מורשת יהדות מרוקו

 
תפילת האנוסים מס' 17
תפילות האנוסים מבלמונטה /  ד"ר אליהו שפר

על פי התפילות  16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.

מבוא:

תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה  מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).

המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי  "Delatores" .   המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.

תפילת האנוסים מס' 17

 אני מודה(1) לאדו-ני,

 כי הוא שמחתי (2),

 כי הוא ישמור אותי ויושיע(3) אותי

מכלבים(4) משוגעים ומגורמי רע,

מאנשים חיים(5) שהם אויבי,

מאנשים מתים(6) שהם מפגשים רעים,

 מברק(7) כוח הצדק,

 מאש בוערת(8) ומפי אנשים רעים.

1."אני מודה": זהו הנוסח הקצר של התפילה "מודה אני לפניך" הנאמרת מיד עם השכמתו של האדם בבוקר כדי להודות על החזרת הנשמה. בהודיה נוהג המתפלל לומר: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית (יהודי). וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית".

התפילה שנמצאת בכל סידור, כתובה כאן בניסוח חופשי יעם חזרה על עניין במלים שונות ופשוטות יותר, עם רמזים על אויביו ובקשה מאלוהיו שיצילנו מהם.

2. "הוא שמחתי": ההודיה שלו מתבטאת באמונה עמוקה, שהאלוהים הוא הוא מקור השמחה האמיתי והפנימי של האדם, שמחה שאינה תלויה בדבר. למרות המצב הקשה בגולה, השמחה שלו לשוב באחד הימים אל בית ה' אינה נפגמת: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהילים קכ"ב, א').

3. הצרוף של הפעלים 'לשמור' ו'להציל' מופיע בתפילת הדרך: "יהי רצון… שתוליכנו לשלום ותשמרנו מכל אויב ואורב… ותצילנו מכף כל אויב ואורב". בלילה. הצרוף מופיע גם בתפילה הנאמרת טרם השינה: "תשמרני ותצילני מכל דבר רע".

4. "כלבים": בתהילים כתוב: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (פרק כ"ב, ט"ז). רש"י אומר כי "הכלבים" ו"עדת המרעים" הם כינוי לאויבים ולצרים הרבים שקמו על המאמין בה'. שטיינזלץ ומפרשים חדשים מדגישים את תחושת הבידוד והחולשה הפיזית והנפשית, שבה האדם מרגיש שהוא כמו חיה הנרדפת על ידי להקת כלבים תוקפנית.

(5) "מאנשים חיים שהם אויבי": למתפלל בשיר זה יש דאגה מתמדת מכך שאחרים יבחנו אותו ואת מעשיו ולכן הוא נמנע לפגוש אותם. צעדיו נעשים בהיחבא, במיוחד בדרכו למקום תפילה חסוי.

(6) "מאנשים מתים שהם מפגשים רעים": האנשים הרעים מייצגים עבורו את המוות משום שהמוות מעורר בו חרדה עמוקה. האנשים הרעים נחשבים "אנשים מתים", כי אין בהם שמחת חיים, בניגוד לדמות בשיר שמבקשת את ה' שהוא שמחת חייו.

• "מברק כוח הצדק": המתפלל מבקש מה' שישמור אותו מהעונש המפחיד והמהיר כמו מכת הברק. זהו אותו ברק בתוכחה של משה (דברים ל"ב, מ"א): "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי". רש"י מסביר את פעולת הברק כפעולה אקטיבית כביכול של האל ש"מניח את מידת הרחמים" ו"אוחז רק במידת הדין" כלפי אויבי ישראל. הרמב"ם (1204-1135) שואל: "וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?" הוא מסביר שהביטוי "ברק חרבי" הוא משל פסיכולוגי רב עוצמה שנועד להתאים לשפת הדיבור של בני האדם כדי לייצר בנפש השומע את אותה תחושת פחד ויראה מפני דין חותך, מהיר ובלתי נמנע. החשש מעונש נובע מפחד קיומי עמוק: הידיעה שכל יום הוא עלול למצוא את עצמו נאשם מטרידה אותו שלא יהיה לו אפילו את הזמן הנדרש כדי להזים דברי מלשינים.

