איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
- חכמי מרוקו והתקנות
שימוש נרחב ונועז בתקנות נעשה על ידי חכמי מרוקו, החל מסוף המאה ה16־ ועד לשנות השישים של המאה עשרים. דבר שאין לו אח וריע מכל הפזורה היהודית, ולכך ראויה עובדה זו לציון מפורט. הגיעו לידינו מספר קובצי תקנות מיהדות מרוקו, הראשון ׳תקנות פאס', הגדול ברציפותו משנת 1494 עד לשנת 1750, וגם מגיוון הנושאים שנדונו בו. הקובץ יסודו בתקנות שהותקנו על ידי רבניהן ומנהיגיהן של קהילות מגורשי קסטיליה אשר בפאס שבמרוקו. תקנות אלה, היו במשך הזמן קודקס של ההלכה לרובה של יהדות מרוקו. התקנות מקיפות תחומים נבחרים של המשפט העברי בדיני משפחה, בענייני ירושה, דיני צוואות ודיני אפוטרופסות. התקנות עוסקות גם בדיני קניין ודיני חיובים ־ דיני שכירות, משכון, דיני מסחר, דיני מצרנות, דיני הלוואה, תקנות נגד מבריחי רכוש, בעניין מאסר על חוב. תקנה מיוחדת השוללת אפשרות של יצירת קרטלים ומונופולים; תקנות רבות דנות באיסור הליכה לערכאות של גויים, פיקוח על מחירים וחלוקת נטל המסים, צמצום בהוצאות למסיבות, במלבושי פאר ובענידת תכשיטים, תרומות לארץ ישראל, ועוד.
החידושים הנועזים ב׳תקנות פאס, הם: השימוש בסאנקציה של הפקעת קידושין. כלומר, ביטול תוקף הנשואין. ותקנות בדיני ירושה בהן מתן שוויון לבני הזוג ברכוש לענייני עזבון, ושוויון לבנות הרווקות לבנים בירושה. ׳תקנות פאס׳ התפשטו במרבית הקהילות במרוקו. אולם היו גם קהילות שבהן לא התקבלו תקנות פאס, כגון העיר תאפילאלת וסביבתה, והעיירות הסמוכות למראקש, וכן במראקש עצמה לגבי צאצאי התושבים. לכן היו קיימים הבדלים בקהילות מרוקו במספר נושאים: דיני טריפות, ביגמיה, דיני ירושה, ועוד. התקנת תקנות במרוקו, אינה מסתיימת בשנת 1750. ממחיצתה השנייה של המאה הי׳׳ח ואילך, תוקנו תקנות בקהילות נוספות. ולעת עתה פורסמו קובצי תקנות מהערים מכנאס וצפרו, וידועות לנו תקנות רבות גם מקהילות אחרות.
- תקנות ארציות במאה ה20־ במרוקו
בראשית המאה ה־כ׳, פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, מבחינה כלכלית ותרבותית. הם סללו כבישים ומסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום, והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר זה הבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן במבוא לחוברת הראשונה של"מועצת הרבנים". גם חדירת התרבות הצרפתית לבית היהודי, שהחלה עוד לפני בוא הצרפתים באמצעות בתי ספר של כי״ח, הביאה בעקבותיה התרופפות המסורת והחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. יותר ויותר בחורים ובחורות נמצאו בחברה מעורבת תחת קורת גג אחת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה, דבר שעורר בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר אפוא הצורך לכנס כינוס של חכמים, להתמודד בבעיות אלה ואחרות, המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פיתרון אחיד, באמצעות התקנת תקנות.
לאחר שהשלטונות נתנו את הסכמתם לאסיפת הרבנים, נערכו הכנות ונוסח תקנון שקבע את דרכי הדיון ב״מועצת הרבנים", המשתתפים, קבלת ההחלטות ופרסומן, ועוד. הכנוס הראשון נערך בשנת 1947, ועד לשנת 1956 נערכו ששה כינוסים.
