אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
ההחלטה לצאת למאבק נגד התנועה לא באה לו במפתיע. היא היתה תוצאה של לבטים, מחשבות והרהורים מצטברים – סוף מעשה במחשבה תחילה. למעשה היא בשלה עוד לפני המכתב ששלח לרבני אמסטרדם. בשנת תקצ׳׳ח לגלותנו (6661), פרשת בחוקתי, (סוף מאי ראשית יוני1666 , כתב ששפורטש לסופינו, בהתיחסו לידיעות שהגיעו אליו מסאלי שבמרוקו לפיהן פשטה האמונה בקרב יהודי מרוקו: ״ואף אם הוא הקב״ה) שומר נפשנו ידע כי לא נבון לעשות כן לסכן נפשותינו… על זה חשבתי ומנעתי בכתבי לעיר סאלי יע״א וכל גלילותיה שלא תהיה תשובתם (חזרה בתשובה) על זה האופן ולא על מנת לקבל פרס ממשיח ונביא המוטלים בספק שאם לא כן לא תתקבל ולא תתקרב גאולתם. אדרבא תרחק מהם… ואשר יגורתי בה לי, וביום קרב ומלחמה קם עליהם המושל בארץ ועזר עליהם הרג ואבדן ולולי רחמי שמים לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט ולמה לנו להרעיש ממלכות בתשובותינו שאח״ב צריכים אנו לעשות תשובה לתשובה.״
כדי שהקטע הנ״ל יובן נזכיר שבשנה תכ״ה (1665), פשטו שמועות במרוקו על הופעתם של עשרת השבטים שהגיעו מן המדבר לאפריקה הצפונית. בד בבד עם אותן ידיעות הגיעו מארץ־ישראל הבשורות על עקבות המשיח הקרבים ובאים. התלהבות גדולה אחזה את יהודי צפון אפריקה ובעיקר את יהודי מרוקו. רבים מרבניהם נתפשו לאמונה במשיח והיו בין מחוללי תנועת התשובה. מרוקו היתה אז שסועה מרוב מאבקים בין יורשי שליטים, מלחמות ״הדיאדוכים״ היו בעיצומן, והארץ נתונה בשלהי שנות המרד – ארבעים שנות אי־הסדרים – עליהם דיברנו בהרחבה. תנועת ההתעוררות המשיחית לא נשאה חן וחסד בעיני הממשל המשתקם. אז החלו רדיפות היהודים בגלל התסיסה החברתית שגרמו.
ששפורטש, שראה את עצמו כחלק מהם והיה קשור אליהם, דאג לגורלם וניסה להניא אותם מההתעוררות שלדעתו היתה מזיקה מפני שנאלצו לחזור בהם תחת לחץ השלטונות ולעשות תשובה לתשובה.
בשלב זה של התנועה, היינו תמוז תכ״ו (יולי 1666), ששפורטש נמצא עדיין בבדידות מזהירה. נחישות ההחלטה להאבק נגד האמונה החדשה לא רק שלא הוציאה אותו מבדידותו אלא עוד הגבירה אותה. החברה התנכרה לו. הוא רצה לצאת ״למלחמת קודש״ עד התנועה אף הוא חסר אונים. האזנים אטומות והלבבות ערלים. לא נתנו לו להשמיע מה שהוא רצה להשמיע אלא מה שהם רצו לשמוע. הוא בבחינת רועה רוחני שאנשי צאן מרעיתו נטשוהו. הוא שליח צבור ללא צבור. הוא שבוי בידי הפסיכוזה ההמונית. הוא אנוס לשתוק או לדבר בשפה כפולה. אורח חייו הוא כשל אחד האנוסים. בלבו היה נאמן לתורת משה ״ולמורשת קהילת יעקב״ וכלפי חוץ אנוס היה להתנהג כמוהם.
על השניות שבה חי ששפורטש באותם ימים של ערב ההמרה אנו לומדים מפיו. בימי קריאת התורה, בימי שני וחמישי, נהגו לברך את המשיח בעת הוצאת ספר התורה. בשעת הברכה כל הקהל היה קם על רגליו. גם ששפורטש עשה כמוהם והיה עונה אמן בעל כורחו יחד אתם. ״וכולנו היינו עומדים באימה וביראה וכל חד אזיל לשיטתה (כל אחד מתנהג לפי דרכו), המאמינים מפני אימת מלכותם וכבוד המלך (שבתי צבי) המוטל עליהם ואנחנו אימתנו ויראתנו מפני אימת מלכותא בלא תגא ומפני דרכי שלום שלא יפול שום בלבול בבית הכנסת וכדי שלא נתבטל מתפילתינו … וגם ראיתי את עצמי גרגיר יחידי (ההדגשה שלי א.מ.) בארץ וכל בעלי התורה ותלמידיהם עומדים לניגודי והנמשכים אחרי בני עליה והנם מועטים. הוצרכתי לקום ולעמוד בעמדם, וכאשר הם עונים אמן על כל ברבה ותהלה הייתי עונה אחריהם אמן על קיללתי היוצאת מפי על הרשעים הקמים עד תורתנו שבעפ׳׳ה ובל אחד עונה אמן לפי כוונתו ודעתו.״
בקטע זה באה לידי ביטוי לא רק השניות בה חי אלא גם הבדידות בה היה נתון בשל היותו בודד במערכה.
כדי להעריך את עומק ראייתו של ששפורטש, את אומץ לבו ואת כוח נחישות החלטתו עלינו להדגיש לא רק את המצב בו היה נתון, הבדידות, הניכור ואת עצם היותו יחיד במערבה, אלא גם הסכנות שריחפו על ראשו. איומים ורדיפות היו נחלתם של כל המתעדים לאמונה החדשה. המאמינים היו תוקפניים ולא בררו באמצעים כדי להכניע את המתעדים. בעיניהם כל מי שהרהיב עוז בנפשו וכפר במשיחיות הנביא דמו היה מותר. כי הרי האמונה בביאת המשיח היא אחד מעיקרי אמונת ישראל. ״אני מאמין בביאת המשיח״, משנן היהודי לעצמו השכם והערב וכל המהרהר בבואו כאילו הירהר אחרי מידותיו יתברך ואין לו חלק ונחלה בישראל ונחשב לכופר בעיקר. תועמלני התנועה הצליחו להחדיר לכל שכבות העם שהמשיח הגיע והימים ימי אתחלתא דגאולה והנה היא ״עומדת אחר כתלינו״. לא יפלא אפוא שההתלהבות המשיחית הגיעה לשיאים וגרפה בנחל איתן את ההמונים. רק בודדים מצאו עוז בנפשם לשחות עד הזרם ולעמוד עד הגל העכור.
אחד הבודדים האלה היה ששפורטש. הוא היה בין הבודדים מבין רבני הקהילות היהודיות ששמר על שפיות הדעת ומאן לקבל עליו את ציווי התנועה, למרות האיומים שכוונו נגדו. הוא לא נכנע ועמד באומץ ובגבורה על דעותיו.
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
עמוד 162
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Rappelons que la commémoration du cinq centième anniversaire de la conversion forcée donna lieu, néanmoins, à un événement hautement symbolique. L’année précédente, en 1996, la communauté de Natal, après avoir fondé l’Association religieuse israélite marrane, s’était déjà trouvée à l’origine de la première Rencontre du Nord et du Nord-Est des Juifs marranes, à laquelle participèrent des représentants du Cearâ, du Rio Grande do Norte, de la Paraiba et du Per- nambuco. En 1997, année commémorative, c’est le groupe marrane de Recife mené par Odmar Pinheiro Braga qui, après avoir fondé symétriquement l’Association religieuse séfarade Bnei Anussim, prit le relais pour organiser au niveau national la Première Rencontre brésilienne des Bnei Anussim, manière de «Congrès marrane», réuni sous le titre suggestif: «Cinq cents ans d’Exil dans l’Exil» (GalutBagalut). Cette rencontre rassembla une soixantaine de personnes, venues en principe de tout le pays, en fait principalement des États du Nord-Est. Elle aboutit, entre autres, à la création d’un Conseil national des Bnei Anussim, à la présidence duquel fut élu Odmar Pinheiro Braga, partisan fervent du retour à un judaïsme orthodoxe, selon une procédure non pas de conversion {giyyour), mais de repentance (teshuwa). Comme Joâo Medeiros en effet, Odmar Pinheiro Braga et les membres de son groupe excluent absolument toute idée de conversion : ils estiment cette procédure offensante non seulement pour eux-mêmes, mais aussi pour leurs ancêtres qui, au prix de tant de martyrs, ont perpétué pendant tant de siècles la fidélité aux coutumes judaïques. Mais le choix de l’orthodoxie sans conversion s’avère (sauf cas jusqu’à présent exceptionnels) bien difficile, dans le contexte actuel, à mettre en œuvre collectivement: Odmar Pinheiro Braga et la plupart de ceux qui participaient à son groupe persistent certes dans leur choix, mais ils en reviennent peu à peu, à la manière classiquement marrane, à une pratique plus domestique.
