איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
- חכמי מרוקו והתקנות
שימוש נרחב ונועז בתקנות נעשה על ידי חכמי מרוקו, החל מסוף המאה ה16־ ועד לשנות השישים של המאה עשרים. דבר שאין לו אח וריע מכל הפזורה היהודית, ולכך ראויה עובדה זו לציון מפורט. הגיעו לידינו מספר קובצי תקנות מיהדות מרוקו, הראשון ׳תקנות פאס', הגדול ברציפותו משנת 1494 עד לשנת 1750, וגם מגיוון הנושאים שנדונו בו. הקובץ יסודו בתקנות שהותקנו על ידי רבניהן ומנהיגיהן של קהילות מגורשי קסטיליה אשר בפאס שבמרוקו. תקנות אלה, היו במשך הזמן קודקס של ההלכה לרובה של יהדות מרוקו. התקנות מקיפות תחומים נבחרים של המשפט העברי בדיני משפחה, בענייני ירושה, דיני צוואות ודיני אפוטרופסות. התקנות עוסקות גם בדיני קניין ודיני חיובים ־ דיני שכירות, משכון, דיני מסחר, דיני מצרנות, דיני הלוואה, תקנות נגד מבריחי רכוש, בעניין מאסר על חוב. תקנה מיוחדת השוללת אפשרות של יצירת קרטלים ומונופולים; תקנות רבות דנות באיסור הליכה לערכאות של גויים, פיקוח על מחירים וחלוקת נטל המסים, צמצום בהוצאות למסיבות, במלבושי פאר ובענידת תכשיטים, תרומות לארץ ישראל, ועוד.
החידושים הנועזים ב׳תקנות פאס, הם: השימוש בסאנקציה של הפקעת קידושין. כלומר, ביטול תוקף הנשואין. ותקנות בדיני ירושה בהן מתן שוויון לבני הזוג ברכוש לענייני עזבון, ושוויון לבנות הרווקות לבנים בירושה. ׳תקנות פאס׳ התפשטו במרבית הקהילות במרוקו. אולם היו גם קהילות שבהן לא התקבלו תקנות פאס, כגון העיר תאפילאלת וסביבתה, והעיירות הסמוכות למראקש, וכן במראקש עצמה לגבי צאצאי התושבים. לכן היו קיימים הבדלים בקהילות מרוקו במספר נושאים: דיני טריפות, ביגמיה, דיני ירושה, ועוד. התקנת תקנות במרוקו, אינה מסתיימת בשנת 1750. ממחיצתה השנייה של המאה הי׳׳ח ואילך, תוקנו תקנות בקהילות נוספות. ולעת עתה פורסמו קובצי תקנות מהערים מכנאס וצפרו, וידועות לנו תקנות רבות גם מקהילות אחרות.
- תקנות ארציות במאה ה20־ במרוקו
בראשית המאה ה־כ׳, פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, מבחינה כלכלית ותרבותית. הם סללו כבישים ומסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום, והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר זה הבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן במבוא לחוברת הראשונה של"מועצת הרבנים". גם חדירת התרבות הצרפתית לבית היהודי, שהחלה עוד לפני בוא הצרפתים באמצעות בתי ספר של כי״ח, הביאה בעקבותיה התרופפות המסורת והחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. יותר ויותר בחורים ובחורות נמצאו בחברה מעורבת תחת קורת גג אחת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה, דבר שעורר בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר אפוא הצורך לכנס כינוס של חכמים, להתמודד בבעיות אלה ואחרות, המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פיתרון אחיד, באמצעות התקנת תקנות.
לאחר שהשלטונות נתנו את הסכמתם לאסיפת הרבנים, נערכו הכנות ונוסח תקנון שקבע את דרכי הדיון ב״מועצת הרבנים", המשתתפים, קבלת ההחלטות ופרסומן, ועוד. הכנוס הראשון נערך בשנת 1947, ועד לשנת 1956 נערכו ששה כינוסים.