בולטים האופי הדמוקרטי והמחשבה הרבה שהושקעה בתקנון והשאיפה לפוריות הדיונים. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), והן מחייבות את כולם. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, מאחר שכל אחד מהמשתתפים, קיבל לביתו מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לו אפשרות לגבש עמדה מראש. ר׳ שאול אבן דנאן הרב הראשי ליהדות מרוקו, שהוא היה היוזם והמתכנן את הכנסים, הבהיר לנאספים בכינוס הראשון, את עדיפות ההכרעה הטכנית, כי כמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות החשיבות הרבה שבדיון ארוך, הרי התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית, לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, ולכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, דבר שיסרבל ויקשה על דרכי ההכרעה, ואולי אף ימנע אותה. מה גם שמדובר בנושאים מרובים מאד. נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו״ע ונגש לקבוע דרכי ההכרעה, שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו(ראה הקדמת הבית יוסף לטור אורח חיים). החשיבה שהושקעה בהכנת הכינוסים ובתקנון היו אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר כל כך יחסית, דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. בכינוסים נדונו תחומים רבים בדיני משפחה, דיני ירושה, חינוך ליהדות, כשרות הבשר ותשמישי קדושה, הילולות, ועוד. ההחלטות שהתקבלו והתקנות שנקבעו היו נועזות ופתרו בעיות כואבות, והכריעו ההלכה בנושאים רבים השנויים במחלוקת. והביאו לפסיקה אחידה בכשרות הבשר, בדיני אישות וירושה ובנושאים נוספים. בעיות דומות עומדות על פתחה של הרבנות בארץ ישראל ועדיין מחכות לפתרון.
מועצת הרבנים פרסמה בדפוס את החלטות שהתקבלו בכל כינוס. מרגע פרסומן הפכו להלכה מחייבת בכל בתי הדין. והן נוהגות הלכה למעשה עד היום במרוקו. לאחר שנת 1956 פסקו כינוסי הרבנים וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. יתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים היא העצמאות שקבלה מרוקו, והחשש פן השלטונות לא יסתכלו על כינוסים אלה בעין יפה. מה גם שלאחר שנה זו גברת עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים, שכן הבעיות שהעיקו על הקהילות הלכו ופחתו.
- הקבלה וההלכה
במאה הט״ז עם התפשטות קבלת האר״י, חדרו מספר מנהגים המבוססים על פי הקבלה לתוך ה׳שולחן ערוך׳ בנושאים שבין אדם למקום. במאה הי׳׳ח חדרה הקבלה יותר על ידי הר׳ חיים דוד אזולאי, בחיבוריו הרבים. אולם עם כל זאת נשארו מנהגי הקבלה נחלתם של מעטים חסידים ואנשי מעשה. במאה ה20- בארץ ישראל, פשטו מנהגי הקבלה ונהפכו לנחלתם של רבים מהמון העם. וזה בגלל הפצת חיבוריו של ר׳ יוסף חיים מבגדאד, שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19, המכונה על שם ספרו ההלכתי ׳בן איש חי׳. הספר ערוך לפי סדר פרשיות השבוע, כולו ספוג מנהגים קבליים ופסיקה המבוססת על פי ספרות קבלית, גם כשזו חולקת על ספרות ההלכה. מסיבה זו גם סידורי תפילה הנדפסים בארץ ישראל מאז הקמת המדינה, מלאים רמזים וסמלים קבליים.
- לסיכום
המשכיל הצופה שאינו מכיר את עולמה של הפסיקה מבפנים, עלול להתלהב מהרעיון של חרות ההוראה והפסיקה מתוך עיון במקורות ושיקול דעתו של הפוסק, כפי מה שדגלו חכמי אשכנז. אולם לבאי ביתה לפני ולפנים של ספרות ההלכה לדורותיה, יודעים להעריך גודל החכמה והמחשבה העמוקה הצופה למרחוק במשפטו של ר״י מיגאש שאמר:
ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו… וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים שהורו בהם, והם חושבים שהורו בהם בדין ושהוא ברור כשמש. והם טעו בהוראתם ותלו בדבר על מקום בלתי מקומו, ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו. וכבר היה בין הדבר שדנו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין, חלוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו…. כלומר, הוא מסתייג גם מחכמים בעלי כושר הכרעה, הפוסקים הלכה מתוך עיונם בתלמוד. מצב דומה שהתפתח באשכנז במאות ה־12 – ה־13, שדיוניהם בשאלות קשות הביאו אותם לעיון מחודש במקורות ולפירושים מחודשים, אשר תרמו לפוריות ההלכה ולגיוון הפסיקה, פעמים לקולא ופעמים לחומרא. וידועים הקלותיו המפליגות של רבינו תם בנושאים שונים, שהביסוס ההלכתי להן נבע מקריאה מחודשת של המקורות.