Il est vrai que, lors de mon dernier séjour dans le Nord- Est brésilien, en juin 2007, j’ai pu observer l’essor récent, à Campina Grande (Paraiba), d’une nouvelle communauté formée spontanément par des «Juifs marranes », dénommée précisément « Congrégation Beit Teshuwà » (Maison de la Repentance), qui rassemblait déjà une cinquantaine de membres. Son guide spirituel (Rosh), Davi André Meneses (dont on trouvera le témoignage plus loin), descend d’une très ancienne famille dont les membres figurent, dès la mi-xviie siècle, parmi les premiers colons qui s’installèrent dans le sertâo de la Paraiba. L’un de ses oncles, Severino Barbosa da Silva Filho, a publié récemment, en 2005, un ouvrage sérieux et bien documenté sur les Marranos na Ribeira do Paraiba do Norte, qui retrace utilement ce peuplement initial. Quant à l’itinéraire de Davi André Meneses, il est passé comme celui de Joâo Medeiros par une longue phase d’adhésion à une Eglise évangéliste, dont il semble avoir gardé des méthodes d’enseignement volontiers empreintes de prosélytisme ; il nourrit en outre le projet ambitieux de faire construire une vaste synagogue, à Campina Grande, qui pourrait accueillir plusieurs centaines de fidèles. L’objet de cette Congrégation était d’ailleurs, à ses débuts, et en 2006 encore, celui d’un rassemblement des «Juifs marranes» pour le retour à un «judaïsme messianique». L’accent ainsi mis sur le messianisme suscite de fortes réserves de la part des autres «Juifs marranes» de Recife ou de Natal, mais la Congrégation semble s’incliner ces derniers temps vers des perspectives plus modérées. Ces variantes, cette diversité d’options ne font que manifester le dynamisme, l’extrême vitalité du vaste mouvement contemporain de retour au judaïsme, parmi les descendants de nouveaux-chrétiens, dans le Nord- Est brésilien.
*
Les orientations des descendants de nouveaux-chretiens, tant au Brésil qu’au Portugal, se distribuent ainsi, de nos jours comme autrefois, sur un vaste éventail de possibilités, qui dépendent des circonstances, du milieu, de la personnalité, en définitive du libre arbitre de chacun : généralement catholicisme sincère; pour une minorité, retour au judaïsme selon la procédure de la conversion formelle, tantôt acceptée avec enthousiasme, tantôt avec résignation ; pour une minorité sans doute encore plus faible, retour à un judaïsme souvent orthodoxe mais selon la procédure revendiquée de la teshuwâ (repentance) ; pour d autres encore, adhesions a l'une des multiples Églises protestantes ; ou bien indifférence agnostique et libre pensée ; ou enfin expression de la foi du souvenir a travers la recherche historique, généalogique, la création artistique, littéraire, etc. Mais reste évidemment l’option la plus simple en principe : perpétuer la tradition telle qu elle est, faire comme on a toujours fait, c’est-à-dire persister dans le marranisme clandestin. Combien de «Juifs marranes» considèrent- ils, comme Dona Emilia à Belmonte, que la seule religion «vraie» est celle que leur ont enseignée leurs parents, et que l’authentique fidélité exige de continuer les coutumes familiales dans le secret ? On ne saurait mesurer, par définition, ces continuités qui restent dissimulées, mais on peut supposer qu’au Portugal encore, à plus forte raison au Brésil, le marranisme souterrain n’est pas tari, et qu il donnera lieu peut-etre à bien d’autres résurgences.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
PAGE 60
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הרדיפה אחר משרות עירוניות
הרדיפה אחר משרות עירוניות
לצד התשוקה למעמד אצולה שרווחה בספרד כולה שאפו תושבי הערים במאה החמש־עשרה להשיג להם כיבודים ומשרות, בכל מיני דרגות, בממשל העירוני: במועצת העיר, במערכת המשפט, במנהל העירוני, במשטרה המקומית או המלכותית, בפיקוד על המצודה ובייצוג המלך. הרדיפה אחר המשרות נבעה כמובן מן הרצון לצבור כוח, השפעה והון, אבל גם מן החתירה ליוקרה חברתית והרצון לחדור לחוגי האוליגרכיה של העיר, שרקמתה הייתה מורכבת ומסובכת. משפחות שעשו להן הון ביקשו להחזיק במשרות ציבוריות שנים רבות ואף כמה דורות כדי למחוק את זכר מוצאן הנחות ולהתקבל לאריסטוקרטיה העירונית. תפקיד מבוקש היה חבר במועצת העיר, שנקרא רחידור(regidor) או ״איש העשרים וארבעה״(veinticuatro), מפני שמועצות הערים בספרד היו מורכבות רשמית מעשרים וארבעה חברים; אבל ברוב הערים פעלה אריתמטיקה פוליטית מיוחדת, שאפשרה את כהונתם של יותר מ־90 ״אנשי עשרים וארבעה״ במועצת העיר.
רבים מנושאי המשרות הללו היו קונברסוס. לדברי מרקס ויאנואבה (Márquez Villanueva), חוקר נודע של הקונברסוס, עמדו ארבעת העשורים הראשונים של המאה החמש־עשרה ״בסימן חדירה אטית, יעילה ומועילה של קונברסוס להמון מועצות עירוניות״, עד שלא הייתה כמדומה משפחת קונברסוס שאין לה ייצוג באיזו מועצה חשובה, ובכמה מקומות, כגון בקורדובה, שלטו הקונברסוס בחיי העיר. חוץ מן הסיבות שעליהן כבר עמדנו – אינטרס כלכלי ברור וניצול פטרונות פוליטית – פעלו כאן גם יצרי זהות סמליים וצורך חברתי אובייקטיבי. הנוצרים החדשים, שכל עוד היו יהודים היו מנועים מלמלא תפקידים ציבוריים, ביקשו עכשיו לנצל את ההזדמנויות שנפתחו לפניהם לא רק לשם תועלת כלכלית אלא גם כדרך לממש את זהותם החדשה. (תופעה פסיכו־חברתית דומה ניכרה בראשית האמנציפציה של יהודי אירופה). זאת ועוד, בספרד של המאה החמש־עשרה נוצר ביקוש אמיתי לאנשי מנהל מקצועיים, גזברים, רואי חשבון, מנהלי אחוזות וכדומה, והקונברסוס ענו על הצורך הזה בזכות מסורתם היהודית ומפני שהיו בעלי השכלה משפטית וספרותית, שלא הייתה לרוב האבירים הנוצרים הישנים.
למרות הצורך הענייני היו המינויים עצמם פעמים רבות שרירותיים. חלק מן המינויים נקבעו בידי אנשי החצר, כלומר בידי אלווארו דה לונה ושלוחיו, וניתנו לאנשי הסגל המלכותי לשעבר – עוזרים, מזכירים, מנהלי משק בית וכיוצא באלה, שהמשרה הייתה בגדר פיצוי על שירותם למען המלך והם ייצגו את האינטרסים שלו במקומות כהונתם החדשים. משרות עירוניות מבוקשות נמסרו אפילו לתושבי חוץ גמורים, שצברו תארים וכהונות בעיר אחרת, אבל הוסיפו להתגורר בעיר הבירה. עיוות בולט נוצר בדורות שלאחר מכן, כשכמה משפחות אוליגרכיה השתלטו על משרות עירוניות חשובות במין מונופול עובר בירושה. אין צורך לומר שהדבר עודד שחיתות וניצול לרעה, עורר מרירות והעמיק את הפער בין האזרחים מן השורה ובין המכהנים עליהם.
