מורשת יהדות מרוקו

פרק רביעי

ונציה: המפלט האחרון

1. 1. לגדולה חדשה

עם בואו של אברבנאל לוונציה בא הקץ לנדודיו. עתידה היתה ונציה להיות מפלטו האחרון, ובזכות המזל שהאיר לו פנים היתה גם מפלט שאנן.

ב־1503 היתה ונציה, לפי כל הסימנים החיצונים, בשיא כוחה. ב־24 בדצמבר 1500, פחות מחצי שנה לאחר שהגיע אליה אברבנאל, חתמה על חוזה שלום עם תורכיה, שלפיו הוחזרו לה כל הנחלות שהפסידה במלחמת 1499־1500. הואיל ולמרות עלייתה של תורכיה עדיין חלשה ונציה על רוב האיים האסטרטגיים בים התיכון – לרבות קפריסין שרכשה ב־1488 – נחשבה ונציה למעצמה הימית הגדולה ביותר. גם התפשטותה הטריטוריאלית באיטליה לא היתה מעולם נרחבת כל כך. קומץ, השגריר הצרפתי, תיאר אותה כ״עיר עטורת ניצחון״ יותר מכל אלו שראה מעודו.

גדולה היתה תפארתה של ונציה; אולם מנהיגיה ידעו, שהרפובליקה הוכתה מכות קשות שהתישו את כוחותיה. התפשטותה הטריטוריאלית לא יכלה לפצותה על ההפסדים שנגרמו לה במלחמותיה עם התורכים; קופתה התרוקנה, וסיכוייה לחדש את עושרה הצטמקו מחמת התפתחות חדשה ומאיימת. התפתחות זו התחילה עם גילוי הנתיב הימי להודו על־ ידי הספן ומגלה־הארצות הפורטוגלי וסקו־דה גאמה.

עושרה של ונציה נבע מן המונופולין שהיה לה על הסחר עם המזרח. היה זה מקור הכנסה בלתי נדלה, שהודות לו יכלה לשאת שוב ושוב בהפסדים עצומים. התפשטותה של תורכיה פגעה במושבות־ הסחר של ונציה ביוון, אבל הקשר החיוני שלה למזרח לא נותק. שכן מיד לאחר מכן חיזקה ונציה את קשריה עם מצרים, ששלטה בנתיב הימי להודו, וכך הוסיפה ונציה לייבא תבלים, אף אם במחיר גבוה הרבה יותר.

אולם התגלית של וסקו דה גאמה עלולה היתה לסתום מקור זה של הכנסות. שהרי עכשיו אפשר היה להביא תבלים לאירופה בנתיב ימי ישיר ובמחיר מוזל בהרבה. בדרכי הסחר העולמי עתיד היה ליעשות בקרוב מפנה שיעקוף את ונציה כליל. ומאחר שהוונציאנים הבינו היטב שמפנה זה עלול להיות להם הרה אסון, עשו מאמצים קדחתנים למונעו. ראשית, הטעימו לפני הסולטן המצרי שאם יורשו הפורטוגלים לסחור עם הודו, יקרה לה, למצרים, מה שקרה לוונציה ושכרה ייצא בהפסדה. הם ניסו לשדל את מצרים שתטיל הסגר על החוף ההודי נגד הפורטוגלים. אלא שמצרים לא היתה מוכנה צבאית לפעולה כגון זו. בדומה לכך ניטשו תוכניות, שהיו קשות ביותר לביצוע, כגון בניית תעלה מסואץ לים סוף, או שיגור שייטת ונציאנית דרך מיצר גיברלטר אל האוקיינוס ההודי. כמעט לא היתה בררה אלא להכיר בעובדה המרה: דרך־הים להודו היתה פתוחה בפני פורטוגל. נשארה לה, לוונציה, רק האפשרות לנסות ולהשיג עכשיו מידי פורטוגל מונופול מן הסוג שקיבלה קודם לכן ממצרים. אבל הסיכויים להשגת מטרה זו היו דלים: ונציה לא שלטה בדרכי הים מפורטוגל לאירופה כמו ששלטה באלה שהוליכו מארצות מזרח הים התיכון.

בתקופה גורלית זו לרפובליקה קבע אברבנאל את מושבו בוונציה, וזמן קצר לאחר בואו הגיש Consiglio dei Diecrb, מועצת העשרה אדירת הכוח של ונציה, תוכנית להסדרת הסחר בתבלים, שגם ונציה וגם פורטוגל היו עשויות, לדעתו, לקבלה. אברבנאל הופיע אישית בפני ״מועצת העשרה״, וגם כאן עשה רושם חזק באישיותו ובדרך הרצאתו. מתוך סיכום רשמי, שנשתמר לנו מישיבת המועצה שבה נדונה הצעתו של אברבנאל, עולה בבירור שמנהיגיה הנבונים של הרפובליקה הבחינו ב״סגולות הטובות ובמידת היושר של אישיותו.״ נוסף על כך הרגישו ביחס ההערצה שלו אל הרפובליקה ובידידות שרחש להנהגתה, והושפעו מן ״המילים הרציניות וההולמות״ שבהן ״קנה את הוקרתה״ של הסניוריה. מה שנוגע לתוכניתו של אברבנאל, נראה בבירור שלדעתם היתה כדאית ביותר לוונציה, שכן המועצה קיבלה עליה שלא ״לסטות מתנאים אלה, הנראים סבירים והוגנים.״ הובטח לאברבנאל, ש״אם יעלה העניין יפה, לא יהיה כל רבב בהכרת הטובה הרגילה של מדינתנו.״

אולם הכרת הטובה של המועצה מובטחת היתה לא לתוכנית לבדה אלא גם להגשמתה. שכן אברבנאל הציע את שירותו כמתווך, וגם הביע את נכונותו לשלוח את אחיינו לפורטוגל כדי לנהל את המשא ומתן. ברור שהמועצה ראתה באברבנאל, לשעבר שר בפורטוגל וכיום תושב ונציה, נושא־ונותן מתאים ביותר בעניין זה וסמכה ידיה על הצעתו. לפיכך כמעט אין ספק בדבר, שאחיינו של אברבנאל נשלח לפורטוגל להשיג הסכם מן המלך.

