.

מוּל גְּדֻלָּתְךָ אָמַר, אַתָּה הַגָּדוֹל וְהַמִּגְדָּל

ביבאן לערף אילאכ מחלולא,

שַׁעֲרֵי הַיְּדִיעָה, לְךָ פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים,

ווקבאלת לעבאד, קאפלא וומקפולא.

 וְלִבְנֵי אָדָם סְגוּרִים הֵם וּמְסֻגָּרִים.

ווללי עמארהום כתיר, קדד ררמל לעוואם,

וּבַעֲלֵי הָאוֹצָרוֹת הָרַבִּים כָּחֹל הַיָּמִים

מא יעלמו עלמכ, ייא כאלכ לתוואם.

לֹא יִלְמְדוּ תְּבוּנָתְךָ, אַתָּה שֶׁיָּצַרְתָּ הַתְּאוֹמִים

גאבת כייאסתכ, מן כולל כייס אוכיסייא,

נֶעֶלְמָה חָכְמָתְךָ מִכָּל חָכָם וְחָכְמוֹת,

פכייאסתכ נתי, ייא מן תבחת כלאווייא.

וּבְחָכְמָתְךָ אַתָּה, הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת.

יא רבבי לעזיז עלייא, טוול עמרי פדונייא,

אֱלֹהָי הַיָּקָר לִי, הַאֲרֵךְ שְׁנוֹתַי בָּעוֹלָם,

באס נכדמכ בנייא ייא סידי מולאייא.

כְּדֵי לְעָבְדְךָ בִּתְמִימוּת, רִבּוֹנִי הַמֻּשְׁלָם.

ביבאן ורחמא תפתח מן ססמא,

שַׁעֲרֵי רַחֲמִים פְּתַח מִשָּׁמַיִם,

נשכרלב ייא לעאלי, ליל וונהור דימא.

נוֹדֶה לְךָ, שׁוֹכֵן גְּבָהִים, תָּמִיד לֵילוֹת וְיָמִים.

עייאוו בייא לייאם, ווכתרו מחנאתי,

עָיְפוּ בִּי הַיָּמִים, נִתְרַבּוּ סִבְלִי וַעֲמָלַי,

נטלב לרבב ססמא, יירפע נזמאתי.

אַחֲלֶה רִבּוֹן הַשְּׁחָקִים, הָרֵם נָא כּוֹכַב מַזָּלִי.

נטלב אוזה לחנין, רבב לחקק לעדים לזאליל,

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן, אֲדוֹן הָאֱמֶת הֶעָצוּם הַגִּבּוֹר,

וואבונא יעקב ויצחק, ואברהם לכאליל,

 וַאֲבוֹתֵינוּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק, וְאַבְרָהָם אָהוּב הַיְּדִידִים,

עטפנא בלחאייאת בלפרחא וותתהליל.

 הַרְעֵף לָנוּ חַיִּים, בִּשְׂמָחוֹת וּשְׁבָחִים.

זמע למפרוקין, ייא רבבי וומסח דמוענא,

אֱסֹף נִפְרָדִים, אֱלֹהִים, וּמְחֵה דִּמְעוֹתֵינוּ,

בזזהו וורראחא, ידוויוו עינינא.

בְּבִטְחָה וּבְהַשְׁקֵט יָאִירוּ עֵינֵינוּ.

השירה היהודית-עממית במרוקו-יעקס לסרי- נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין-אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

עמוד 226