ריבוי מספרם של הקונברסוס בין נושאי המשרות מכל הסוגים יצק שמן על מדורה שכבר בערה ממילא. המרירות החברתית חברה אל השנאה כלפי השר השתלטן דה לונה, ויחד התפתחו והיו לתנועת מחאה וזעם עממי. סמוך לאמצע המאה כבר צברה המחאה פוטנציאל אלים, שהופנה במידה רבה נגד הקונברסוס. כמה היסטוריונים רואים בתנועה הזאת עימות בין מעמדות – מאבק בין הבורגנות העולה ובין המעמד הפיאודלי הישן, או בין שתי שכבות בתוך הבורגנות העירונית, או בין ההמון הפרולטרי לאוליגרכיה העירונית, או בין הדוגלים במונרכיה ריכוזית לקנאים לאוטונומיה עירונית. מאבקים שכאלה אמנם ניטשו בפועל, אבל הם לא היו תבנית היסוד. האנוסים נקלעו אליהם כשמעל לראשם מתנוסס הדגל ״יהודי מומר״, על כל היצרים והסטריאוטיפים הכרוכים בו, שכן הקונברסוס ירשו עכשיו את מעמד ״האחר שבפנים״ שהיה נחלתם של היהודים לפני כן; הם חיו במצב של ״אחרות חדשה״, שעוד נדון בו בפירוט בהמשך, ומורשת הזרות הזאת הגדירה את מצבם הקיומי והחברתי וגם עיצבה את דפוס המאבק הכלכלי שהיו נתונים בו. כמו שאירע בעבר ליהודים, קווי החזית של המאבק נגד הקונברסוס – חיתוך משתתפיו לסיעות יריבות והטיעונים שעלו במסגרתו – התעצבו במידה מכרעת בידי יצרי הזהות והאחרות שסערו בתוכו. אפשר לומר שפעל כאן דפוס יחסים עמוק יותר של אינטרסים ויצרים – מאבקו של הדומה נגד הזר, העצמי נגד האחר, ומאבקים בין תביעות להכרה ושלילתן – יותר משפרשנות כלכלית צרה של ההיסטוריה, אם מרקסיסטית ואם קפיטליסטית, יכולה להעריך.
מעמד הזרות החדשה של הקונברסוס בא לידי ביטוי בלשון העממית, בעולם הדימויים הספרותיים, ומאמצע המאה ואילך גם בהתפרצויות אלימות ובניסיונות חקיקה יוצאי דופן. הביטוי ״נוצרים חדשים״, שהיה ניטרלי בראשית ימיו, הלך וצבר משמעי לוואי שליליים; המילים קונברסו, קונפסו(confeso) ומראנו(marrano) נעשו כינויי גנאי; ובספרות העממית נפוצו סאטירות חריפות נגד הקונברסוס, שהציגו אותם בדמות רמאים ונוכלים, או יהודים בסתר המחללים את שם הנוצרי, וגם כחסרי דת, כופרים וציניקנים שכל מעייניהם נתונים לכסף. התעמולה הארסית התפרצה כמה פעמים בדמות פוגרומים, ומעל לכול ביקשה לשוות לאנוסים פחיתות אנושית מלידה ולהפוך אותם למעמד חברתי נוצרי נחות ומנודה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הרדיפה אחר משרות עירוניות
עמוד 108
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר
ר, דוד בוזאגלו: נולד בסידי־רחאל בשנת תרס״ב להוריו ר׳ שלום ורחל. בצעירותו למד את רזי המוזיקה האנדלוסית במראכש, אצל המלומד הגדול ר׳ חיים עטאר. בגיל שש עשרה בערך עבר לקזבלנקה, שם למד אצל ר׳ אברהם אביטבול ממראכש, שלימד תקופה קצרה בעיר זו. בגיל עשרים בערך לימד עברית בקזבלנקה בחברת ׳מגן דוד׳. עסק גם בהגהת ספרים. בשנת תש״ס איבד את ראייתו. בימים אלו נודע למלומד הגדול ביותר במוזיקה האנדלוסית- מרוקאית, וגם במוזיקה המצרית והתוניסאית היו לו יד ושם. בהשפעתו צברה מסורת הבקשות של מוגאדור ומראכש, שנדפסה בקובץ ׳שיר ידידות׳ (מראכש תרפ״א), אהדה רבה, וכך הפכה עד לימינו לעיקרית שבמוזיקה המרוקאית תוך כדי שהיא משכיחה מסורות אחרות, כדוגמת המסורת המכנאסית שכונסה בקובץ ׳ישמח ישראל בעושיו׳(מקנאס תרצ״א). בשנת תשכ״ה עלה לארץ. התגורר בקרית־ים. תלמידיו ושומעי־לקחו התקבצו סביבו, וכך בימים שבהם שקעה המסורת של יהודי מרוקו בא ר׳ דוד והקימה משפלות. נפטר ב־כ״ג אב תשל״ה ונקבר בקרית־ים.
על אף שר׳ דוד כמעט ולא החשיב את שירתו, ראו בה תלמידיו יצירה מופלאה. לאחר פטירתו נעשו מאמצים מרובים על ידי תלמידיו לאסוף את שיריו. הודפסו כמה קבצים ובהם שירתו של רד״ב, ביניהם: ר׳ יוסף יפרח, ׳יגיל יפרח׳, חיפה תש״ם; ר׳ מאיר אלעזר עטיה, ׳שירי דודים השלם׳ [במהדורות רבות]; ר׳ עמרם אדרעי, ׳מזמור לדוד׳, ירושלים תשנ״א.
ר׳ מאיר בוסקילא: נזכר בסדר חשבון(עמ׳ 56): ׳חזן מאיר בוסקילה (ש[י]לם במראכש)׳. נזכר גם בכת״י ששון ב (44א).
ר׳ משה ביטול: נזכר בסדר חשבון (עמ׳ 55): ׳חזן משה ביטול (ש[י]לם פי תגאנא)׳. כנראה ׳ביטול׳ הוא כינויו שהיה רווח, או זה קיצור משם המשפחה אביטבול. [הסוגריים במקור. ׳שלם פי תגאנא׳ פירושו שילם בתגאנא. כלומר ששילם הכסף בכפר זה.]
ר׳ משה ביטון: בכת״י ששון ב (44א) נכתב שמונה לגבאי קופת ׳מולאי יגי׳ בבית הכנסת ׳בן־יזר.
ר' אברהם ביטון: חידושים משמו בספר לקח טוב, יתכן שהוא מסידי־רחאל.
ר׳ יצחק דאבילה: קבור ליד סידי־רחאל. היו משתטחים על קברו.
ר׳ שלמה דהאן: אביו של ר׳ מאיר. מוזכר בסדר חשבון(עמ׳ 56): ׳סי׳ שלמה דהאן ויעקב אחיו הי״ו(שלחו מן אנזאל)׳.
ר׳ מאיר דהאן: ב״ר שלמה ואיזה. למד בישיבת ר׳ יעקב דהאן במראכש. שימש כשוחט. לו חמש בנות ובן בשם ר׳ שלמה.
ר, אברהם ואזאנא: בשני שטרות ממראכש מוזכר בתואר החכם השלם. בניו: ר׳ אליעזר, ר׳ חביב ור׳ רחמים.
ר, אליעזר ואזאנא: ב״ר אברהם הנ״ל. נולד בסידי־רחאל ועבר למראכש, בה היה לאחד מראשי ועד הקהילה.
שימש כמנהל מוסדות ׳אוצר התורה׳ במראכש. היה גם מפקח על סדרי הלימוד בישיבת ׳אוצר התורה׳ בעיר. אביא כאן תיאור קצר שכתב ר׳ רפאל עבו על ביקורו במראכש והקמת תלמוד תורה ׳אוצר התורה׳ בעיר. הוא מספר על אסיפה שכונסה עם רבנים ואישים חשובים מהעיר, יושב ראש האסיפה הכריז שכל מי שרצונו לדבר יבקש רשות, ור׳ רפאל נבחר לפתוח בדברים. וכן מתאר הוא את נאומו:
םובקשו ממני לפתוח המסיבה, ודברתי אני בהתעוררות רבה על מרכש בעבר שהיתה עיר מלאה רבנים וגדולי עולם וממרכש היתה התורה יוצאת לכל העולם, וכעת בעונותינו התורה מתמעטת ומס׳ תלמידים נמצאים, האם זה נכון..,ודברתי על הרבנים שמתו ומרב ההתפעלות הורדתי דמעות ורב הקהל התרגש והוריד דמעות מרב התרגשות. כשגמרתי יצחק אלמליח קם ואמר אני קרבן ואשתי ובני קרבן לאוצר התורה, ואמר זה בהתפעלות גמורה… ואחר כך דבר ר׳ אליעזר וזאנה ת״ח חשוב ועשיר דבר באופן חשוב והסביר את מעלתנו שאנחנו מחזירים העטרה ליושנה.