אולם החינוך לאי קבלת מרות בפסיקה וחופש ההוראה להכריע מכוח העיון התלמודי מחד, ומאידך שיטת הפלפול והחילוקים שהתפתחה באשכנז, הובילה במשך הדורות לתוצאה הפוכה מפוריות לעקרות ההלכה ולסירוסה. כי בשעה שדן הרב בשאלות שהתעוררו בחיי היום יום בנושאים שבין אדם למקום או בנושאים שבין אדם לחברו, מכוח עיונו המופלג והמפולפל, יותר ויותר יכול הרב למצוא חילוקים דקים או גסים, בין המקרה שלפניו לבין המקרים שהוזכרו במקורות, וכן בין השיטות והדעות שהוזכרו בנושא. ואז הוא עומד נבוך מחוסר אפשרות להכריע, מול ים הדעות והחילוקים הרבים. הפתרון שהוא מוצא בנושאים שבין אדם למקום הוא פוסק לחומרא כדי לצאת ידי כולם, בעוד בנושאים שבין אדם לחברו שלא תתכן החומרא, לאחר כל ההתלבטות ועינוי הדין המוצא היחיד שהוא מציע זו הפשרה. דומה כי דבר זה הוביל לשיתוקה של הפסיקה ולפיתוחה של יראת ההוראה.
במצב זה אין פלא שהציבור בארצות אשכנז גם בקהילות הגדולות, העדיף להתדיין לפני בתי דין של הדיוטות ולא בבתי דין רבניים. על אף מחאות הרבנים וביקורתם הקשה על התופעה. ר׳ יהודה ליב פוחוביצר מפינסק, פעל במחצית השנייה של המאה ה־17, כותב על בתי הדין של הדיוטות שהציבור נהר אחריהם: ׳ועיני ראו… כמה פעמים שיצאו דינם מעוותים מפסקי בעלי בתים מחמת איזו פניה…׳. ובשם חכם אחר הוא כותב, שלדעתו: ׳הם גרועים מדיניהם של גויים, כי להם סדר בדיניהם ובפסקי בעלי בתים אין סדר, ולדין אחד [=מקרה זהה] פעמים מחייב פעמים מזכה, פעמים במתכוון להזיק ופעמים שלא במתכוון׳(קנה חכמה, דרוש הדיינים, עמ׳ כה־כו).
גם מסורת הפסיקה וכושר ההוראה וההכרעה, שהייתה נחלתם של חכמי הפזורה הספרדית מזרחית במשך למעלה מאלף שנה, הולכת ונעלמת עם הקמת מדינת ישראל ועליית הפזורה אליה. כי שיטת הפלפול של חכמי אשכנז זו שיטת הלימוד הדומיננטית כיום בישיבות בארץ ישראל ובפזורה היהודית, ולפיה התחנכו ומתחנכים רבנים ודיינים של ההווה והעתיד. כיום נותרו רק חכמים בודדים משיירי כנסת הגדולה ביהדות הספרדית מזרחית, בעלי מסורת פסיקה וכושר הכרעה. מי ייתן ויקומו גואלים למסורת הספרדית להחיותה, ללמדה ולהנחילה לכלל ישראל.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות-סיכום המאמר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.משה עמאר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הרב משה עמאר
הרב אליהו עצור
מר משה גבאי
פתח דבר
הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל
עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.
בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.
קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.
מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.
המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.
חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.
את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.
ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.
ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.
הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.
יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.
