מורשת יהדות מרוקו

שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל

נולד במאלאגה בשנת 1021—1022׳ חי בסאראגוסה,

ומת בואלנסיה בין 1053—1058

מעטות הן הידיעות על חייו של אבן גבירול שהגיעו לחוקרי זמננו, ועל כן אין בכוחם לבאר כמה וכמה סתומות שביצירתו. חיים אלה לא היו אולי עשירים במאורעות, אך מלאי מתיחות, רוויי אכזבה וצער. שמואל הנגיד בעל התשוקות ראה את עולמו בחייו, ובאחזו ברסן השלטון הכריח את בני זמנו לכרוע ברך לפניו. העילוי גבירול שאף אף הוא להוקרה ולכבוד מצדם בזכות יצירותיו, אך באדישות סביבתו או באיבתה לו שתת לבו דם.

שלמה בן יהודה (בערבית: אבו־איוב סולימאן בן יחיא) אבן גבירול נולד ב־1022/1021 במאלאגה, עיר היינות המהוללה, למשפחה שמוצאה היה מקורדובה. הוא גדל ובילה את רוב חייו בסאראגוסה, בירתה של אחת המדינות המוסלמיות המרובות שקמו בספרד לאחר חורבן קורדובה (1013). בהיותו צעיר מת עליו אביו, ובשש הקינות שנשא על מותו הביע את גודל יאושו. באחת מהן מופיעה דמות החכמה, המוכיחה את היתום על שהוא מזניחה באבלו, והופעתה של דמות זו אינה מקרה! הרי מימי ילדותו התמסר גבירול ללימודים ולעיון, והתשוקה לחדור יותר ויותר לתעלומות החכמה היא היא שנתנה טעם לחייו. והוא עבד בהתאמצות יתרה, כאילו הרגיש שלא יאריך ימים ועל כן הוטל עליו לעשות לא פחות מאלו הזוכים לזקנה ולשיבה.

לשם כך היה מוכן לכל קרבן:

הֵן מִדְרַשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל / וּבָשָׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת.

(לו היתה נפשי, 3)

הוא אילץ עצמו לעבוד בשארית כוחו, אם כי היה נגוע במחלת עור ממארת. טיבה של מחלה זו אינו ברור לנו כל צורכו, אך היא גרמה למשורר עינויים קשים. לעתים קרובות רותק למיטתו, נתייסר בנדודי שינה ובבדידות. אין ספק, שמצב זה השפיע הרבה על יחסו לבריות ועל השקפת עולמו. מראשית דרכו בטוח היה שנועד לגדולות ולנצורות. גאוותו המופרזת באה לידי גילוי בשיריו הראשונים הידועים לנו, ואותם חיבר בהיותו בן ט״ז—י״ז.

הקוראים שהרגיזוהו בלעגם עוררוהו להשמיע מפעם לפעם דברים עוד יותר יהירים וחריפים. אמנם, מאחורי התרברבות זו מורגש צערו של איש היודע כי ״נפשו נגופה״ מטבעה, המקונן, כשהוא בן שש־עשרה בלבד, על הנעורים שחלפו ואינם! צער לב הכואב על שנגזר עליו להיגזר משמחת החיים. הגורל התאכזר עליו ודווקא הוא הוכרח להפוך את שירתו קרדום לחפור בו, לבלום את ״נפשו הרגזנית״(כביטוי של משה אבן־עזרא) ולהתייצב בפני נדיבים המוכנים להעניק לו שכר. קיום כזה כרוך היה בהשפלה עצמית ובעלבונות. ואולם נראה שתחילה האירה לו ההצלחה. בדמותו של השר היהודי יקותיאל בן־יצחק אבן־חסאן (אלמתואכל אבן־קברון) הופיע. לפניו לא רק בעל ממון המקורב למלכות, אלא גם משכיל ומלומד, שהיה מסוגל להעריך את שיריו ואפילו את מחקריו המופלאים. כעדותו של משה אבן עזרא ״בכל מקום שגבירול הילל את אבן־חסאן הצליח מאד בדבריו והתרומם למעלה גדולה. הסיבה לזה פשוטה, משום שמצא חומר יפה ונעים לשירו ושכר לעמלו״. אושר זה לא נמשך זמן רב. מחמת סיבות שאינן ידועות לנו הוטל יקותיאל לבית־הסוהר וב־1039 הוצא להורג. אמנם, האויבים שגרמו לאסונו באו על ענשם כעבור שנה, אך גבירול נשאר ללא פטרון.