היה גזבר עול קופות תתסד נמראכש. תרם לצורך הדפסת ספרים רבים.“‘ תרם ל'בית חנוך־יתומים הכללי׳ בירושלים. ר חנניה דרעי מספר על תרומה גדולה שהעניק לו ר' אליעזר בעידוד ר יוסף משאש.- עסק בהדפסת ספרים לצורך הציבור. תלמיד חכם ודרשן. היה לו בית כנסת במראכש ברחוב ׳לפנדק לוצטי׳. לפרנסתו הפעיל טחנת קמח.
נפטר ב־י״א סיון תשי״ז ונקבר בהר הזיתים בירושלים. ר׳ חיים שושנה כתב קינה לזכרו. נשא לאשה את בתו של ר' יוסף פינטו. בניו: שמעון, אברהם ואסתר.
ר׳ חביב ואזאנא: ב״ר אברהם הנ״ל. נפטר ב־כ׳ שבט תשל״ב. בנו כתב קינה לזכרו. גם ד חיים שושנה כתב שתי קינות לזכרו. בניו: ד אברהם ור׳ חיים.
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר
עמוד 59
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה
החכם השלם הוא ספר ייחודי המקיף את דמות ההוד של אחד מגדולי ההוגים של יהדות צפון-אפריקה בדור האחרון, רבי יוסף משאש זלה״ה שפעל באלג׳יריה מרוקו ובישראל במחוז חיפה.
רבי יוסף משאש, פוסק הלכה נועז,סופר, משורר,דקדקן, היסטוריון,אומן העיטור ואיש המליצה, מתגלה בספר זה בפרופיל נרחב של תעצומות נפש בתפר העדין המצוי בין איש המסורת העתיקה אל מול דמות החדשן המכיר לעומק את אתגרי המודרנה והשעה. המפגש בספר עם דמותו המופלאה נוסך המון אמונה בהתמודדות עם מסע החיים. בקריאת הספר עולה לפנינו תמונת חכם שעולמו הקיף מרחבים מעוררי השתאות, מעיין נביעה בלתי נדלה הנותן מים חיים של תורה, הגות, מחשבה, הלכה וציונות. אישיות המכילה מנעד רחב של מרחבים רוחניים תרבותיים וחינוכיים. החכם השלם.
אלעד פורטל – סופר וחוקר יהדות ספרד המתמחה בפסיקת ההלכה ובמסורת המנהגים של יהדות צפון־אפריקה. איש חינוך, מרצה בישיבות, מכינות ומדרשות מגוונות ברחבי הארץ. כתב וההדיר ספרי הגות והלכה של חכמי יהדות המגרב. ר״מ ומנהל תיכון בישיבת אמי״ת אשדוד.
מבוא
לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה
מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א
החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.
מלאך ה' צבאות
ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.
היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.
דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש
עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.
הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.
הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
עמוד 10
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
הרב קלוד מאמאן, רבה הראשי של בורדו (לשעבר), נולד בשנת 1941 בעיר פאס למשפחה מבוססת ומיוחסת. אביו עסק בייבוא ובייצוא של עצים. בעצת הרב ידידיה מונסונגו, רבה הראשי של פאס, ובעידודו של הרב וולטנר מטנג׳יר, ב־1954 נשלח הנער קלוד מאמאן ללמוד בישיבת עץ חיים בטנג׳יר במשך שנתיים. בשנת 1957, כשהיה בן 16, בליווי אחיו הגדול מוריס, נסע הרב מאמאן לאקס־לה־בן כדי ללמוד בבית הספר התיכון. הנסיעה מפאס לאקס־לה־בן נמשכה כשלושה ימים. הם הפליגו באונייה עד מרסיי ומשם נסעו לאקס־לה־בן. הרב מאמאן נשאר באקס־לה־בן ארבע שנים, עד גיל 20. בספרו הביוגרפי תיאר הרב מאמאן את החיים היום־יומיים בישיבה, אה הקור העז ואת התנאים הקשים במקום(2015 ,Maman). כמו כן הוא תיאר את יום הלימודים שהחל בשבע בבוקר והסתיים באחת־עשרה בלילה, כשהבוקר הוקדש ללימודי קודש ואחר הצוהריים יוחד ללימודי חול.
קלוד מאמאן הצעיר נקלט היטב באקס־לה־בן והתחבב על הרבנים בישיבה. בחופשותיו נשאר בעיר כדי להדריך בקייטנות המקומיות, ובשלב מסוים אף נשלח לקורס מצילים וקיבל רשיון ממשלתי לשמש כמציל מוסמך. בגיל 19 למד שחיטה עם צבי חייקין, בנו של הרב חייקין, אצל הרב חייקין והרב גבאי. זאת ועוד, במשך כשנה למד להיות מוהל אצל מוהל מוסמך ורופא בישיבת שניידר׳ס שבלונדון. בשובו מלונדון, בשנת 1962, נקרא על ידי הרב יהושע קלינג, רבה הראשי של ליון, לעזור בקליטתם של יהודי אלג׳יריה שהיגרו לצרפת. ב־1966 התכבד הרב קלינג בעריכת הקידושין בין מאמאן ורעייתו פאני בקזבלנקה. פאני היא בוגרת סמינר תומר דבורה, והרב מאמאן הכיר אותה במחנה קיץ שהתקיים בעיר אנסי. הרב מאמאן נקשר מאוד לרב קלינג ולכן נשאר בליון עד שנת 1971. בשנים אלה הוא מילא תפקדים שונים בקהילה וגם כיהן לפעמים כרב העיר אנסי הסמוכה. בשנים 1975-1971 היה רב העיר ננט ובד בבד למד בסמינר הרבנים בפריז.
בשנת 1975 התמנה הרב מאמאן כרב הראשי בבורדו, תפקיד שבו כיהן עד 2006. בתפקיד זה הוא החליף את הרב ג׳קי עמר שעבר לפריז. בבורדו הוא היה גם רב צבאי, השתתף בוועדות שונות לקירוב בין הדתות(ליאון, 2010) ופיתח קשרים אמיצים עם ההנהגה הפוליטית המקומית, לדוגמה עם ראש העיר המיתולוגי של בורדו, רואן שאבן דלמאס. הרב מאמאן השתלב היטב בקהילת בורדו וחי בעיר 30 שנה. הוא אימץ את המנהגים המיוחדים של הקהילה ואת מנהגי מגורשי ספרד, שהגיעו אל העיר במאה ה־16 לאחר גירושם מפורטוגל, ושילב אותם בבית הכנסת המרכזי שבעיר.
הרב מאמאן הוא דוגמה לבוגר אקס־לה־בן אשר המשיך את לימודיו התורניים במסגרת סמינר הרבנים בפריז ואחר כך השתלב בעבודה בקהילה. מבט על מסלול חייו מדגים כיצד ישיבת אקס־ לה־בן עודדה את בוגריה לפעילות קהילתית ולהכשרות בתחומי ההלכה (שוחטים ומוהלים) מזה ולהכשרות שאינן קשורות לפרקטיקות דתיות (כמו קורס מצילים) מזה. במסכת חייו של הרב מאמאן ניכר יישום האידאולוגיה של מוסדות החינוך שבהם התחנך, קרי השאיפה להכשיר בוגרים שתורתם אומנותם, אך גם כאלה הממלאים תפקידים חיוניים בקהילה.
הרב מאמאן מייצג אה מערכת היחסים החמה בין העולם האשכנזי לעולם הספרדי, כמי שהתחנך, למד והתפתח הן במרוקו, הן בצרפת והן באנגליה. בראשית שנות ה־60, כשמספר התלמידים ממרוקו היה קטן, נקלט התלמיד מאמאן באקס־לה־בן וזכה לתמיכת הרב חייקין. בבואו לשאת את רעייתו, חזר הרב מאמאן לקזבלנקה, ושם השיא את בני הזוג הרב קלינג האשכנזי, ולא הרב שלום משאש המרוקאי. בהכשרתו המגוונת ייצג הרב מאמאן ״רב כול־בו״, המשמש הן כפוסק הלכה והן כמנהיג קהילה המעורב בחיי היום־יום שלה וער לצורכיה, ובין היתר עסק בשימור המורשת עתיקת היומין של מגורשי ספרד ופורטוגל. זאת ועוד, הרב מאמאן הבין שהחיים בגולה מחייבים פיתוח יחסי גומלין טובים עם רבנים, כמרים ואימאמים.
