מורשת יהדות מרוקו

הפזורה היהודית הספרדית באימפריה העות׳מנית במאות ה־19 וה־20 ובמדינות הירושה

מאת אסתר בנבסה

היחלשותה ההדרגתית של האימפריה העות׳מנית והתפרקותה, ההשפעה העולה של המעצמות האירופיות והתעוררות הלאומים הביאו במאה ה־19 למערך חדש במזרח הקרוב, מערך שנקבע על־ידי לידת המדינות הלאומיות הצעירות בשטחים העות׳מניים הישנים שבהם נמצאו מגורשי ספרד זה ארבע מאות שנה. כך היה במקרה של יוון, של סרביה ושל בולגריה. באשר לבוסניה־הרצגובינה, שבה נמצא המרכז הספרדי החשוב של סרייבו, המכונה ״ירושלים הקטנה״, זו נכבשה ב־1878 על־ידי אוסטריה־הונגריה. המאה ה־20 אך הגבירה תהליך זה. יצירתן של מדינות לאומיות אלה לא שברה את האחדות הספרדית, הגם שהיה על הספרדים להשתלב בהתפתחות הארצות שבהן השתכנו. לפחות עד 1912 התגוררה היהדות העות׳מנית שממוצא ספרדי ברובה הגדול בשילוניקי ובערים של טורקיה של היום, כשריכוזים חשובים היו באיסטנבול, באדריאנופול ובערים האגאיות.

האימפריה העות׳מנית נכנסה לתהליך המודרניזציה במאה ה־19 בכמעין הגנה עצמית מפני התוקפנות של האימפריאליזם האירופי. סדרה שלמה של רפורמות נתבצעה בלחץ המעצמות המערביות, מסוף המאה ה־18 ואילך. אלה האחרונות ביקשו להבטיח בדרך זו את האינטרסים הכלכליים שלהן, ובד בבד לדאוג לבטחון הנתינים הנוצריים שבאימפריה. הצו הקיסרי של גולהאנה מ־1839 ופקודת הרפורמה של 1857 היו שלבים חשובים בתהליך זה של התמערבות. לבד מן ההנחות והמטרות השונות שבפקודות אלה בדבר מודרניזציה של המערכת, הבטיחו שתי תעודות אלה את שוויון כל נתיני האימפריה, שוויון שאושר בחוק הלאומיות משנת 1869. צעדים אלה ביטלו את משטר הדימה[dhimma]          כלפי המיעוטים. דבר זה לא מנע מהשיטה הארגונית האוטונומית למחצה, שהיתה בתוקף עד אז, להמשיך להתקיים ואף להתבסס בין השנים 1862 ו־1865, תקופה שבה זכו הקהילות הלא־מוסלמיות בחוקות המסדירות את תפקודן. התמסרות זו בלמה, בתורה, את ההשתלבות. אומנם נכון כי המדינה היתה עתידה מכאן ואילך להסיג את גבולה של אוטונומיה יחסית זו, שנהנו ממנה הלא־מוסלמים בתחומי האימפריה. ב־1835 עמדו היהודים לבחור, בערבות השלטונות העות׳מניים, רב ראשי. ב־1865 הם זכו בחוק יסוד שכונן מנגנון חילוני מוכר באופן רשמי בתוך המנגנונים הקהילתיים. הרפורמה של הקהילות הלא מוסלמיות שאפה לריכוזיות, שהשלטונות העות׳מניים היו מעוניינים בה בתקופה זו של תסיסה לאומית, שהשפיעה בעיקר על הקבוצות הנוצריות. רפורמות אלה לא הגיעו לכדי ארגון מחדש של הקהילות, ובעצם לא יושמו באמת. המנהיגים הקהילתיים, שנבחרו והוכרו על־ידי העות׳מנים, היו אמורים בתורם למלא תפקיד ריכוזי בקרב קבוצתם, דבר שמעולם לא עלה בידם לעשותו. בסיכומו של דבר, רפורמות אלה שימשו בעיקר לחיזוק עוצמתם של החילונים.