המערכת
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
מבוא
תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים במארוקו מאת: הרב משה עמאר שליט״א
א. הרקע ההיסטורי
על קהילות יהודיות במארוקו ידוע כבר מתקופה קדומה.ובימי הגאונים ואילך עולה קרנה של הקהילה היהודית בפאס,כמרכז רוחני חשוב אשר הדיו נשמעו למרחקים. כשאנו מעיינים בתקנות הראשונות, שתוקנו על ידי המגורשים מקאשטיליה״ וכן במקורות הבודדים המתארים את קליטת המגורשים בפאס, מתקבל הרושם שהמגורשים מצאו במארוקו ישוב יהודי דל במיוחד מבחינה רוחנית-תרבותית, ומשום כך יכלו לעשות במקום כבשלהם, להנהיג סדרים ומנהגים ואף לתפוס בידיהם את רסן המנהיגות הקהילתית והרוחנית, כמעט ללא התנגדות.
אין אנו מתעלמים מכושרם האינטלקטואלי ומרמתם התרבותית של המגורשים,שעלו בהרבה על אלה של ה ״תושבים״ המקומיים, אך בהשוואה לקליטת המגורשים במקומות אחרים,בהם לא הצליחו המגורשים תוך זמן קצר יחסית לתפוס את רסן המנהיגות בידיהם, וכן לא הצליחו להטמיע בקרבם את ה ״מוסתערבים״ בני המקום.
ראוי לציין שעד התקופה האחרונה היו קיימים קהלים נפרדים זה ליד זה,של הקהילות (=קהלים, מעין העדות השונות כיום) השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית בעיר. לעומת זאת בערי מארוקו שבהן התיישבו ריכוזי המגורשים, הצליחו להטמיע בקרבם את ה״תושבים״ תוך כיובל שנים.ולהנהיג תקנות ומנהגים אחידים שלפיהם נוהגים כל בני העיר, ומתעוררות שאלות אחדות:
א. פאס הייתה מרכז תורני חשוב במשך תקופה כה ארוכה, מדוע אם כן לא נשמע קול חכמיה,נגד כל השינויים שרצו חכמי המגורשים להנהיג במקום.או למצער,לעמוד על המשמר ולהבטיח המשך קיומם של מנהגי בני המקום,על ידי הקמת קהלים נפרדים,כפי שארע בארצות אחרות,בהן נקלטו מגורשי ספרד ופורטוגאל .
- היהודים עזבו את ספרד בשני גלים. גל ראשון ( =גירוש ראשון ) בשנת הקנ״א-1391, גל שני – הגירוש בשנת הרנ״ב-1492. בעוד שבגל ראשון מגיעים היהודים הספרדים לאלג׳יריה ואין שומעים על קבוצות שמגיעות למארוקו , הרי בגירוש חלק נכבד מהמגורשים מגיע למארוקו ואין עדויות על קבוצות שמתיישבות באלג׳יריה.
הפתרון לשאלות שהצבנו,תלוי במניעים שהביאו את המגורשים לבחור בין אלג׳יריה למארוקו,כמקום יישובם החדש.
רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים שעזבו את ספרד בגל הראשון, הוא ביקר במארוקו ובחר לו להתיישב בעיר תלמסאן. מביקורו בעיר מראקש רשם בספרו ידיעות על מצבם ומעמדם של היהודים בעיר זו וזה לשונו:
״ו כבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי, והלכתי לבית הכנסת.
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם במים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהייתה…״).
והעובדה שהתקיים עד ימינו בפאס בית כנסת של ״ התושבים ״,עם מנהגים מיוחדים לתפילה וסידור אהבת הקדמונים (ירושלים, תרמ״ט). אינה מוכיחה על קיומו של קהל מאורגן ועצמאי. ומכל המקורות משמע שבפאס הייתה רק קהילה אחת מאוחדת. השינויים ב-אהבת הקדמונים, עיקרם בענייני פזמונים ובקשות, בעוד שבשאר דברים נהגו גם מתפלליה כמו המגורשים.
על המצב הרוחני בעיר פאס בתקופה זו,לומדים מפנייתו של רבי שמעון בר צמח דוראן,שהיה בין גדולי החכמים שבאו מספרד וייסדו באלג׳יר מרכז רוחני חשוב: ׳האיתנים מוסדי ארץ… אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש… ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמה ותבונה והכול לפניכם כשולחן ערוך״
ובפניה החיצונית (=כעין הכתובת שעל המעטפה) ניסח במשקל: נר אלי״ם נשמת׳ כל חדרי מרכבה חופש
גובה להם ויראה להם כי שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס.