מרים חלימי, רכזת מנהלית בסמינר תומר דבורה והרוח החיה במקום, ״אנציקלופדיה מהלכת״ לתולדות המוסד, נולדה בשנת 1961 בפאס להורים ממשפחת אבוחצירא, ממגורשי ספרד. חלימי למדה בבית הספר היסודי אליאנס בקזבלנקה, ובשנת 1973, כשהייתה בת 13, נשלחה ללמוד בשטרסבורג בבית הספר הציוני דתי עקיבא, בהנהלתו של ז׳אן פול אמויאל. במחזור שלה בבית ספר עקיבא למדו 30 בנות ממרוקו. בשנת 1976, בתום שלוש שנות לימודים, החליטה מרים לעבור ללמוד באקס־לה־בן, כיוון שמזג האוויר בשטרסבורג הקשה עליה וכיוון שרצתה לחיות בקהילה דתית אורתודוקסית קטנה, צנועה, עממית וחרדית. כשחלימי סיימה את בית הספר התיכון, היא עברה ללמוד בסמינר המקומי ש״כולו קודש״ וקיבלה הכשרה כגננת. לעומתה, שתי אחיותיה למדו רפואה בשטרסבורג ונשארו בעיר גם לאחר סיום לימודיהן.
בשנות ה־80 של המאה ה־20 נישאה חלימי לתלמיד כולל באקס־לה־בן, חוזר בתשובה, יליד אלג׳יריה, שעבר למחייתו כשוחט. בשנים ההן היא לימדה בבית הספר היסודי, ובשנת 1985 החלה לעבוד כמנהלת הכספים ומנהלת החשבונות של סמינר תומר דבורה.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
עמוד 90
"א-ת-ם נצבים היום כולכם,
לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט)."א-ת-ם"
"א-ת-ם נצבים היום כולכם,
לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).
"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.
"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.
"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שם ר"ה בתורה.
"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין,
"לפני יהוה אלהיכם".
תהליך התשובה והגאולה בדורנו:
א. "והשבות אל לבבך…
ב. ושבת עד יהוה אלוהיך…
ג. ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…
ד. ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך",
המטרה הסופית:
"לאהבה את יהוה אלהיך
בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)
התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו
(הרב קוק, אורות התשובה ו ב).
ברגע שהאדם ניצב מול ה- א-מ-ת הפנימית שלו,
הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –
ובכך הוא זוכה להתייצב לדין
בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,
וכדברי רבנו-אור החיים-הק':
"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".
בראש השנה הבעל"ט,
כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו
הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,
ע"י תשובה מאהבה.
מאת: הרב משה שמיר אסולין
במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?
ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?
ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח).
רבנו-אור-החיים-הק'
מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים" (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.
מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.
במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.
גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.
כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).
הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.
רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:
"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות.
"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.
זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.
"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).
דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).
לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.
מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.
הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.
אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.
מסר אמוני:
עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',
אלא גם ידי חובת בני אדם,
בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).
הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).
המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.
הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".
"הנסתרות ליהוה אלהינו –
והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).
"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).
המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).
רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו", ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:
"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.
הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.
הרמב"ם אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.
על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).
אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.
על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).
אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.
דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).
הצדיקים, הרשעים, והבינונים,
ביום הדין והנורא – בראש השנה.
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.
א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;
ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;
רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.
הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.
הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).
שני מרכיבי התשובה העיקריים
במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".
שלב א: "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.
את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".
שלב ב: "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.
סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:
א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?
את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.
א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).
ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".
רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).
"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.
ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".
כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.
ג ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה – ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:
"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /
ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".
המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה
השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".
תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:
הימים הנוראים והתשובה מאהבה.
השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.
הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת, ולהלן דברי קודשו:
"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).
רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).
שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:
א. עזיבת החטא: כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.
את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.
ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה: חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.
ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.
הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:
"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".
"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}. כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".
בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:
- "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
- ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
- "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
- "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות לשגגות בלבד.
החתירה אל האות ה"א
בתהליך התשובה התשוב – ה.
"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.
רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).
תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.
ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.
הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.
הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.
המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:
"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).
הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.
א. השופר במקורות:
א. "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).
מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.
ב. "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).
כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".
ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).
"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה. המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.
בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).
ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).
את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".
הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).
א. תקיעת שופר וטעמיה.
"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).
"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).
"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".
השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,
חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.
א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים
למצוות השופר בראש השנה.
א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה" (תהילים, צ"ח).
ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.
ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".
ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).
ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).
ב. קולות השופר –
מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:
"עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"
"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).
הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.
- ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.
בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.
תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.
המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).
אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.
להתבשם באור החיים – למוצשק.
לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.
"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.
רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.
קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".
הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.
התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.
הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.
המסר האמוני של הסיפור:
"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,
לקראת ראש השנה הבעל"ט,
ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",
לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.
וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,
והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.
ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdî Meh’ammed ben- Aouda"
Sîdî Meh’ammed ben- Aouda"
C’est un des saints les plus vénérés delà province d'Oran, à qui Dieu a donné le privilège de faire du lion l'animal le plus doux de la création.
Ce marabout, qui vécut à la fin du XVI siècle, était venu du Sâgiet el-h’amrà, cette région située au sud du Maroc, et qui a été, dans l’Islàm, comme la pépinière des fanatiques et des saints. Parvenu, après un long voyage, sur les bords de l’Oued Mina, en Algérie, il se mit à y exercer son ministère, mais découragé par le peu de zèle religieux que manifestait la population de ces parages, ilse retira sur une montagne solitaire; il y découvrit une grotte, où il résolut de vivre dans une sainte retraite. La
grotte était remplie d'ossements et de carcasses d'animaux, qui ne lui laissaient aucun doute sur les habitants de ce repaire. Sans s'en inquiéter, après avoir nettoyé la grotte des débris de cadavres qui la souillaient, il étendit au fond quelques touffes d'herbe, et, se prosternant lefront dans la poussière, il pria avec ferveur. A ce moment, deux lions de taille énorme entrèrent dans la grotte, ayant chacun, dans leur gueule, une brebis. A la vue du saint en prière, les carnassiers s'arrêtèrent et vinrent doucement déposer aux pieds du marabout les brebis tremblantes d'effroi; puis ils s’approchèrent du saint, qui leur imposa les mains et en fît ainsi des lions marabouts.
« Les lions, dit un proverbe arabe, sont les chiens de Dieu (qilâb Allàh). » Dès lors, chaque jour, les lions allaient chercher la nourriture du saint, lui rapportant des branches de figuier ou de chêne chargées de fruits, ou des tiges de céréales ou d'autres produits de la campagne.
Le saint mourut dans la grotte où il avait vécu, et les lions préparèrent sa fosse, où un disciple du marabout, miraculeusement conduit auprès de sa dépouille mortelle, l’ensevelit.
Ce disciple, Sîdî Mbàrek, en possession des dernières volontés que le saint avait eu soin d’écrire avant sa mort, se fit reconnaître par ses compagnons en qualité de Khalîfa' du saint, et devint le chef d’une corporation sous le vocable de Sîdî Meh’ammed ben'Aoûda.
Depuis lors, les membres de la confrérie élèvent de jeunes lions apprivoisés qu’ils promènent, attachés à une corde d'h’alfa, dans les douars de l’Algérie.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdî Meh’ammed ben- Aouda"
Page 59
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
כוחא דהיתרא
ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.
- בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:
האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.
הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.
לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע
הגר״י משאש ע״ה.
ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי
בדלות.
מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.
אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה׳.
אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.
- ועוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.
- ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.
- אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.
- 3. והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.
ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.
הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
עמוד 13
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
"Le salamonté est arrive
L'action s'était concentrée principalement dans le transfert des juifs des enclaves espagnoles, qui se trouvaient sur les côtes méditerranéennes du Maroc. Quant à moi, personne ne m'avait donné d'instructions à ce sujet, excepté cet ordre dit en passant qui était l'intention de conserver la Misguéret. Et, en effet, nous avons durement travaillé pour conserver la Misguéret, parce que des groupes continuaient encore à arriver en provenance de l'autre côté de la frontière, et non pas tous par l'intermédiaire de l'opération Yakhine. Ainsi, nous nous préoccupions tout le temps de conserver les axes ouverts, c'est-à-dire, les axes Ceuta, Mélilla, Malaga, Algésiras, Gibraltar et l'axe vers le camp d'immigrants principal à Marseille.
Tout en continuant la routine de mon travail, j'allais une fois par semaine à Mélilla et la semaine suivante à Ceuta. Les axes sont demeurés ouverts et les immigrants clandestins continuaient à arriver et alors, l'une des nuits de Hanoukka, il m'est arrivé quelque chose que je n'oublierai jamais.