בולטים האופי הדמוקרטי והמחשבה הרבה שהושקעה בתקנון והשאיפה לפוריות הדיונים. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), והן מחייבות את כולם. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, מאחר שכל אחד מהמשתתפים, קיבל לביתו מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לו אפשרות לגבש עמדה מראש. ר׳ שאול אבן דנאן הרב הראשי ליהדות מרוקו, שהוא היה היוזם והמתכנן את הכנסים, הבהיר לנאספים בכינוס הראשון, את עדיפות ההכרעה הטכנית, כי כמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות הרבה שבדיון ארוך, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית, לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, ולכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, דבר שיסרבל ויקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שמדובר בנושאים מרובים מאד. נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע ונגש לקבוע דרכי ההכרעה, שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו(ראה הקדמת הבית יוסף לטור אורח חיים). החשיבה שהושקעה בהכנת הכינוסים ובתקנון היו אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר כל כך יחסית, דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. בכינוסים נדונו תחומים רבים בדיני משפחה, דיני ירושה, חינוך ליהדות, כשרות הבשר ותשמישי קדושה, הילולות, ועוד. ההחלטות שהתקבלו והתקנות שנקבעו היו נועזות ופתרו בעיות כואבות, והכריעו ההלכה בנושאים רבים השנויים במחלוקת. והביאו לפסיקה אחידה בכשרות הבשר, בדיני אישות וירושה ובנושאים נוספים. בעיות דומות עומדות על פתחה של הרבנות בארץ ישראל ועדיין מחכות לפתרון.
מועצת הרבנים פרסמה בדפוס את החלטות שהתקבלו בכל כינוס. מרגע פרסומן הפכו להלכה מחייבת בכל בתי הדין. והן נוהגות הלכה למעשה עד היום במרוקו. לאחר שנת 1956 פסקו כינוסי הרבנים וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. יתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים היא העצמאות שקבלה מרוקו, והחשש פן השלטונות לא יסתכלו על כינוסים אלה בעין יפה. מה גם שלאחר שנה זו גברת עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים, שכן הבעיות שהעיקו על הקהילות הלכו ופחתו.
- הקבלה וההלכה
במאה הט״ז עם התפשטות קבלת האר״י, חדרו מספר מנהגים המבוססים על פי הקבלה לתוך ה׳שולחן ערוך׳ בנושאים שבין אדם למקום. במאה הי׳׳ח חדרה הקבלה יותר על ידי הר׳ חיים דוד אזולאי, בחיבוריו הרבים. אולם עם כל זאת נשארו מנהגי הקבלה נחלתם של מעטים חסידים ואנשי מעשה. במאה ה20- בארץ ישראל, פשטו מנהגי הקבלה ונהפכו לנחלתם של רבים מהמון העם. וזה בגלל הפצת חיבוריו של ר׳ יוסף חיים מבגדאד, שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19, המכונה על שם ספרו ההלכתי ׳בן איש חי׳. הספר ערוך לפי סדר פרשיות השבוע, כולו ספוג מנהגים קבליים ופסיקה המבוססת על פי ספרות קבלית, גם כשזו חולקת על ספרות ההלכה. מסיבה זו גם סידורי תפילה הנדפסים בארץ ישראל מאז הקמת המדינה, מלאים רמזים וסמלים קבליים.