אברבנאל, שגזר דין מוות על בגידה הוצא נגדו בפורטוגל ב־1485, יכול היה, איפוא, עכשיו להציע את שירותו למטרה, שהשגתה היתה תלויה ברצונה הטוב של פורטוגל. יש לייחס את הדבר לעובדה שהמלך השליט, מנואל, יורשו של ז׳ואן ןII, היה אחיו של אותו דוכס של ויזאו, שז׳ואן הרגו בארמונו בסטובאל. על יחסו של מנואל למורדים־כביכול מעידה העובדה, שהזמין את נסיכי בית בראגאנצה לחזור לפורטוגל ולהישאר בה; ואף־על־פי שיש מקום להניח, שההאשמות שהוטלו על בני משפחת אברבנאל בקשירת קשר נגד המלכים נחשבו בעיני מנואל כחסרות שחר, סבור היה על כל פנים שסבלו רבות בגלל אותו מאבק, שלמענו שילם אחיו בחייו. מטעמים אלה, כפי שמסתבר, לא נטר איבה לבית אברבנאל, ואף יתכן שהגה להם אהדה כמוסה. יוסף אברבנאל, כמו שכבר צוין, היה מנהל ענייני הכספים של הדוכס מוויזאו, ואפשר להניח בביטחה, שיוסף היה האחיין, שאברבנאל הציע למנהיגי ונציה שימנוהו כשליחם לפורטוגל.

נסיונו של אברבנאל להגשים תוכנית, שנועדה ליישב את הסיכסוך הכלכלי בין ונציה לפורטוגל – תוכנית, שלא רק הביאה בחשבון את מגמותיהן של שתי המעצמות הימיות הגדולות ביותר של אותו זמן, אלא גם את כל מערך האינטרסים שהיה כלול בדרכי הסחר העולמי – מלמדת על הקפה העצום של הקיבולת, על רוחב התפיסה וההשגה ועל מקוריות התיכנון, שאיפיינו את אברבנאל כמדינאי וכאיש כספים.

משעה שנעשה מתווך בין ונציה לפורטוגל הפך אברבנאל להיות גורם “:לאומי מן המעלה הראשונה. בתיווכו של אברבנאל נתמקדה עכשיו לא רק תשומת־הלב של פורטוגל וונציה בלבד, אלא גם של כל המדינות והכוחות הכלכליים שהיה להם עניין ישיר בתוצאות תוכניתו. וא־־על־פי שהמשא ומתן הסתיים בלא־כלום, כי פורטוגל השיבה על ההצעה בשלילה, הוסיפו ראשי הרפובליקה לעקוב במירב ההערכה אחר מאמציו של אברבנאל. ככל הנראה, הכירו בכוחם של המתנגדים וברי היה להם שהשיחות נכשלו לא בגלל התנהגותו של אברבנאל, אלא למרות העמדות ההולמות שנקט. לאמיתו של דבר, בעיני שליטיה של ונציה נשאר אברבנאל דמות נערצת עד סוף ימיו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- ונציה: המפלט האחרון

עמוד 107

ירון צור

מרוקו

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון בתקופה זו, ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. היהודים בעלי המעמד האירופי בלטו בחוד הפירמידה הריבודית והמקצועית.

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור מציג יהודים ומוסלמים מן הדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית בעיר המתפתחת קזבלנקה, המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולמצוא את פרנסתם בכרך. הספר מבוסס על זיכרונותיו של המחבר ומשרטט מציאות שחווה כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה הייתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית ספר של כי״ח, והיה ער לקיומן של מערכת החיים של הצרפתים מצד אחד, ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר באופן שארמנד מתייחס לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי ״קונדיטוריה״. בנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה״ (שם, ספר ראשון, פרק 14, ״הקונדיטוריה שלנו״). הוא מדמה בעיני רוחו את אביו ופועליו בלבוש של קונדיטורים צרפתים ומגחך על התהום הפעורה בין היומרה למציאות. באופן דומה הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף על פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – ועובר מן המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודים מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג, היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של ארמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתריס: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטדגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו׳. דרך זו, מדגיש אטדגי, לא הייתה ייחודית לאביו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי, המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד היה נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים ביעילות ובמהירות, והשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד החלה בתנור השכונתי, שם היה ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. עיסוק זה נחשב בזוי, אך הוא הצליח להקנות לו יוקרה חדשה, מפני שפנה לנשים בצרפתית ועורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן התרכז בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופתח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מצטפא, הביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש; אביו העסיק פועל מוסלמי; שותפויות מזדמנות נקשרו בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גלשו לעתים למסיבות רעים שבהן שיחקו קלפים, עישנו ושתו בצוותא, והתלוצצו זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו, של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה, אפיינו את כל המעמדות בחברה הילידית ובאגפיה. אפשר למצוא לכך עדויות החל בבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקירבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־ חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

עמוד 67