(9)"אש בוערת" ו"פי אנשים רעים": מילים המשקפות את הפחד מ"מה יגידו האנשים". בספר משלי מתוארת ההלשנה במילים "אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה, וְעַל שְׂפָתָיו כְּאֵשׁ צָרָבֶת." (משלי טז, כז). רש"י טוען שהרשע מביא רעה על הבריות באמצעות שפתיו, המפיצות דברים קשים השורפים ומחריבים חיי אדם. לפי תהילים, המלשינים הם אנשים ש"שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם… חִצָּם דָּבָר מָר" (תהילים סד, ד). המתפלל חושש מפני אותם אנשים רעים ומלשינים, שיכולים להצית אש שאי אפשר יהיה לכבות, ולהביא עליו גזר דין מהיר ואכזרי.

10/10/2026

תפילה מספר 18
תפילות האנוסים מבלמונטה /  ד"ר אליהו שפר

על פי התפילות  16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.

מבוא:

תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה  מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).

המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי  "Delatores" .   המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.

תפילת האנוסים מס' 18

אני מודה לאדון השמים העליון,(1),

שהוא האדון העליון והאמיתי,(2)

בו אני מאמין,(3)

וכל הכוח שוכן בו,(4)

היה לך חשק, אדוני,(5)

להיענות לי לתפילה זו,

כדי שתשלח אותי להינצל,

משבי כה גדול(6),

על ידי שליח טוב (7),

שייקח אותי למקום,

שם אוכל לדעת כיצד לשבח אותך(8).

1. "אדון השמים"- השווה ל "… כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת.( יהושוע ב', י"א). – הנביא דניאל ( ה', כ"ג) מוכיח את בלשאצר, מלך בבל, על כך שהתנשא וחילל את כלי בית המקדש: "וְעַל מָרֵא-שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ…"התרגום מארמית : ' אדון שמים'. בספר בראשית כד, ג כתוב: אברהם אבינו משביע את אליעזר עבדו בשם ה' ומגדיר אותו בדיוק כך: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ".

2. "האדון העליון": רומז על הדימוי: "… בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית, יד, י"ט). רש"י מפרש את המילה "עליון" כפשוטה – הגבוה מכולם, ומדגיש את הבעלות והשליטה הבלעדית של האל על העולם: "לְאֵל עֶלְיוֹן – לפי שהוא למעלה מכל אלוהות." רשב"ם(1160-1-80) מסביר שזהו תואר "שהוא גבוה על כל הגבוהים", כדי להמחיש שאלוהים נמצא מעל כל גרמי השמים ומערכות הכוכבים. ראב"ע (1167-1089) בחר בגישה הפילוסופית ומסביר שהמילה "עליון" באה להבדיל בין הכוחות השמיימיים התחתונים (מלאכים, כוכבים) לבין הבורא, שהוא "עליון על כל צבא השמים" ואינו מושפע מהם, אלא שולט בהם. בספרות הקבלה הכינוי "אל עליון" אינו סתם תואר כללי, אלא רומז לספירה קבלית גבוהה במיוחד שממנה משתלשל השפע לכל המציאות.

3."אני מאמין": הביטוי "אני מאמין" הפך לסימן ההיכר של האמונה היהודית בכל הדורות, בעיקר בזכות י"ג עיקרי האמונה שנוסחו על ידי הרמב"ם (אשר נפתחים כולם במילים "אני מאמין באמונה שלמה…").הרמז המקראי המובהק: הפועל "להאמין"  מופיעה לראשונה בתורה בהקשר של גאולת מצרים. משה רבנו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו, וה' עונה לו (שמות ד, ה): "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם…. על אברהם אבינו, המאמין הראשון  נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). בפרקי הנבואה בולט במיוחד הפסוק מספר חבקוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד).  בגמרא (מכות כד, א) נכתב: " מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵימָא דִּרְשׁוּנִי בְּכׇל הַתּוֹרָה! אֶלָּא: בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ ". חז"ל קבעו שפסוק זה מעמיד את כל התרי"ג (613) מצוות על יסוד אחד מרכזי: האמונה.