חכמים חברים מקשיבים זקני׳ וטובים על מלאת יושבין במדינת פ״ס תרבה תפארתם ואנשי מצות׳ יהיו כאין וכאפס.
גם בשנים שלאחר מכן לא שפר מצבם של יהודי מארוקו.דומה שכמעמדם הירוד והשפלתם של יהודי מראקש׳ כן היה מנת חלקם של מרבית הקהילות היהודיות במארוקו, יתכן שזאת הסיבה שיהודי ספרד העדיפו להתיישב בערי אלג׳יריה ולא במארוקו, אם כי בודדים הגיעו גם לארץ זו.
בעקבות אי יציבות השלטון והמתיחות ששררה בין השושלות השונות.לא הגיעו לידינו הרבה ידיעות על מה שהתרחש בתקופה זו במארוקו, רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב באגרת ״יחס פאס״: בימי קדם גרו היהודים בפאס אל־ באלי( = העיר העתיקה ) מעורבים בערבים, הם גורשו משם בשנת קצ״ח (1438 ) ועברו להתיישב במלאח שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן, סיבת הגירוש המר הייתה ההאשמה שהאשימו אותם, כי נתנו יין בקערה שבמסגד…״ .
כתוצאה עלילה זו נהרגו הרבה יהודים או נאלצו להמיר את דתם. כנראה, שבעקבות פרעות אלה והדומים להן, העבירו השלטונות אותם לרובע מיוחד ״ המללאה ׳ שהיה קרוב לארמון המלך וניתן לשמור עליו על ידי משמר הארמון, במטרה לשמור על ביטחונם .
מקור ערבי אחר בין התקופה , מתאר בפרוטרוט את הנסיבות שהולידו פרעות אלו ביהודים בשנת הרב״ה-465ו, להלן תמצית הדברים:
ב-1421 מלך עבד אלחק בן אבו סעיד, מאחר שהיה צעיר לימים הרי השלטון בפועל היה בידי אפוטרופסיו, שהם הוזירים מבני וואטאס והם עשו במדינה כרצונם. כשעמד על דעתו סילק את כל יועציו מבני הוואטאטים, אלה ברצח ואלה בגירוש מן העיר ולא השאיר מהם אלא אחד בתואר, ובפועל היה משולל כל סמכויות, במקומם מינה וזיר – יועץ יהודי בשם הארון ( =אהרן ) בן באסט.
המינוי נקבע לבד מכישוריו של אהרן גם מתוך שיקול מדיני, שהיהודי בודאי לא ינסה להדיח את המלך מכסאו, וגם כדי לפגוע פגיעה קשה במתנגדיו, שבמקומם מונה לא אחר מאשר יהודי. הארון היה כשרוני מאוד והמלך נשמע לעצותיו, הארון נהג משרתו ברמה תוך הפגנת כוחו וכבודו בצורה ראוותנית ביותר, למורת רוחם של הוואטאסים והשריפים הקנאים.
המתיחות בין המלך לבין מתנגדיו הלכה וגברה,והאחרונים חיכו להזדמנות שבה יוכלו להדיחו ולתפוס את השלטון. יום אחד כשהמלך והארון שהו מחוץ לעיר, הפריחו שמועה שיהודי אחד ממקורביו של הארון ואשר מונה על ידו למלא את מקומו בהיעדרו, פגע ב״שריפה-״ כלומר באישה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד.
השמועה שימשה בסיס להסתה נגד היהודים, ונגד המלך אשר מינה יהודים – כופרים לשלוט במוסלמים, אשר ההינו לשלוח יד בצאצאי הנביא. בראש המסיתים עמדו כוהני הדת, הח׳טיב (= הדרשן) במסגד של אלקרוויין – הגדול שילהב את האספסוף לצאת למלחמת קודש באלה שפגעו בנביאם, וגם באלה הנותנים להם כתף, דהיינו, השלטונות.