אף על פי שנותרו על הנייר, צעדים אלה, שפינו את הדרך לאמנציפציה של הלא־מוסלמים בתוככי האימפריה, ובייחוד של היהודים, שמספרם היה כ־150 אלף (בלי לקחת בחשבון את היהודים בעלי נתינות זרה) בשנים 1844 עד 1856, עודדו את האליטות היהודיות המקומיות שהתמערבו לצאת לדרך חדשה, בשיתוף האליטות היהודיות האירופיות, שפירשו התפתחות זו לאור נסיתם שלהם באמנציפציה, כפי שנתבצעה כבר בשלהי המאה ה־18.

כבר ב־1840 הביאה עלילת דמשק את קיומה של יהדות המזרח לתודעת היהדות האירופית. מלכתחילה לא היה מדובר אלא בעלילת דם של רצח למטרות פולחן, אשמה שהיתה שגורה בתקופה זו, שבה המעצמות האירופיות, מטעמים פוליטיים שלהן, הסיתו את הקבוצות הדתיות האחת נגד רעותה. הדי פרשה זו הגיעו במהרה לאירופה ועוררו גל של סולידריות בעולמה של יהדות המערב, שנפגעה מקיומם המתמשך במזרח של שרידי עבר, שבשבילה עברו מן העולם, עם האמנציפציה. במערב הופיעו מאמרים על היהדות העות׳מנית, שהדגישו את מצבה הרעוע. למעשה, תדמיתה מתערבבת עם זו של המזרח המוסלמי, והדיון המתקיים בנושא זה מלא בהתחסדות מתנשאת. בשל ההשתקפות השלילית שלה הופכת היהדות העות׳מנית לגורם מביך עבור היהדות המערבית, אשר נמצאה בתהליך של סיום השתלבותה בארצות מושבה, והפילנתרופים היהודים האירופיים התעניינו בעיקר בגורלה של זו המערבית.

המזרח היהודי מסתמך מכאן ואילך על הידיים המושטות לקראתו. יהדות זו, הסובלת מעוני ובטלה ממושכים, מצפה לגאולתה מבחוץ. הבורגנות היהודית המקומית, הזקוקה לתימוכין שמחוץ לאימפריה על מנת לבסס את מעמדה הפוליטי והכלכלי, חסרה את המבנה הבסיסי הדרוש כדי לרפא את המצב. צירוף הנסיבות היה אפוא נוח לתהליך של התמערבות, שעתיד לעבור תהפוכות רבות, הן בקרב כלל אוכלוסי האימפריה והן בקרב הקהילות היהודיות.

הקמתה של כי״ח (כל ישראל חברים) בפריז ב־1860 קשורה אף היא לפרשת עלילת דמשק והיא מעניקה גוון אוניברסלי לסולידריות בעולם היהודי, על־ידי כך שהיא מוציאה אותה מן החוג הצר של הקהילה. כי״ח, שנוסדה על־ידי ליברלים בעלי רעיונות של המהפכה הצרפתית, לקחה על עצמה כשליחות להגן על זכויות יהודים נרדפים ולהאבק למען שחרורם, כשלנגד עיניה, כמובן, הדוגמה של האמנציפציה של יהדות צרפת (1791-1790) שעברה אידיאליזציה בתודעתם של מקימי כי״ח וראשיה. כי״ח מאמצת את הטיעון של יוזמיה שפעלו בתקופה של נאורות ובסביבה אירופית, ומחילה אותו על יהודי הארצות המוסלמיות. ההתחדשות (״רגנרציה״) של היהדות בארצות האיסלאם, שאותה היא מבקשת להביא ושהיא שלב ראשוני באמנציפציה, נעשית על־ידי החינוך. תוך שנים מספר היא פורשת באגן הים התיכון רשת חינוכית חשובה של בתי ספר לילדים ולילדות, הכוללת בתי ספר מקצועיים וחקלאיים. האימפריה העות׳מנית מהווה יעד מועדף לפעולה זו, מה גם שהמדינה, שנחלשה, הניחה לדברים להתנהל באין מפריע. מוסדות אלה, שבעיקרון היו מיועדים לעניים, יישמו את תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים הצרפתיים, שלה נוספה הוראת המקצועות היהודיים והשפות המקומיות. עד 1913 הקימה כי״ח, במרחב שבין מרוקו לאיראן, רשת שמנתה 183 מוסדות לימוד ו־43,700 תלמידים.

הפזורה היהודית הספרדית באימפריה העות׳מנית במאות ה־19 וה־20 ובמדינות הירושה– מאת אסתר בנבסה