מורשת יהדות מרוקו

ג) תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים

כאן בקהילה היהודית במוגדור נולד, חי ופעל ר׳ דוד אלקאיים, שעל תולדות חייו כתב לראשונה יוסף שטרית ביוגרפיה על סמך מקורות וראיונות. אחריו כתבו חוקרים נוספים, והאחרון שהעשיר את הביוגרפיה של רד״א ומשפחתו הוא דוד אזולאי. הדברים להלן נשענים על קודמיהם ומוסיפים עליהם.

לידה: ר׳ דוד אלקאיים נולד במוגדור ב-1851, מאה שנה לאחר יסוד מוגדור החדשה.

כתבותיו בעיתון הצפירה: בשנים תרנ״ב-תרנ״ג (1893-1892) שלח ר׳ דוד אלקאיים כתבות לעיתון הצפירה. שתיים מהן מופיעות בנספח של מהדורה זו. באחת מהן מתאר הוא את חגיגת בר מצווה של בן נשיא הקהילה ראובן אלמליח, כולל סעודות ותזמורות, שהשתתפו בה קונסולרים ושגרירים שבאו לחלוק כבוד לנשיא הקהילה. זהו מכתב תיעודי שיש בו גם משום תעודת כבוד לעיליתא היהודית במוגדור שלא זנחה את מסורת אבות של תפילות ופיוטים, עלייה לתורה ודרשת החניך. בכתבה שנייה המלווה במקורות תורניים מביע הוא את השקפתו בלימוד מלאכה לשם פרנסה בכבוד ויוצא נגד תורה שאין עמה מלאכה, כאשר האידיאל הוא תלמיד חכם המתפרנס מיגיע כפיו.

כישוריו האמנותיים: ר' דוד אלקאיים ניחן במגוון כישורים, שבהם גם עסק למחייתו: עיסוק בנגרות וייצור רהיטים אמנותיים ומסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות מיוחדות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרם, ציור דיוקנאות ובכללם חתנים וכלות לפני חתונתם וכתיבת כתובות על קלף ועיטורן בצבעי זהב וכסף, שמדגם מהן מופיע בנספח למהדורה זו.

ר׳ דוד אלקאיים כמשורר וכאחד מעורכי שיר ידידות: ר׳ דוד אלקאיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳ יחד עם דוד יפלח ור^׳ חיים ש. אפרייאט, קובץ שיצא לאור בתרפ״א/.1921 לראשונה נכללות בקובץ שירים ופיוטים מאת חכמי מרוקו במאות ה-20-19 וביניהם קצידות הנשענות על לחני המלחון ובכללן קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע של שני חומשים בראשית ושמות, וכאן הוא מתגלה גם כמשורר. ההנחה היא שכבר אז סיים את קובץ שירתו ׳שירי דודים/ שלא יצא לאור בחייו. שירת הבקשות שיש לה היסטוריה חשובה עם מגוון מסורות קיבלה תוקף רשמי על ידי הנוסח האחיד והרפרטואר הנבחר שגובש ונערך בספר ידידות מתרפ״א, שר׳ דוד אלקאיים הוא אחד מעורכיו.

השכלה ועברית: ר׳ דוד נמנה על חבורת משכילים עבריים שפעלה במוגדור. הוא כתב כתבות בעיתונים ׳הצפירה׳ ו׳היהודי/ שבהן דיווח על מקרים שאירעו במוגדור. חלק מהכתבות שימשו טורי דעה, שבהם הביע את דעתו על מנהגים שנהגו בעירו. ר^׳ דוד היה פעיל בהקמתן של כמה אגודות יהודיות במוגדור, שאחת מהן היא ישיבת 'קהלת יעקב׳ שנתייסדה במלאח ב-1898, בראשה כיהן ר׳ דוד כנפו ובמסגרתה למדו עשרה חכמים, שקיבלו פרס מנדיבים. במעמד ייסוד הישיבה נאמו רבנים ונסים אביטבול, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח. חברה אחרת היא אגודה משכילית, ראשונה מסוגה בשם 'לשכת יסוד המערבי׳, שהייתה לשכת בת של 'חברת בני ישראל׳ בירושלים. חברי האגודה היו מתכנסים ודנים בעניינים שעמדו על הפרק. אחת ממטרותיהם הייתה לדבר רק בעברית ולפעול פעולות למען תושבי העיר, שלא ראו בעין יפה את התכנסויותיהם של חברי האגודה, ועקב כך החלו להתכנס בחשאי. בסופו של דבר התפרקה אגודה זו בעיקר בגלל חוסר קשר עם חברת האם הירושלמית, ומשכילי העיר הקימו אגודה אחרת בשם ׳שערי ציון׳ ומטרותיה היו ציוניות מובהקות, וגם בה ניתן דגש על החייאת השפה העברית. בני החברה התכתבו עם הרעל בנוגע למטרותיהם. רד״א כיהן כמזכיר האגודות האלו ואף נשא בהן נאומים אף שלימים חדל מלהשתתף בהן.