כוהני הדת אף התירו דמם של היהודים, לפי אותו מקור מסופר שכמעט נרצחו כל יהודי פאס, הפורעים פלשו גם לארמון המלך והכניסו לתוכו את אחד השריפים ומינוהו לראש עליהם. השריפים שלחו בעורמה אגרת למלך ובה תיארו את כל המהומות שהתחוללו בעיר ומנו את הסיבות לכך, וכדי להשקיט את ההמונים ולשמור על הארמון הם הכניסו לתוכו את אחד השריפים שימלא את מקומו עד שובו.
כשהגיעה האיגרת למלך שוכנע בכנותה והחל בהכנות לשובו לפאס, אז נחפז אליו יועצו הארון וניסה לשכנעו ששובו לעיר בשעה זו אינו לטובתו, הוא הזהירו מפני המלכודת שטומנים לו יריביו השריפים והוואטאסים, והציע לו שיפנה לעיר תאזא או אל מקום אחר סמוך עד אשר יירגעו הרוחות, אמנם המלך הלך שולל אחר פיטומי מילים ומליצות הכבוד וההוקרה של השריפים באיגרתם, ולא אבה לשמוע לעצת יועצו, הוא אף נזף בהארון באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה, כל זה בגללך, כראות אחד מהנוכחים את המלך כועס על הארון, ניצל את ההזדמנות ומיהר לדקור אותו בחרב לעיני המלך.
הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.
לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון. לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.
מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465 נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.
מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
קליטת המגורשים במארוקו
עם תחילת ביצוע פקודת הגירוש בספרד, חלק נכבד מהמגורשים נהרו למארוקו, לאחר נדודים, טלטולים ותלאות הגיעו לעיר פאס״ הדים לתלאותיהם נמצאים גם בספר התקנות סימן טו: "… ויען כמה בני אדם מהקהלות הנזכרות יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם והיו הולכים נעים ונדים והם עם נשותיהם מבלי היות להם שטרי כתובות…״.
בפאס התקבלו המגורשים בסבר פנים יפות ונקלטו על ידי השלטונות,שהעריכו נכונה את התועלת הגדולה שתצמח להם מן המגורשים, שהביאו עמם את כישרונותיהם ומיומנותם. בשטחי המדע, הדיפלומטיה והכלכלה.
ועל כך נזכר לטובה שמו של המלך בכתביהם של חכמי המגורשים. רבי אברהם ב״ר שלמה מטרוטייאל שהתיישב בפאס ואשר המשיך בחיבורו ״ספר הקבלה״ את הכרוניקה של הראב״ד. מתאר את תלאות המגורשים בדורכם על אדמת מארוקו,וזה לשונו:
״ לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי אשיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה, ויש מהם שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי העריץ טומאש והעריץ גוליאן.
ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמותם עד שבאו למדינת פאס, ומהם שנכנסו למדינת ארזילא על יד נמרוד הרשע בייסורים גדולים ועינויים אכזרים, הוא הטמא כושן רשעתים שליש מלך פורטוגאל ממונה על ארזילא קונד[י] די בארבה, על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבא למלך אלקצאר – [א] לכביר.
יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול. ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.
ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים מהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות… ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס יע״א ונאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים ובתוכם אבא מארי ז״ל והוא כבן שבעים שנה לאחר שהרביץ תורה בישראל ונפטר ביום א׳ של פסח בשנה א׳ לצאת בני ישראל מארץ ספרד .
רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.
ספר הקבלה לרבי אברהם בן שלמה מחולק לשלשה חלקים:
א. החכמים שהיו לפני הראב"ד, ולא הוזכרו בספרו;
ב. החכמים שהיו אחרי פטירתו, ועד פטירת רבי יצחק קאנפאנטון בן דורו;
ג. המלכים שמלכו בספרד עד המלך פרדיננד – שגרש את היהודים מספרד, מלחמותיו על גרנדה וגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.
כמו כן מכיל חלק זה את זיכרון מלכי פאס, שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במרוקו, עד מלוך מולאי מוחמד בן מולאי אלשיך, חסיד אומות העולם, שקיבל את היהודים המגורשים מספרד במלכות פאס.
חלק זה כולל דברים שכתב רבי אברהם זכות, על תולדות העולם משנת 1490 ועד שנת 1505.