גם עם שמואל הנגיד קשר המשורר קשרים בימי נעוריו, וכן שלח לו ברכה לאחר שקרא את שירו ״אלוה עוז ואל קנוא ונורא״ על נצחונו על אבן עבאס (1038). אולם היחסים בין שני גדולי דור אלה נפגמו לאחר זמן. פעם אחת, לפחות, פרץ ביניהם סיכסוך גלוי, ושוב אין אנו יודעים, אם נגרם על ידי התנהגותו של הנדיב או מחמת רגשנותו ורגזנותו של המשורר. יהי כאשר יהי» גבירול סיים זמר־יין קצר בהערה עוקצנית על קרירות שירתו של הנגיד. ואם נקמה ספרותית זו נתנה לו סיפוק מה לרגע קט, הרי כעבור זמן מה הוכרח לשנות את סגנונו בתכלית ולערוך שיר־התנצלות אל הנדיב. אמנם, הוא הביע את צערו על המקרה בדברי הסתייגות וכיסוי, אף־על־פי־כן היתה כאן הודאה בכשלונו.

כנראה, הוטל עליו לחבר כמה קינות על מותם של אנשי־שם, והן הוקראו בימי אבלם! סימן, שזכה להוקרה מסוימת בנעוריו, אך אין להפריז במידתה. בבדידותו המדכאת ביקש תמיד אנשים שיהיו מוכנים לשמור לו אמונים. גבירול היהיר והעוקצן, שלא חונן בצורה נאה והיה נגוע במחלה קשה, לא היה עשוי למשוך בקלות את הבריות. ומה גם, כשלבו נתון היה לעיונים נועזים, שלא היו לפי טעמם. אמנם, היה גבירול ירא־שמים, אך הוא לא נסתפק בדעות שקיבל במורשה מקודמיו, אלא בדק יסודותיהן מחדש. הניאו־אפלטוניות, שהגיעה לספרד בלבוש ערבי, עוררתהו למחקריו. לאורה ביקש לברר את הבעיות העמוקות ביותר, כגון חומר וצורה, מוצאו של העולם, מהות יוצרו. למחקריו אלה ייחד כמה ספרים שחיבר בערבית, וביניהם ״מקור חיים״. יהדותו של המחבר אפילו אינה נרמזת בו! מוצאים בו את שמו של אפלטון, אבל אין בו זכר לתנ״ך או לספר עברי אחר.

[55]

[הנפש הנגופה]

מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְּחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק-יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

״יְדִידִי, הַלְּבֶן עָשָׂר וְשִׁשָּׁה / סָפַד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִפָה-

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?״

5 שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׁם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׁם קְצוּפָה.

״וּמָה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמָה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמָה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?״

וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְּקוּפָה?

01 וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִּלְעָד-וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאַב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

(1037־1038)

[55]

משקל השיר: המרובה. — דו־שיח בין המשו­רר וידידו. המשורר: 1—2, 5—6! 9—10. הידיד: 3—4, 7—8.

2. 2. לחיתי(תה׳ קמג, ג)— על נפשי; שהיא שוא בשי״ן כמו בקה׳ ג, יח. 3. וששה במקום ״ושש״, לצורך המשקל; האסיפה

מיתה בלשון התלמודית (השווה ״האסף אל עמיו״). 4. כחבצלת (יש׳ לה, א)— פרח אדום. 5. לבבי— מושבו של השכל בלב.

6. 6. החרוצה — המשתוקקת לפעול. 8. ומה — ומה התועלת בדמעה השפוכה ? יועיל (איוב טו, ג)— שם לפי המשקל של אוביל, אופיר וכו׳. 9. והיום— והיום עוד ארוך ותקופת מכאובי לא נגמרה. 10. וימות —וי״ו בהוראת ״הרי״.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א

עמוד 178