Les agents secrets marocains à Mélilla me surnommaient "Salamonté", c'est-à- dire "le saumon" (pourquoi? je ne sais pas…), et ce surnom se trouvait dans leur compte-rendu, par exemple "le salamonté est arrivé". Lors de cette même visite, j'ai acheté un chapeau et je m'étais bercé d'illusions qu'ils ne me reconnaîtraient pas. Cependant, deux semaines après, leur compte-rendu continuait cette fois-ci par ces mots, le "chapeau est arrivé".
Ceci n'est qu'une introduction à ce qui s'est passé. En général, lorsque les immigrants arrivaient en hiver à Mélilla, il n'entraient pas dans la ville par les routes régulières, mais via des passages montagneux. Et en hiver, les passages via les montagnes et via la voie montagneuse de "Targuaz" étaient les plus difficiles – et s'ils arrivaient en direction de l'est. d'Oujda. alors la route était encore plus difficile, et ils étaient obligés de marcher de longues heures interminables. Et tout celui qui a vu une caravane d'immigrants. femmes, vieillards et enfants, seulement celui-là pourra comprendre ce que signifie la mission de marcher avec un tel groupe dans ces montagnes pendant des heures.
Dans l'une de ces nuits pluvieuses, je me trouvais dans le port de Mélilla, et à côté de moi se trouvait l'un des officiers espagnols (qui toujours nous accompagnaient, pour donner une couverture à l'événement). La pluie était battante, et nous attendions. Nous savions que devait arriver de l'ouest une barque contenant de 20 à 25 immigrants. Soudain, on aperçoit une lumière lointaine qui s'approche, comme si quelqu'un s'approchait muni d'une torche minuscule. A la levée du jour, j'ai distingué un bateau qui s'approchait de la côte, une espèce de petite embarcation chargée de façon excessive par plusieurs dizaines de juifs. J'ai observé à travers l'obscurité et j'ai vu que l'on y faisait descendre sur le quai de vieux juifs, des femmes et des nourrissons. Je me suis approché et j'ai vu les immigrants clandestins qui se tenaient là-bas, mouillés et tremblants. Je me suis approché d'eux et je leur ai dit: "Shalom, soyez les bienvenus!" à ce moment-là, hormis le bruit de la pluie, régnait le silence sur la jetée. Et puis soudain, en entendant la bénédiction en hébreu, a percé un cri que de ma vie entière je n'en avais entendu de pareil. C'était quelque chose de terrible! Et malgré le fait que c'était la nuit, ils s'étaient tous prosternés à terre et avaient embrassé le sol. Ils avaient eu l'impression erronée qu'ils étaient arrivés en… Israël.
Et moi – j'étais là, les larmes aux yeux. Je les ai relevés du sol et leur ai expliqué à quel endroit ils se trouvaient vraiment. Mais cette image, je ne l'oublierai jamais.
Méir Knafo rajoute quelques éléments aux souvenirs de son ami, Béni Meitiv: "Je me souviens de notre "représentant" à Malaga, de "Calousta, et à travers l'histoire de cet homme qui était membre du conseil municipal de Malaga, cela me ramène a l'année 1961, lorsque j'ai fui le Maroc avec ma famille. Nous sommes arrivés à Mélilla et y sommes demeurés quelques jours, et un matin, nous avons navigué ers Malaga. La traversée a été très difficile, le transbordeur tanguait tout au long de la route et tous les voyageurs étaient malades.
– Très dix heures de navigation, nous sommes arrivés à Malaga, et nous y avons été acueillis par ce même "pédicure" qui est évoqué dans l'histoire de Béni. Il nous a amenés du port à un café du centre ville de Malaga pour y boire un café – c'et: que nous pensions. Une heure est passée, puis une autre. La ville était illuminee et des cortèges des joyeux habitants étaient passés, et nous, nous étions encore. :
assis dans ce café. Alors, nous est parvenue l'information de "Calousta" que. à son grand regret, en raison d'une fête chrétienne, il n'avait pas réussi à nous trouver de chambres dans aucun des hôtels de Malaga, et que nous devions passer la nuit dehors. Après des heures d'attente dans le café, avaient déjà été rassemblées : tables et les chaises, et il n'y avait plus que nous seuls sur le trottoir, environ trente hommes, femmes et enfants, jusqu'au petit matin. Quelques hommes du groupe et moi-même avions décidé de ne pas fermer l'œil afin de veiller aux membre de nos familles qui s'étaient endormis accablés de fatigue. Nous dirons à la décharge de cet homme, qui n'était pas jeune, qu'il était là présent toute la nuit, et ne nous a quitté qu'à notre embarcation pour Gibraltar."
Le grand Rabbin d'Israël, le Rav Moché Shlomo Âmar A l'âge de 12 ans (Janv. 1961) il a été arrêté par la police marocaine avec les élèves de Talmud Tora et Otzar Hatora à Casablanca, lors de la. ' visite de Gamal Abdul Nasser au Maroc. A l'âge de 13 ans, en 1963, il réalisa sa Alyah avec ses parents dans le cadre de l'opération Yakhine Ici avec Michel Knafo.
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Page 520
ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון
תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933-1945
ובחזרה לגרמנים. אין ספק שלאחר ההתקוממות הרגישו יותר חופשיים להפיץ את תעמולתם בצפון מרוקו ומשם לאזור הפרוטקטוראט הצרפתי, לכל אורך מלחמת האזרחים הספרדית ועם פרוץ מלחמת העולם. בפברואר 1937 מדווח לפאריס אלברט סאגס, מנהל בית ספר כי״ח בטנגיר, שמסתובבת בעיר חוברת בערבית תחת הכותרת היטלר ובה קטעים ממיין קמפף, וכמו כן שלנגנהיים, המכונה בעיר ׳׳לורנס הגרמני״, מכין כנראה בטיטואן תרגום שלם של הספר, שהוא מתכוון להדפיס ולהפיץ. בספטמבר אותה שנה הוא כותב שבהמרצה של אדם בשם Fritz או Fitche מנסים לייסד בטנגיר ליגה אנטי־יהודית. ב־1938 מופצים מטנגיר לכל האזור חוברות של הפרוטוקולים של זקני ציון. ומראשית 1939 רדיו ברלין Zeesens ששידרה עד אז בערבית ספרותית החל לשדר בערבית מרוקאית מדוברת ובברברית. בשידורים אלה, מרגע שפרצה מלחמת העולם, היא כונתה ״מלחמת היהודים״, כי ״בני הברית נלחמים למען היהודים״. כך גם כונתה בנאומי המופתי, שניתנו בשידורים חוזרים ונשנים.
בטיטואן לנגנהיים ניסה ביתר שאת לרתום לצד גרמניה את אנשי מפלגת הרפורמות הלאומנית, האיסלאה, והצליח להביא לברלין משלחת מהמפלגה בראשות עבד אל־חאלק טורס ב־.1941 ובמאי 1942 קונסול צרפת בטיטואן דיווח לרבאט שחוברת מטעם העתון הברלינאי בריד אל שארק, תחת הכותרת ״האיסלאם והיהודים״ מסתובבת בין תלמידי בית הספר הלאומני של מוחמד אל־מקי נאצירי. אך בניגוד לנאצירי, טורס לא נשבה בשירת הסירנות הנאציות, שמר על יחס הוגן ליהודי עירו ולפי עדות דודי ר' יצחק גרסון אף התערב פעם כדי לדכא הפגנה של מקומיים נושאים צלבי קרס שצעדו לכיוון המלאח.
בטנגיר, מרגע שהכוחות הספרדים השתלטו על העיר בקיץ 1940, היתה לגרמנים יד חופשית כמעט לגמרי. אם בעבר גורשו מהעיר תועמלנים שניסו לעורר הסתה ולייצר מהומות נגד היהודים, כמו השוויצרי Ferdinand Pfeffer או הגרמני,Karl Völman מעתה הקונסול הגרמני השתלט על ארמון המנדוב, בו הסתובבו אנשים במדים גרמניים, ומשם הפעיל צבא של מרגלים ותועמלנים.
כל הפעילות הזו לא מנעה את ספרדים לנסות ולדכא כל תסיסה, אנטי־יהודית או אחרת, למען אבטחת שליטתם, והם אף איפשרו כניסת פליטים יהודים לעיר.