גם אלה אשר הצליחו להגיע לפאס בשלום, לא שבעו נחת, בעיר פרצה מגיפה שהפילה חללים רבים מבני המקום ובעיקר בקרב המגורשים, בעקבות המגיפה גדלה שנאת ההמון המוסלמי למגורשים, באומרם שהם הביאו איתם את המגיפה מספרד .
גם לאחריה היו כמה שנות בצורת ורעב, רבי יהודה חייט מתאר בהקדמתו לחיבורו את העינויים והטלטולים שסבלו הוא וחבריו המגורשים, בין היתר הוא מספר על הרעב והדלות "… משם הלכתי לפי״ס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ בטני כריסי ברי(כרי).
ומפני הקור שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם…״. לבד מפגעי הטבע והנדודים סבלו המגורשים מיחסם העויין של המוסלמים ומתת תרבותם, דבר שלווה בפגיעות גופניות ובהעלבות, והיו כאלה שהעדיפו לחזור לספרד.
רבי אברהם סבע נמנה על המגורשים שהגיעו למארוקו ויצאו ממנה , בחיבורו " אשכול הכופר ״ נתן תיאור כללי של יחס הגולים למוסלמים לעומת יחסם לנוצרים בצורת דו-שיח בין ״ב׳ בני אדם מבני הגליות… וכל אחד מספר מה שקרה לו בגלותו, זה מספר מה שעשו לו בני אדום וזה מספר מה שעשו לו בני ישמעאל, וכל אחד חושב שצרתו היא צרה שאין למעלה הימנה עד שבמעט היה חומד ומתאוה להיות בגלות האחר, לעבור עליו מה שעבר על האחר״.
אך לא הרי רעה זו כהרי זו, עיקר הרעה של בני אדום, ״ שבחכמתם יעשו כל רע לישראל, אבל אין הורגים ומכים בידים בזרוע רמה כמו עם ישמעאל״, ואילו בארצות האסלאם "מכים על הלחי ומורטים הזקן ושער הראש … מקדירים ומשחירים פני האדם, בהכאות בלי דיבור, לפי שאין מבין לשונם, ואם היה זמן מיעוט ניחא, אבל… אין רוצין שיתנו להם, באומרם שאין ראוי ליהודי ליתן להם שלום ולא הם ליהודי, ולכן…״המה למלחמה״… להכות אותי ״ .
מדבריו יוצאת ההבחנה בין גלות ספרד לגלות ישמעאל בעוד שהגלות במלכות הנוצרים, סימניה ויכוח דתי ורדיפה מדינית, הרי הגלות החדשה בארצות האסלאם סימניה לשון זרה, מכות ועלבונות.
אין בידינו אומדן מדוייק של מספר המגורשים שהגיעו למארוקו,אך משערים שהגיע לכשתי רבבות.בגלל המצב הקשה ששרר בשנים הראשונות לבואם נאלצו כמה מהם לחזור לספרד ואחרים עזבו למזרח ולארצות אחרות.
מבין אלה יש להזכיר את רבי יהודה חייט הנ״ל . רבי אברהם זכות . רבי אברהם סבע הנ״ל, רבי דוד בן זמרא . ורבי יעקב בירב. האחרון, תוך כדי ויכוחו עם רבי לוי בן חביב על חידוש הסמיכה מספר :
"… מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה׳…״).
המגורשים לא התרכזו רק בפאס, אלא התיישבו גם בערי החוף ובמקומות ישוב בפנים הארץ, כמו דבדו, ,דאדס ועוד. אולם נראה שרוב המגורשים שהשתייכו לעילית,התיישבו ברובם בפאס. החל משנת הרנ״ח (1498) הלך והשתפר מצבם של המגורשים, כעדותו של רבי חיים גאגין: …
ואחר זה הזמן בחמלת ה׳ על עמו חזר וריחמם משנת ירח״ם והלאה בירכנו ה׳ בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל…״ .
תוך תקופה קצרה ניהלו המגורשים עסקי מסחר משגשג ביצוא ויבוא. וכמו כן מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ובקרב השלטונות. היו מגורשים ששימשו יועצים למלך ואף מונו על ידו לתפקידים מדיניים ממדרגה ראשונה, דוגמת הנגידים יעקב רוזאליש ויעקב רותי ואחרים .
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר