מורשת יהדות מרוקו

תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

במשפחתנו תשעה ילדים. חמש בנות וארבעה בנים. אחיותיי הן רשל, אילנה, סימונה, מרטין ורותי. אני בכור הבנים, אחרי סולי, בבר ובני ז״ל. רשל וסולי אחי היו קרובים אלי בילדותי. עם רשל רבתי לא פעם, התקוטטתי כמו כל ילד קטן, בעת משחקים, לעומת זאת, עם אחי סולי, הלכנו ביחד לבית הרב ללמוד תורה, ולכן בילינו ימים שלמים יחדיו. ככל שהתבגרנו, נפרדו דרכינו. אני, הייתי שקוע יותר בלימוד, וסולי אחי, משום מה, השתחרר ממשימה זו בקלילות. הורינו הלבישו אותנו תמיד בבגדים ובנעליים תואמים. ביגוד זהה, חדיש ואופנתי שאמא תפרה לנו במו ידיה. אני זוכר עד היום את חליפות הבד הלבן, האיכותי, שאמא עיצבה ותפרה לנו. חולצה ומכנסיים לבנים, נעליים איכותיות וגרביים לבנים. היא אהבה לראות אותנו כדוגמנים קטנים. לאחר שנכנסנו לבית ספר יסודי של אליאנס, סולי ואני מצאנו כל אחד חברים בני גילו. אבא דאג תמיד להעיר אותנו לתפילות שבת, אבל סולי, רב הזמן, התחמק ומצא לו סיבות לא להגיע, או לאחר ולבוא לקראת סיום התפילה. אבא נזף בו והשמיע קולות לא ברורים של כעס וזעם בגרונו על האיחור הבלתי נסלח. טקס זה חזר על עצמו מדי שבת. אבא כעס וסולי המשיך לאחר.

היו הפרשי גילאים ביני לבין אחיותיי ואחי הקטנים ולכן, גם תחומי העניין שלנו היו שונים. יחד עם זאת, תמיד חיינו באהבה ובחיבה, כמנהג אחים. לא זכור לי ש'חינכנו' את הצעירים אבל, שמשנו, או לפחות השתדלנו לשמש להם דוגמא.

הבנות עזרו לאמא במשימות הבית הקטנות, כמו קילוף ירקות, או קניות בחנויות הסמוכות לבית. העבודות הקשות היו מוטלות על עוזרת בית ערבייה, שגרה אתנו, ועל עוזרים אחרים שנוספו לבית, כמו בני ובנות דודים ממרקש, או נער שאומץ אלינו לבית בגלל המצב המשפחתי שלו בעיר. הבנות, ככל שבגרו, למדו בבית ספר אליאנס והיו תלמידות טובות.

אחותי רשל שלקתה בשמיעתה, למדה מספר שנים בבית ספר אליאנס בסאפי, ועברה לבית ספר לחרשים בקזבלנקה, כאשר הוריי הבינו שלא יימצא לה פתרון רפואי. אמי דאגה כל העת לרשל שהייתה כמוה יפה מאוד. היא חששה, מה יהיה כשתגדל? איך יימצא חתן ראוי לבת חרשת? אכן זו הייתה דאגה שהוריי נשאו בליבם במשך כל שנות נעוריה.

בבר אחי, סבל מגיל צעיר ממחלת פרקים שגרמה לו סבל רב. היו שבועות בהם לא הלך לבית הספר דודתי מדלן התלוותה לאמי כדי לקחת אותו לרופאים שונים, חלקם מקומיים, חלקם מחוץ לעיר, כמו בקזבלנקה, כדי לטפל במחלתו. עקב היעדרויות רבות מהלימודים בבית ספר, הוא החסיר ימי לימוד רבים, וכך צבר פיגור בחומר הנלמד. כשהגיע לגיל שתים עשרה, החליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד מקצוע טכני בתנאי פנימייה, באורט קזבלנקה. שם למד שרטוט בנייה, ובשנה הראשונה, למד גם חריטה, מכונות וחשמל, עד לעלייתו לארץ. הוא עדיין זוכר לטובה תקופת לימודים זו, שתרמה לו את החוש הטכני הטוב.

אילנה אחותי נולדה בשנת 1950 עם חזרתנו מישראל למרוקו. היא נקראה על שם חברתה של אימי מהיכרותן בארץ.

סימונה ,שנולדה אחריה בבית זה, הייתה ילדה יפה וחיננית ונקראה על שם חברתה החדשה של אימי ושכנתה ברחוב, מדאם סימון. צרפתייה חביבה שהתקרבה לאימי ופינקה אותה במתנות ובשמים צרפתיים.

מרטין נקראה על שם שחקנית קולנוע מפורסמת וחביבה על אמא, מרטין קרול. היא אהבה את סרטיה וצפתה בהם בכל מוצאי שבת.

רותי כבר נולדה בדירה הבאה ברחי חאג' תהמי, וגם אחינו הצעיר, בנימין אברהם בני ז״ל, שנקרא על שם בנימין לוב. דודתי פרחה ששהתה אצלנו באותה תקופה, אמרה: "האורח הראשון שיכנס בבית לברית מילה, הנולד יקרא על שמו." כך זכה בנימין לוב, שהיה שכן שלנו מפולין וניצול שואה, להנצחת שמו על הוריי. רותי, מרטין ובני, אחיי הקטנים, היו חביבים עלינו ביותר, בזבות תלתלי הזהב של השיער שלהם, עורם הבוהק והעובדה שתמיד היו לבושים יפה ומסודרים. אהבנו לחבק וללטף אותם, כמו צעצועים פרטיים.

כפי שסיפרתי, הפרשי הגילאים בין האחים גרמו לקרבה חברתית נמוכה בינינו. אולם, סולי ואני נשארנו קרובים מאוד. מדי פעם, כאשר ההורים ביקשו מאתנו, הוצאנו את הצעירים לטיול בגן הציבורי. משחקי חברה היו, רובם, בחצר הבית או ברחוב. שיחקנו בחבל, ב'ריבועים' (קלאס), בכדורי זכוכית, ברזל, גוגואים, קלפים ודמקה. כל דבר בעתו ובזמנו. הבילוי המהנה ביותר היה הליכה לסרט או לים. הבנות הצטרפו גם הן לתנועת הנוער היהודי וביקרו במועדון הנוער של הצופים היהודים, בו לקחו חלק בפעילות צעירים. הפעילות כללה יציאות למחנות ־טיולים בסביבה הכפרית של סאפי.

כאשר עזבתי את העיר כדי ללמוד בקזבלנקה, העוגן שנותר לי בסאפי היה אחי סולי שבגר. הוא למד בתיכון, הכיר חברים וחברות, הצטרף למסיבות ודאג, בחזרתי לסאפי, להכיר לי חברות וחידושים בעיר. הוא למד להתלבש כנער מתבגר, אופנתי, והרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו. הוא העריך אותי מאוד וחיכה בכל פעם שאשוב כדי לקשר אותי לצעירים יהודים וצרפתים בעיר וכדי לבלות ביחד.

באותה תקופה, מסלול החינוך והלימודים היה נהיר לכולם, הורים וילדים. אנחנו הבוגרים סימנו לאחים הצעירים לאן לצעוד, והם עקבו אחרינו. לדאבוני, עקב העליה לארץ, השתבש מסלול ההשכלה בחלקו, בקרב האחים, והגיע למיצויו המלא והמוצלח רק בדור הנכדים.

חשיבות ההשכלה הנחלנו, אחיי ואחיותי ואני לילדינו. רובם המכריע של אחייני סיימו תארים בהנדסה, בהיי-טק, במדעי הטבע, ברפואה, בכספים ופיננסים, בהוראה וחינוך, ובריאות. כל אחד ותרומתו הייחודית למדינת ישראל.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

6. 6. אירועים ותקנות בחיי הקהילה

הרב יוסף אלמאליח הזכיר בתשובותיו כבדרך אגב אירועים שפקדו את החברה הכללית, שהיתה להם נגיעה לחברה היהודית, וכן הזכיר תקנות בחיי הקהילה.

תקופת המלך יזיד. בשנת תק״ן (1790) מת המלך מחמד, שבימיו ידעו, כאמור, היהודים שלווה ופריחה. יזיד, בנו שעלה במקומו, אמנם מלך רק שנתיים, אבל גרם ליהודים סבל רב, ובימיו חיו היהודים בחוסר ביטחון ואף נעשו פרעות בקהילות יהודיות אחדות. בפי יהודי מרוקו נודע המלך יזיד בכינויו ״המזיד״. סבלם של יהודי מרוקו בא לידי ביטוי באחת מתשובותיו של הרב אלמאליח, הדנה בעסקה כספית של החזרת חוב שהוטמן באדמה בחצרו של בית. בעקבות מותו של המלך מחמד פשטו חיילי השלטון לחצר הבית ולקחו את הכסף. וכך כתב הרב על מאורע זה:

ומ״מ [ומכל מקום] אינו חייב אלא באונסין שהיו יראים מהם בשעת התנאי, שהם השוללים שיבואו מחוץ לעיר שאינם דרים במדינה, ששוטפים ועוברים ואינם חוטפים אלא מה שבגלוי. אבל האונסים שנתחדשו אח״ך [אחר־כך] מאנשי המדינה שהם החיל של הלודאייא, שהם אנשי שלומם ועצתם, שהיו מבטיחים אותם להיות עליהם חיל וחומה. ואדרבא הם הבוגדים והשוללים, ושהיה זה במאמר המלך, והיו מוציאין פועלים לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס כל הכתלי[ם], ולחפש ולנקר ולחפור כל הקרקעות קרוב לעשרים יום, יומם ולילה לא ישבותו, כאדם העושה בשלו ואין מוחה בידו, וכמ״ש (וכמו שכתב] החכם הפוסק נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה], אונסין כאלה ודאי לא נכנסו בכלל האחריות.