היהודים בעצמם לא טמנו ידם בצלחת ורבים, לפי דיווחים ספרדים, עזרו ל-Intelligence Service הבריטי במקום, ביניהם נציג חברת Shell אליהו אזאגורי וכל עובדי בנק פאריינטה. כמו כן דווח על רבים שעבדו עבור Deuxieme Bureaux הצרפתי, על מחלקותיו השונות בטנג'יר, מחלקת Andre Pierre, מחלקת Truchet, ובעיקר מחלקת.Luizet גם בטיטואן היו יהודים שאזרו אומץ ועבדו בשביל שירותי הביון של קונסולית צרפת, כמו דוד אאודאי, וקונסולית בריטניה, כמו נסים בן עטר וחיים בן נאים. פעילות זו אף הורחבה אחרי מבצע לפיד, כשהיהודים הרגישו שהרוח משנה כיוון.
הגרמנים מצידם המשיכו בהסתה, כשעם מבצע לפיד הם קושרים עתה את היהודים עם האמריקאים ועם האנגלים. פוזרו פליירים שקראו לחבל ברכוש אמריקאי, צבאי או אחר, והציגו את היהודים ככאלה שחברו הן לאמריקאים והן לבולשביקים כדי להחליש את האיסלאם. באחד מהם נכתב: ״היהודים, מקור הרוע, הגורם העיקרי לכל המלחמות, לכל הצרות של העולם, […] יש צורך להילחם כתמנון היהודי, בנחש הציוני, בלוחמנות האנגלו־יהודית״. דף אחר ציטט מהקוראן: ״מעוררי השנאה העזה ביותר נגד המאמינים הם היהודים ועובדי האלילים״ וממשיך: ״היהודים והמלווים בריבית גונבים מהמאמינים וחייבים להיענש על כך״. בפליירים גם שולבו קריקטורות, אחת מהן מציגה חיילים אמריקאים ויהודים בוזזים בית של מוסלמי. בחגיגות עיד אל־אדחה של 1942 הפיצה הקונסוליה הגרמנית 10.000 עותקים של עלון בו נכתב: ״חברינו המוסלמים! בחג קורבן זה אנו מאחלים לכם את ברכת והגנת האל. אתם יודעים שלכל אורך ההיסטוריה היתה לכם גרמניה חברה נאמנה. אתם יודעים שאויביכם, היהודים, האנגלים והאמריקאים, הם גם אויבי גרמניה, ושתקוותכם שלעמים הערבים יהיה עתיד טוב יותר היא באותה מידה התקווה והמטרה של גרמניה. הייל ושאלוהים יהיה עמכם״.
רדיו ברלין הרהיב את שידוריו באותה התקופה ושידר שידורים מיוחדים לאזורים השונים. עבור צפון מרוקו השתמש בשדרן מאזור הריף, מחמד בוזיד. באזורים רבים שודרו קריאות להרוג יהודים, אך לא ברור, ולא בטוח, שקריאות אלה, כדוגמת הקריאה של המופתי ב-1944 ״הירגו ביהודים היכן שתמצאו אותם, בשם אהבת האל, ההיסטוריה והדת״, שודרו גם לצפון אפריקה. שידורים אלה הפכו למאמץ המרכזי של התעמולה הגרמנית, כי הספרדים, בעקבות פיטורי השר הפלאנגיסט Serrano Suner ממשרד החוץ בספטמבר 42, ובעקבות מבצע לפיד בנובמבר, החלו להצר את פעילות הקונסוליות הגרמניות. הטעם העיקרי לכך היה הרצון לרסן את התנועה הלאומנית המרוקאית, אשר ידעו שנעזרה כספית על ידי הגרמנים, אבל דרך אגב ריסנו גם את נסיונות ההתססה האנטי־יהודית. מכל מקום החל מ־1943 מתמעטות לגמרי העדויות על חומרים כתובים, בניגוד לעדויות הממשיכות על השידורים. כך שמבצע לפיד סימן שינוי מגמה גם בקשר לתעמולה הגרמנית באזור.
לסיכום
אפשר לאמר שהגרמנים השקיעו רבות בתעמולה פרו־נאצית וגם בהסתה אנטי־יהודית. אבל כל המאמצים שלהם לא הצליחו להביא לתוצאות משמעותיות כלשהן. הספרדים צעקו השכם והערב סלוגנים אנטישמיים בחצי האי ואף אחרי ביקור הימלר במקום החלו לרשום פרטים על היהודים שבחצי האי ולכנס אותם בארכיב מסודר, ׳׳הארכיב היהודי׳׳, ,el Archivo Judaico ש׳׳נעלם׳׳ באורח פלא מאוחר יותר. אבל יהודי הפרוטקטוראט לא הוכנסו בו או לא הספיקו להיות מוכנסים בו, ובכל מקרה לכל אורך מלחמת העולם הספרדים לא נגעו לרעה ביהודי הפרוטקטוראט, מלבד מעטים שנשפטו כבונים חופשיים. ואילו המוסלמים, אם כמה מראשי הלאומנים נטו לקוות שגרמניה תעזור למאווייהם הלאומיים, תהפוכות המלחמה ציננו אותם. ולגבי יחס הרוב המוסלמי ליהודים אני בהרגשה שההסתה הגרמנית כמעט ולא השפיעה. בכל התקופה התקיימו בערי הצפון כמה הפגנות בודדות, לא מהומות של ממש. אם הנאצים קיוו לעורר את המוסלמים לפרעות כמו ה׳׳פרהוד׳׳ בבגדד ב־ 1941, אז הם נחלו כישלון.
ברית מספר 42 בעריכת אשר כנפו ודוד בן שושן מבט על טיטואן ומרוקו הספרדית ועוד….תעמולה נאצית במרוקו הספרדית 1933־1945 -יצחק גרשון
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.
המעבר לשיטות הברחה חדשים הכתיב גם מעבר משימוש בתחבורה ציבורית להפעלת יחידת נהגים מקצועית, שחבריה היו מתנדבי ׳׳המסגרת״. עם הזמן היחידות עברו משימוש ברכב שכור לרכב עצמי. בשלב ראשון נרכשו ארבע מכוניות על שם יהודים שכבר עזבו את מרוקו ובשלב שני הוקמה חברה להשכרת מכוניות שלצורך הכיסוי פעלה כחברה מסחרית רגילה שארגנה טיולים באוטובוסים אך שימשה בעיקר את מבצעי ההברחה. בשיטה זו, ההוצאה הייתה זולה יותר משכירת מכוניות. בראשית הפעלת ההגירה המחתרתית, כשחברי החוליות עדיין השתמשו ברכב ציבורי, חבר חוליה היה מביא את המשפחות עד לתחנת הרכבת וחבר חוליה שני היה מוסר לידיהן את כרטיסי הנסיעה. בזמן הנסיעה ברכבת או באוטובוס, חבר חוליה שלישי הצטרף לנסיעה מבלי שהנוסעים הכירו אותו, ופיקח עליהם לאורך מסלול הנסיעה. מתנדב סמוי זה חשף את עצמו לפני המשפחות רק בתום הנסיעה ומסר להן הנחיות חדשות.
אחרי שנחשפה זהותם של מתנדבים אחדים על־ידי האוכלוסייה היהודית המקומית עברה השלוחה בהדרגה להפעלת ״ניידות׳׳ מורכבות מאנשי מקצוע שכירים בפיקוח המטה המרכזי. הניידות היו מהירות וגמישות והסתגלו במהירות לתנאי העבודה המשתנים. עם התחלת השימוש בניידות, שכללו גם מתנדבות יהודיות צעירות, הדריכו נהגי ״המסגרת״ את הנוסעים בנושא הכיסוי להימצאותם בדרכים. המכוניות נסעו בזוגות ובתקופות לחץ יצאו בקבוצות של 15 מכוניות עם סימני קשר ביניהן. כשהנסיעה הייתה ארוכה במיוחד, אוכסנו המשפחות בבתי מלון בבעלות יהודים או בווילות שהושכרו מראש למבצע. הנהגים אף בישלו ארוחות למשפחות וטיפלו בסידורי הלינה. הם סיגלו לעצמם הרגלים מחתרתיים שעיקרם מגע קצר עם המשפחות, שהות מינימלית במקום, תנועה ונסיגה מהירים. תורגלה גם העברת הנמלטים מיד ליד, בשרשרת סמויה לאורך כל מסלול ההברחה.