2.  
3. " וכל הכוח שוכן בו" : בלשון המקרא, משמעות הכינוי "אֵל" היא כוח ותוקף: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" (בראשית לא, כט). ירמיהו הנביא שם דגש על כוח הבריאה וההתחדשות, הכוח הראשון והבסיסי ביותר שיש בו היכולת לברוא יש מאין ולקיים את המציאות בכל רגע: "אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כׇּל דָּבָר ( לב, יז). ישעיהו הנביא מדגיש שכוחו של ה' אינו מתעייף או נחלש לעולם, בניגוד לכוח אנושי: "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" (מ, כח).  בספר דברי הימים מתואר הכוח של ה' ככוח הריבונות והשליטה המוחלטת לקבוע מה יקרה במציאות, לשנות את חוקי הטבע (ניסים) ולנהל את ההיסטוריה: "…וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה"( דברי הימים א' כט, יב ). המשמעות היא ששום כוח אחר בעולם – לא צבא, לא שליט, לא כפייה ולא דיכוי  אינו יכול לעמוד כנגד רצון האל.

"כוח" יכול להתפרש גם ככוח רוחני ומחיה שמוענק לאדם. זהו הכוח החשוב ביותר ברמה היומיומית – הכוח שה' שוכן בתוך האדם כדי להעניק לו חיות, תקווה ויכולת להתגבר על קשיים. כוח זה נקרא במקרא "עוֹז": "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט, יא ). או- "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה"( ישעיהו מ, כט).  תמצית ההגדרה של "כוח" היא – בו שוכן כוח היכולת המוחלטת. אין דבר שהוא "בלתי אפשרי" עבורו, ומכיוון שהוא מקור הכוח, האדם המחובר אליו שואב ממנו עוצמה נפשית ופיזית להתמודד עם העולם.

5." הֱיֵה חשק": מה משמעות הציווי "הֱיֵה"?  בניגוד לציווי  פעולה כמו "קוּמָה ה' " ( תהילים ג',ח')  או "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי"( תהלים מ"ד, כ"ד), או " שׁוּבָה ה' " – ( במדבר י', ל"ו), "שְׁמַע / הַאֲזִינָה / הַקְשִׁיבָה"( תהילים י"ז, א'), "הַאֲזִינָה ה' תְּפִלָּתִי" (תהילים פ"ו) או  "רְאֵה / הַבֵּט" (תהילים קי"ט, קנ"ג), "חוּשָׁה / הוֹשִׁיעָה " (תהילים ל"ח, כ"ג), "סְלַח / כַּפֵּר"(במדבר י"ד, י"ט). בכולם אותו רעיון: הפצרה בלשון ציווי.

לעומת זאת, בציווי עם השורש ה.י.ה נוצרת בקשה  מיוחדת של הוויה. הציווי "הֱיֵה עוזר לי"  משמעו  'אל תעשה פעולת עזרה ותלך, אלא תהיה עצמך במצב של עוזר'. חז"ל ראו בציווי זה לשון חזקה יותר מכל ציווי אחר כלומר אתה לא מצווה על ה' מה לעשות, כי אם אתה מבקש ממנו מי להיות עבורך ברגע הזה. בתפילה זו מבקש המתפלל שיהיה אצל ה' חשק או רצון מתמשך עבור המאמין בו.

הצרוף "יהי רצון מלפניך"  ידוע ונפוץ לפתיחה קבועה לעשרות ברכות ובקשות אישיות וציבוריות. בתפילה של רבי שמעון בן יוחאי ( 160-90) נאמר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אָבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּבִּיט בְּעֶלְבּוֹנֵנוּ וְתִרְאֶה בְּצָרָתֵנוּ" , כלומר תמיד עיני ה' יהיו על יראיו ( מתוך התפילה).