- לסיכום
המשכיל הצופה שאינו מכיר את עולמה של הפסיקה מבפנים, עלול להתלהב מהרעיון של חרות ההוראה והפסיקה מתוך עיון במקורות ושיקול דעתו של הפוסק, כפי מה שדגלו חכמי אשכנז. אולם לבאי ביתה לפני ולפנים של ספרות ההלכה לדורותיה, יודעים להעריך גודל החכמה והמחשבה העמוקה הצופה למרחוק במשפטו של ר״י מיגאש שאמר:
ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו… וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים שהורו בהם, והם חושבים שהורו בהם בדין ושהוא ברור כשמש. והם טעו בהוראתם ותלו בדבר על מקום בלתי מקומו, ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו. וכבר היה בין הדבר שדנו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין, חלוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו…. כלומר, הוא מסתייג גם מחכמים בעלי כושר הכרעה, הפוסקים הלכה מתוך עיונם בתלמוד. מצב דומה שהתפתח באשכנז במאות ה־12 – ה־13, שדיוניהם בשאלות קשות הביאו אותם לעיון מחודש במקורות ולפירושים מחודשים, אשר תרמו לפוריות ההלכה ולגיוון הפסיקה, פעמים לקולא ופעמים לחומרא. וידועים הקלותיו המפליגות של רבינו תם בנושאים שונים, שהביסוס ההלכתי להן נבע מקריאה מחודשת של המקורות.
אולם החינוך לאי קבלת מרות בפסיקה וחופש ההוראה להכריע מכוח העיון התלמודי מחד, ומאידך שיטת הפלפול והחילוקים שהתפתחה באשכנז, הובילה במשך הדורות לתוצאה הפוכה מפוריות לעקרות ההלכה ולסירוסה. כי בשעה שדן הרב בשאלות שהתעוררו בחיי היום יום בנושאים שבין אדם למקום או בנושאים שבין אדם לחברו, מכוח עיונו המופלג והמפולפל, יותר ויותר יכול הרב למצוא חילוקים דקים או גסים, בין המקרה שלפניו לבין המקרים שהוזכרו במקורות, וכן בין השיטות והדעות שהוזכרו בנושא. ואז הוא עומד נבוך מחוסר אפשרות להכריע, מול ים הדעות והחילוקים הרבים. הפתרון שהוא מוצא בנושאים שבין אדם למקום הוא פוסק לחומרא כדי לצאת ידי כולם, בעוד בנושאים שבין אדם לחברו שלא תתכן החומרא, לאחר כל ההתלבטות ועינוי הדין המוצא היחיד שהוא מציע זו הפשרה. דומה כי דבר זה הוביל לשיתוקה של הפסיקה ולפיתוחה של יראת ההוראה.
במצב זה אין פלא שהציבור בארצות אשכנז גם בקהילות הגדולות, העדיף להתדיין לפני בתי דין של הדיוטות ולא בבתי דין רבניים. על אף מחאות הרבנים וביקורתם הקשה על התופעה. ר׳ יהודה ליב פוחוביצר מפינסק, פעל במחצית השנייה של המאה ה־17, כותב על בתי הדין של הדיוטות שהציבור נהר אחריהם: ׳ועיני ראו… כמה פעמים שיצאו דינם מעוותים מפסקי בעלי בתים מחמת איזו פניה…׳. ובשם חכם אחר הוא כותב, שלדעתו: ׳הם גרועים מדיניהם של גויים, כי להם סדר בדיניהם ובפסקי בעלי בתים אין סדר, ולדין אחד [=מקרה זהה] פעמים מחייב פעמים מזכה, פעמים במתכוון להזיק ופעמים שלא במתכוון׳(קנה חכמה, דרוש הדיינים, עמ׳ כה־כו).
גם מסורת הפסיקה וכושר ההוראה וההכרעה, שהייתה נחלתם של חכמי הפזורה הספרדית מזרחית במשך למעלה מאלף שנה, הולכת ונעלמת עם הקמת מדינת ישראל ועליית הפזורה אליה. כי שיטת הפלפול של חכמי אשכנז זו שיטת הלימוד הדומיננטית כיום בישיבות בארץ ישראל ובפזורה היהודית, ולפיה התחנכו ומתחנכים רבנים ודיינים של ההווה והעתיד. כיום נותרו רק חכמים בודדים משיירי כנסת הגדולה ביהדות הספרדית מזרחית, בעלי מסורת פסיקה וכושר הכרעה. מי ייתן ויקומו גואלים למסורת הספרדית להחיותה, ללמדה ולהנחילה לכלל ישראל.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
כתיבת תגובה