ר׳ דוד עסק בהחייאת השפה העברית בקרב בני עירו. הוא שימש כמורה לעברית בבית הספר האנגלי של סטלה קורקוס שהיה במוגדור, ואף כתב כמה שירים בשבח השפה העברית (נב-נו).

חבורת הזוהר: ר' דוד היה בקי בזוהר והעביר שיעורים בספר, כך העיד עליו ר׳ שמעון זעפרני:

׳זכורני, כד הוינא טליא, בגיל עשר לערך, אבא מארי ז״ל היה לוקח אותי עמו בלילות שני וחמישי של ימות החורף עוד בטרם עלה השחר לשמוע שיעור בזוהר הקדוש מפי ר׳ דוד אלקאים. השיעור התקיים בבית הכנסת שנקרא על שמו. הוא הסביר את השיעור באופן ברור ונעים בשפה הערבית המרוקאית׳.

גם אביו, ר׳ מרדכי זעפרני, מספר שבבל שני וחמישי בלילות החורף היו באים בני החברה לבית הכנסת, שם היה ר׳ דוד מוסר את השיעור. השיעור היה בין השעות אחת אחר חצות ועד לאור הבוקר. בלילות שבת היו קמים בשעות אלו לשירת הבקשות. לפני פטירתו בעת גסיסתו ביקרו ר׳ מרדכי. ר׳ דוד פקח את עיניו ואמר לו ׳היה תמיד זהיר בלימוד הזוהר, ואפילו תלמד אותו יחיד׳, ואכן כך היה ור׳ מרדכי מונה לראש חברת הזוהר הקדוש (פיוט לט).

עדות נוספת לכך היא מצבת קבורתו, עליה נחקק ׳מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו׳. ר׳ דוד חיבר פיוט על סיום הזוהר הקדוש. ספר שירי דודים על גלגוליו: ר׳ דוד חיבר ספר פיוטים בשם ׳שירי דודים/ שתכנן להדפיס עוד בימי חייו. בתחילת ספר ׳שיר ידידות׳ (מראכש תרפ״א) חתמו העורכים ר״ד אלקאים שייך דוד יפלח ור׳ חיים אפרייאט הסכם. בהסכם נאמר, שהרווחים ממכירת הספר, לאחר ניכוי הוצאות הדפוס, יתחלקו בין שלושתם בשווה, והכסף יחולק על ידם לצדקה, מלבד רד״א שישאיר את חלקו להוצאת ספרו ׳שירי דודים׳. כך משתמע גם ממקור פיוטי, שכבר היה במחשבתו להדפיס ספר זה בכתובת שבראש הפיוט ׳אשיר שירה׳ (קלט):

׳פיוט זה חברתי לידידי החתן הנעים הר׳ מסעוד אבן חיים ביום חתונתו, ובשמחת לבי שרתי עליו בעלותו לספר תורה, והוא אח לידי״ן ואו״ע הגבר המרומם הנעלה זרע קדש אשר הזיל זהב מכיסו לעזריני בהדפסת הספר הזה, שכרו כפול מן השמים כה״ר מנחם אבן חיים יצ״ו אבי״ר, ושני לו בעזרה הגבר המרומם הנעלה לשם ולתהלה בה״ר מאיר טאפיררו יצ״ו אבי״ר.

עקב בעיות מימון לא זכה רבי דוד להדפיס ספר זה בחייו. רק בשנת תשמ״ג הודפס ספר זה בירושלים במהדורה פקסימלית מכתב יד בהעתקת ר׳ מרדכי זעפרני. ר׳ מרדכי סיפר, שאת שיריו היה כותב ר׳ דוד בשעות הלילה לאחר חצות, מכיון שבשעות אלו דעתו של אדם צלולה.

על כתיבתו של הספר מספר ר׳ מרדכי, שלאחר שר׳ דוד היה כותב את שיריו, היה מוסר לו אותם להעתקה, והיה אומר לו ׳שים לב על השירים שלי ושמור אותם׳. האוטוגרף של הספר נמסר לאחר פטירתו לחיים משה, בנו של ר׳ דוד, שהעתיק את מקום מגוריו לאגאדיר. לאחר רעידת האדמה שאירעה באגאדיר בשנת 1960 נחשב הספר לאבוד. למעשה, האוטוגרף לא אבד, ונשמר בידי צאצאיו של ר׳ דוד. הספר נסרק על ידי ר׳ משה כהן מירושלים והסריקה נגישה במכון לתצלומי כתבי יד. באוטוגרף נמצאים שירים, שלא הועתקו על ידי ר׳ מרדכי זעפרני, והם מופיעים כנספח במהדורת תשפ״ה.

שירי דודים-מאיר נזרי

עמוד 20

הרא״ה כדיין

בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:

ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.

ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ^׳ 184.

ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.

 ר׳ אליהו הצרפתי,

ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ^׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.

כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.

הרא״ה כמורה ומנהיג

הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.

חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.

הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:

וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה……… 

גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.

שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].

חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 57