תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

הרא״ה כדיין

בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:

ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.

ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ^׳ 184.

ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.

 ר׳ אליהו הצרפתי,

ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ^׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.

כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.

הרא״ה כמורה ומנהיג

הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.

חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.

הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:

וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה……… 

גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.

שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].

חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 57