מורשת יהדות מרוקו

פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

לאחר הקמת העיר הסולטאן קרא לפתח את המסחר. הסוחרים ברובם היו יהודים, בעלי מעמד של סוחרים מבוססים והיו בעלי ניסיון ויוזמה, כפי שיובא בהמשך.

" במונח ׳סוחרים׳ הכוונה לעוסקים ביבוא וביצוא בקנה מידה גדול, חלקם היו ׳סוחרי המלך׳ ומקורבים למלכות, וחלקם לא. הם אלו שהשפיעו על כלכלת המדינה. אין הכוונה לסוחרים זעירים בעלי חנויות קטנות וכו׳, כאלה היו רבים."

על פי דוד קורקוס היה זה מרדכי(מורדוך) אפללו(1839-1753) שיצר קשרים עם מושל אזור סוס דאז, שלימים הפך לסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, ושכנעו ביתרונות שיהיו לנמל ימי בינלאומי כדי לממן את פעולות המחז׳ן(ראו משפחת אפללו). ואכן, עם עלייתו לכס המלוכה הוציא מוחמד השלישי רעיון זה אל הפועל והורה על הקמת העיר החדשה מוגאדור או אסאויירה, ובכך פתח את מרוקו לסחר בינלאומי.

כדי ליישם את חזונו נעזר הסולטאן בנתיניו היהודים מתוך הבנה שניתן להשתמש בכישוריהם וביתרונותיהם, לא כנתינים נחותים הנתונים לחוקי ה׳דימה^' אלא כסוחרים בעלי ניסיון, מעמד ויוקרה, בעלי קשרים ודוברי שפות. טרם הקמת העיר ידעה מרוקו שלושים שנות אנרכיה שרוקנו את קופת המדינה, כך שלא ניתן היה להעלות מיסים או אפילו לגבותם. הפתרון של גביית מיסים עבור האוצר המקומי בשיטה חדשה היה כורח, יחד עם החזרת האוטוריטה השלטונית שלו. אסטרטגיה זו הייתה אמורה לפתור את הבעיות הפיננסיות של הממלכה, לכן הסולטאן פנה לכוחות המתאימים ביותר מבחינתו באותה עת, לסוחרים שכבר הוכיחו את עצמם, בעיקר יהודים, מוסלמים בודדים ומאוחר יותר גם אירופאים.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה היה ירא שמים, שאף לשלום ולצדק והייתה לו הערכה רבה לסוחרים היהודים בשל כישוריהם. יועצו היהודי הראשון ושר האוצר שלו היה מרדכי שריקי דלוונט (Délavante) שכונה אל חזאן בקה (El Hazan Bekka), ממנהיגי קהילת מקנס. כשהטוען לכתר, מולאי יזיד, ניסה למרוד באביו, הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, יעץ דלוונט לסולטאן לגרשו מחשש שבנו יפגע ביהודים שאותם שנא, ואכן כך קרה. אולם כשיזיד עלה על כס המלוכה, מרדכי שריקי דלוונט שילם על כך בחייו לאחר שסירב להתאסלם. יועצו היהודי השני של הסולטאן ובעל השפעה רבה היה סמואל סמבל (Samuel Sumbal). הלה יעץ לסולטאן לשלוח למוגאדור עשרה סוחרים יהודים מרחבי מרוקו ואף המליץ עליהם בשמותיהם כפי שנפרט בהמשך(ראו מסמך שאותו אני מכנה ׳מסמך היסוד של מוגאדור׳ או ׳מסמך קורקוס׳).

"סמואל סמבל לאחר שהיה סוחר מצליח הוא גויס על ידי הסולטאן מייסד מוגאדור להיות יועצו, יד ימינו ומתורגמנו. הוא היה לדיפלומט לארצות אירופה. בשנת 1751 נשלח לשליחות בדנמרק כשגריר, ובה נפטר בשנת 1782. ראו עוד משפחת סמבל".

׳סוחרי המלך׳

״היו עשרה יהודים מרעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו לבושי מכלול ועדוי עדי״, כפי שכתוב בספר ׳כיסא מלאכים׳. כלומר הסולטאן התיר ליהודים אלה ללבוש בגדי פאר, לרכוב על סוסים ולהלך מבלי לחלוץ נעליים כפי שיהודים חויבו. עיקר מדיניותו הייתה פתיחת מרוקו לשוק הבינלאומי, האירופי, תוך מתן עצמאות מסחרית, אמיתית או מדומה, לקומץ סוחרים נבחרים שאותם כינה ׳סוחרי המלך', ׳תאג׳ר אל-סולטאן', שעליהם עוד יורחב בהמשך. סוחרים אלה שהיו בעלי מעמד גבוה בהיררכיה החברתית ללא תקדים בהיסטוריה המרוקאית, שיחקו תפקיד חשוב בחיים המסחריים והפוליטיים בעיר ומחוצה לה. גם מספר מועט של סוחרים מוסלמים ואירופאים זכו למעמד זה. בספר משנת 1815 שפרסם קפטן ג׳יימס ריילי נזכרים הסוחרים היהודים. הלה הגיע לעיר לאחר שנשבה על ידי בני השבטים במדבר והיה לעבד. הוא שוחרר בעיר לאחר שנפדה בתיווכו של הקונסול האנגלי ווילשיר(ראו על ריילי פרק העבדים ופרק הפרשיות והסיפורים) בידי חמישה יהודים, כנראה הסוחרים המובילים בקהילה אז: בן גדליה, מקנין, אביטבול וזגורי ובן נהורי המוזכר גם הוא כאחד מנכבדי הקהילה. מטרתו של הפיקוח על המסחר על ידי פקידי המחז׳ן, שכונו ׳האומנה׳(Umana), הייתה לא רק שליטה על הכנסות הממלכה שהיו נמוכות מאוד עד אז, אלא גם שליטה על הנעשה באזור סוס, אזור דרום מרוקו שבו התגוררו שבטים עוינים לבית המלוכה שהיוו מטרד רציני ליציבות השלטון ואף איימו לחלק את הארץ לשניים, לעיתים באופן עקיף ולעיתים באופן ישיר. למצב זה הייתה השפעה גם על מצבם של היהודים שישבו בעשרות רבות של עיירות ומלאחים, מחוסרי הגנה וביטחון אישי וכלכלי.

" בדרום מרוקו נספרו כ-165 מלאחים שבהם התגוררו יהודים, בחלקם חיו משפחות בודדות, בחלקם מאות בודדות ובחלקם, בערים, אלפים".

בארכיון משפחת קורקוס נמצא מסמך נדיר, כתוב בכתב חצי קולמוס בערבית־יהודית, המתאר את לידתה של מוגאדור מראשיתה, ובו לראשונה מפורטים שמות עשרת היהודים שנקראו על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה לבוא ולפתח בה את המסחר. אלו היו מייסדי העיר וראשוני הסוחרים בה.

המסמך המפורסם ששנים ארוכות נחשב לאבוד, נמצא בארכיון המשפחתי ואנו מביאים אותו במלואו לאחר שתורגם מערבית-יהודית (ראו בהמשך). המסמך שכותרתו ׳רשימה על צוירא׳(אותו מסמך שאנו מכנים ׳מסמך קורקוס', ראה בהמשך) מפתיע בפירוט שלו ובו נכתב במפורש: ׳המלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות של יהודים שהיו צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו,אחד מבניהם, שיפתח חדר למשא ומתן". המסמך מתואר ומצוטט לראשונה

על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳(׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.
עמוד 21