את תשובתו לקהילת רבאט חתם הרב בקטע מפסוק מספר תהלים (קב, בא) כרמז למאורע: ״שנת לשמע אנק״ת אסיר״. אנק״ת בחילוף אותיות – שנת תקנ״א (1791). בנוסח זה נהג לחתום גם בתשובות אחרות שניתנו בתקופת שלטונו של יזיד.

• חלק א, סימן כה. בפסק משנת תקנ״ה(1795) ציין הרב את הזמן שבו אבד שטר של אחד המתדיינים במילים האלה: ״ונאבד לו בשנת מות המלך הא׳ בבלשת לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה]״ (חלק א, סימן נט). בחתימתו באחת מתשובותיו התבטא במילים נרגשות, ושמא רמז למאורע הנזכר: ״ויצילנו מכל גזרות קשות ורעות המתרגשות לבוא בעולם, ויאמר די לצרות עמו ישראל, ויראנו בנחמת ציון בעגלא וב״ק [ובזמן קריב]

מגפת הדבר. בשנים תקנ״ט־תק״ס (1800-1799) פרצה מגפת דבר ברחבי מרוקו. המגפה חדרה כנראה מאלג׳יריה ונעשו ניסיונות למנוע את התפשטותה, אך בלא הועיל. במגפה זו נפגעו יהודים כשכניהם המוסלמים. את התפרצותה של המגפה הזכיר הרב אלמאליח אגב אורחא בפסק שכתב נגד חכם ממכנאס בשנת תקנ״ט(1799): ״ולפי שהתחילה המגפה לתפ״ץ באמצע אותה שנה.״ כמו כן הזכיר הרב מגפה זו גם בתשובה אחרת.

גם עניינים ונושאים אחרים עולים מתשובותיו, כגון בניית בית מלאכה לתעשיית שמן בידי מושל העיר; בניית חנות לקצבים; הרס חנות של בית יתומים; שינוי בערך התכשיטים בעקבות נוהג חדש לתקנם בחומר זול; אופן שמירתו של כסף שהופקד ודין ליסטים שגנבו אותו ושהכו את בעל הבית; תקנות שחיטה ובדיקה; ופטור ממסים למי שהוחזק בתור תלמיד חכם.

ד. קשרים עם ארץ־ישראל

עד תקופתו של הרב אלמאליח עלו יהודים ממרוקו לארץ־ישראל בקבוצות קטנות או בתור יחידים. המניעים לעלייה היו מגוונים: כיסופי גאולה, מעלתם הגדולה של הנקברים בארץ־ישראל, בריחה מחשש לרדיפה של השלטונות או ניסיון לשפר את המצב הכלכלי הקשה. שד״רים שיצאו לקהילות ישראל לגבות תרומות לטובת היישוב היהודי בארץ פקדו גם את הקהילות היהודיות במרוקו. עניינים אלו עולים מתשובותיו של הרב אלמאליח ולעתים הם המקור הבלעדי למידע על העליות לארץ־ישראל ועל השד״רים שפקדו את מרוקו בתקופתו.

1. 1. עלייה

בשלוש תשובות דן הרב אלמאליח במכירת נכסים בידי העולים לארץ־ישראל. במכירה התעורר חשש לסילוק בר־המצר – בעל העדיפות בקנייתו של הנכס.

בשנת תקס״ג (1803) פסק הרב ברבאט בעניין אדם שמכר את דירתו כדי לעלות ולהשתקע בארץ־ישראל, שאין במקרה הנידון דין ״דבר־מצרא״, משום שהיו עדויות ביד הקונה שהמצרן לא רצה לקנות מן המוכר. המצרן אף טען שגם הוא מעוניין למכיר, ״לפי שהיו הקרקעו[ת] מזולזלי[ם] [=ערכם נמוך] ביותר באותו זמן אחר המגפה לתפ״ץ שנתמעטו ב״א [בני אדם] וכמה בעלי בתים עקרו דירת׳[ם] משם לילך לא״י תוב״ב.״

בשנת תקס״ד(1904) דן הרב ברבאט בעניין אדם ששמו בן־שלוש, שמכר לבן־דודו, הרב דוד שליש, מן החזקה שהיתה לו כדי לעלות לארץ־ישראל. כמה שנים לאחר המכירה התייקרו החזקות, והמוכר טען שמכר רק כדי לעלות לארץ־ישראל, אבל מאחר שלא נסתייע בידו לעלות הוא מבקש לחזור בו מן המכירה. הרב פסק שהמוכר אינו יכול לחזור בו דווקא עכשיו כשעלה מחיר החזקות לאחר שנים של שתיקה, שבהן היה ערך החזקות נמוך.

בתשובה זו הזכיר החכם מקרה קודם של אברהם לעגימי, שמכר חנויות כדי לעלות לארץ־ישראל וחזר בו מן המכירה, ובפסק הדין נקבע שאין המוכר יכול לבטל את המכירה.

בכסלו תקס״ה (1804) פסק הרב ברבאט בשאלה שנשאלה ממכנאס בעניין מתנה שנתן ראובן טובי לבתו כשהיתה קטנה, עוד לפני נישואיה. בבירור העניין הוזכר טובי כמי שעלה בינתיים לארץ־ישראל.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.

עמוד 62