הרעיון שבתפילה כאן, ("הֱיֵה חשק"), הוא רעיון עצום שמתאר את גודל האמונה של המתפלל מבלמונטה. הרעיון התיאולוגי לבקש מהאל שיעלה בו רצון/חשק פנימי לשמוע/להביט  – הוא רעיון ששורשיו בגמרא ובתפיסת התפילה של חז"ל. בתקופת הגמרא היה נוסח בארמית: "רעווא דמן שמיא" או בעברית: "יהי רצון מן השמים".

6. "משבי כה גדול": ה"שבי" משקף תפיסה עמוקה במסורת, ובהגות היהודית, לפיה החיים בגלות אינם רק העתקה גאוגרפית, אלא גם אפשרות של כפייה ואובדן החירות. בשני המצבים, האדם כפוף לחוקים, לתרבות ולרצונות של השליט המקומי, לעיתים תחת שליט אכזר, ללא יכולת להגדיר את גורלו בעצמו.

בגולה יש דרגה מסוימת של חופש תנועה בארץ החדשה והגולה יכול לנוע, לעבוד ולקיים מסגרת חיים. כך למשל מרדכי שהיה חלק מ"הגולה" חי חיי קהילה ואף הגיע לחצר המלך. לעומת זאת, השרי בשבי, מצבו קשה ותקיף יותר. השבוי נמצא תחת שמירה, חירותו נשללה לחלוטין, והוא מוחזק בכפייה וללא יכולת תנועה עצמאית. זוהי המציאות הקשה של המתפלל מבלמונטה.

בנבואת יחזקאל מופיעים שני המושגים "גולה" ו-"שבי" בסמיכות: "אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'… כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ" ( י"ב, יא). השימוש בכפל המילים מדגיש כי הם היו גם גולים מארצם וגם שבויים בידי מעצמה זרה, וגאולתם סימלה את השחרור הכפול – הן השיבה הפיזית לארץ והן החזרת החירות הלאומית.  המלבי"ם (1979 -1809) הידוע בדקדוקו המדעי במילים נרדפות במקרא, מציב הבחנה חדה על המילים”בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ” בנבואת יחזקאל. המלבי"ם מסביר שהנביא מנבא להם את הרע מכל. לא רק שהם יגלו מארצם (גולה), אלא שבאותה גלות הם לא יהיו בני חורין, אלא יובלו ויוחזקו בכפייה (בשבי).

 הרד"ק (1235-1204) מתמקד בשלבי האסון ובחומרת המצב, ומסביר כי המקרא משתמש בשתי המילים כדי לתאר תהליך מדורג שסופו קשה. קודם כל מתרחשת הגלות בה העם נעקר מהטריטוריה שלו. תוך כדי העקירה או מיד אחריה, הם נופלים בשבי , בו הכובש נוהג בהם באכזריות של שבויים, מונע מהם זכויות בסיסיות, ומנהיגיהם מושפלים. המתפלל מבלמונטה מצוי במצב חמור, לא רק "שבי" כי אם "שבי גדל", קשה יותר.

7. "על ידי שליח טוב": זו הקריאה המקוצרת והמדויקת לדברי ישעיהו הנביא: "רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי, יַעַן מָשַׁח ה' אֹותִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים – שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ."(ישעיהו ס"א, א'). הנביא מתאר שה' מינה אותו ומסר לו שליחות קודש: "לבשר ענוים… לחבש נשברי לב", כלומר לנחם את העניים, הדחוקים והנדכאים.

8. "שם אוכל…לשבח": מחבר תהילים מבקש מהקב"ה שיפתח לו את השפתיים ו"ישתול" בפיו את השבח הנכון: " אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח – וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ."( (נ"א, טו) זו גם תקוותו של המתפלל מבלמונטה.

מהתפילות 16, 17, 18 אפשר ללמוד כי המתפלל שרוי במצוקה ופחד מתמיד, נרדף ומאוים ואף על פי כן יש לו תקווה לשבח את האל אשר ישמע ויגאל אותו מן השבי.