פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני- עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.
- 2. שד״רים
ר׳ דוד יפה. על שליחותו של האיש, שהיה נציגם של חסידים שהתיישבו בגליל בארץ־ישראל, אנו למדים משאלה שהופנתה לרב אלמאליח. יפה נשלח לגבות את עזבונו של ר׳ יעקב הלוי, שנפטר לעולמו במרוקו בעיר אצוירה. בידו של יפה היה כתב מינוי מבית דין של קהל האשכנזים בטבריה לטפל בעזבון המת. בית דין טבריה קיבל את סמכותו בעניין זה מיורשיו של החכם שגרו בפולין. המחזיקים ברכוש סירבו למסור אותו לידיו בטענה שאת ההרשאה שבידי השד״ר נתן בית דין טבריה ולא יורשי החכם שגרו בפולין. בשנת תקס״ו (1806) פסק הרב שההרשאה תקפה ור׳ דוד יפה רשאי לקבל את עזבון המנוח, היות שיש הסכמה של בית דין שבמערב בעניין; וכן של בית הדין של קהילת האשכנזים בטבריה, שיש לו כוח מסור מרבני פולין. בגלל המרחק חובה על המחזיקים בעיזבון לאפשר לשד״ר לטפל בעניין.
ר׳ חיים גדליה. ר׳ חיים נמנה עם חכמי חברון ונשלח לצפון־אפריקה מטעם קהילת עירו לגבות את הכסף שהניח השד״ר ר׳ רחמים מיוחס ז״ל, שנשלח גם הוא מטעם קהילת חברון. גדליה הגיע לטריפולי בשנת תקס״ג(1803), ואחר־כך – גם למרוקו. השליח מיוחס שהלך לעולמו, הניח ביד שמואל אנהורי אלף ותשע מאות מתקלין כדי לשולחם לעיר ליוורנו לידי ריקאנטי, פקיד חברון. עניין זה מתברר מתוך איגרות ששלח השד״ר מיוחס לר״ש אנהורי.
אלא שאנהורי לא מילא את הוראתו של מיוחס ובכסף שהופקד בידו קנה סחורות. בינתיים נפטר לעולמו השד״ר מיוחס, ובשנת תק״ס (1800) שלח אנהורי מאתיים כיכר עו[רות] של בקר בספינה בידי ר׳ יעקב טולידאנו כדי למסור אותם לפקיד בליוורנו או לקבל תמורתם כסף כדי לעמוד בהתחייבותו לשד״ר. השליח ר״י טולידאנו מכר אותם, אבל במקום לתת את הכסף בידי הפקיד בליוורנו קנה סחורה חדשה והביא אותה למרוקו. בינתיים דרשו נושים מאנהורי לפרוע את חובותיו, והוא לקח אפוא מטולידאנו את דמי העורות ושילם להם.
שליח מחברון שבא לטולידאנו, ביקש ממנו את סכום הכסף שהיה עליו למסור לפקיד בליוורנו, מכיוון שהוא־הוא שמעל בשליחות. ובינתיים ירד אנהורי מנכסיו ולא היה לו במה לשלם. בשנת תקס״ג(1803) הוכח בבית הדין שהחוב שהיה לאנהורי חוב מאוחר הוא, ולכן חויב טולידאנו לשלם לשליח חברון.
בשנת תקס״ה (1805) פסק ר״י אלמאליח שטולידאנו חייב לשלם שוב את מה שכבר החזיר לאנהורי מכיוון שמעל בשליחותו ולא מסר את הכסף. הוא גם נהג בפשיעה כשהחזיר לאנהורי את הכסף לאחר שזה ירד מנכסיו.
אנהורי נתן לשד״ר הרשאה לגבות חוב של משכונות השייכים לו מידי גויים, ועלה בידי השד״ר לגבות סכום גבוה יותר מן החוב. טולידאנו ושותפו, ר׳ ראובן בן קיקי, דרשו מן השד״ר את הסכום העודף, אבל בדברי תשובתו פסק אלמאליח שהדין עם השד״ר והוא זכה גם בעודף.
ה. סיכום
העיון בשו"ת תקפו של יוסף לר׳ יוסף אלמאליח מעשיר את ידיעותינו על חיי הקהילות במרוקו, על החכם ועל פועלו. מתוך חתימותיו על הפסקים שכתב נמצאנו למדים על שנות פועלו ועל הדרך שבה הנהיג את קהילות רבאט וגיברלטר בשנים תקמ״ח-תקע״ז (1817-1788). הרב אלמאליח היה עצמאי בפסיקתו ועל־אף הכבוד שנהג בחכמי דורו, לא היסס לחלוק עליהם. מתוך תשובותיו אנו למדים על הספרות הנרחבת שעמדה לרשותו, על העמקתו בה ועל ידענותו הרבה.
מן הפסיקות הרבות בענייני אישות שלהם נדרש אנו למדים על הדרך שבה נהגו במרוקו בנישואי אשה שנייה, בהעדפת הייבום על־פני החליצה ועוד. הטיעון שלפיו מצוות פרו ורבו משמשת היתר לשאת אשה שנייה יש בו כדי ללמד על תוחלת החיים הקצרה של ילדים שמתו בעודם קטנים. נישואי אשה שנייה הותרו על־פי התקנות כדי לקיים מצוות פרו ורבו, כדי שיהיה לאדם זרע של קיימא.
פסיקות רבות שלו עסקו בנכסי דלא־ניידי; ודומה שיש בחומר זה כדי ללמד על מעמדם הכלכלי של היהודים ועל היותם בעלי רכוש.
מן העיון בשו״ת נמצאנו למדים גם על יחסי השכנות הסבירים עם הסביבה הכללית ועל האוטונומיה של הקהילה היהודית. כמו כן נמצאנו למדים על מאורעות בחיי הקהילה וכן על הקשר הדו־סטרי עם ארץ־ישראל, שהתבטא בעלייה של יחידים ובפעילותם של שד״רים שפקדו את מרוקו.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני- עורכים משה אורפלי ואפרים חזן.
סיום המאמר
עמוד 63