מורשת יהדות מרוקו

שיקולים דומים מעיקרם הסדירו את גישת המוסלמים כלפי הנתינים הלא־מוסלמים. בעיות התעוררו כאשר נראה היה שיהודים או נוצרים צוברים עושר או כוח יתר על המידה, כלומר, מעבר למה שנחשב ראוי או יאה להם, ובעיקר כאשר הם נהנו מהם בצורה יותר מדי בולטת לעין. הדוגמה הידועה ביותר למקרה מעין זה היא טבח היהודים בגרנדה בשנת 1066, המיוחס בדרך כלל לתגובת האוכלוסייה המקומית נגד וזיר יהודי בעל כוח רב וראוותן. לכך אפשר להוסיף עוד דוגמאות מעטות, שהיו מכוונות בעיקר נגד נוצרים ולא נגד יהודים.

נושא אחר, החוזר בהתקפות העממיות על לא־מוסלמים, הוא ההאשמה במה שניתן לכנות מגע עם האויב, כלומר, עם אויבי האסלאם. המקרה המפורסם הראשון היה בתקופת מסעי הצלב, כאשר קהילות נוצריות אחדות בארצות המזרח התיכון הזדהו עם הצלבנים ונאלצו לשלם על־כך כאשר אלה הסתלקו. ליהודים כמובן לא היתה נגיעה ישירה לעניין. הם לא אהדו את הצלבנים; ההיפך הוא נכון. אולם לעתים גם הם נלכדו בתגובה הנזעמת, ונפגעו מתחושת ההסתייגות כלפי לא־מוסלמים שנראו – לא בלי הצדקה מסוימת – כנתינים בלתי נאמנים למדינה מוסלמית הנלחמת בבני־דתם.

מקרה אחר ומוזר עוד יותר אירע בזמן פלישות המונגולים. הצלבנים הצליחו להקים רק מדינות קטנות אחדות לאורך החוף הסורי והארץ ישראלי; המונגולים, לעומת זאת, כבשו והשתלטו על הארצות המרכזיות של האסלאם, השמידו את הח׳ליפות והקימו שלטון לא־מוסלמי על מרכזי האסלאם הגדולים, בפעם הראשונה מאז ימי הנביא. השליטים המונגולים מצאו נוצרים ויהודים – אנשי המקום שהכירו את הלשונות ואת הארצות, אך לא היו מוסלמים בעצמם – והשתמשו בהם לתועלתם, ואף מינו אחדים מביניהם למשרות רמות. לאחר מכן, כאשר המונגולים התאסלמו, הם הפכו לחלק מהעולם המוסלמי ואימצו עמדות אסלאמיות, שוב נאלצו נוצרים ויהודים לשלם את מחיר שיתוף הפעולה עם כובשים עובדי אלילים!

דוגמה חדישה יותר ומקבילה במקצת היא התפקיד שמילאו האימפריות האירופיות בארצות האסלאם. גם כאן בני המיעוטים, נוצרים ובמידה פחותה יהודים, הועילו וסייעו בדרכים שונות למימשל האימפריאלי. אחדים מבני המיעוטים, ובעיקר בני המעמדות העליונים, הזדהו עם המעצמות האימפריאליות האירופיות, אימצו את לשונותיהן, את תרבותן ולעתים אף את אזרחותן. עם התחסלות האימפריות ונסיגתה של אירופה, שוב נאלצו אלה שנשארו במקום לשלם את המחיר.

נותר לנו להוסיף רק עוד פרט אחד לטיפולוגיית הרדיפות שערכנו, וזהו המקרה שבו גורמים חיצוניים הם המעוררים את העוינות המוסלמית כלפי הד׳מי, מסיבותיהם שלהם. בימיה הגדולים של העוצמה והתרבות המוסלמית הסתה מעין זאת נעדרה לגמרי או היתה חסרת השפעה, להוציא השפעות קדומות של הנצרות על תפיסת היהודי אצל המוסלמים; אולם בשנות הניוון של האימפריה העות׳מאנית היא הפכה לגורם בעל חשיבות. עדות הד׳מים העיקריות – היוונים, הארמנים, הערבים־הנוצרים והיהודים – היו במובנים רבם יריבים שהתחרו ביניהם על תפיסת עמדות בחברה, עמדות שהקבילו לאלה של המוסלמים השליטים. לא פעם ניסה מיעוט אחד להסית את אדוניו המוסלמים נגד מיעוט אחר. במיוחד נהגו הנוצרים באימפריה העות׳מאנית להשתמש בנושאים הנפוצים יותר שבאנטישמיות הנוצרית האירופית נגד הקהילות היהודיות המקומיות. בעת האחרונה היו מדינות המזרח התיכון יעד ראשון במעלה למנהיגי האנטישמיות העולמית; אחדות מביניהן אף שאפו לעתים להגיע למעמד הזה.

הדבר מעורר את השאלה הרחבה יותר על אודות התפתחותן ושינויין של עמדות המסולמים כלפי המיעוטים השונים שהיו נתיניהם, על רקע שינויים פנימיים וחיצוניים ובפרספקטיבה הרחבה יותר של אלף וארבע מאות שנות ההיסטוריה המוסלמית. במאות השנים הראשונות לח׳ליפות אפשר לדבר על התקדמות לעבר סובלנות גדולה יותר. מימי הנביא עד ימי הח׳ליפים הראשונים, ומעבר להם עד האימפריה האוניברסלית של האומיים והעבאסים, קיים גידול שאין לטעות בו בסובלנות שהוענקה ללא־ מוסלמים. למן המאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה לערך קיימת תזוזה ניכרת לכיוון ההפוך.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 56