סמוך למובלעות הספרדיות בחוף הים־תיכוני, נכנסו לתמונה מבריחי הגבולות המקצועיים, ספרדים או מרוקנים, וקיבלו את היוצאים מידי פעילי חוליית ״לביא״. אתר ההפלגה מן החוף עד לסירות והדרכים המובילות אליו סומנו מראש בידי ראשי שלוחת ״מקהלה׳׳. כמו כן, נערכו בדיקות ימיות על ידי אנשי מקצוע בנושא מהירות הרוח, גובה הגלים, תנאי מזג האוויר ותקינות הסירות. מכוניות ׳׳המסגרת״ הגיעו לאתר החוף משעות הצהריים ונהגיהן הקימו אוהלים קטנים לכל משפחה או שתיים, מרוחקות אחת מן השנייה ביותר ממאה מטר, כדי ליצור תחושה של בילוי משפחות על החוף. עם רדת החשיכה קופלו האוהלים ושוכניהם המתינו לעלייתם לסירות. בסביבות השעה עשר בלילה הגיעה ספינת דייגים קרוב לחוף ופעילי ״המסגרת״ יצרו אתה קשר באמצעות פנס רגיל. אחרי שבדקו שהחוף נקי ממשמרות המשטרה המרוקנית ניתן האות לסירה הראשונה להפליג מספינת המבריחים אל החוף.
העלאת המשפחות לסירות התבצעה באחריות חוליית החוף ונטלו בה חלק מפקד המבצע ומפקדי הספנים הספרדים. כל סירה הסיעה כעשר נפשות בכל הפלגה. נהג שנוסעיו הספיקו להפליג לסירה נסע חזרה עם מכוניתו, ללא אורות, מאתר ההפלגה שעל החוף למטה המבצע בקזבלנקה. אורות של מכונית היו עדות לכך שמתקרבים גורמים זרים לשטח הפעילות המחתרתית. אחרי שהאחראים על המבצע בדקו שהשטח נקי מכל סימן שיעיד על הפעילות החשאית הלילית, נסעו אחרוני הנהגים עם מפקד המבצע, מבלי לחנות בסביבת האתר. הנהגים הכינו מראש סיפורי כיסוי לשעת הצורך, לפיו, הנהג היה מחוסר עבודה, ישב בבית-קפה בעיר המוצא של היוצאים ובשלב כלשהו פנה אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו להסיע את בני משפחתו לשמחה משפחתית. על הנהג היה לטעון שמכוניתו התקלקלה ליד האתר על החוף.
במובלעות התנהל המשא ומתן הכספי עם המבריחים, על תנאי ההסעה ביבשה עד לגבול, ועל ההסעה בסירות שהעבירו את המשפחות מן החוף המרוקני עד למובלעות הספרדיות. במשא ומתן הקפידו ראשי ״המסגרת״ על תנאי חשוב שעיקרו הפרדה מוחלטת בין הברחת המהגרים ובין הברחת סחורות. אם נתגלו סחורות בספינה שהבריחה משפחות, תכולתן הושלכה לים. יש לציין שנוכחות שוטרים וגורמים ביטחוניים מרוקנים בנתיבי ההברחה לא הייתה קשורה למבצעי הברחת מהגרים אלא להברחת סחורות וסמים שהייתה נפוצה במחוז הרי הריף. למבריחים המקצועיים היו קשרים מתאימים משני עברי הגבול והם העבירו את המשפחות בכלי שייט שבבעלותם בזכות ניסיונם בעקיפת מחסומי הבדיקה ותחנות המכס בגבול. לרוב הם שילמו שוחד לפקידי משמר הגבול כדי שיאפשרו להם את המעבר. סכום זה נלקח בחשבון בתשלום שדרשו המבריחים מנציגי ״המסגרת״. לעתים, המבריחים החזיקו בבעלותם סירות, מוניות וחוות בקרבת הגבול.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.
עמוד 75
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948-page 28
III. Résultats et limites de la scolarisation de l’enfance juive sous le Protectorat français
Les inspecteurs français chargés du contrôle de l’enseignement israélite au Maroc ont été généralement frappés par l’empressement avec lequel la population juive se prêtait à l’œuvre de scolarisation : « La fréquentation d’une école apparaissait à la majorité des premiers [les Musulmans] comme une détestable et incompréhensible invention des Français, et aux seconds [les Juifs] comme une chance inespérée ».
En effet, dans une large mesure, les oppositions du début avaient été vaincues : les parents désiraient envoyer leurs enfants à l’école, qu’il s’agisse de garçons ou de filles. Bientôt, locaux et personnel enseignant s’avéraient insuffisants : entre les deux guerres, à peine 50 % de l’enfance juive scolarisable était effectivement scolarisée dans les écoles dispensant un enseignement de type européen. La presse juive marocaine de l’époque décrit, avec profusion de détails, les scènes qui se déroulaient à chaque rentrée scolaire, lorsque l’école affichait complet. Des milliers d’enfants continuaient soit à recevoir l’enseignement traditionnel, soit à rôder dans les rues des mellahs.
Non seulement la scolarisation du bled ne « démarra » effectivement qu’à partir de 1945, mais encore les possibilités de scolarisation offertes aux enfants juifs de Casablanca étaient insuffisantes.
Les chiffres les plus probants concernant la scolarisation de la population juive dans son ensemble sont fournis par les recensements de population de 1951/52 et de 1960. En 1952, dans l’ensemble du Maroc, 56 % des garçons et 50 % des filles âgés de dix à quatorze ans étaient recensés comme « écoliers ». A Casablanca, le taux de scolarisation était de 60 % pour les garçons et 54 % pour les filles du même âge. Le recensement ne précise cependant pas le terme « écober », qu’il applique probablement à tous les enfants scolarisés, que ce soit dans un cadre traditionnel ou européen.
A partir de quinze ans, la proportion des jeunes continuant des études postprimaires diminuait rapidement. L’écart du taux de scolarisation entre filles et garçons allait en grandissant. Parmi les jeunes âgés de vingt et vingt-quatre ans, classe d’âge qui comprend les étudiants, 129 garçons et 59 filles, pour l’ensemble du Maroc, étaient déclarés comme tels. Les résultats du recensement de 1960 concernant l’alphabétisation de la population juive confirment les prévisions qu’on pouvait établir à partir du recensement de 1951-52 .
En 1960, 43 % de la population juive restait donc analphabète; toutefois, 81,9 % des enfants âgés de dix à quatorze ans étaient scolarisés. La même année, la délégation régionale de l’Alliance estimait qu’elle réussissait à scolariser à 100 % l’enfance juive scolarisable dans les grands centres. Selon ses statistiques, l’Alliance israélite universelle aurait scolarisé 15 761 enfants en 1939 et 30 123 en 1959. En vingt-six ans, les effectifs avaient donc presque doublé. A partir de ce moment, ils décrûrent rapidement, essentiellement à cause de l’émigration. Ces statistiques, ainsi que les chiffres indiqués par le recensement de 1960, ont une valeur toute relative. On ne tient pas compte, d’une part de l’alphabétisation en hébreu répandue parmi la population masculine âgée, d’autre part, de l’émigration d’une partie importante de la population.
Toutefois, par rapport à la population marocaine musulmane, la population israélite avait une avance considérable : en 1960, 13,5 % de l’ensemble de la population marocaine musulmane savaient lire et écrire; dans le groupe d’âge le plus favorisé (dix à quatorze ans), 29,8 % étaient alphabétisés, chiffre proche du groupe d’âge le plus défavorisé de la population israélite (plus de soixante ans), dans lequel 23,7 % savaient lire et écrire en arabe ou en français. Comparée au retard de scolarisation de la population musulmane, la scolarisation de la population juive, malgré ses insuffisances, représentait une avance d’une, voire de deux générations.
Cependant, cette scolarisation elle-même comportait de graves lacunes. Les enfants entassés dans des classes surchargées devaient parfois attendre leur admission pendant des années; lorsqu’ils étaient enfin admis, ils avaient huit, neuf, voire douze ans. Le personnel enseignant qualifié, mal payé, était insuffisant. Dans les petites classes, les enfants étaient confiés à des moniteurs. Le niveau des études était très bas :
« Un très grand nombre d’enfants qui ont l’âge d’aller à l’école sont encore dans la rue. Et dans les écoles mêmes, l’insuffisance des professeurs oblige les directeurs à confier l’éducation de l’instruction des enfants à des moniteurs et le moins qu’on puisse dire est que leur formation n’est pas à la hauteur de leur office. Les enfants viennent tard à l’école : ils y trouvent des moniteurs qui les laissent végéter dans leur ignorance native et lorsqu’ils arrivent dans les classes où l’approche d’un examen les oblige à quelque travail, le professeur compétent qu’ils approchent pour la première fois ne peut que les bourrer de connaissances indigestes, sans autre espoir que de leur faire obtenir vaille que vaille un certificat illusoire. »
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948
Page 30